אז מדוע שאל אוהב יאפשר אסונות טבע, סבל ומוות? האם הוא יצר את הרוע?

בשנים האחרונות היינו עדים לסבל רב שנגרם כתוצאה מאסונות טבע. לדוגמא, רעידת האדמה בעוצמה 7 שהחריבה את האיטי ב 12 בינואר, 2010, וגרמה למותם של לפחות 220,000 איש. שנה לאחר מכן, ב 11 במרץ, 2011, מחוז טוֹהוֹקוּ נפגע מרעידת אדמה חזקה יותר בעוצמה 9, ואחריה הגיע צונאמי. צונאמי הרסני יותר הגיע לאחר רעידת אדמה בעוצמה 9.3 במערב אינדונזיה ב 26 בדצמבר, 2004 וגרם למותם של יותר מ 230,000 אנשים ב-14 מדינות.

אסונות אלה מתחוורים לעומת צרות אחרות. לדוגמא, למספר שנים באמצע המאה ה-14, מגפת הדֶבֵר, הידועה גם בכינוי" "המוות השחור", מחקה בייסורים 200-75 מיליון איש לערך באירופה, או 50%-45% מהאוכלוסייה. בעבר הקרוב יותר, מלחמת העולם הראשונה הייתה הרסנית, ובה נהרגו 9 מיליון בני אדם, והיא הגיעה לפני מגפת השפעת הספרדית שהייתה הרסנית אף יותר. דבר שהרג לפחת 50 מיליון איש, או בערך 3% מאוכלוסיית העולם, רובם צעירים ובריאים.

עוד סוג של פגיעה שמקורה בטבע הוא מוגבלות פיזית או נכות. לדוגמא, הלן קלר, שאיבדה הן את חוש השמיעה והן חוש הראיה כשהייתה תינוקת, וג'וני אריקסון-טדה שהייתה משותקת מהצוואר מטה, דבר שארע לה בגיל ההתבגרות.

בנוסף לאירועים אלה, כל אחד מאיתנו סובל מפעם לפעם. אנו סובלים ממחלות, כאבי-ראש, תאונות,  ולבסוף, מוות. לא מפתיע, שכאשר המעמסה הופכת כבדה מדי, אנשים קוראים לאלוהים בייסוריהם: "מדוע אינך עושה דבר? לא אכפת לך?"

צ'ארלס דרווין דחה את האמונה באלוהים לאחר מות ביתו. "מותה האכזרי של אנני מוטט את האמונה של צ'ארלס בעולם ערכי וישר. מאוחר יותר הוא אמר שתקופה זו בישרה על סופה של האמונה באלוהים." כך נכתב בביוגרפיה בת זמננו על צ'ארלס דרווין. "…צ'ארלס תפס עמדה כלא-מאמין".

דרווין הוא רק אחד מאלפי אנשים מפורסמים שנאבקו עם הנושא הזה, וניסו לשלב את האמונה באלוהים עם המוות והסבל שהם ראו מסביב, שהוא האמין שהתרחשו מִזה מיליוני שנים. כשכתב צ'רלס דרווין את ספרו שהווה אבן דרך בדבר מוצא המינים, הוא בעצם  כתב את ההיסטוריה של הסבל והמוות. בסיכום הפרק שנקרא "חסרונותיו של התיעוד הגיאולוגי", כתב דרווין שהעולם המודרני קם "מתוך מלחמות הטבע, מרעב וממוות." בהתבסס על נקודת מבטו האבולוציונית, דרווין תפס מוות כחלק בלתי נפרד מהעולם.

דרווין עצמו כתב באוטוביוגרפיה שלו:

"ישות כה חזקה וכה מלאת ידע כאלוהים שיכלה ליצור את היקום, היא למחשבתנו המוגבלת, כל-יכולה וכל-יודעת, והיא מעוררת את מחשבתנו להניח שחסדה אינו בלתי-מוגבל, שכן, מה היתרון בסבלם של מיליוני חיות נחותות במשך זמן כמעט אינסופי? טענה עתיקה זו על קיומו של סבל נגד קיומו של גורם ראשוני תבוני נראית לי כחזקה; בעוד שכפי שכרגע צוין, נוכחות סבל רב עולה בקנה אחד עם התפיסה שכל הישויות האורגניות התפתחו דרך שינויים וברירה טבעית."

ריצ'רד דוקינס אחד מהאנטי-תאיסטים המובילים, גם משתמש בסבלן של חיות כטענה נגד אלוהים:

"עלינו להישאר עם רעיון של מתכנן, מעצב, אך המתכנן שלנו יהיה פילוסוף מוסרי ולא כלכלן. מעצב שעושה חסד, אולי – אם תחשבו באופן אידיאליסטי – יחפש למזער סבל…לצערנו זה לא קורה בטבע מדוע שיקרה? סבלן של חיות בטבע, נורא אך אמיתי, הוא כה מחריד עד כי נשמות רגישות לא מסוגלות להתבונן בו. דרווין ידע על מה דיבר כאשר כתב במכתב לחברו, הוּקר "איזה ספר יכתוב כהן-השטן על יצירות הטבע המגושמות, הבזבזניות, המדשדשות, הנמוכות והאכזריות להחריד." הביטוי הבלתי-נשכח "כהן-השטן" נתן לי את הכותרת לאחד מספריי הקודמים, ובאחר (נהר מעדן) כתבתי כך:

"הטבע הוא לא נדיב ולא בזבזן. הוא אינו נגד סבל, ולא בעדו, הטבע לא מתעניין בסבל בדרך כלשהי, אלא אם כן הסבל משפיע על הישרדות ה DNA. קל לדמיין גֶן שלמשל, מרגיע איילות כאשר הן עומדות לסבול מנגיסה קטלנית. האם גֶן שכזה יועדף על ידי הברירה הטבעית? לא, אלא אם מעשה הרגעת האיילה ישפר את סיכוייו של הגֶן לעבור לדורות הבאים. קשה לראות מדוע זה צריך להיות כך ויכול להיות שמשום כך אנו מנחשים שאיילות סובלות כאב ופחד נוראיים כאשר הן נרדפות עד למותן – כיוון שבסופו של דבר זה מה שקורה לרובן.סך כל הסבל בשנה אחת הוא מעל לכל תפיסה הגיונית."

למעשה, למרות שרוב האתאיסטים מעדיפים את הדוגמאות מעוררות הרגש, הטיעון הנו חזק יותר. "הבולדוג של דרווין", ת' ה' האקסלי, תפס זאת באופן נכון חלקית, "אם שמיעתנו הייתה חדה מספיק על מנת לשמוע כל צליל כאב, היינו מתחרשים למשמע צרחה אחת מתמשכת."

תארו לעצמכם לוויה של אדם שחי "חיים עשירים, שמחים וארוכים", ושתרם באופן מועיל למשפחתו ולחברה, ולבסוף מת בשלווה בשנתו. האבֶלים אולי ינחמו את עצמם ב: "היו לו חיים טובים וזה היה הזמן שלו ללכת", או מילים בעלות השפעה דומה. אבל מדוע זה הזמן ללכת? מדוע חייו הטובים ותרומתו צריכים להסתיים? אם היה סיכוי לחיות חיי נצח בבריאות פיזית, האם הוא לא היה חי? והאם חבריו ומשפחתו לא היו רוצים שיחייה חיי נצח גם כן?

ואם אנו דורשים שאלוהים ימנע כל מקרה מוות של ילדים לדוגמא, למה לשים את הגבול שם? מדוע שימנע כל מקרה מוות בגיל 5 ולא בגיל 21, או 75 או 861?

חשבו גם על זה, כל מקרי המוות הנגרמים מזוועות מעשה ידי אדם ואסונות טבע אך ורק מאיצים את הבלתי נמנע – המוות. טרגדיות אלה הן  רק טיפה בדלי בהשוואה למיליארדי האנשים שכבר מתו. וכל שבעת מיליארדי האנשים על פני כדור הארץ היום שגם ימותו יום אחד, אם לא יקרה נס. האם כאן שוב נדרוש שאלוהים ימנע רק מוות נִמהַר, אך לא מוות "טבעי"?

האם לאתאיסטים באמת יש טיעון כשהם טוענים שאלוהים לא קיים מאחר ויש סבל ומוות בעולם?

אתאיסט המתלונן שאלוהי התנ"ך והברית החדשה הוא "רשע", חייב לספק אמות מידה עבור ההגדרה של מה זה "טוּב" ומה זה "רֶשָע" שלפיו יישפט. אבל, אם אנחנו, כפי שגורסת תיאורית האבולוציה, לא יותר מאשר שלולית מזוהמת שהתפתחה אבולוציונית, כפי שאתאיסט עקבי בוודאי מאמין, היכן נוכל למצוא אמות מידה אובייקטיביות להגדרה מה זה "טוב" ומה זה "רע"? ריצ'ארד דוקינס אמר: "היקום שאנו רואים…אין לו עיצוב, לא רע ולא טוב, כלום חוץ מאדישות עיוורת וחסרת רחמים…הDNA לא יודע ולא אכפת לו. ואנחנו רוקדים לצלילי המוזיקה שלו."

טוב ורע, תחת מערכת אבולוציונית, הנם תוצר של כמה תהליכים כימיים המתרחשים במוח, שבמקרה מעניקים לנו יתרון הישרדותי על אבותינו. אם התנודות במוחו של היטלר צייתו לאותם חוקים כימיים כמו אלו של אמא תרזה, אז על איזה בסיס אפשר לומר שמעשיה של האחרונה "טובים יותר"? וגם, מדוע פיגוע הטרור בו נהרגו אלפי אנשים בניו-יורק הוא יותר מזעזע מצפרדע שהורגת אלפי זבובים?

אך המשיחי מאמין שיש אמות מידה אובייקטיביות למוסריות שמתעלות על בני אדם אינדיבידואלים, כיוון שניתנו על ידי מחוקק נעלה ואובייקטיבי שהוא בוראנו. טיעונו של אתאיסט נגד אלוהים מסיבות של רוע אובייקטיבי מצביע בשוגג על אותה הנקודה שהוא מנסה לטעון נגדה, הוא בעצם יורה לעצמו ברגל.

שימו לב שאנחנו לא אומרים שאתאיסטים לא יכולים לחיות חיים טובים, אלא שאין בסיס אובייקטיבי לטוּב שלהם במידה ואנחנו רק זוהמת שלולית מאורגנת מחדש (ולכן עליהם לגנוב ממוסכמות המבוססות על כתבי הקודש). האבולוציוניסט ג'ארן לאנייר הציג את הבעיה בכך שאמר כי "יש קבוצה גדולה של אנשים שפשוט לא חשים בנוח לקבל את האבולוציה כיוון שהיא מובילה למה שהם תופסים כרִיק מוסרי, בו לדחפים הטובים ביותר שלהם אין בסיס בטבע."

דוקינס אישר: "כל מה שאני יכול לומר הוא שזה פשוט קשה. אנו צריכים להתמודד עם האמת." אז כאן יש לנו אתאיסט מוביל המודה שאבולוציה אינה מספקת בסיס אמיתי למוסריות. במקום, חלק מחבריו האתאיסטים היו צריכים לגנוב הגדרות למוסר מכתבי הקודש.

לדוגמא, הפוליטיקאי האתאיסט הבריטי רוי האטרסלי, כותב על "צבא הישועה" (Salvation Army): "אני חושב שזה נותר ארגון מלא חיים בשל כוח השכנוע שלו. אני אתאיסט, אך אני יכול רק להביט בתדהמה במחויבות של עובדי צבא הישועה, יצאתי איתם לרחובות וראיתי את הדרך בה הם עובדים בקרב העם, בקרב האנשים המקופחים ביותר, הנחותים ביותר ולפעמים עם דמויות מעוררות שאט נפש למדי. אני לא מאמין שהם היו עושים זאת שלא בשל מניעים אמונתיים. ורבות אני מציין כי אינני מכיר ארגונים אתאיסטים שנותנים אוכל לעניים. אתם לא שומעים על "סיוע-אתאיסטי" שלא כמו "סיוע-משיחי". למרות חוסר יכולתי להאמין, אני מאוד מתרשם ממה שהאמונה עושה לאנשים כמו אנשי צבא הישועה."

לעומת זאת, כפי שראינו, אתאיסטים לא יכולים לתקוף את טובו של אלוהים מהעמדה בה הם נמצאים, כיוון שתחת המערכת שלהם אין משמעות למונח "טוב", אלא הם צריכים "לחטוף" את המונח מתוך המוסריות שמציגה כתבי הקודש (מה שנוח להם בלבד, כמובן) והמוסר הזה נובע מטבעו הטוב והמושלם של אלוהים.

הטיעון האתאיסטי מסוכם טוב ע"י הסָפְקן הסקוטי הידוע, דיוויד יום. באופן סכמטי, הטיעון יכול היה להיכתב כך:

  1. אם אלוהים קיים, אז אלוהים כל יכול, כל-יודע, ומושלם מוסרית.
  2. אם אלוהים כל יכול, אז יש לו את היכולת להשמיד כל רוע.
  3. אם אלוהים כל יודע, אז הוא יודע מתי קיים רוע.
  4. אם אלוהים מושלם מוסרית אז יש לו את הרצון להשמיד כל רוע.
  5. רוע קיים.
  6. אם רוע קיים ואלוהים קיים אז או שלאלוהים אין את הכוח להשמיד את כל הרוע, או שהוא לא יודע מתי רוע קיים, או שאין לו רצון להשמיד כל רוע.
  7. על כן, אלוהים לא קיים.

אבל פילוסופים משיחיים, טענו ארוכות כי עמדה 4 צריכה להיות מורחבת לכדי ההצהרה הבאה:

  1. אם אלוהים הוא מושלם מוסרית, אז יש לו את הרצון להשמיד כל רוע – אלא אם כן יש לו סיבה טובה להרשות אותו.

בצורה כזו נמנעת אי-התאמה עם עמדה מס' 5 מאחר ואין אתאיסטים שיכולים להראות שאין סיבה טובה אפשרית להרשות רוע מאחר וזו תהיה שלילה אוניברסלית. הטיעון מתמוטט כסתירת הוכחה לוגית של התאיזם. את זה ביטא בספר נפלא ד"ר א. א. ווילדר-סמית' (1915-1995): "כך אלוהים מנצח כל רוע – לא על ידי 'עצירתו' אלא על ידי שימוש בו לתהילתו הגדולה יותר." דוגמא נפלאה היא תשובתו של אלוהים לנביא חבקוק שטען:"עַד-אָנָה יְהוָה שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ?".

הסיבות לכך שאלוהים מאפשר לרוח להתקיים הן:

  1. חופש בחירה. אלוהים לא ברא רובוטים, אלא בני אדם חופשיים עם אפשרות לבחור. להחלטות ולבחירות שלנו יש השלכות, לטובה אך גם לרעה.
  2. הבריאה מתקלקלת והאדם סובל כתוצאה מחטא האדם – לדוגמא, מחלת הסרטן נגרמת כתוצאה מקרינה, עישון, זיהום, תזונה לקויה, שימוש בכימיקלים על גופנו (כגון דאודורנטים, חומרי ניקיון) וכיוצא בזאת.
  3. אם אלוהים היה רוצה להפסיק עכשיו את כל הרוע בעולם, כל שעליו היה לעשות זה להשמיד את האנושות כולה, שהרי הבעיה היא בלב האנושי!

עם תובנות אלו, אנחנו יכולים לתקן את טענה מספר 5 כך:

  1. רוע קיים נכון לעכשיו, אך יום אחד יושמד (כפי שמובטח בנבואות התנ"ך והברית החדשה); אלוהים לא השמיד את הרוע עדיין!

טענות 4\4 ו 5 תואמות.

זה מספיק על מנת להראות שלאתאיסטים חסר טיעון לוגי נגד אלוהים. אך עדיין חשוב להמשיך הלאה ולהסביר מאין הגיע רוע, מדוע הוא הרשה אותו ומה הוא עושה – וכבר עשה – לגביו.

מאין הגיע רוע?

האם אלוהים יצר רוע?

אלוהים יצר במקור עולם מושלם, המתואר על ידיו כ"טוב מאוד" (בראשית א, 31). לכן כאשר אלוהים יצר את הישויות המוסריות לא היה רוע ממשי. למעשה, רוע הוא לא "דבר" בפני עצמו, אפילו אם הוא אמיתי, אלא שרוע הוא "היעדר הטוב" (ממש כמו שבעולם המדעי – קור הוא העדר של חום). אוגוסטין ציין: "הטוב הוא בסיסי ויכול להתקיים כשלעצמו; רוע לא יכול להתקיים כשלעצמו. רוע הוא תמיד טפיל לטוב."

אותו הדבר תקף לרוע פיזי. לדוגמא, פצע. פצע לא יכול להתקיים ללא גוף ועצם הרעיון של פצע מניח ראשית כי יש גוף בריא. עיוורון בבני אדם הוא רוע פיזי, כיוון שבני אדם אמורים לראות (אך צדפות לא אמורות לראות, ולכן עיוורון הוא לא רוע עבור צדפות). זאת אומרת שמאחר ורוע הוא לא דבר בפני עצמו = אלוהים לא יצר רוע.

חוסר הרוע הזה הורחב גם לממלכת החיות, במיוחד בהתחשב בכך שאנשים וחיות אכלו במקור צמחים ולא חיות אחרות (בראשית א, 30-29). לא הייתה אלימות או סבל וכאב בעולם ה"טוב מאוד" הזה. ישנה המחשה תנ"כית בישעיהו י"א, 9-6 ס"ה, 25. פסוקים אלה מתארים תמונה של עתיד עם אזכורים לגן העדן, אלו פסוקים מפורסמים המדברים על האריה והעגל, הזאב והכבש, אריה צמחוני ונחש צפע שמשחק עם תינוק. שתי המובאות מסתיימות באינדיקציות של עולם אידיאלי, שבעולם הזה: "לֹא־יָרֵעוּ וְלֹא־יַשְׁחִיתוּ" זה מעיד על כך שבעלי חיים פוגעים, מזיקים והורסים לא היו חלק מיצירה "טובה מאוד".

חופש בחירה

למרות זאת, אלוהים יצר הן את אדם והן את חווה, וגם את המלאכים עם חופש בחירה, אפילו  לבחירת ההפך מהטוב. פירוש הדבר הוא שהיה להם את הכוח לבחור בחירה הנוגדת את רצונו.

למעשה, מבחינה פילוסופית, אהבה אמיתית חייבת להיות חופשית – אם הייתי מתכנת את המחשב שלי להקרין את המילים "אני אוהב אותך" על המסך, האם המחשב באמת אוהב אותי אהבה כנה?

אך השימוש לרעה של אדם בטוּב הזה (בראשית 3) – לא הדבר הטוב עצמו – הסתיים ברוע אמיתי והתדרדרות שלו ושל יתר הבריאה המוחשית שעליה הייתה לו שליטה (בראשית א, 28).

חטאו של אדם ותוצאותיו

אדם וחווה בחרו למרוד באלוהים (הפרי האסור) כתוצאה מחטאו, אדם וצאצאיו רכשו טבע של חטא (רומים ה:12) ושיעבדו את עצמם לטבע החטא. (תהלים נא, 5; ירמיהו יז, 9; רומים ז, 25-15). הטבע החוטא הזה מושרש כעת עמוק בכולנו.

כוח הרוע ולא מציאות הרוע מוצגים גם על ידי עץ הדעת טוב ורע. בבריאה המקורית, אלוהים ידע על רוע באותה מידה שאונקולוג יודע על סרטן – לא על ידי חוויה אישית, אלא על ידי ידע לגביו (במקרה של אלוהים, על ידי ידע מוקדם). אך אחרי שאדם וחווה חטאו הם ידעו רוע באותה דרך בה הסובל מסרטן מכיר את הסרטן – על ידי התמודדות אישית וקשה.

במצב הנצחי האנושות תיגאל ותטוהר על ידי המשיח ולא תהיה יותר בעלת פוטנציאל לחטוא. המצב הנצחי עם הבריאה החדשה של השמים והארץ יהיה אף טוב יותר מגן עדן.

לסיכום, טענתו של אוגוסטין:

  • אדם וחווה נבראו עם היכולת לא לחטוא.
  • אחרי שבחרו למרוד, שועבדו לחטא.

לבני אדם יש רצון חופשי, ורעות רבות יכולות להתרחש על ידיו, כולל השואה או מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר. על מנת שאלוהים יתערב נגד סוג זה של רוע הוא יצטרך להסיר את כוח הרצון הזה לעשות רע, אבל רגע, במקרה כזה, כמה מכוח הרצון הזה יצטרך להסיר? הרי לא מספיק לשים סוף למעשים, צריך גם לשים סוף למחשבות רעות, הרי הן המקור של המעשים הרעים. אז אם אלוהים היה רוצה עכשיו לעצור את כל המעשים הרעים כל שעליו היה לעשות הוא לשים סוף למחשבות הרעות, או במילים אחרות – סוף למין האנושי.

 

אסונות טבע

האתאיסט עשוי כעת לתקוף: "הגנה על הבחירה החופשית היא טובה בפני הרוע המוסרי אך לא רלוונטית בקשר לאסונות טבע". אכן, רצון חופשי של סוכנים מוסריים לא מסביר את העולם התחרותי הזה שהפריע לדרווין, טמפלטון ודוקינס. אז על מנת להשיג את התשובה הנכונה אנו זקוקים להיסטוריה התנ"כית: מה קרה לאחר חטאו של אדם.

מוות וסבל כתוצאה ממרד באלוהים

אלוהים יצר את אדם ונתן לו רק ציווי אחד והזהיר אותו שימות אם לא יציית (בראשית ב, 17). זהו הסממן הראשון לכך שמוות הוא לא דבר טבעי, אלא פולש בעולם, ולא חלק מהתוכנית המקורית של אלוהים. הברית החדשה מכנה את המוות "האויב האחרון" (הראשונה לקורינתים טו, 26) ו"שכר החטא" (רומים ו, 23). התנ"ך עקבי לכל אורכו בקישור המוות לחטא.

על פי בראשית פרק א, המין האנושי קיבל שליטה על הבריאה כולה, כאשר אדם וחווה חטאו, כל הבריאה תחתיהם קוללה גם היא. המפלה הייתה קוסמית במימדיה, והשפיעה על כל הבריאה. ככתוב ברומים ח, 22 " כִּי יָדַעְנוּ אֲשֶׁר הַבְּרִיאָה כֻלָּהּ תֵּאָנַח וְתָחִיל עַד־הֵנָּה" כיוון שאלוהים בעצמו העמיד את הבריאה להבל.

בכך, אלוהים נתן לנו טעימה מהחיים בלעדיו – עולם מלא באלימות, מוות, סבל ומחלות. אם אלוהים היה מסיר את כל כוחו המחייה הבריאה הייתה חדלה להתקיים. אלוהים מתיר לנו לטעום את מה שרצינו כשמרדנו בו – חיים ללא אלוהים. זהו אגב גם הקונספט של "גיהינום" – עולם חסר אלוהים בו בני אדם שלא רצו באלוהים נמצאים, לנצח.

בימינו, אנו חיים בעולם בו הבחירות שלנו ממשיכות להשפיע על העולם, אנחנו יוצרים מחלות, הורסים את הסביבה וחווים סבל ומוות.

האם הוגן שאלוהים קילל את כל הבריאה?

התרבות המערבית היא מאוד אינדיבידואליסטית בחשיבתה, אך התנ"ך הינו קולקטיבי. למעשים של האינדיבידואל יש השלכות על הקבוצה כולה.

אלוהים לא יצר חיות שיטרפו בגן העדן, וחיות לא טרפו אחת את השניה. הנביא ישעיהו אמר שיום אחד אלוהים יברא "שמים חדשים וארץ חדשה" בה הזאב והכבש יאכלו יחד, והאריה "יאכל חציר כמו שור". במילים אחרות, לא יהיה אותו סוג של הרג שקורה היום.

כל דבר שאלוהים ברא היה טוב, מה ששינה את הדברים היה המרד של אדם וחווה, כאשר אמרו לאלוהים לזוז ולפנות מקום. והוא אכן עשה זאת חלקית. ברומים 8 כתוב שכל הבריאה הושפעה – כולל צמחים, בני אנוש וחיות, הכל. היו שינויים גנטיים יסודיים. אנו רואים לדוגמא כיצד החיים מתדרדרים בסחרור מתמיד לאחר הנפילה. אך בסופו של דבר זה יתוקן.

אלוהים התיר את הסבל של איוב הצדיק

אדם בשם איוב, שהיה הצדיק ביותר על פני האדמה בזמנו, סבל קשות, איבד את כל ילדיו, משרתיו ורכושו ביום אחד ואז הוכה במחלה קשה. חלק מזה היה בשל מעשים רעים של בני אדם וחלק בשל רוע שבטבע. אלוהים מעולם לא אמר לאיוב מה הסיבות הספציפיות לסבלו אך הוא מאפשר לקוראים לחזות בחלק מהעניינים שהתרחשו "מאחורי הקלעים" במימד הרוחני, בהם לא חזָה איוב. לאלוהים היו סיבות לכך שהרשה את סבלו של איוב אך הוא מעולם לא אמר לו מה הן ודרש שאיוב לא יפקפק בהחלטות בוראו. מבחינת איוב, הוא ידע שמשמעות החיים היא לא חיים של כיף ניצחי ללא הרגשת סבל, אלא שמשמעות החיים היא לדעת את אלוהיו.

אסונות טבע ומעשי זוועה הם חלק מהמציאות בה אנחנו חיים, אנחנו מושפעים לא רק מהחטא שבנו, אלא גם מחטאם של אחרים סביבנו. אלפי אנשים מתו במרכז הסחר העולמי בפיגוע הטרור ומיליונים מתו בשואה. אך מאות מיליונים שראו או ששמעו על אירועים אלה ימותו גם הם יום אחד – למעשה, אלפים מתים בכל יום – כיוון שכל בני האדם נידונו למוות, בשל החטא.

מותנו על פני האדמה הוא אינו הסוף

התנ"ך לעולם לא מתבייש לדבר על שאלת הסבל. דין העבר של אלוהים כולל כמעט כל סוג של סבל שניתן לתאר והוא מכריז על כוחו האבסולוטי ועל סמכותו על חיי בני האדם פעם אחר פעם. עדיין, באחד מלימודיו הזכורים ביותר של המשיח (לוקס טז, 31-19) בן האלוהים נותן את מפתח ההבנה של חוסר הצדק הברור של העולם הזה: סיפור האיש העשיר ואלעזר. איש עשיר ורשע חי חיי פאר, בעוד שקבצן מאמין בשם אלעזר ישב בפתח ביתו של העשיר, מכוסה כולו בפצעים ואוכל שאריות. אך הסיפור לא נגמר פה, יש עולם נצחי שאמור להגיע, בו רצון אלוהים יתקן כל דבר, התקווה לתחיית המתים היא המפתח להבנת הסבל שלנו.

הפילוסוף האתאיסט, ברטרנד ראסל (1872-1970) נתן את האתגר הבא: "אני מזמין כל משיחי להתלוות אליי למחלקת הילדים בבית החולים, לחזות בסבל בו הם שרויים ואז להמשיך לדבוק בעמדה שילדים אלו נטושים מוסרית בכך שהסבל מגיע להם".

בזמן שילד קטן גוסס למוות מסרטן, האתאיסט יכול רק לומר: "מצטער חבר, 'המשחק נגמר' עבורך." אך למשיחי יש תקווה שהחיים האלה הם רק עצירה קצרה בדרך לנצח.

השליח שאול מצא סיבות "להתהדר בחולשה"

"קורות חיי הסבל" של שאול כללו עינויים, הלקאות, כליאה, סקילה, היטרפות בים, שוד, תשישות, רעב, צמא ולבסוף הוצאה להורג. איגרותיו מראות שתחיית המשיח הייתה המפתח להסבריו לסבלו. "וְאִם־הַמָּשִׁיחַ לֹא הוּקָם רִיק שְׁמוּעָתֵנוּ וְרִיק אֱמוּנַתְכֶם… וְאִם־בַּחַיִּים הָאֵלֶּה בִּלְבַד בֹּטְחִים אֲנַחְנוּ בַּמָּשִׁיחַ אֲמֵלָלִים מִכָּל־אָדָם אֲנָחְנוּ" (הראשונה לקורינתים טו, 14,19)

איגרותיו של שאול מלאות בסיבות מעשיות לסבל של בני אלוהים גם כאשר הם לא פשעו, אך אנו יכולים לצמצם אותן ל-4 נקודות:

  1. סבל "משפר" אותנו

כל פסיכולוג מתחיל יגיד לך שסבל מבגר אותך ומחשל אותך. סבל גורם לך להעריך דברים מחדש. סבל בונה אותך. סבל גורם לך לשפוט אנשים בעיניים חדשות. סבל מלמד אותך לסמוך על בני אדם שסביבך. סבל גורם לך להראות חסד וחמלה לאחרים.

  1. סבל גורם לנו להכיר את המשיח

בסופו של דבר, המשיח הוא "איש-סבל" שסבל את חיי המכאוב של העולם בהיותו על הצלב (ישעיהו נ"ג, זכריה י"ב, תהילים כ"ב). כאשר אנו סובלים, אנחנו מתייחדים עם המשיח, כדאי לנו להבין את הכבוד הנעלה של המושיע-הסובל ואת נפלאות מעשיו כלפינו. שאול סבל בשמחה את אובדן כל הדברים בחייו על מנת "לָדַעַת אֹתוֹ וְאֶת־גְּבוּרַת תְּחִיָּתוֹ וְחֶבְרַת עִנּוּיָיו וּלְהִדַּמּוֹת לְמוֹתוֹ" (פיליפים ג, 10).

  1. הסבל הופך אותנו למשרתים טובים יותר לאחרים

התנ"ך מכריז שסבלו של המשיח אפשר לו לעזור לאחרים (אל העברים ב, 18). באופן דומה אנו מנוחמים מ"אלהי כל נחמה" ומסוגלים לנחם אחרים (השנייה לקורינתיים א, 4-3). כשאנחנו חווינו מצוקה על בשרנו, אנחנו גם נדע טוב יותר להזדהות עם סבלו של האחר, ולשרת אותו בהתאם.

  1. הסבל מכין אותנו לכבוד גדול יותר בגן עדן

בחיבור יפה על צרותיו ורדיפותיו, שאול השליח מסיים באישור שהוא לא מתעייף "כִּי לַחֲצֵנוּ שֶׁהוּא קַל וְאֵינוֹ אֶלָּא לְרָגַע יָבִיא לָנוּ כְּבוֹד עוֹלָמִים גָּדוֹל וָרָב עַד־לִמְאֹד׃" (השנייה לקורינתיים ד, 17). הסבל הוא השער דרכו אנו נכנסים לכבוד עתידי שאנו טרם מכירים.

 

המשיח משתתף במכאובנו

לאחר סבלו ומותו של המשיח הוא קם מן המתים והראה שהוא בעל כוח עליון – הכוח להביס את המוות. הוא יכול עכשיו לתת חיי נצח לכל אחד שמקבל אותם באמונה (יוחנן א, 12; אפסים א, 9-8). התנ"ך מלמד אותנו שאלו המאמינים באדון ישוע המשיח ומאמינים שאלוהים הקים אותו מן המתים ומקבלים אותו כאדון וכמושיע, יבלו נצח במחיצת אלוהים (הראשונה לקורינתיים טו, 4-1). הסבל הנוכחי הוא כמעט חסר משמעות מנקודת מבט של נצח, שאי אפשר אפילו להשוות אותו לכבוד שאמור להגיע.

סבלו ומותו של המשיח משמעם שאלוהים עצמו יכול להיות אמפתי כלפי סבלנו כיוון שהוא חווה אותו. למאמיניו יש כהן גדול – ישוע – "נַחֲזִיקָה בְּהוֹדָאַת אֱמוּנָתֵנוּ…עַל־כֵּן נִקְרְבָה בְּבִטָּחוֹן לִפְנֵי כִּסֵּא הֶחָסֶד לָשֵׂאת רַחֲמִים וְלִמְצֹא חֶסֶד לְעֶזְרָה בְּעִתָּהּ׃"  (אל העברים ד, 15-16)

קיומו של הסבל והמוות גורם לנו להבין ולכבד את גודל מעשו של אלוהים, שלב דמות של עבד-יהוה, המשיח, על הצלב ולקח על עצמו את חטאינו.

לסיכום, התשובה לטענה כי אלוהים לא קיים מאחר ואם אלוהים אוהב היה קיים, הוא לא היה מאפשר לרוע להתקיים. ומאחר שיש כלכך הרבה רוע בעולם, משמע שאלוהים לא קיים.
היא שזה לא מספיק שאלוהים ישים סוף למעשים הרעים או יעלים את כל כלי הנשק (כי אז פשוט נתחיל להרים מקלות ואבנים). עליו לשים סוף למחשבות הרעות אשר מייצרות את המעשים הרעים הללו. ועל מנת לשים סוף למחשבות הרעות, עליו לשים סוף למחוללי המחשבות הרעות הללו – בני האדם.
אז כן, אלוהים יכול להפסיק את כל הרוע בשנייה, הוא בסך הכל צריך לחסל אותנו..
אבל אלוהים לא ברא רובוטים, אלא בני אדם חופשיים עם הזכות לקבל בחירות חופשיות, בחירות רעות, אנוכיות ומרושעות.

עשויים גם לעניין אותך: