הברית החדשה – מהימנותה בבחינה ארכיאולוגית

הארכאולוגיה, שהיא ענף חדש יחסית בעולם המדע, מספקת עדות מלהיבה ודרמטית המאשרת את דיוקם של כתבי הקודש. ספרים שלמים לא יוכלו להכיל את כל הממצאים שמחזקים ומאשרים את המהימנות ההיסטורית של כתבי הקודש. נפרט כאן מספר ממצאים שנחשפו בידי כמה ארכאולוגים בעלי שם, ואת דיעותיהם באשר להשלכות שיש לתגליות אלה.

נלסון גליק

הארכאולוג היהודי המפורסם, כתב, ״ניתן לומר באופן חד משמעי שלא נתגלה אף ממצא ארכאולוגי שסותר את מה שנאמר בכתובים״. הוא מדבר מפורשות על ״הזיכרון ההיסטורי הכמעט בלתי יאומן של המקרא, ובמיוחד כשזיכרון זה מקבל חיזוקים מממצאים ארכאולוגיים״.

ו׳ פ׳ אולברייט

״הספקנות המוגזמת שהפגינו האסכולות ההיסטוריות החשובות של המאות ה־18 וה־19 כלפי הכתובים, ספקנות שלעיתים עדיין ניתן להיתקל בחלקים ממנה, הופרכה בהדרגתיות. תגלית אחרי תגלית ביססו את דיוקם של פרטים רבים מספור, והביאו הכרה הולכת וגוברת בכך שהכתובים הם מסמך אמין מבחינה היסטורית״. ובהמשך הוא כותב, ״תגליות הארכאולוגיה בדור האחרון במצריים, בסוריה ובארץ ישראל הועילו הרבה לייצב את יחידותה של המשיחיות הקדומה מבחינת תופעה היסטורית״ (אולברייט, ארכאולוגיה של א״י, עמ׳ 210).

ג׳והן וורוויק מונטגומרי

חושף בעיה שאופיינית לחוקרים רבים בימינו, ״תומאס דרובנה, חוקר מהמכון האמריקני לחקר ארץ הקודש (American institute of Holy Land studies) התריע ואמר שכאשר נדמה שקיים מתח בין הממצאים הארכאולוגיים לבין מה שנאמר בכתבי הקודש, הסוגיה שעומדת לדיון כמעט תמיד נסובה סביב שאלת התארוך של הממצא. מדובר בתחום הרופף ביותר במחקר הארכאולוגי בימינו, תחום שהנטייה בו למדעיות אפריורית (הסקת מסקנות על סמך התוצאות) וחשיבה מעגלית באה לעיתים קרובות במקום ניתוח המבוסס על אין ספור ניסיונות (במקום על תיאוריה)״.

מריל אונגר

מציין כי ״התפקיד שממלא המחקר הארכאולוגי בחקר הברית החדשה (וגם בחקר התנ״ך) ותרומתו לזירוז המחקר המדעי בתחום, לאיזונן של תיאוריות ביקורתיות, להמחשה, לביאור, להוספה ולאישור הרקע ההיסטורי והתרבותי [של הכתובים], מהווה את קרן האור היחידה בעתידה של ביקורת המקרא והברית החדשה״.

מילר בורוז

מאוניברסיטת ייל מעיר ש״במקרים רבים, הממצאים הארכאולוגיים הפריכו את דיעותיהם של מבקרים מודרניים… הם הוכיחו שדיעות אלה מבוססות על הנחות שגויות ועל תרשימים מלאכותיים ולא מציאותיים של התפתחויות היסטוריות. זוהי תרומה משמעותית, ואין להתעלם ממנה״.

פ׳ פ׳ ברוס

מציין ש״דיווחו של לוקס נחשד בחוסר דיוק, אבל בהמשך הוא זוכה מהאשמה זו תודות לעדויות חיצוניות שנמצאו. ולכן בהחלט אפשר לומר שהארכאולוגיה היא שאישרה את הדיווח המופיע בברית החדשה״. ״התרומה העיקרית של הארכאולוגיה לחקר הברית החדשה היא במידע שהיא סיפקה אודות התקופה שבה התרחשו המאורעות, מה שמאפשר לנו לקרוא את הדיווחים בברית החדשה עם הבנה והערכה גדולות יותר. מדובר במאה ה־1 לס׳. הברית החדשה פשוט לא מתאימה למאה ה־2 לס׳״.

וויליאם אולברייט

״בה במידה שהחקירה הביקורתית של המקרא מזדקקת יותר ויותר להשפעת החומר העשיר החדש שמן המזרח הקרוב הקדום, בה במידה רואים אנו הולך ורב יחס הכבוד בפני ערכם ההיסטורי של פיסקאות ופרטים בתנ״ך ובברית החדשה שהיו מזניחים אותם או מזלזלים בהם עד כה״ (אולברייט, תקופת האבן, עמ׳ 38-37).

בוֹרוֹז

חושף את הסיבה לקיומה של ספקנות מוגזמת. ״הספקנות המוגזמת של כל מיני תיאולוגים ליברליים לא נובעת מהערכה זהירה של המידע שעומד לרשותנו, אלא מתוך נטייה חזקה לצאת נגד העל טבעי״.

מייל

אומר ש״מדע הארכאולוגיה הצליח ללא ספק לבסס את הביטחון במהימנותו של הדיווח שמופיע בכתבי הקודש. ההערכה של ארכאולוגים רבים לכתבי הקודש גדלה בעקבות חפירות ארכאולוגיות שנערכו בארץ ישראל״ ״עדויות כמו אלה, שמדע הארכאולוגיה סיפק עד עתה, ובמיוחד גילוים של כתבי יד נוספים ועתיקים יותר של ספרים שכלולים בכתובים, מחזקים את הביטחון שלנו במידת הדיוק שבה הועבר אלינו הטקסט במאות השנים שחלפו [מאז העלאתו על הכתב]״.

מסעותיו של ארכאולוג ספקן

סר וויליאם רמזי נחשב לאחד הארכאולוגים הדגולים ביותר בכל הדורות. שייך לאסכולה ההיסטורית הגרמנית שהתגבשה באמצע המאה ה-19. הוא האמין שספר מעשי השליחים נכתב במחצית השנייה של המאה ה-1 לס'. הוא היה משוכנע בכך. במסגרת המחקר שערך לצורך לימוד טופוגרפי של אסיה הקטנה, הוא נאלץ לשקול בכובד ראש את כל מה שנאמר בבשורת לוקס. בשל העדויות המכריעות שהוא חשף במסגרת מחקרו, היה עליו להפוך על פיהן את דיעותיו הקודמות.

הוא אמר, ״התחלתי לערוך את המחקר הזה בלי לדגול בדיעות קדומות התומכות במסקנה שברצוני להציג כעת בפני הקורא. יצאתי לדרך עם גישה שלילית כלפי המסקנה הזו, שכן הייתי משוכנע אז בצדקתה של התיאוריה של טובינגן, בשל התחכום והשלמות שהיו לה כביכול. באותה תקופה לא טרחתי לחקור את הנושא לעומק; אבל לאחרונה מצאתי את עצמי משתמש בספר מעשי השליחים כמקור סמכותי ללימוד הטופוגרפיה והחברה של אסיה הקטנה. בהדרגה נחשפה בפני האמת העצומה שהסיפור מגלה בפרטים שונים. יצאתי מנקודת הנחה שמדובר בחיבור שנכתב במאה ה-2 לס', ולא סמכתי כלל על יכולתו לספק עדות מהימנה לגבי התנאים שהתקיימו במאה ה-1 לס', אבל בהדרגה מצאתי בו בעל ברית, שסייע לי במהלך חקירות מעורפלות ומסובכות״.

 

דוגמאות מהברית החדשה

הדייקנות המדהימה של לוקס

המהימנות של לוקס כהיסטוריון אינה ניתנת לערעור. אונגר מספר שהארכאולוגיה יכולה לאמת את הדיווחים שמופיעים בספרי הבשורה, ובמיוחד בבשורת לוקס, ״רוב החוקרים מסכימים שספר מעשי השליחים נכתב בידי לוקס במאה ה־1 לס' ושהוא יציר כפיו של היסטוריון זהיר, שעשה שימוש מדויק במקורות שעמדו לרשותו״. באשר לכישרונו של לוקס כהיסטוריון, אחרי 30 שנות מחקר הגיע סר וויליאם רמזי למסקנה ש״לוקס הוא היסטוריון מהמעלה הראשונה; לא רק שניתן לבטוח בעובדות שהוא מציין… יש למקם סופר זה לצידם של ההיסטוריונים הגדולים ביותר״.

ורמזי מוסיף, ״מבחינת המהימנות, אין תיאור שעולה על התיאור ההיסטורי של לוקס״.

למעשה, רמזי שלל אפשרויות מסוימות באופן חד משמעי ומשכנע. כפי שעולה מהממצאים הארכאולוגיים, הברית החדשה משקפת את המציאות שהיתה קיימת במחצית השנייה של המאה ה־1 לס' ולא של תאריך מאוחר יותר. מבחינה היסטורית, יש חשיבות רבה לכך שעובדה זו זכתה לביסוס כה מוצק. בכל מה שנוגע לעובדות חיצוניות, מחבר ספר מעשי השליחים מפגין דיוק רב בפרטים שרק בן אותה תקופה יכול לו. בעבר טענו שלוקס חטא לאמת בתיאור המאורעות שהתרחשו סביב לידת ישוע (לוקס ב׳ 1-3). מבקרי הברית החדשה טענו שהמפקד שעליו מסופר שם לא נערך מעולם, שקירניוס לא היה נציב סוריה באותה תקופה, ושלא היתה כל דרישה שאנשים ישובו לעיר אבותיהם לצורך מפקד כזה או אחר.

אבל ממצאים ארכאולוגיים מעידים שהרומאים ערכו רישום קבוע של משלמי המיסים, ושאחת ל-14 שנה הם נהגו לערוך מפקד. נוהל זה החל בימיו של הקיסר אוגוסטוס, ונערך לראשונה בין השנים 22-23 לפנה״ס או בין השנים 8-9 לפנה״ס. המפקד שנערך בין השנים 8-9 לפנה״ס הוא זה שעליו מדבר לוקס בבשורתו. מלבד זאת, יש ממצאים המעידים על כך שקירניוס היה נציב סוריה בסביבות שנת 7 לפנה״ס. הנחה זו מבוססת על כתובת שנמצאה ברומא, ושמייחסת לקירניוס את התפקיד. בהסתמך על ממצא זה, ההנחה הרווחת היום היא שקירניוס שימש כנציב סוריה פעמיים, בשנת 7 לפנה״ס ובשנת 6 לס׳ (התאריך שאותו מציין יוספוס).

ולסיום, באשר למנהגי הרישום, פפירוס שנמצא במצריים מלמד על ההנחיות שעל פיהן היו פוקדים את האוכלוסייה. בפפירוס נאמר, ״בשל המפקד הקרב ובא, כל המתגוררים מסיבה זו או אחרת רחוק מביתם נדרשים להתכונן באופן מיידי לשוב אל מקום מולדתם, כדי שיוכלו להשלים את רישום משפחתם וכדי שהאדמות המעובדות ישארו בידי בעליהן המקוריים״. ד״ר גייזלר מסכם את הבעיה ואת פתרונה בעזרת התרגום של הטקסט היווני:

"יש מספר בעיות עם ההצהרה שאוגוסטוס הורה על עריכת מפקד ברחבי האימפריה הרומית בימי שלטונם של קירניוס והורדוס. ראשית, אין כל רשומות המעידות על קיומו של מפקד כזה, אם כי היום ידוע שנערכו מפקדים קבועים במצריים, בגאליה ובקיריניה. בהחלט סביר להניח שכוונתו של לוקס היא שבזמנים שונים נערכו מפקדים ברחבי האימפריה, ואוגוסטוס היה הראשון שהחל במנהג זה. השימוש של לוקס בזמן הווה מצביע על כך שיש להבין זאת כמאורע חוזר ונשנה. קירניוס אכן ערך מפקד, אבל זה נערך בשנת 6 לס', תאריך מאוחר מדי ללידתו של ישוע, מה גם שהורדוס מת לפני שקירניוס שימש כנציב סוריה".

האם לוקס התבלבל? לא. למעשה, במעשי השליחים ה׳ 37 הוא מזכיר את המפקד שערך קירניוס מאוחר יותר. סביר להניח שלוקס מבחין בין מפקד זה, שנערך בימיו של הורדוס, לבין המפקד הידוע יותר שנערך על ידי קירניוס, ״מפקד זה נערך קודם היותו של קירניוס נציב סוריה״. לתרגום הזה יש מספר מקבילות בברית החדשה.

לוקס – היסטוריון מן השורה

בהתחלה האמינו הארכאולוגים שלוקס שגה בדיווחו על כך שליסטרה ודרבי היו ערים בליקאוניה, ושאיקוניון לא (מה״ש י״ד 6). הם ביססו את דעתם על כתביהם של מחברים רומיים כדוגמת קיקרו, אשר ציין שאיקוניון היתה ממוקמת בליקאוניה. זו הסיבה שהארכאולוגים טענו שאי אפשר לסמוך על האמור בספר מעשי השליחים. אבל ב־1910 חשף סר וויליאם רמזי מצבה, ועליה נכתב שאיקוניון היתה עיר בפריגיה. גילוי זה זכה לאישור גם מממצאים מאוחרים יותר. בין שאר העובדות ההיסטוריות שלוקס מביא, הוא מציין את ליסוניזס, שר הרובע של אבילין, ששלט בסוריה ובארץ ישראל (לוקס ג׳ 1) בתקופה שבה החל יוחנן המטביל את פעילותו (שנת 27 לס׳).

ההיסטוריונים הקדומים הכירו אדם אחד בלבד בשם ליסניס, וזה מצא את מותו בשנת 36 לפנה״ס. אבל כתובת שנמצאה באבילה שליד דמשק מדברת על ״עבדו המשוחרר של שר הרובע ליסניס״, והיא מתוארכת לתקופה שבין השנים 29-14 לס׳. באיגרת שכתב שאול לרומים בזמן שישב בקורינתוס, הוא מדבר על גזבר העיר ארסטוס (רומ׳ ט״ז 23). ואכן, במהלך חפירות שנערכו בעיר קורינתוס בשנת 1929 נמצאה מרצפת ועליה כתוב, ERASTVS PRO: AED: S: P: STRAVIT (״ארסטוס, אוצר [או ־הממונה על] הבניינים הציבוריים, הניח מרצפת זו על חשבונו הוא״). לדברי ברוס, סביר להניח שהמרצפת היתה בשימוש כבר במאה ה־1 לס' וכנראה שהתורם שמוזכר בה הוא אותו אדם ששאול מדבר עליו.

בקורינתוס נמצאה גם כתובת מקוטעת שנשאה ככל הנראה את הכיתוב ״בית הכנסת של העברים״. סביר להניח שהכתובת התנוססה מעל דלת הכניסה לבית הכנסת, שבו ניהל שאול השליח את דיוניו עם יהודי העיר (מה״ש י״ח 7-4). כתובת אחרת שנמצאה בקורינתוס מציינת את ״שוק הבשר״ של העיר, ששאול מזכיר באיגרתו הראשונה לקורינתים י׳ 25. תודות לממצאים הארכאולוגיים הרבים זוהו מרבית הערים העתיקות שמוזכרות בספר מעשי השליחים. בזכות גילויים אלה אפשר לעקוב במדויק אחר מסעותיו של שאול השליח.

גייזלר אומר ש״בסך הכל לוקס מציין בלי לטעות 32 ארצות, 54 ערים ותשעה איים״. לוקס כותב בין השאר על המהומות שפרצו באפסוס, ומתאר את האסיפה של התושבים (Ecciesia) באמפיתאטרון. אסיפה כזאת אכן נערכה באמפיתאטרון, כפי שעולה מכתובת שמדברת על פסל כסף של ארטמיס (דיאנה), שיש להציב ב״אמפיתאטרון במהלך כל אסיפה של הEcclesia. בחפירות שנערכו באמפיתאטרון באפסוס נמצא שיש ביכולתו להכיל 25,000 איש.

לוקס מציין שהתעוררה מהומה בירושלים מכיוון ששאול הביא עמו גוי (יווני) והכניס אותו אל תחומי המקדש (מה״ש כ״א 28). ואכן, נמצאו כתובות שעליהן חקוק ביוונית ובלטינית, ״אף זר אינו רשאי להיכנס מעבר למחסום המקיף את המקדש ואת החצר. מי שיעבור על הוראה זו ־ ישלם בחייו״. שוב, ממצא נוסף שמוכיח את הדיוק של לוקס בכל מה שנוגע לעובדות היסטוריות! ספק דומה הוטל גם לגבי השימוש של לוקס במילים מסוימות. לוקס מתייחס לפיליפי כאל ״אזור״ או ״מחוז״ של מקדוניה. הוא משתמש במילה היוונית meris, שניתן לתרגם אותה כ״אזור״ או ״מחוז״. פ׳ ג׳ א׳ הורט חשב שלוקס שגה במקרה זה. הוא טען שהמילה meris פירושה ״חלק״, ולא ״מחוז״, וביסס על כך את חוסר ההסכמה שלו. אבל חפירות ארכאולוגיות העלו שמילה זו בדיוק ־ meris ־ שימשה לציון החלוקות השונות של מחוז כלשהו. וכך, שוב תמכה הארכאולוגיה במידת הדיוק של לוקס.

טענו שלוקס עשה שימוש לקוי גם במילים אחרות. הוא שגה כשכינה את השליטים בפיליפי בתואר ״פרטורים״ (שופטים). לדעת ה״חוקרים״, העיר היתה צריכה להיות נתונה לשליטתם של שני duumuirs. אבל גם במקרה זה הוכח שהצדק עם לוקס. ממצאים ארכאולוגיים מלמדים ששופטי השלום במחוז הרומי השתמשו בתואר פרטורים. גם הבחירה של לוקס במילה פרוקונסול כדי לתאר את מעמדו של גליון (מה״ש י״ח 12) היא נכונה, כפי שעולה מכתובת דלפי, שבה נאמר בין היתר, ״בתור לוקיוס יוניוס גליון, ידידי, ופרו־ קונסולאכיה…״.

כתובת דלפי (52 לס׳) מאפשרת לעמוד על פעילותו של שאול בקורינתוס, שנמשכה שנה וחצי. עובדה זו ידועה גם ממקורות אחרים, המציינים שגליון נכנס לתפקידו ב־1 ביולי ושנציבותו נמשכה שנה אחת בלבד. פרק זמן זה חופף לתקופת פעילותו של שאול בקורינתוס. לוקס מייחס את התואר ״ראש האי״ לפובליוס, מנהיג האי מלטה (מה״ש כ״ח 7). בחפירות נתגלו כתובות שמייחסות לו את אותה כותרת של ״ראש״, או האיש הראשון. עוד טענה יצאה נגד השימוש של לוקס במילה poutarch (ראש עיר), לציון הרשויות האזרחיות בתסלוניקי (מה״ש י״ז 6). מאחר שהמילה אינה משמשת בספרות הקלאסית, שוב הניחו שלוקס שגה. אבל מאוחר יותר נמצאו כ־19 כתובות שמשתמשות בכותרת זו. מעניין שבחמש מהן הכותרת מיוחסת לתסלוניקי.

קולין הדמדר

אחת הכתובות מופיעה על קשת רומית בתסלוניקי, שחקוקים עליה שמותיהם של שישה מהפוליטרכים של העיר (360). קולין הדמדר, היסטוריון רומי נודע, ערך בספרו The Book of Acts in the Setting of Hellenistic History (ספר מעשי השליחים על רקע ההיסטוריה ההלניסטית) רשימה של אין ספור אישורים ארכאולוגיים והיסטוריים, המעידים על מידת הדיוק של לוקס. להלן סיכום חלקי של הדיווח המפורט והפורה שלו:
• פרטים מסוימים שלא היו נהירים לציבור הרחב, אלא רק לחוקר בן אותה תקופה כמו לוקס, שהרבה במסעות. פרטים אלה כוללים תאורים מדויקים של נושאי משרות שונים, זיהוי של יחידות צבא ומידע על דרכים ראשיות.

• פרטים שהארכאולוגים יודעים על דיוקם אם כי אין ביכולתם לציין את פרק הזמן המדויק שבו הם התרחשו. עם פרטים אלה נמנים פרטים שלא היו מוכרים לאיש מלבד המחבר שביקר במחוזות המוזכרים.

• תיאום בין התאריכים שבהם שלטו מלכים ושליטים מוכרים לבין הכרונולוגיה שעולה מסיפור העלילה.

• עובדות שתואמות את ימיו של שאול או של אותה תקופה בתולדות הקהילה, ושלא יכלו להתקיים קודם לכן או מאוחר יותר.

• ״צירופי מקרים לא מתוכננים״ בין ספר מעשי השליחים לבין איגרות שאול.

• תיאום פנימי בתוך ספר מעשי השליחים.

• אזכור כלאחר יד של מקומות גיאוגרפיים, מה שמעיד על כך שהכותב הכיר את אותם מקומות.

• הבדלים בניסוח הדברים בתוך ספר מעשי השליחים עצמו, מה שמעיד על סוגי המקורות השונים שבהם הוא השתמש.

• בחירה מוזרה של פרטים, בתיאולוגיה למשל, שניתן להסביר אותם על רקע מה שידוע לנו היום בנוגע לקהילה המשיחית במאה ה־1 לס׳.

• חומרים שהאופי ה״מיידי״ שלהם מעיד על כך שהמחבר מתאר חוויות שהתרחשו לאחרונה, ולא על כך שמדובר בעיבוד או בעריכה של טקסט שנכתב זמן רב לפני כן.

• פריטים תרבותיים או יחודיים שהיום ידוע לנו כי הם אופייניים למאה ה־1 לס׳.

א׳ נ׳ שרווין־ווייט

היסטוריון שחוקר את תולדות רומא, מסכים עם האמור לעיל ואומר ש״האישורים לגבי הנכונות ההיסטורית של ספר מעשי השליחים הם רבים ועצומים… כל ניסיון לדחות את הבסיס ההיסטורי של הספר נראה מגוחך בימינו. מי שעוסק בהיסטוריה של רומא כבר מזמן מתייחס לנכונותו של ספר מעשי השליחים כאל דבר מובן מאליו״.

א׳ מ׳ בלייקלוק

פרופסור ללימודים קלאסיים באוניברסיטת אוקלנד, הסיק ש״לוקס הוא היסטוריון שמביא תמונה שלמה, ושמקומו הראוי הוא לצד המחברים הדגולים של הספרות היוונית״.

אליעזר ל׳ סוקניק

ב-1954 נמצאו באזור ירושלים שתי גלוסקמאות (תיבות לשמירת עצמות המתים). על הגלוסקמאות הופיעו הכתובות שלטענת אליעזר ל׳ סוקניק, שגילה אותן, הן ״הרשומות הקדומות ביותר בנוגע למשיחיות״. התיבות נמצאו בקבר ששימש לפני שנת 50 לס׳. בכתובות נאמר Lesous iou Lesous aiotin. כמו כן מצוירים עליהן ארבעה צלבים. סביר להניח שהכתובת הראשונה היא תפילה לעזרתו של ישוע, והשנייה תפילה לתחייתו של האדם שעצמותיו הונחו בתיבה.

המדרכה

במשך מאות בשנים לא נמצא כל רישום לגבי המקום שבו עמד ישוע למשפט לפני פילטוס (המקום שנקרא ״גבתא״, או המדרכה. ראה יוח׳ י״ט 13).

וויליאם פ׳ אולברייט אומר בספרו ״הארכאולוגיה של ארץ ישראל״, שמדובר בבית המשפט שהיה במצודת אנטוניה ־ מפקדת הצבא הרומי בירושלים. המצודה נקברה תחת ההריסות כשהעיר נבנתה מחדש בימי אדריאנוס, ונתגלתה רק לאחרונה.

הבריכה של בית חסדא

את בריכת בית חסדא, מקום נוסף שאינו מופיע במסמכים אחרים פרט לברית החדשה, ניתן לזהות היום ברובע הצפון מזרחי של העיר העתיקה. עקבותיה נתגלו במהלך חפירות שנערכו ליד "כנסיית אן הקדושה" בשנת 1888״.

בשורת יוחנן

הממצאים הארכאולוגיים מאמתים את מה שנאמר בספרי הבשורה, כולל בבשורת יוחנן. ד״ר וויליאם פוקסוול אולברייט, שהיה חבר צוות ומנהל בית הספר האמריקני לחקר המזרח בירושלים במשך 17 שנה, מצהיר ובצדק, ״מגילות מדבר יהודה הוסיפו עדות רבת ערך לענין עתיקותה של הבשורה אשר ליוחנן״ (אולברייט, ארכאולוגיה של א״י, עמ׳ 210). הוא ממשיך ואומר, ״נקודות המגע שבמערכת הלשונות הקבועות, הסמלים והדימויים שבין הספרות האיסיית והבשורה אשר ליוחנן הן קרובות במיוחד, אף כי קיים גם דמיון רב בינן לבין יתר סופרי הברית החדשה״ (אולברייט, ארכאולוגיה של א״י, עמ׳ 210).

כתובת נצרת

ד״ר גייזלר אומר בנוגע לממצא זה:

"לוח אבן נתגלה בנצרת ב-1878, ועליו חקוק צו מאת הקיסר קלאודיוס (54-41 לס') נגד פגיעה בקברים והוצאת גופות או העברתן ממקום למקום. צווים כאלה לא היו נדירים, אבל מה שמפתיע במקרה זה הוא ההכרזה ש״העובר על החוק דינו עונש מוות באשמת פגיעה בקבר״. צווים אחרים גזרו קנס מיידי שעל העבריין לשלם, אבל גזר דין מוות על פגיעה בקבר? הסבר מתקבל על הדעת הוא שקלאודיוס, ששמע את המשיחיים מדברים על תחייה מן המתים ועל הקבר הריק של ישוע בזמן שחקר את המהומות שפרצו בשנת 49 לס', החליט לא לאפשר שוב את קיומו של דיווח כזה. הסבר זה נשמע הגיוני לאור טענתם של ראשי הסנהדרין שגופתו של ישוע נגנבה (מתי כ״ח 15-11). זוהי עדות קדומה לאמונה החזקה והעיקשת בכך שישוע קם מן המתים" (ראה מאמר בנושא "האם ישוע קם מן המתים?").

יוחנן בן הגלגול – קורבן של הצלב

ד״ר גייזלר מסביר את חשיבותו של ממצא ארכאולוגי זה:

"בשנת 1968 נתגלה בירושלים אתר קבורה עתיק, ובו כ-35 גופות. בדיקה העלתה שרובן גופות של אנשים שמצאו את מותם באופן אכזרי במהלך המרד היהודי ברומים בשנת 70 לס'. אחד המתים היה גבר בשם יוחנן בן הגלגול. גילו נע בין 28-24 שנה. היה לו חך שסוע, ומסמר באורך של כ-18 ס״מ ננעץ בכפות רגליו. רגליו פנו כלפי חוץ, כדי שאפשר יהיה לנעוץ את המסמר המרובע בעקביו, בתוך גיד האכילס. נעיצת כזו של המסמר גרמה גם לכך שרגלי האדם יפנו כלפי חוץ כך שהוא לא יוכל להיתמך בהן כשהוא על הצלב. המסמר ננעץ ביתד מעץ שיטה, לאחר מכן בעקב הנצלב ולבסוף בקורה מעץ זית. יש עדויות לכך שיתדות דומים ננעצו בין שתי העצמות של החלק התחתון של כל אחת מזרועותיו.

היתדות שחקו את העצמות העליונות בזרועותיו של הקורבן, שנאלץ שוב ושוב למשוך את גופו כלפי מעלה ואז כלפי מטה כדי שיוכל לנשום (יכולת הנשימה של האדם מוגבלת כשזרועותיו מורמות אל על). קורבנות הצליבה משכו את עצמם כלפי מעלה כדי לשחרר את שרירי החזה, וכשהתעייפו ולא יכלו להמשיך, מתו בחנק. רגליו של יוחנן נשברו בעקבות מהלומה חזקה, כפי שנהגו הרומים לעשות בשעת הצליבה (יוח׳ י״ט 32-31). כל אחד מהפרטים האלה מאשר את תיאור הצליבה שמופיע בברית החדשה.

כתובת פילטוס

הארכאולוג האיטלקי אנטוניו פרובה חשף בשנת 1961 כתובת בקיסריה, חרוטה על לוח אבן, שבשעת גילויו שימש כפלג מדרגות שהובילו לאמפיתיאטרון של קיסריה. הכתובת כללה ארבע שורות בלטינית, שלוש מהן אפשר לקרוא באופן חלקי. בתרגום חופשי נאמר בכתובת: טיבריוס פונטיוס פילטוס פרפקט (מושל) יהודה. ככל הנראה שימש לוח האבן במקור כבסיס לטיבריוס (מקדש שבו עבדו את הקיסר טיבריוס) ומאוחר יותר נעשה בו שימוש מחודש במקום שבו נתגלה. הכתובת מאשרת את התואר שניתן לפילטוס כ״פרפקט״ לפחות במשך פרק זמן כלשהו במהלך שלטונו באזור. טקיטוס ויוספוס מתייחסים אליו בהמשך כ״פרוקורטור״ (מושל בפרובינקיה רומית קטנה). בברית החדשה הוא מכונה ״נציב״ (מתי כ״ז 2), מינוח שמשלב את שני התארים האמורים. הכתובת היא העדות הארכאולוגית היחידה לקיומו של פילטוס ולתוארו.

כתובת ארסטוס

על לוח מאבן גיר, שהיה חלק ממרצפת בקרבת האמפיתיאטרון בקורינתוס, נמצאה כתובת לטינית שניתן לתרגם כלהלן, ״(״ארסטוס, אוחצדר [או ־ הממונה על] הבניינים הציבוריים, הניח מרצפת זו על חשבונו הוא״. שאול מזכיר באיגרת לרומים ט״ז 23 (שאותה הוא כתב בקורינתוס) אדם בשם ארסטוס, ומן הכתוב ברור שזוהי אישיות ציבורית. בהחלט יתכן שמדובר באותו אדם.

מטבעות מתקופת הברית החדשה

שלושה סוגי מטבעות שנזכרים בברית החדשה ביוונית זוהו כמעט בוודאות:

• ״מטבע המס״ (מתי כ״ב 21-17; מרק׳ י״ב 17-13; לוקס כ׳ 26-20). המילה היוונית ששימשה לציון המטבע שהובא לישוע היא denarius (דינר). זהו מטבע כסף קטן, שעל אחד מצדדיו הוטבעה דמותו של הקיסר. מטבע זה היה שווה בערכו לשכר ממוצע של יום עבודה באותם הימים.
• ״שלושים שקלי הכסף״ (מתי כ״ו 15-14). במקור, השקל היה מידת משקל בשווי של כ-11 גרם. בהמשך התפתח השקל והפך למטבע כסף, שמשקלו דומה למצוין לעיל.
• ״פרוטות האלמנה״ (מרק׳ י״ב 44-41; לוקס כ״א 4-1). בברית החדשה נאמר, ״שתי פרוטות, שהן חצי איסר״. המילה פרוטה היא תרגום של המילה היוונית lepta. זהו מטבע הנחושת היווני הקטן ביותר. המילה איסר היא תרגום מיוונית של המילה quadrans – מטבע הנחושת הרומי הקטן ביותר. ידיעת הערך המדויק של מטבעות אלה מוסיפה משמעות עמוקה עוד יותר למסר של משל זה.

נסכם חלק זה בעזרת ציטוט מדבריו של סיר וולטר סקוט בנוגע לכתבי הקודש: "בתוך ספר מעורר יראה זה חבויה תעלומת התעלומות. מאושרים הם בני האנוש שלהם העניק אלוהים את החסד לקרוא, לירוא, לקוות, להתפלל להסיט את הבריח ולהיכנס פנימה; וטוב היה אילולא יצאו לאור העולם אלה שקוראים במטרה להטיל ספק או ללעוג״.