האם בכוחה של תפילה להחליף קורבן בעבור חטאים? (ונשלמה פרים שפתינו \ הושע יד:ג)

שבוע לפני יום הכיפורים היה פורש הכהן הגדול מביתו למקום שקט בו יוכל להכין עצמו רוחנית, בליל יום כיפור לא ישן בכלל, ובמהלך היום הקריב קורבנות, נכנס לקודש הקודשים בפעם האחת והיחידה בשנה והקריב; תחילה היה עליו להקריב עבור עצמו. ואז, שעיר שנועד לכפר על חטאי עם-ישראל. במקביל, וכאות הזדהות, היה עם ישראל מענה את נפשו  על ידי צום ותפילה כנגד חטאיו. הצום והתפילה היו עניין סמלי של הזדהות העם עם המתרחש בבית המקדש. הצום והתפילה בפני עצמם לא היו מה שכיסו את חטאיי העם לאותה השנה. אך ורק דמו של הקורבן שעל המזבח יכל לכסות את חטאיי עם ישראל.

בנוסף, שִׁילּוּחַ שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל היתה מצווה לפיה היו משלחים תיש למדבר. על פי ויקרא ט"ז פסוק ח' הכהן הגדול היה מטיל גורל על שני שעירי עזים (תיישים). אחד השעירים היה נבחר להיות הקורבן בבית המקדש, בעוד השני היה נשלח על ידי שליח מיוחד הנקרא "איש עיתי" אל המדבר לאחר שהכהן הגדול סומך את ידיו על ראשו ומתוודה על כל חטאי ופשעי עם ישראל.

על פי המסורת התלמודית, בסופו של יום הכיפורים ולאחר כל התהליכים המדויקים, המתין העם ל"חותמת הרשמית", מעין אישור מאלוהים לכך שאכן קיבל את הקורבן ושחטאיי העם אכן נמחלו לשנה נוספת. מה היתה אותה "חותמת"? על פי המתואר בתלמוד, החוט האדום, "לשון של זהורית", שהיה נתלה בבית המקדש הפך לעיני כולם מאדום ללבן (יומא ו' ח'). כך ידע הכהן הגדול ועם ישראל כולו כי אלוהים קיבל את קורבן יום הכיפורים. אנשי העם שמחו, שרו ורקדו, וליוו את הכהן הגדול לביתו בחגיגה גדולה. זאת בהתבסס על דברי הנביא ישעיהו: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים – כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ".

הרבנים בגמרא (מסכת יומא פרק ד) מתארים כי כארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש (המקדש נחרב בשנת 70) הצבע של לשון הזהורית הפסיק להלבין ולכן גרם לדאגה רבה בקרב מנהיגי הדת בעם ישראל. מאז סביבות שנת שלושים לספירה (זמן צליבתו של ישוע), הפסיק אלוהים לתת את האישור ביום הכיפורים, לשון הזהורית כבר לא הולבנה יותר!

עכשיו שאלוהים כבר לא מקבל את הקורבן ביום הכיפורים, היה על הרבנים להמציא את פתרון חדש לסליחת החטאים של עם ישראל.

חשיבותו ומרכזיותו של מוטיב הדם בתורה

אמנם תכלית המאמר איננו נושא הדם, אך יש צורך לכסות נושא זה ולו חלקית על מנת לבסס כי רק בקרבן דם יש כפרה על חטאים.

בשמות פרק כ"ד, כאשר אלוהים כרת את ברית סיני עם עם-ישראל, עם ישראל עבר "טיהור" בדם, והברית של אלוהים עם העם נכרתה בדם: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם עַל כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה".

תרגום אונקלוס, התרגום החשוב ביותר של התורה לארמית, ששימש בבתי הכנסת במאות הראשונות לספירה, כלל את המילה "כפרה" לשמות כ"ד: "וייקח משה את הדם, ויזרוק על המזבח לכפרה על העם" ("ונסיב משה ית דמא, וזרק על מדבחא לכפרא על עמא").

בשמות פרק ל' מוזכר לראשונה בתורה יום הכיפורים: "וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא לַיהוָה" שימו לב, הקטע המדבר לראשונה בתורה על יום הכיפורים אינו מזכיר דבר בנוגע לתפילה, למעשים טובים, לצום או לצדקה. אין ספק שהדברים האלה חשובים וחיוניים. אבל התורה מדברת רק על דם. זאת מאחר שטקסי הכפרה קשורים קשר הדוק בדם. אם מוותרים על הדם, אין קורבן, אין כפרה, אין סליחת חטאים.

בספר ויקרא פרק ט"ז מסביר אלוהים למשה כיצד יסלחו חטאיי עם ישראל, על ידי לקיחתו של הדם שהוקרב על המזבח, והטזת דמו על הכפורת ככפרה על פשעי וחטאי עם ישראל:

"וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע-פְּעָמִים מִן-הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ, וְשָׁחַט אֶת-שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת-דָּמוֹ אֶל-מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת-דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל-הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת, וְכִפֶּר עַל-הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם".

גם חז"ל הכירו בכך, ילקוט שמעוני על שמות כ"ט אומר: "הלא אין כפרה אלא בדם", ביומא ה א נאמר: "וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם" רש"י בעצמו אמר: "וכיפר- "דאין כפרה אלא בדם". ובכן, חז"ל בעצמם הכירו גם הם בעקרון זה (השוו גם זבחים ו; מנחות צג; סיפרא ד).

תפילה מחליפה קורבן – "נשלמה פרים שפתינו"

לפי דיני התורה (ויקרא י"ז י"א), שכר החטא הינו מוות. לכן, כשאדם חוטא, התורה מצווה על הקרבת קורבן על מנת שזה ישמש תחליף. הקורבן לוקח על עצמו את עונש המוות במקום האדם ובעבור חטאיו. (יש שאומרים כי המילה 'קרבן' באה מהשורש ק.ר.ב, [קרוב\להתקרב], בעוד החטא מרחיק אותנו מאלוהים, הקורבן מקרב אותנו בחזרה לאלוהים). אך כיום, היהדות הרבנית מציעה כי תפילה שוות ערך ובאה במקום הקרבנות. לכן, בבתי הכנסת מתפללים תפילת שחרית במקום הקרבת קורבן (לקוטי תורה במדבר עמ' עה' \ מדרש פסיקתא דרב כהנא, כד, יט). הרמב"ם (המאה ה-12), בספרו "מורה נבוכים" אף הרחיק לכת וטען שהקרבת קורבנות הינה טקס אלילי-פאגאני ושאלוהים בעצם הניח לעם ישראל להקריב קורבנות מכיוון שהיה רגיל לחיות בסביבת עובדי אלילים (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק ל"ב, בקיצורים), וכי כעת אין עוד באמת טעם בהקרבת קורבנות (משנה תורה, הלכות מעילה, ח', ח').

היהדות הרבנית מבססת את הטענה כי תפילה החליפה את הקרבנות על שלוש מילים מתוך פסוק ג' שבפרק י"ד בספר הושע בתנ"ך: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ". חז"ל פירשו וטענו כי פסוק זה מצהיר שהושע מלמד דרך חדשה לכפר על חטאים; תפילה ('שפתינו') במקום קרבנות ('פרים').

ומאז ועד היום, הרבנים מפרשים את שלושת המילים הללו כהודאה של אלוהים לכך שאין עוד צורך בקרבנות, אלא מספיקה תפילה:

הרב יהודה ברנדס שאמנם מכיר בזאת שהתורה דורשת קורבן דם, טוען: "משבטלה האפשרות להקריב קרבנות עם חורבן הבית, הציעו חכמים את הפתרון של 'נְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ'."…"התפילה כולה היא תחליף לעבודת הקרבנות"…"יש להבין, שבמעשה התפילה מושגת חלופה ממשית לערכים שאותם מייצג הקרבן".1

הרב דניאל עשור טוען: "את מערכת הקורבנות החליפה התפילה 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ', כלומר, תחת הקרבת פרים בבית המקדש בזמן שבית המקדש היה קיים, בחורבנו מתקרבים לה' דרך שפתינו". הוא הוסיף: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, כלומר תחת הקורבנות לחטאת ולאשם – תפילה, תשובה ולימוד".2

אם זאת, ישנם זרמים אורתודוקסים שלא מסכימים, שהרי העקרון שאך ורק קורבן דם יכול לכפר על חטאים, הוא אחד העקרונות המרכזיים והבולטים ביותר בתורת משה גם בעיניהם, ולפיכך ומסיבה זו אנו עדיין עדים לפולחן "תרנגול הכפרות" ביום הכיפורים אצל זרמים אורתודוקסים אדוקים אלו.

ברצוני להוכיח כי הושע י"ד פסוק ג' מעולם לא ניסה להציע את מה שהרבנים מנסים להשתמש בו על מנת להציע – כי תפילות ('שפתינו') מחליפות קרבנות ('פרים'). כמו כן אבקש להוכיח כי במקור הושע לא כתב "פרים שפתינו" אלא "פרי משפתינו".

תיאולוגיה מקראית

נניח לרגע שהפסוק הנ"ל כן אומר שתפילות מחליפות קורבן, מה משתמע מכך?

ראשית, היהדות הרבנית טוענת בעצמה כי מצוות התורה הן לעד ולא ניתנות לשינוי, בהלכה נאמר כי אין לגרוע ממצווה בתורה (משנה לתורה, הקדמה, מצוות לא תעשה, שי"ד). זאת אומרת שנוצרת סתירה, שהרי התורה אומרת בפירוש שהקורבן נועד לכפר על חטאים (ויקרא י"ז י"א: "נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר"). ואילו הושע, לכאורה, מציע לבטל את מצוות ויקרא י"ז:י"א ובכך סותר את התורה. אזי, אם אנחנו מקבלים את הפירוש שהפסוק בהושע מציע להחליף תפילה בקורבן, אז אנחנו מקבלים בתמורה סתירה תיאולוגית פנימית.

שנית, יש האומדים כי כשליש מהתורה עוסק בעבודת המקדש, הקרבנות והכהונה. אם אלוהים בעזרת הושע אכן אמר שהתפילה מחליפה קרבנות, היינו מצפים שבתקופתו של הושע (המאה ה-8 לפני הספירה) יופסקו כליל הקרבות הקורבן בבית המקדש, אך הקרבת הקרבנות כידוע המשיכה גם מאות רבות של שנים אחרי כן, עד אשר נחרב בית המקדש השני. זו היא הוכחה כי כהני עם ישראל כמו גם נביאי ומלכי ישראל בתקופת בתנ"ך, לא הבינו מהפסוק הזה את מה שהרבנים בימנו מבקשים שנבין.

כמו כן, תפיסת הרמב"ם לפיה אלוהים הרשה לעם ישראל לזבוח רק בגלל שהגויים זבחו לאלילים הינה גישה מנוגדת לחלוטין לאישיות אלוהים המצטיירת בתנ"ך; אלוהי אמת ששונא שקר ושונא עבודת אלילים, אלוהים שלא מתפשר על נושאי קדושה ובטח שלא על עבודה זרה לא היה מאפשר לבני ישראל להקריב קורבנות אם היה מדובר בעבודת אלילים. ובטח שלא היה מבקש זאת בפירוש בתורה. אפילו הרמב"ן (בפירושו לויקרא א:ט) בעצמו התנגד ויצא בחריפות נגד גישתו של הרמב"ם.

דקדוק, תחביר וביקורת נוסח המסורה

תחילה יש לזכור את הרקע ההיסטורי להחלטה של הרמב"ם. הרבנים היו נתונים לחץ מצידם של המאמינים בישוע מצד אחד (בטענה שהמשיח הוא הקורבן הנצחי והאולטימטיבי), ומאידך תחת לחץ מתמשך מהעובדה כי אין בית מקדש, אין מזבחות ואין כהונה, ולכן אין דרך להקריב קורבנות. על הרבנים היה לספק פתרון לשתי הבעיות. במילים אחרות, הם היו מוכרחים להיפטר מהצורך בהקרבת קורבנות. והם אכן השכילו לעשות זאת על ידי עיוות של הטקסט, זאת, על ידי הסטה של אות אחת בפסוק. כידוע, התנ"ך המקורי היה בעל פיסוק, ריווח או ניקוד כפי שהוא היום. בואו נניח שאין ריווח בין האותיות, לשם המחשה:

" ו נ ש ל מ ה פ ר י מ ש פ ת י נ ו "

תרגום המסורה (המאה ה-10 לספירה)

בעלי המסורה (הרבנים אשר חיברו את נוסח המסורה במאה ה-10 לספירה) ניקדו, פיסקו וריווחו את התנ"ך. מאז ועד היום, תרגום המסורה הוא התנ"ך הנפוץ ביותר בקרב דוברי העברית. מדובר בנוסח מהימן ביותר, אך ישנם כעשרים שינויים שבוצעו בטקסט שבנוסח המסורה. כידוע, בעלי המסורה בחרו לרווח ולנקד את הושע י"ד פסוק ג' בצורה הבאה:

"וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ", במילים מודרניות: "ניתן קרבנות בעזרת המילים שלנו".

מבחינה דקדוקית, כדי שתרגום המסורה לפסוק זה יתקבל כעברית מקראית תקנית, המילה 'פרים' צריכה היתה להיות בסמיכות למילה שפתינו, זאת אומרת פָּרֶי שְׂפָתֵינוּ' ('הפרים הם שפתינו' = 'הקורבנות הם תפילתנו'). אך זה כמובן, לא מה שכתוב. דוגמא לכך ניתן למצוא בירמיהו נ:כ"ז – "חִרְבוּ כָּל-פָּרֶיהָ".

ניתוח ספרותי

הנביא הושֵעַ בֶּן-בְּאֵרִי חי בממלכת ישראל בתקופת בית המקדש הראשון. בזמן חייו של הושע כן הועלו בבית המקדש על המזבח קרבנות. בבית המקדש הראשון הוקרבו לפחות כ-150,000 קרבנות. שלמה המלך בעצמו הקריב לפחות 120,000 צאן כמו גם 22,000 בקר. (דברי הימים ב, ז:ה). המקדש פעל בעוד הושע מנבא וקורא לעם ישראל לשוב לאלוהים ולחזור בתשובה מעבודת האלילים שרבים בעם לקחו בה חלק. כל זאת בקריאה ובתחנונים לחסדו, שהרי קרבנות המזבח ללא חרטה האמיתית מהלב לא שווים בעיני אלוהים (ישעיהו א:י-י"ז). בפסוק ג', ממליץ הושע לעם ישראל לומר לאלוהים (אִמְרוּ אֵלָיו) את המילים הבאות: "כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב" ("תסלח לכל חטאינו, תקבל אותנו בטובך"), זאת על מנת ש"נְשַׁלְּמָהפְּרִי שְׂפָתֵינוּ" (שנוכל בתמורה להגיד לך תודה).

בעברית מודרנית, "פרי מעמלנו" משמעותו "התוצר של פועלנו". בהתאם, וממש כמו עברית מודרנית, "פרי משפתינו" הוא שימוש סטנדרטי גם בעברית המקראית, ניתן למצוא את התנ"ך משתמש במילה 'פְּרִי' שוב ושוב באופן פיגורטיבי כמילה נרדפת ל-"תוצר".

למען האמת, לא רק שהמילה "פרים" לא קיימת כלל בספר הושע, אלא שהושע חוזר ומשתמש במונח "פרי" כמה וכמה פעמים, אף פעם לא בתור בקר (פרה) אלא תמיד באותה הצורה:

  •  "חֲרַשְׁתֶּם-רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם אֲכַלְתֶּם פְּרִי-כָחַשׁ" (י:י"ג)
  • "הֻכָּה אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם יָבֵשׁ פְּרִי" (ט:ט"ז)
  • "גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל פְּרִי" (י:א)
  • "אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא" (י"ד:ט)

לא רק הושע, גם בשאר התנ"ך ניתן למצוא את אותו השימוש במילה, להלן מספר דוגמאות:

  • ירמיהו ו:י"ט – "פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם"
  • משלי א:ל"א – "וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם".
  • משלי י"א:ל – "פְּרִי-צַדִּיק עֵץ חַיִּים".
  • ישעיהו ג:י – "פְרִי מַעַלְלֵיהֶם".
  • תהילים קכ"ז:ג – "שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן".

ועכשיו, שימו לב להקבלה הניגודית שעושה מחבר ספר משלי למילים 'פרי' ו'שפתיים':

משלי י"ח:כ – "מִפְּרִי פִי-אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע".

את המושג "פרים שפתינו" לעומת זאת, לא ניתן למצוא בעוד מקום בתנ"ך, אף פעם.

יש לציין כי גם שאול השליח (המאה ה-1 לספירה) השתמש במושג "פרי שפתינו" כמילים האומרות תורה: "פְּרִי שְׂפָתֵינוּ הַנֹּתְנוֹת תּוֹדָה לִשְׁמוֹ" (עברים י"ג:ט"ו).

אך ללא ספק, מכת השחמט המוחצת מגיעה דווקא מחז"ל עצמם! מודה הרב שלום בר-נתן, כי במקור לא היה כתוב "פרים שפתינו" אלא "פרי משפתינו": "אמר רבי יצחק, תא חזי, הקיום של העולם, של העליונים ושל התחתונים הוא קרבן, שהוא נחת של הקב"ה, ומי ראוי להקריב לפניו נחת הזה, הוי אומר שהוא האדם בתפילתו "ונשלמה פרים שפתינו" , נכתב במקור "ונשלמה פרי משפתינו". במטרה לשנות את הכוונה כי התפילות באות במקום הקורבן". (מצוטט ע"י הרב שלום בר-נתן, "ספר הגאולה" פרק צט' חלק מג', על רבי יצחק.)

חוקרי מקרא באקדמיה מכירים את התופעה הזאת. ישנם מקומות נוספים בתנ"ך שם בעלי המסורה בחרו לשנות את הריווח והניקוד מסיבות שונות.3

נוסחים אחרים לתנ"ך

  • תרגום השבעים (המאה ה2 לפנה"ס)
  • תרגום השבעים בוצע שש מאות שנה בלבד לאחר הושע. כמאתיים לפני הספירה.
  • שבעים הרבנים שתרגמו את תרגום השבעים ראו את הפסוק המדובר בהושע י"ד:ג' בצורה הבאה: 'ונשלמה פרי משפתינו'.
  • זאת אומרת שבמקור, האות "מ" לא היתה צמודה לאותיות 'פרי' (ויצרה 'פרים') אלא לאותיות 'שפתינו' (ויצרה 'משפתינו').
  • תרגום הפשיטא (המאה ה2 לספירה) גם הוא תרגם בדיוק באותה הצורה.

לסיכום, על חז"ל היה לחץ, מצד אחד נדרש מהם להקריב קורבן מבלי שיש בית מקדש, מצד שני הברית החדשה מציעה כי בישוע, אלוהים שהתגלה אלינו ושירד אלינו בדמות בשר ודם, בקרבנות יש כפרה מושלמת אחת ולתמיד עבור חטאי האנושות "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם" (יוחנן א 29).

הרבנים שהיו תקועים בין הפטיש לסדן מצאו דרך "יצירתית" אך מעופשת לבעיה – עיוות הטקסט התנ"כי ברמייה על מנת שיתאים לאג'נדה שלהם, ובתקווה שאף אחד לא ישים לב.

 

[1] http://www.bmj.org.il/article/626
[2]על פתחה של רומי, עמוד 483
[3]- לדוגמא: עמוס ו:י"ב:[3]הַיְרֻצוּן בַּסֶּלַע סוּסִים אִם-יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים (במקור בבקר ים) – המחבר שואל שתי שאלות רטוריות, א: האם סוסים רצים על סלע (התשובה לא). ב: האם בקר חורש בתוך הים (התשובה לא).
– דוגמא נוספת: ישעיהו ב:כ: " בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ-לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים (במקור: "לחפרפרות" [חפרפרת]), ולא לחפור פירות. אין דבר כזה לחפור פירות וזה גם לא הגיוני לפי הקשר הקטע. לעומת זאת: "להשתחוות לחפרפרות ולעטלפים" (אלילי זהב).

אולי גם יעניין אותך: