האם ישוע עצמו והברית החדשה העידו על ישוע כאלוהים או שזו היא המצאה מאוחרת?

ישנם אלו שאומרים כי ישוע מעולם לא העיד על אלהותו אלא שזו היא המצאה של תלמידיו. ישנם שיוסיפו ויאמרו שגם לא הברית החדשה כולה מעידה על אלוהותו, ואילו מדובר בהמצאה  נוצרית מאוחרת, במאמר זה נבחן את הדברים שאמרו הן ישוע והן מחברי הברית החדשה אודות אלוהותו של ישוע.

ישוע טען שהוא בן האלוהים (לוקס כ"ב 70) שעל בואו ניבאו נביאי התנ"ך. בחג החנוכה בירושלים, הכריז ישוע: "אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ" (יוחנן י' 30) ובכך למעשה הודה שהוא בן האלוהים. חושבני שתסכים אתי שצריך אומץ כדי להכריז על עצמך שאתה אלוהים. הסופר ק' ס' לואיס, בספרו המפורסם "האמונה המשיחית – אמת או שקר?" אמר שאדם המכריז על עצמו שהוא אלוהים חייב להיות אחד מאלה: או שהוא משוגע, רשע, או שקרן, או באמת אלוהים. במידה ואין אמת בדבר, אותו האיש שמכריז על עצמו שהוא אלוהים חייב להיות שקרן או משוגע.

אין כל הוכחה לכך שישוע היה משוגע או שקרן מרושע. לא ולא. כל מעשיו ושיחותיו, התנהגותו, תקשורתו עם הרבנים היהודים והמנהיגים נעשו בצורה שפויה וחכמה. איש לא מצא דופי באופיו מלבד אלה שחשבו ששיקר בהכרזתו שהוא ואלוהים אחד המה. ישוע לא היה מתמיד בהכרזתו זו אילו לא הייתה זאת האמת.

דעתם של רוב המלומדים היהודים בימינו על ישוע היא שהיה רבי שנון וחכם, ושלימודיו היו מלאי תובנה, עומק וחכמה. לכן, אם הוא אינו שקרן ואינו משוגע, וטען שהוא אלוהים שבא בגוף אדם, אזי דובר אמת הוא – והוא אכן מי שהוא טוען על עצמו.

הבה נבחן כמה מהדברים שישוע לימד, ונראה אם יש בדבריו דבר מוליך שולל או מטעה:

"אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לְצֶדֶק, כִּי הֵם יִשְׂבָּעוּ" (מתי ה' 6).

"אַשְׁרֵי הָרַחֲמָנִים, כִּי הֵם יְרֻחָמוּ" (מתי ה' 7).

"אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב, כִּי הֵם יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים" (מתי ה' 8).

"אַשְׁרֵי רוֹדְפֵי שָׁלוֹם, כִּי בְּנֵי אֱלֹהִים יִקָּרֵאו" (מתי ה' 9).

"כָּךְ יָאֵר נָא אוֹרְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וִיכַבְּדוּ אֶת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (מתי ה' 16).

"הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: 'וְאָהַבְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶך' " (מתי כ"ב 37).

האם משוגע מלמד דברים כאלה?

הסופר טים לאהיי, מחברם של כמה רבי מכר, כותב, ״כמעט לכל מי ששמע על ישוע יש דיעה כלשהי לגביו. זה מאוד צפוי, כי הוא לא רק האדם המפורסם ביותר בתולדות האנושות, אלא גם האדם הכי שנוי במחלוקת".

הסופר פיליפ יאנסי מסכים עם דברים אלה ואומר, ״נדמה לי שכל התיאוריות המסולפות על ישוע, שצצו ופרחו באופן ספונטני מאז מותו, רק מאשרות את הסיכון המדהים שאלוהים לקח כשעלה על שולחן המנתחים ־ סיכון שהוא בעצם קיבל בברכה. "בחנו אותי. נסו אותי. החליטו בעצכם".

הכתובים מזמינים אותנו לחקור את הדמות הזו, את ישוע, ולהגיע בעצמנו למסקנות. אבל החקירה שלנו לא יכולה להתמקד רק בדברים שהוא לימד או עשה. לפני הכל החקירה שלנו צריכה להתמקד בזהותו.

אין ספק ששאלת זהותו של ישוע חשובה לא פחות מהמעשים שעשה, האתגר שהברית החדשה מציבה בפני כל דור לא קשור במה שישוע לימד, אלא בזהותו ובהשלכות שיש לכך על חיינו.

אם כך, מי הוא ישוע? איזה מין אדם הוא?

״אילו יצאו הדברים שישוע העיד על עצמו מפיו של אדם אחר, הם היו נתפסים כשיגעון גדלות, כי ישוע רמז שהעולם סובב סביבו, ושגורל כל בני האדם תלוי בדבר אחד: אם הם יקבלו או ידחו אותו״.

ישוע לא מתאים כלל וכלל לדפוס האופייני של מנהיג דת. תומאס שולץ כותב, ״אף מנהיג דתי ידוע ־ לא משה, לא שאול, לא בודהא, לא מוחמד, לא קונפוציוס ולא אחרים, טען שהוא אלוהים; אף אחד, פרט לישוע המשיח. ישוע הוא המנהיג הרוחני היחיד שטען שהוא אלוהי, והיחיד שהצליח לשכנע חלק ניכר מהעולם שהוא אכן אלוהים״.

איך יכול ״בשר ודם״ לגרום לאחרים לחשוב שהוא אלוהים? נפתח עם דבריו של פ׳ ג׳ מלדאו, ״הדברים שישוע לימד היו מוחלטים, חד משמעיים ־ ונשגבים בהשוואה לדברי משה והנביאים. הוא מעולם לא שינה או תיקן את הדברים שאמר ולימד; הוא מעולם לא חזר בו מהדברים שאמר; הוא מעולם לא ניחש, ׳הניח׳ או דיבר בחוסר ודאות. כל זה מנוגד כל כך למורים אנושיים ולדברים שהם מלמדים״.

ונוסיף את עדותו של פוסטר, ״הסיבה הראשית, העיקרית, שהובילה להוצאתו המחרידה להורג של המורה מן הגליל, היתה טענתו שהוא ־ בנו של נגר פשוט, שגדל בין השבבים והנסורת בנגרייה של אביו ־ למעשה אלוהים שלבש בשר!״.

ואם מישהו יאמר, ״כמובן שהברית החדשה תציג כך את דמותו של ישוע. הרי היא נכתבה בידי חסידיו, שביקשו להקים לו מצבה נצחית״. אבל גם אם נבטל את עדותה של הברית החדשה כולה לא נוכל לבטל את כל העדויות שקיימות אודות ישוע, כפי שכבר ראינו מהעדויות ההיסטוריות שמזכירות אותו, את מעשיו ואת משנתו. וויליאם רובינסון אומר, ״מי שמבקש לבחון את הדברים מתוך גישה היסטורית אובייקטיבית, ימצא שאפילו ההיסטוריה החילונית מספקת אישורים לכך שישוע היה אדם אמיתי שהתהלך עלי אדמות ושחסידיו השתחוו לו כמו שמשתחווים לאלוהים. הוא יסד קהילה שעבדה אותו במשך 1,900 שנה, ושינה את מהלך ההיסטוריה של העולם כולו״.

המשפט

העדות שישוע עצמו סיפק בנוגע לאלוהותו, כשעמד למשפט. "אך הוא שתק ולא השיב דבר". הוסיף הכוהן הגדול ושאל אותו, ״האם אתה המשיח בן המבורך?״ אמר ישוע, ״אני הוא. ואתם תראו את בן האדם יושב לימין הגבורה ובא עם ענני השמים״. קרע הכוהן הגדול את בגדיו ואמר, ״מה לנו עוד צורך בעדים? שמעתם את הגידוף. מה דעתכם?״ הכל הרשיעו אותו ופסקו שהוא בן מוות (מרקוס י״ד 64-61).

השופט גיינור, משפטן מומחה בבית המשפט בניו יורק, הרצה על המשפט שערכו לישוע וטען שההאשמה שחברי הסנהדרין הטיחו בפניו היתה בגין חילול השם. ״העלילה שמובאת בבשורות מלמדת בבירור שהפשע־לכאורה שבעקבותיו הועמד ישוע למשפט והורשע הוא חילול השם… ישוע טען שהיו לו כוחות על אנושיים, וטענה זו התפרשה כחילול שם שמים (׳גידוף׳ ביוחנן י׳ 33). גיינור מתייחס לטענה שהוטחה בפני ישוע על כך שהוא ״עושה עצמו אלוהים״, ולא למה שהוא אמר על המקדש.

א׳ ת׳ רוברטסון מדבר על השאלות שהפרושים הציגו בפני ישוע ואומר, ״ישוע נענה לאתגר והודה שהוא כל שלושת הדברים שהם שאלו אותו אודותיהם (משיח, בן האדם, בן אלוהים). ישוע אמר למאשימיו ׳אתם אומרים׳ ־ Humeisiegete ביוונית, שהוא ביטוי יווני המקביל ל׳כן׳ (השווה ׳אני הוא׳ במרקוס י״ד 62 עם ׳אתה אמרת׳ במתי כ״ו 64)״.

לשמע תשובתו של ישוע קרע הכהן הגדול את בגדיו. ה׳ ב׳ סווט מסביר את משמעות התגובה הזו, ״התורה אסרה על הכהן הגדול לקרוע את בגדיו גם כשפקדו אותו אסונות פרטיים (ויקרא י׳ 6; כ״א 10). אבל כששימש כשופט, המסורת דרשה שיביע בצורה זו את הבעתה שמילאה אותו לשמע כל גידוף או חילול קודש שנשמעו בנוכחותו. תגובה זו הקלה על השופט הנבוך. גם אם לא נמצאה עדות מהימנה [שהוכיחה את אשמתו של האסיר], הגידוף הבהיר שכבר אין בה כל צורך: האסיר הרשיע את עצמו״.

לא מדובר במשפט רגיל. עורך הדין אירווין לינטון אמר על כך, ״זהו משפט יחודי בתחום המשפטים הפליליים, שכן הנושא שעמד לדיון לא היה מעשיו של הנאשם אלא זהותו. ההאשמה הפלילית שהוטחה בישוע המשיח, לצד הווידוי או העדות, או ליתר דיוק המעשה שהוא עשה בפני בית הדין ושבעטיו הוא הורשע, החקירה בידי הנציב הרומי, הכתובת שנתלתה מעל הצלב וההכרזה שהוא הכריז בשעת הוצאתו להורג ־ כולם עוסקים בשאלה אחת, שאלת זהותו האמיתית של ישוע ומעמדו. ׳מה אתם חושבים על ישוע? בנו של מי הוא?״׳.

העיתונאי והנוביליסט פרנק מוריסון מבהיר ש״ישוע מנצרת לא נידון למוות בגלל ההצהרות של מרשיעיו, אלא בגלל ההודאה שנסחטה ממנו תחת שבועה״.

לדברי הילארין פלדר, ״די בבדיקה הזו של המשפט שנערך לישוע כדי להוכיח לנו מעל לכל ספק שהמושיע התוודה על אלוהותו בפני שופטיו״.

פר' סיימון גרינליף, לשעבר פרופסור למשפטים באוניברסיטת הרווארד ועורך דין בעל שם, אמר על משפטו של ישוע, ״קשה לחשוב על מה היה ניתן לבסס את ההגנה המשפטית שלו בבית דין כלשהו, חוץ מאשר על אופיו העל־אנושי. אף עורך דין לא היה מעלה על דעתו לבסס את ההגנה של ישוע על בסיס אחר״.

אף על פי שתשובתו של ישוע לשופטיו לובשת צורה אחרת בכל אחת מהבשורות, לכולן יש אותה משמעות. מוריסון אמר על כך, ״תשובותיו של ישוע זהות. הנוסחה ׳אתה אמרת׳ או ׳אתם אומרים כי אני הוא׳, שנשמעת לאוזן המודרנית כמו התחמקות מתשובה, אך לא נשמעה כהתחמקות באוזניהם של בני דורו. הביטוי ׳אתה אמרת׳ היה צורה מסורתית, שבה יהודי מנומס ענה על שאלה כה רצינית וחמורה. הנימוס באותם ימים אסר על מענה ישיר של ׳כן׳ או ׳לא׳״.

ק׳ ג׳ מונטיפיורי ניתח את הדברים שנאמרו לאחר הצהרת האלוהות של ישוע, במטרה לוודא שישוע התכוון למשמעות האמורה, ״שני הביטויים ׳בן האדם׳ (ביטוי שהיה שגור בפי ישוע) ו׳לימין הגבורה׳… (ביטוי עברי השמור אך ורק לאלוהים) מלמדים שתשובתו של ישוע עומדת בקו אחד עם רוחו של ישוע ועם סגנון הדיבור שאפיין אותו״.

פר' קרייג בלומברג, הסופר הנודע והחוקר המקראי, כותב: יתכן שבצורת הניסוח של ישוע יש הפניית אצבע מאשימה כלפי חוקריו. אבל הוא לא עצר בנקודה זו. הוא המשיך והוסיף, ״ואתם תראו את בן האדם יושב לימין הגבורה ובא עם ענני השמים״ (מרק׳ ׳״ד 62). בתגובה זו יש רמז למה שנאמר בדניאל ז׳ 13 ותהילים ק״י 1. שם, לביטוי ״בן האדם״ יש משמעות שהיא מעבר לזו של בן אנוש. ישוע תיאר את עצמו כמי ש״דומה לבן אדם״ ובא ״עם ענני השמים, ועד עתיק יומין הגיע והובא לפניו״. שלטון וכבוד ומלכות ניתנו לו, וכל העמים, האומות והלשונות יעבדו אותו לעולם, שכן ״שלטונו… לא יסור וממלכתו לא תכלה״ (דניאל ז׳ 14-13). דבריו אלה של ישוע, על כך שהוא לא בן אנוש רגיל, הביאו ככל הנראה להאשמתו בגידוף ובחילול הקודש בידי הסנהדרין.

פ׳ פ׳ ברוס, מאוניברסיטת מנצ׳סטר באנגליה, כותב, ״בדבריו של ישוע יש רמז, אם לא אמירה מפורשת, לכך שהדמות שדניאל ראה ישבה על כס המלכות… ישוע קישר בין שני פסוקים אלה כשהכהן הגדול קרא לו להכריז על זהותו״.

אם כך, ברור שאלה הם הדברים שישוע רצה להעיד על עצמו. כמו כן אין ספק שהיהודים בימיו הבינו מתשובתו של ישוע שהוא טוען שהוא אלוהים. עמדו בפניהם שתי אפשרויות: לראות בטענותיו גידוף וחילול השם, או להסכים שהוא אכן אלוהים. שופטיו היו חייבים לברר את העניין ־ למעשה, הם ביררו אותו עד כדי כך שהחליטו לצלוב אותו ואחר כך ללעוג לו באומרם, ״בטח באלוהים… כי אמר ׳בן אלוהים אני׳״ (מתי כ״ז 43).

ישוע נצלב כעונש על זהותו, על כך שהיה בן-אלוהים. הניתוח של עדותו מוביל למסקנה הזו. העדות שלו עצמו הבהירה שהוא היה בן המבורך. הוא היה האחד שישב לימין הגבורה. הוא היה בן האדם שיבוא עם ענני שמים.

הרשל הובס מעיר: "חברי הסנהדרין הבינו את שלוש השאלות האלה. הם סיכמו אותן בשאלה אחת. ״אם כן, אתה הוא בן האלוהים?״ שאלתם הזמינה תשובה חיובית. הם בעצם הזמינו את ישוע לצאת בהצהרה ברורה. וישוע ענה בפשטות, ״אתם אומרים כי אני הוא״. הוא גרם להם להודות בזהותו לפני שהם מצאו אותו אשם באופן רשמי וראוי למוות. היתה זו טקטיקה חכמה מצידו. הוא עמד למות לא רק בגלל ההודאה שלו על היותו אלוהים אלא גם בגלל הודאתם. לשיטתם של חברי הסנהדרין, לא היה צורך בעדות נוספת. הם שמעו אותו בעצמם, ולכן הרשיעו אותו במילה ״מפיו״. אבל גם הוא הרשיע אותם באמצעות דבריהם שלהם. הם לא יכלו לומר שהם לא הכריזו שבן אלוהים ראוי לעונש מוות" (ראה לוקס כ״ב).

רוברט אנדרסון כותב, ״אין עדות תומכת ומשכנעת יותר מזו של עדים עוינים. העובדה שישוע טען שהוא אלוהי זוכה לביסוס שאין עליו עוררין דווקא מתוך מעשיהם של אויביו. הרי היהודים אינם שבט של פראים בורים, אלא עם מתורבת ודתי; הסנהדרין ־ בית הדין העליון, שהורכבה ממנהיגי הדת הבולטים ביותר וכללה אנשים כמו גמליאל ותלמידו שאול הטרסי ־ גזרה עליו עונש מוות על בסיס הטענה הזו, בלי שתישמע התנגדות כלשהי.

הילארין פלדר שופך אור נוסף על העונש שהפרושים בעצם כפו על עצמם, ״מאחר שהשופטים הרשיעו את המושיע וקבעו שהוא מגדף ומחלל את שם שמים רק על בסיס ההודאה שלו, הם הוכיחו באופן רשמי ובשבועה שישוע לא רק הודה שהוא מלך המשיח התיאורטי ובן אלוהים האנושי, אלא גם המשיח האלוהי ובן אלוהים במהותו. על בסיס ההודאה הזו הוא הוצא להורג״.

לאור המחקר בהחלט אפשר להסיק שישוע הכריז שהוא אלוהים, ושכל מאשימיו הבינו שזאת טענתו. מנהיגי היהודים ראו בטענות האלה גידוף וחילול שם שמים, ועל פי התורה גזרו לו עונש מוות. הם צלבו את ישוע משום ש״עשה עצמו בן אלוהים״ (יוחנן י״ט 7).

ישוע מצהיר שהוא שווה לאב.

יוחנן י׳ 33-25: השיב להם ישוע… ״אני והאב אחד אנחנו״. שוב הרימו אבנים כדי לרגום אותו. השיב להם ישוע, ״מעשים טובים רבים הראיתי לכם מאת האב; על איזה מעשה מהם תרגמוני?״ ענו לו, ״לא על מעשה טוב נרגום אותך, אלא על חילול שם שמים ועל שבהיותך אדם אתה עושה את עצמך אלוהים״. אין ספק שהיהודים הבינו שישוע טוען שהוא אלוהים. תגובתם דומה לזו של מנהיגי הסנהדרין במהלך המשפט, ומבהירה שהם הבינו בדיוק למה התכוון ישוע. יש לכך משמעות נוספת כשבודקים את הטקסט היווני. א׳ ת׳ רוברטסון אומר, ״המילה אחד (hen). מינוח נייטרלי, לא לשון זכר (heis). לא מדובר באדם אחד (השווה heis בגלט׳ ג׳ 28), אלא במהות ובטבע אחד״.

הפרשן ג׳ קארל לייני מסכים עם הדברים האלה ואומר ש״המילה אחד (hen) היא חסרת מין ומדברת על מהות אחת, לא על אדם אחד… האב והבן הם אחד במהותם האלוהית, ויחד עם זאת ישויות נפרדות בתוך האלוהות האחת״.

רוברטסון ממשיך ואומר, ״ההצהרה הזו היא פיסגת טענותיו של ישוע בעניין מערכת היחסים שלו עם האב. דבריו עוררו בפרושים זעם בלתי נשלט״.

אם כך, אין ספק שמי ששמע אותו אומר את הדברים האלה הבין היטב שישוע טוען שהוא זה אלוהים. ״מנהיגי היהודים לא יכלו לראות בדבריו של ישוע דבר אחר פרט לגידוף וחילול שם שמים, ולכן ניסו לקחת את החוק לידיהם. התורה קבעה שמי שמחלל את שם שמים ירגם למוות (ויקרא כ״ד 16).

אבל האנשים האלה לא הקפידו על ההליכים המשפטיים הנדרשים. הם לא טרחו להכין כתב אישום ולאפשר לרשויות לנקוט את הצעדים הדרושים. בזעמם הרב הם החליטו להיות השופטים והמוציאים להורג גם יחד. המילה ׳שוב׳ (ביוחנן ח׳ 59) מעידה על כך שהם ניסו לרגום אותו עוד קודם לכן״.

הניסיון שלהם לרגום את ישוע בגלל חילול שם שמים מבהיר שהם הבינו היטב את דבריו, ושהם לא עצרו לרגע כדי לחשוב אם הדברים שהוא אמר על אלוהותו הם נכונים או לא.

יוחנן ה׳ 18-17: השיב להם ישוע, ״אבי פועל עד עתה וגם אני פועל״. משום כך עוד יותר השתדלו להרוג אותו, כי לא רק שהפר את השבת אלא גם אמר שהאלוהים הוא אביו ועשה עצמו שווה לאלוהים.

ניתוח של המילים שישוע השתמש בהן (מופיע בWord Pictures of the New Testament של א׳ ת׳ רוברטסון.) ניתוח זה מעלה כמה נקודות מעניינות. ״ישוע אמר מפורשות ׳אבי׳ (ho pater mou), לא ׳אבינו׳, ובכך טען שיש לו מערכת יחסים מיוחדת עם האב. ׳פועל עד עתה׳ (-heos arti erga zetai)… ישוע זיהה את עצמו כשווה לאלוהים, וכך הצדיק את הריפוי בשבת״.

כידוע, היהודים לא פונים לאלוהים בתואר ״אבי״. כשהם כן עושים את זה, הם מוסיפים את המילה ״שבשמים״. אבל ישוע לא נהג כך. כשפנה לאלוהים בתואר ״אבי״, הוא יצא בהכרזה שבני עמו לא יכלו לטעות לגבי המשמעות שלה. ישוע טען שיש לו קשר יחודי עם האב. וכמו שבן לאב אנושי צריך להיות אנושי לחלוטין, כך בנו של אלוהים חייב להיות אלוהי לחלוטין. כאב כן הבן. בדבריו אלה ישוע גם רמז שכל עוד אלוהים פועל, גם הוא ־ הבן ־ פועל. גם במקרה זה בני עמו הבינו היטב את ההשלכות שיש לכך שהוא בן אלוהים, ובעקבות ההכרזה הזו גברה שנאתם אליו. עד אז הם רדפו אותו, אבל מאותו רגע גבר רצונם להרוג אותו.

״אני הוא״

"השיב להם ישוע, ״אמן אמן אני אומר לכם, בטרם היות אברהם, אני הוא״ (יוח׳ ח׳ 58).

אחד הפרשנים הבהיר היטב את הפסוק, ״ישוע אמר להם: ׳אמן אמן אני אומר לכם…׳ בעזרת החזרה הכפולה על המילה אמן ־ על השבועה החריפה ביותר ־ ישוע מייחס לעצמו את שמו של אלוהים. היהודים הבינו היטב את כוונתו. הם הזדעזעו מדבריו, ולכן ביקשו לרגום אותו למוות״.

איך קיבלו מנהיגי היהודים את ההכרזה הזו של ישוע? הנרי אלפורד מסביר, ״כל פרשנות נטולת פניות חייבת להבחין בכך שמילים אלה כוללות הכרזה על קיומו הנצחי של ישוע״.

מרווין וינסנט כותב בספרו word studies of the New Testament (״משמעותן של מילים בברית החדשה״) שההכרזה הזו של ישוע היא ״הנוסחה של השם הנצחי, האבסולוטי ־ ׳אני הוא׳(eimi)״.

התנ״ך מבהיר שהביטוי ״אני הוא״ מתייחס לשמו של אלוהים עצמו ־ יהוה. א׳ ג׳ קמפבל מסיק בבירור ״ממראי מקום כמו שמות ג׳ 14, דברים ל״ב 39 וישעיהו מ״ג 10 ברור שישוע לא הציג רעיון חדש. היהודים הכירו היטב את הרעיון שלפיו יהוה ־ אלוהי התנ״ך ־ הוא אלוהים נצחי. החידוש שישוע הציג היה הייחוס של הכינוי הזה לעצמו״.

תגובתם של היהודים מלמדת שהם הבינו את דבריו. הם הבינו שהוא הכריז שהוא אלוהים בכל המובנים. זו הסיבה שהם ביקשו למלא את התורה ולרגום את ישוע באבנים באשמת חילול השם (ויקרא כ״ד 16-13). פיטר לואיס אומר, ״הצהרה אחת מבטאת את האמת הנעלה מכולן על האדם הנעלה ביותר ־ את עובדת קיומו הנצחי והמוחלט״.

קמפבל מבהיר את הנקודה הזו, ״עלינו להבין את הביטוי ׳אני הוא׳ (eimi) כהכרזה על אלוהותו המוחלטת של ישוע. עובדה שישוע אפילו לא טרח להסביר את דבריו. הוא לא ניסה להסביר לשומעיו שהם לא הבינו אותו נכונה, אלא חזר על הצהרתו מספר פעמים בהזדמנויות שונות״.
חוקר הכתובים הנודע ריימונד בראון כותב בנוגע לפסוק זה, ״אי אפשר למצוא במסורת של הבשורה רמז ברור יותר לאלוהותו של ישוע״.

ישוע מקבל כבוד שניתן לאב

"…כדי שהכל יכבדו את הבן כמו שמכבדים את האב. מ׳ שאינו מכבד את הבן, אינו מכבד את האב אשר שלח אותו. אמן אמן אני אומר לכם, השומע את דברי ומאמין לשולחי יש לו חיי עולם ואינו בא במשפט, כי אם עבר ממוות לחיים (יוח׳ ה׳ 24-23).

בחלקו האחרון של הפסוק ישוע מזהיר את אלה שהאשימו אותו בחילול השם. הוא אמר להם שהם לא מטיחים את האשמה בו, אלא באלוהים, ושאלוהים הוא זה שזועם על יחסם אליו. ישוע גם טוען כאן שהוא זכאי לכך שיעבדו אותו וישתחוו לו כמו שמשתחווים לאלוהים. אם כך, מי שמחרף את ישוע, מחרף את אלוהים.

״אילו הכרתם אותי״

שאלו אותו, ״איפה אביך?״ השיב ישוע, ״גם אותי גם את אבי אינכם מכירים. אילו הכרתם אותי, גם את אבי הייתם מכירים״ (יוח׳ ח׳ 19).

ישוע טוען שמי שמכיר ורואה אותו ־ בעצם מכיר ורואה את האב. ישוע הוא ההתגלות המושלמת והמלאה של האב, שכן הוא זהה לו במהותו ומקיים איתו מערכת יחסים כשל בן עם אביו.

״האמינו בי״

"אל יבהל לבבכם. האמינו באלוהים, האמינו גם בי" (יוח׳ י״ד 1).

מריל טני מסביר, ״על ישוע נגזר למות ככל האדם. ובכל זאת היתה לו החוצפה לדרוש מתלמידיו שיהפכו אותו למושא אמונתם. הוא הפך את עצמו למפתח שקובע את גורלם, והצהיר בבירור שעתידם תלוי בו. הוא הבטיח להכין להם מקום, וכן שבבוא היום ישוב וייקח אותם אליו״.

״הרואה אותי״

אמר לו פיליפוס, ״אדוני, הראה לנו את האב ודי לנו״. אמר לו ישוע, ״ימים רבים כל כך אני עימכם ואינך מכיר אותי פיליפוס? הרואה אותי ראה את האב, ומדוע אתה אומר: ׳הראה לנו את האבי?״ (יוח׳ ׳״ד 9-8).

״גם אני אומר לכם…״

(מתי ה׳ 44,34,32,28,26,22,20)

בפסוקים אלה ישוע לימד ודיבר בשם עצמו, וכך העלה את רף הסמכות של דבריו וייחס להם סמכות שמקורה בשמים. במקום לחזור על דברי הנביאים ולומר ״כה אמר ה״, הוא חזר ואמר, ״אני אומר לכם״.

קארל שפראן והנרי קרייזלר אומרים שישוע ״מעולם לא היסס ולא חזר בו. לא היה לו כל צורך לסתור את דברי עצמו, לשנות אותם או לחזור בו ממשהו שאמר. הוא דיבר את דברי אלוהים באופן חד משמעי (יוחנן ג׳ 34). הוא אמר ש׳השמים והארץ יעברו, ודברי לא יעברו׳ (מרקוס י״ג 31)״.

סגדו לו כמו שסוגדים לאלוהים

אנשים סגדו והשתחוו לישוע כמו שסוגדים לאלוהים, והוא לא עצר בעדם: "אז התקרב איש מצורע, השתחווה לו…״(מתי ח׳ 2). האיש העיוור מלידה נפל על פניו לפני ישוע, לאחר שנרפא, והשתחווה לו (יוחנן ט׳ 39-35). התלמידים ״השתחוו לו באומרם: ׳באמת בן האלוהים אתה׳״ (מתי י״ד 33).

״השיב תומא ואמר לו: ׳אדוני ואלוהי!׳ אמר לו ישוע: ׳מפני שראית אותי האמנת? אשרי אלה שאינם רואים ועם זאת מאמינים׳ ״(יוח׳ כ׳ 29-27).

ישוע בהשוואה לאחרים

שר המאה קורנליוס נפל לרגלי כיפא ״והשתחווה״ לו. אבל כיפא גער בו ואמר, ״קום! גם אני עצמי בן אנוש״(מה״ש י׳ 26-25).

יוחנן נפל לרגלי המלאך המדבר אליו כדי ״להשתחוות לו״, אבל המלאך אמר שהוא ״עבד חבר׳, ושעל יוחנן להשתחוות אך ורק לאלוהים (התג׳ י״ט 10).

אם כך, ישוע דרש שישתחוו לו כמו שמשתחווים לאלוהים ולא עצר בעד מי שעשה את זה, עובדה זו גרמה לטייסן לכתוב, ״אם הוא רמאי, או שהלך שולל בעצמו, כך או כך, אם הוא לא אלוהים אז הוא לא טוב" (Christus si non Deus, non bonus).

אליסטר מקגראת, תיאולוג ומרצה בעל שם באוניברסיטת אוקספורד, מוסיף, ״בתקופה שבה חיו ופעלו המאמינים הראשונים בישוע, היה מותר להשתחוות ולסגוד לאלוהים – ואך ורק לו. שאול השליח הזהיר את המאמינים המשיחיים ברומא מפני הסכנה שאנשים ישתחוו לבריאה במקום לבורא (רומ׳ א׳ 23). אבל המאמינים הראשונים השתחוו לישוע כמו שמשתחווים לאלוהים ־ ומנהג זה משתקף בבירור גם בכתבי הברית החדשה״.

מה שאול השליח אמר עליו

האיגרת לרומים ט׳ 5: "להם [ליהודים] האבות, ומהם, מצד יחוסו האנושי, המשיח שהוא מעל כל, אל מבורך לעולמים. אמן."

צ׳ארלס הודג׳, התיאולוג והחוקר הנודע מאוניברסיטת פרינסטון, מציין, ״שאול… הכריז שישוע, שהיה לו טבע אנושי, שהיה אדם ואחד מבני ישראל, הוא במובן אחר אלוהים הנעלה מעל הכל ומבורך לעולמים… פסוק זה מלמד בעצם שישוע הוא אלוהים במובן הנעלה ביותר של המילה״.

חוקר הברית החדשה ד״ר מארי ג׳ האריס ניתח באריכות את הפסוק המקורי ביוונית. הוא אומר, ״בסוף פסוק 5 שאול מאשר שבניגוד לדחייה מצד אחיו היהודים, המשיח ישוע הוא מעל כל היקום, מעל כל החי והדומם, כולל היהודים שדחו אותו, שכן הוא אלוהים מעצם טבעו ומושא להערצה לעולמי עולמים״.

פיליפים ב׳ 11-6

"הוא אשר היה קיים בדמות אלוהים לא חשב לשלל היות שווה לאלוהים, אלא הריק את עצמו, נטל דמות עבד ונהיה כבני אדם; וכאשר היה בצורתו כאדם, השפיל עצמו וציית עד מוות, עד מוות בצלב. על כן הגביה! אלוהים מאוד ונתן לו את השם הנעלה על כל שם, למען תכרע כל ברך, בשמים ובארץ ומתחת לארץ, וכל לשון תודה כי ישוע המשיח הוא האדון, לתפארת אלוהים האב".

פסוקים 8-6 מתארים את תפארתו של ישוע ואת שני סוגי הטבע שלו: הטבע האלוהי (פס׳ 6) וטבעו של עבד (פס׳ 7). הקטע כולו מציג את ישוע כמי שבטבעו הוא אלוהי לחלוטין וגם אנושי לחלוטין. פיטר טון כותב, ״הניגוד בין הקיום השמיימי של ישוע לקיום הארצי שלו רומז על כך שהמילה morphe (שמופיעה בפס׳ 7,6 ומתורגמת ל״דמות״ של אלוהים או עבד) פירושה שלישוע יש חלק אמיתי באלוהים, ממש כשם שיש לו חלק בחיים האנושיים ובהיסטוריה״.

בפס׳ 11-9 יש השוואה בין ישוע לאלוהים. פ׳ פ׳ ברוס כותב:

פסוקים אלה מהווים הד למה שנאמר בישעיהו נ"ב 13… וכן בישעיהו מ״ה 23, שם אלוהי האמת נשבע בעצמו, ״כי לי תכרע כל ברך, תישבע כל לשון״. בפסוקים אלה, שמדברים על המשיח, זהו אותו אלוהים שמצהיר שכל ברך תכרע בשמו של ישוע וכל לשון תודה שהוא האדון… יש השואלים אם ״השם הנעלה על כל שם שניתן לישוע הוא השם ״ישוע״, או שמא מדובר בתואר ״אדון״. השם הנעלה הוא שניהם גם יחד, שכן על פי מצוות

אלוהים השם ישוע הוא מעתה ואילך שווה ערך ל״אדון״ במובן הנעלה ביותר – המובן של השם יהוה. אם כן, מה שנאמר בפיליפים ב׳ 11-6 מתייחס לאלוהותו של ישוע משתי בחינות: מבחינת הטבע הכפול שלו, וכן על ידי השוואה בינו לבין השם הייחודי לאלוהים (יהוה) שמופיע בתנ״ך.

קולוסים א׳ 17-15

"והוא צלם של האלוהים הבלתי נראה, בכור כל בריאה; כי בו נברא כל אשר בשמים ואשר בארץ, מה שנראה ומה שבלתי נראה, גם כיסאות ורשויות וגם ממשלות ושלטונות. הכל נברא באמצעותו ולמענו, והוא קודם לכל והכל קיים בו.

בפסוק 15 ישוע נקרא ״צלם של האלוהים הבלתי נראה״. פיטר לואיס אומר ש״הצלם שישוע משקף הוא חלק ממנו; הוא משקף את צלמו האמיתי של אלוהים כי הוא שותף לאותו צלם. בתור צלם אלוהים ישוע הוא שווה ערך לאלוהים בעולמו של האדם (ראה יוחנן י״ד 9)״.

פ׳ פ׳ ברוס מוסיף, ״המילים שישוע אמר, המעשים שעשה, החיים שחי, האדם שהוא היה ־ כל אלה שיקפו את צלמו של האב הבלתי נראה. [ישוע] הוא, כדברי שאול, הצלם, ההשתקפות הנראית של ה׳אלוהים הבלתי נראה׳״.

המונח ״בכור כל בריאה״ מלמד על כך שישוע הוא הבן הנצחי, יורש הכל. אנחנו לומדים את זה גם מעצם העובדה שהוא בורא הכל (פס׳ 17-16). מי עוד ישוע יכול להיות מלבד אלוהים?

קולוסים ב׳ 9

"הן במשיח, בגופו, שוכן כל מלוא האלוהות."

הכרזה פשוטה זו מלמדת מי הוא ישוע ומדוע צריכה להיות לו חשיבות בעינינו. קרל פ׳ הנרי מעיר, ״האמונה שנותנת למשיחיות את המאפיין הייחודי לה, כלומר שבגופו של ישוע המשיח שוכן ׳כל מלוא האלוהות׳ (קול׳ ב׳ 9), היא מאפיין חיוני וחד משמעי במסר של הברית החדשה; השליחים, שהיו בני דורו של ישוע, חוזרים ומאשרים אמונה זו״.

טיטוס ב׳ 13

"…בציפייה למימוש התקווה המבורכה ולהופעת הדר אלוהינו הגדול ומושיענו ישוע המשיח."

בתרגומים שונים משתמע מפסוק זה שמדובר בשתי ישויות נפרדות: ״אלוהינו הגדול״ ו״מושיענו ישוע המשיח״. אבל התחביר היווני מדבר על שני תארים שמיוחסים לאדם אחד, לישוע המשיח.

מה יוחנן המטביל אמר עליו?

"רוח הקודש ירדה עליו בדמות גשמית כיונה, וקול היה מן השמים, ״אתה בני אהובי, בך חפצתי״ (לוקס ג׳ 22)."

ביוחנן א׳ 34,29 נאמר, ״הנה שה האלוהים הנושא חטאת העולם… ואני ראיתי והעדתי שזה הוא בן האלוהים״.

מה השליח כיפא אמר עליו?

מתי ט״ז 17-15 מספק את האישור המפורסם ביותר של כיפא לאלוהותו של ישוע, ״שאל אותם [ישוע]: ׳ואתם מה אומרים, מי אני? ענה שמעון כיפא ואמר: ׳אתה המשיח, בן אלוהים חיים!׳ אמר לו ישוע: ׳אשריך שמעון בר יונה, כי לא בשר ודם גילה לך, אלא אבי שבשמים׳״.

שפראן וקרייזלר כותבים כי ״במקום לגעור בכיפא על חוצפתו (כפי שעשה ישוע בכל פעם שנתקל בחטא כלשהו), הוא בירך את כיפא על הכרזת האמונה שלו. לאורך כל שנות פעילותו הציבורית ישוע לא גער באיש שהתפלל אליו או השתחווה לפניו – שכן הוא היה ראוי לכך״.

במעשי השליחים ב׳ 36 כיפא שב ואישר את אמונתו בישוע, ״לכן ידע נא כל בית ישראל בבירור, שאלוהים שם לאדון ולמשיח את ישוע זה אשר אתם צלבתם״.

מה תאמא אמר עליו?

תאמא ״הספקן״ יצא ביוחנן כ׳ 28 בהכרזה הבאה, ״אדוני ואלוהי״.

ג׳והן סטוט מסביר בספרו -Basic Chris tianity (״משיחיות בסיסית״) את הכרזת האמונה של תאמא, ״ישוע התגלה ביום ראשון שאחרי הצליבה לתאמא הספקן ולתלמידים האחרים שהיו בחדר העלייה. הוא הזמין את תאמא לגעת בפצעיו, ותאמא ההמום זעק: ׳אדוני ואלוהי!׳ (יוח׳ כ׳ 29-26). ישוע הסכים עם התארים שייחס לו תאמא. הוא גער בתאמא על חוסר האמונה שלו, אבל לא על מילות הסגידה שאמר״.

כאמור, בני אדם או מלאכים מיהרו לגעור באלה שהשתחוו להם, ואמרו שצריך להשתחוות אך ורק לאלוהים (מה״ש י׳ 26-25; התג׳ י״ט 10). אבל ישוע לא רק קיבל את הערצתו של תאמא, אלא גם עודד אותו על כך.

עברים א׳ 3

"הוא זוהר כבודו וצלם עצמותו ונושא כל בדברו רב הגבורה."

פ׳ פ׳ ברוס מתייחס למילים ״צלם עצמותו״ ואומר, ״ממש כשם שהדמות והכתב שחקוקים על גבי מטבע תואמים לחלוטין את הגלופה ששימשה להכנתו, כך גם בן אלוהים ׳נושא את צלם עצמותו׳. המילה היוונית charakter, שמופיעה בברית החדשה רק במקום הזה, מבארת את האמת הזו באופן נחרץ עוד יותר מהמילה eikon, שמשמשת במקום אחר כדי לציין שישוע הוא ה׳צלם׳ של אלוהים (קור״ב ד׳4; קול׳ א׳ 15)… מהותו הבסיסית של אלוהים באה לידי ביטוי בדמותו של ישוע״.

עברים א׳ 8

אך על הבן הוא אומר, ״כיסאך אלוהים, עולם ועד, שבט מישור שבט מלכותך״.

תומאס שולץ כותב ש״ההכרזה ׳כיסאך אלוהים׳ עדיפה על דיבור ישיר, שהיה מוביל לתרגום ׳אלוהים הוא כיסאך׳ או ׳כיסאך הוא אלוהים׳. שוב, גם במקרה זה העדות היא חד משמעית – כתבי הקודש מכנים את ישוע אלוהים״.

יוחנן השליח

יוחנן א׳ 14,1: "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר… הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו; ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת."

המורה והתיאולוג המכובד ר׳ ספראול אומר על "הדבר" (Logos ביוונית) ביוחנן א׳ 1, ״בפסוק נפלא זה ה׳לוגוס׳ גם נפרד מאלוהים (׳היה עם האלוהים׳) וגם מזוהה איתו (׳אלוהים היה הדבר׳). לפרדוקס הזה היתה השפעה עצומה על התפתחות תורת האלוהות, שרואה בלוגוס את הישות השנייה באלוהות. הלוגוס הוא ישות שונה מזו של האב, אבל במהותה היא והאב אחד הם״.

גם ג׳ קארל לייני מציין שמה שנאמר ביוחנן א׳ מאשר ״את הקיום הנצחי (׳בראשית היה הדבר׳), את ההבחנה בין הישויות (׳והדבר היה עם האלוהים׳), ואת הטבע האלוהי של הלוגוס [הדבר] (׳ואלוהים היה הדבר׳)״. ד״ר דניאל ב׳, חוקר היוונית ובלשן, מדבר על מבנה השפה היוונית בפסוק זה ועל חשיבותו, ״המבנה שבו בחר המחבר להשתמש כדי להביע את הרעיון, הוא הדרך התמציתית ביותר שבה ניתן להשתמש כדי לומר שהדבר היה אלוהים ויחד עם זאת נפרד מן האב״.

אולי גם יעניין אותך: