האם קיומן של מסורות-רבניות מוכיחות כי ניתנה "תורה שבעל-פה" בסיני ע"י אלוהים?

יש הטוענים כי "אין מסורת ללא תורה ואין תורה ללא המסורת" (התושב"ע). טיעון זה, מסתבר, אינו מחזיק מים וניתן לראות זאת משלושה טעמים עיקריים:

  • א. ראיות פנימיות: התנ"ך מגנה את מסורת החכמים.
  • ב. ראיות חיצוניות: אין בספרות החיצונית למקרא ולו גם רמז קט לתושב"ע.
  • ג. ראיות מן התלמוד: חז"ל מודים כי משה לא זיהה את התושב"ע.

לפני שניכנס לעובי הקורה, יש להזכיר כי התושב"ע מהווה את אבן הפינה של ההלכה הרבנית ובלעדיה אין לרבנים בסיס איתן להישען עליו. אם היה לתושב"ע מקור מקראי לא היינו נאלצים להסתמך על רמזים תלושים בתנ"ך או בספרות החיצונית; אם התושב"ע ניתנה למשה בסיני, היא לא היתה נחבאת אל הכלים ולא היה צורך לדוג אותה באופן סיזיפי מהטקסט. במילים אחרות, אם התושב"ע אכן היתה משמים, נוכחותה בתנ"ך היה צועק מכל ספר ופסוק, לא היה צורך לכתת רגלים על-מנת למוצאה.

חשוב לסייג ולומר כי לרגע אחד אין אנו מתכחשים לקיומה של המסורת ומעולם לא זלזלנו בחשיבות התלמוד; אדרבא, אנו מודעים לכך שהתושב"ע חיה ובועטת ולראיה – הברית החדשה מתעדת דוגמאות למנהגי הפרושים (מתי כ"ג); ויתרה מכך, המשיח ישוע התייחס אל המסורת הרבנית – שהיתה אז בחיתוליה – ללא לאות ולא בושש לגנותה (מרקוס ז), כפי שעשו הנביאים בתנ"ך (ישעיהו כ"ט). לפיכך, למרות שאנו מודעים היטב לקיומה של מסורת ההלכה, איננו מאמצים את תוקפה השמיימי.

א. ראיות פנימיות מהתנ"ך

  1. ישעיהו הנביא מגנה את מצוותיהם של החכמים וחושף קורלציה מובהקת בין הריחוק של ישראל מאלהים לבין דביקותו של העם במסורת החכמים, שנאמר: "נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (כ"ט 13. ראו גם פרק כ"ח 10-13). במילים אחרות, ככל שנעמיק את תלותנו במסורת, כך נדלל ונעקר את אמונתנו באלהים.
  2. המושגים "תורה שבעל פה" ו"רבנים" נעדרים לחלוטין מהתנ"ך![1]
  3. להלכות אשר בתושב"ע אין זכר במקרא.[2]
  4. אין בתנ"ך דמות אחת אשר לגביה נכתב כי קיימה הלכות מהתושב"ע.
  5. אין בכל המקרא ולו גם דמות אחת אשר למדה "תורה" (גמרא) כפי שעושים תלמידי החכמים בישיבות. מוזר, אם תלמוד הגמרא הוא ערך עליון, כפי שקבעו החכמים,[3] מדוע התנ"ך לא מעיד על דמויות שעסקו בכך?..
  6. המקרא שב ומדגיש כי התורה שניתנה על-ידי משה נכתבה כולה ולא הועברה בעל-פה.[4] בספר יהושע ח' 32 נאמר בפירוש כי יהושע בן-נון כתב את תורת משה; פסוק 35 מדגיש: "לֹא־הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר־צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא־קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל"; דהיינו, יהושע כתב את כל התורה וקרא את כולה בפני העם (יוצא מכך כי לא נותר דבר בעל-פה). יתרה מכך, בפרק כ"ג 6 מעודד יהושע את העם לשמור לעשות "אֵת כָּל־הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה לְבִלְתִּי סוּר־מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול" (גם כאן אין זכר לתושב"ע).
  7. בתושב"ע יש ציטוטים רבים מן התנ"ך אך לעומת זאת, המקרא אינו מכיל ולו גם ציטוט אחד מהתושב"ע – זו עדות לכך שהתושב"ע הופיעה לאחר תקופת המקרא ולא נִתְנה מסיני, כפי שטוענים חז"ל.[5]
  8. רבים מִמִנהגיה של התושב"ע ומִדבריהם של חז"ל סותרים את התנ"ך.[6]
  9. למרות האיסור החמור בתורה להוסיף או לגרוע ממצוות משה, חכמי התושב"ע ביטלו מצוות רבות ופָסְקוּ אין-ספור הלכות חדשות במקומן.[7]

 

ב. ראיות מהספרות החיצונית:

  1. הספרים החיצוניים: אסופה זו (הכוללת ספרים כגון: ספר אדם וחוה, מקבים א'-ב', בן סירא, חכמת שלמה, ספר טוביה, צוואת השבטים וכו') נכתבה בשפה היוונית בין השנים 200-100 לפנה"ס. למרות שהחיבורים נכתבו בתקופת בית שני, גם שם אין זכר לתושב"ע, לרבנים ולתפילין.
  2. מגילות ים המלח: נכתבו ברובן בעברית בין השנים 200-100 לפנה"ס וכוללות כמעט את כל ספרי התנ"ך, לרבות מספר מגילות אחרות (קטעים מן הספרים החיצוניים, תיאורים של חיי הכת ורשימות אסכטולוגיות שונות). גם במגילות קומראן לא נמצאו אזכורים לביטויים כגון: תושב"ע, רבנים או תפילין.[8]
  3. ממצאים ארכיאולוגים מִגולי בבל, אשר חיו בתקופת בית שני, מעידים על-כך שלא היתה להם מסורת רבנית-הלכתית והם לא הכירו את התושב"ע. מגילות גולי בבל: אוסף מלפני 2500 שנה (500 לפנה"ס), המכיל עשרות לוחות טין כתובים בכתב יתדות ו"מהווים את העדות הכתובה הקדומה ביותר המתארת את חיי היהודים בבבל, ושופכות אור חדש על אורחות חייהם של יהודים בגלות, יחסיהם עם השלטון הבבלי והמבנה החברתי של יהדות בבל".[9]

כאמור, אפילו שם, בקרב התעודות אשר הותירו יהודי בבל, אין בנמצא סממנים או ביטויים המרמזים לקיומם של מושגים כגון: התושב"ע, הרבנים או התפילין. אדרבא, "הזהות היהודית שלהם הייתה מעוצבת בראשם. לא היה להם פסל שהיה אפשר היה לראות או למשש, ואפילו לא מקדש. הזהות היהודית שלהם הייתה בתוכם. הדת הייתה בתוכם ללא שום סממן חיצוני או הוכחה".[10]

  1. כתבי יוסף בן-מתתיהו: חיבורים היסטוריים ביוונית, משנות ה- 70-80 של המאה הראשונה לספירה. כתביו המרכזיים: מלחמות היהודים, קדמוניות היהודים ונגד אפיון. בשל תאריך כתביו, היינו מצפים למצוא כי ספוגים באזכורים לתושב"ע, לרבנים (בשמותיהם) ולתפילין; אך אפילו בנבכי הכתבים המאוחרים האלה, אין התייחסות מפורשת לכך. יוספוס מציין את כת הפרושים ביחס לכת הצדוקים ולכת האיסיים ב"מלחמות היהודים" (ספר ראשון ושני), אולם אינו מספק שם את המידע הרלוונטי לעניינו. שימו לב, המילה "רבנים" מופיעה לאורך כל כתביו של יוספוס כשלוש פעמים בלבד (מלחמות היהודים, ספר ראשון ושני) אך אם קוראים את ההקשר, אין בנמצא כל תיאור של שמותיהם או מנהיגיהם.

רמז דק למסורת הרבנית נמצא לכאורה ב"קדמוניות היהודים" של פלביוס (מהמאה ה- 1), ספר 4, פרק 8 (מיוונית לאנגלית):

They are also to inscribe the principal blessings they have received from God upon their doors, and show the same remembrance of them upon their arms; as also they are to bear on their forehead and their arm those wonders which declare the power of God, and his good-will towards them, that God's readiness to bless them may appear every where conspicuous about them

ציטוט זה אינו עוזר לעניינו מכמה טעמים: א- הביטוי "תפילין" אינו מופיע; ב- אין כאן זכר לרבנים ואין פירוט של הלכות כל שהן בנוגע למצווה זו; ג- לפי קטע זה, נשאו היהודים את נפלאות השם על ראשם ועל ידם לכל מקום שהלכו, ולא פעם אחת בודדה בבוקר, כפי שנהוג כיום על פי דת הרבנים.

  1. "אגרת אריסטיאס", המתוארכת למאה ה- 2 לפנה"ס, כתוב (בתרגום לאנגלית מיוונית):
  2. Moreover, upon our garments he has given us a symbol of remembrance, and in like manner he has ordered us to put the divine oracles upon our gates and doors as a remembrance of God. And upon our hands, too, he expressly orders the symbol to be fastened

אך שימו לב כי האיגרת אינה עוזרת לנו בעניין התפילין, משום שהביטוי אינו מופיע שם כלל ויתרה מכך, אין זכר למילה "ראש", אלא רק לשערים, לדלתות ולידיים. כמו-כן, אין רמז לרבנים או להלכות הרבות הנוגעות לצורת התפילין ולאופן הנחתם.

  1. קהילת ביתא ישראל: עדות נוספת לכך שהתושב"ע פותחה על-ידי חז"ל ולא ניתנה מסיני באה מֵעולֵי אתיופיה; קהילות היהודים באתיופיה נחשבו לדתיות ביותר וחרף זאת, הן לא הכירו את מסורת התושב"ע; היהודים שנדדו לאתיופיה גָלו לפני תקופת בית שני ועל-כן לא נחשפו לתושב"ע, אשר פוּתחה במאה ה- 1 לספירה בקירוב.[11]

הרב פרופ' דניאל שפרבר סבר כי קהילות היהודים באתיופיה, אשר גלו מא"י בתקופת בית ראשון, קיימו מקדמת דנא מסורת משלהם; מנהגיהם היו מבוססים על פסוקי המקרא, וקדמו לתקופת חז"ל ולפרשנותם ההלכתית של הפרושים.[12]

בספרו "יהדות אתיופיה – זהות ומסורת", מדגיש ד"ר קורינאלדי כי המשנה והתלמוד ושאר מקורות התורה שבעל פה לא היו ידועים לעדה האתיופית כלל.[13] הוא מוסיף כי "מקורות התורה שבעל פה אינם ידועים להם כי בבית שני נתחברו ולא השיגום".

מחקר חדש שנערך בידי ד"ר יוסי זיו,[14] אשר חקר את חייהם הדתיים של יהודי אתיופיה במשך 18 שנה, מעצים תובנה זו באור יקרות. לפי המחקר, שממצאיו פורסמו לאחרונה באתר ynet,[15] נמצא כי היהודים אשר גלו לאתיופיה התנתקו ויצאו את ישראל טרם הפכה עצמה המסורת הפרושית-רבנית למונופול. לדידו, יהודי אתיופיה חיו בגלות בניתוק מיתר עם ישראל, והמשיכו לשמור את מנהג אבותיהם עד ימינו. ממצאיו של ד"ר זיו מעלים את התמונה הבאה:

  • בקהילה האתיופית היו הלכות רבות מנוגדות להלכה הרבנית המקובלת היום, אך דומות לאלו המופיעות במגילות קומראן ובסִפרות בית שני.
  • נמצאו סתירות בלתי-מבוטלות בין ההלכה הרבנית, הנהוגה על פי השולחן-ערוך, ובין ההלכה של הקייסים.[16]
  • יהודי אתיופיה אינם מדליקים נרות שבת, בגלל הבנת איסור הדלקת אש כפשוטו: אסור שתבער אש בשבת, גם אם מדליקים אותה מבעוד מועד.
  • בעוד שעל-פי המסורת הרבנית נתפסים יחסי אישות בשבת כחלק מעונג שבת, על פי ההלכה האתיופית הם אסורים, משום שהם נתפסים כמטמאים את הגוף. הלכה זו מופיעה במגילות קומראן וגם בספר היובלים.
  • לפי הרבנות, אבלים נמנעים מתספורת ומגילוח זקנם, בעוד שאצל העדה האתיופית המנהג הפוך – יש להתגלח ולהסתפר קצוץ. גם כאן מצא ד"ר זיו שורשים למנהג כבר בתנ"ך: כשהתוודע איוב לבשורות הרעות, כתוב כי גזז את שערות ראשו; בכמה נבואות של ישעיהו ויחזקאל מתואר כי יהודים גזזו את שערות ראשם כמנהגי אבלות.
  • פערים נוספים בין ההלכה האתיופית לבין הלכות השולחן-ערוך, התגלו גם בהלכות שחיטה והלכות נידה.
  • ד"ר זיו מסכם כי הוא משוכנע בכך שהיהודים אשר גלו לאתיופיה התנתקו ויצאו את ישראל טרם הפכה עצמה המסורת הפרושית-רבנית למונופול. לדידו, יהודי אתיופיה חיו בגלות בניתוק מיתר עם ישראל, והמשיכו לשמור את מנהג אבותיהם עד ימינו.

 

בהתייחס למסורת התלמודית של הנחת תפילין, חושף הרב ד"ר שרון שלום, כי הקהילה האתיופית הדתית כלל לא הכירה מצווה זו. העובדה שלמנהג הנחת התפילין לא היה זכר בלקסיקון הדתי שלהם, מעלה שאלות ותהיות רבות לגבי ההיסטוריה של מצוות התפילין בכלל – מנהג המקודש אך ורק בתושב"ע ולא על-ידי שום טקסט קדום אחר.[17]

לא בכדי, נאלץ אפילו הרב פרופ' נעם זהר להודות כי מנהג הנחת התפילין פותח על-ידי חז"ל רק בשלהי תקופת בית שני; עד אז, הוא טען, הפסוק "וקשרתם אותם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים י"א 18) – התפרש באופן אלגורי בלבד, קרי שיהיו חקוקים וקשורים בלב ובמוח. כאמור, רק בתקופה מאוחרת החליטו הרבנים לא להסתפק בממד האלגורי, ולשוות למצווה ביטוי מעשי.[18]

 

ג. ראיות מן התלמוד

  • התלמוד הבבלי מודה כי משה לא הכיר את התורה שבעל-פה ויתרה מכך, כאשר נחשף אליה – הוא לא מצא את ידיו ואת רגליו – כלומר: לא הבין דבר!

במסכת מנחות כ"ט ע"ב מסופר כיצד שלח אלהים את משה ללמוד בישיבתו של רבי עקיבא; בשעה שלמדו שם הלכות מהתושב"ע, חושף התלמוד כי משה לא הבין על מה עקיבא מדבר. ברם האבסורד הגיע לשיאו כאשר תלמידיו של עקיבא ביקשו לדעת כיצד הגיע הרב המלומד לפרשנותו את התורה; או אז עונה להם עקיבא ואומר: "הלכה למשה מסיני". הבנתם? מצד אחד, משה אינו מבין כלל על מה מדבר עקיבא; מצד שני, עקיבא לא מהסס להסביר לתלמידיו כי שיטתו מבוססת על משה.

  • אם לא די בכך, על יד לאחים להתייחס לדבריו של פרופ' אביגדור שנאן (אדם דתי בעצמו) מהאונ' העברית, שאמר את הדברים הבאים:

התיאולוגיה שלנו היום היא לא התיאולוגיה של התנ"ך, היא התיאולוגיה של המשנה והתלמוד… "ההלכה שאנחנו חיים לפיה היום… היא לא ההלכה של התנ"ך, היא ההלכה של חז"ל…

החיים של היהודים, ההלכה של היהודים, דיני שבת, שני כשרות, כל דבר שעולה בדעתך, הוא לא מקראי, הוא לא תנכי…

אם משה רבנו היה מגיע היום אלינו, או דוד המלך או אפילו יהודה המכבי… לא היה מבין מה אנחנו רוצים ממנו; הוא לא היה מתפלל תפילת שחרית, הוא לא היה מניח תפילין, הוא לא היה מתעטף בטלית. הוא בכלל לא היה מבין שום דבר. כל היהדות שאנחנו מכירים אותה, איך שלא תגדיר יהדות, חוזרת לחז"ל ולא חוזרת לתנ"ך…

כל הסמכות של חז"ל [נובעת] ממה שחז"ל אומרים על עצמם; אין לנו שום גורם חיצוני שבא ואומר על חז"ל, אלא חז"ל אומרים שהסמכות שלהם זה בת קול, רוח הקודש וכולי וכולי…" (ראו עוד בלינק).

דבריו של פרופ' שנאן מדברים בעד עצמם וכל מילה נוספת מיותרת!

  • כתבי חז"ל רוויים בסתירות ומחלוקות פנימיות המעידים כי לא ייתכן שהם ניתנו ממקור אחד שמיימי. הנה 10 דוגמאות לסתירות בתוך התלמוד:
  • מחלוקת בין ר' גמליאל לר' יהושע: האם ייתכן שייראה הירח החדש לילה אחד, ולמחרת לא ייראה (משנה, ראש השנה ב')? ר' גמליאל סבר כי הדבר אפשרי; ר' יהושע טען ההפך.
  • חוסר הסכמה בשאלת הכללתו של תלמיד חכם בסוגיית דין בכור אסור בהנאה עד שייפול בו מום. ר' יהושע סבר כי אין הגזירה חלה על תלמיד חכם. ר' גמליאל טען ההפך (בבלי, בכורות ל"ו ע"א).
  • מחלוקת בשאלה האם תפילת ערבית בחזקת רשות היא או בחזקת חובה? ר' גמליאל טען: חובה! ר' יהושע סבר: רשות (בבלי, ברכות כ"ז ע"ב).
  • בתלמוד הבבלי (שבת קכ"ב ע"ב) נאמר: "נוטל אדם קורנס לפצע בו את האגוזין". החכמים נחלקו האם ה"קורנס" מהווה כלי שמלאכתו לאיסור או להיתר ולא הגיעו להסכמה, אלא עמדה המחלוקת בסימן תיקו.[19]
  • האמוראים נחלקו בשאלה האם השליח יכול להיות עד על מעשה שליחותו. רב טען: שליח נעשה עד; ר' שילא קבע: אין שליח נעשה עד (בבלי, קידושין מ"ג ע"א).
  • במסכת סנהדרין כ"ז ע"א נחלקו החכמים בשאלה האם יש לפסול עדות רק כאשר קיים חשש שמהימנותה פגומה; או שמא פסול-עדות מהווה סטטוס חברתי ולכן אפילו רשע, שאין לו מניע שקר, ייפסל לעדות.
  • מחלוקת ביחס לתפילת ערבית: "רַבָּנָן אָמְרֵי… תְּפִלַּת הָעֶרֶב, אֵין לָהּ קֶבַע. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא: אֲפִלּוּ תְּפִלַּת הָעֶרֶב יֵשׁ לָהּ קֶבַע" (בראשית רבה ס"ח).
  • מחלוקת העוסקת בהלכות קריאת שמע: "קרא ולא דיקדק באותותיה, רבי יוסי אומר: יצא; רבי יהודה אומר: לא יצא" (משנה, ברכות ב'). דהיינו, ר' יהודה פסל קריאה שלא נעשתה בדקדוק ולעומת זאת, ר' יוסי הכשירה.[20]
  • בקיצור שולחן-ערוך כתוב: "בעניין הנחת תפילין בחול המועד, יש מחלוקת הפוסקים וחילוקי מנהגים. יש מקומות שאוחזין כדעת הפוסקים שלא להניחן, ויש מקומות נוהגין כדעת הפוסקים להניחן" (סימן י', סעיף כ"ה).
  • בספר במדבר י"ח 16 נקבע כי אין לערוך את טקס פדיון הבן אלא לאחר שמלאו לבן 30 יום מעת לידתו. למרות זאת, מתעד התלמוד את מחלוקת האמוראים בעניין: "רב[21] אמר: בנו פדוי; ושמואל אמר: אין בנו פדוי" (בבלי, בכורות י"ב ע"ב). וכך, "בימי רבא נראה שנתקבלה הדעה שהפודה לפני הזמן, בנו פדוי".[22] דהיינו, חז"ל לא סתרו את התורה לבדה כי-אם גם את עצמם.
  • התושב"ע מלאה בסתירות עם המדע; להלן 10 דוגמאות הממחישות זאת:

 

  • התלמוד הבבלי (מגילה ו' ע"א) התייחס לעיר טבריה ושאל: "למה נקרא שמה טבריא?". תשובת התלמוד: "שיושבת בטבורה של ארץ ישראל".

בפרספקטיבה היסטורית ברור כי מדובר בטעות אומללה, שהרי טבריה נקראה על שמו של הקיסר טיבריוס.

 

  • הרמב"ם טען כי כדור הארץ שוכן במרכז היקום ואילו השמש וכוכבי הלכת סובבים אותו: "כל הגלגלים האלו המקיפין את העולם כולו, הן עגולין כדור, והארץ תלויה באמצע" (משנה תורה, הלכות יסודי תורה, פרק ג').

מבחינה אסטרונומית ברור לכל בר בי רב כי איפכא מסתברא; כדור הארץ נע סביב השמש ואינו שוכן במרכז היקום.

 

  • חז"ל קבעו כי על מנת להחלים ממחלת הקדחת יש לשבת על פרשת דרכים ולתפוס נמלים. לאחר שהכניס החולה את הנמלה לתוך שפורפרת מנחושת, עליו לומר לה: "משאי ומשאך עליך". אם לא הועילה סגולה זו, יישא כד חדש, ילך לנהר ויאמר לו: "נהר נהר, הלווה לי כד מים לאורח שהזדמן לי". אחר-כך יסובב הכד שבע פעמים מעל ראשו, ישפכנו לאחוריו ויאמר: "נהר נהר, קח את המים שנתת לי, שהאורח שהזדמן לי, ביומו בא וביומו הלך" (בבלי, שבת ס"ו ע"ב).[23]

מנקודת מבט רפואית, כמעט ואין צורך לומר כי מרשם זה אינו יצמיח רפואה מקדחת המלריה! מחלה זו נגרמת על-ידי יתושים המעבירים את טפילי המלריה מאדם חולה לאדם בריא. ניתן למגר את המלריה על-ידי שימוש באמצעים לסיכול עקיצות יתושים ובתרופות למניעת הופעת המחלה.

 

  • במשנה (מסכת אוהלות פרק א') נקבע כי בגוף יש האדם "אחת עשרה צלעות".

מבחינה פיזיולוגית ידוע כי קיימות בגוף 12 צלעות מכל צד ולא 11. מעניין כי גם המהר"ל מפראג,[24] בספרו "תפארת ישראל" (על מסכת אוהלות א'), הודה: "וגם ראיתי ובדקתי בעצמי בבהמה וראיתי שיש לה י"ג צלעות בכל צד; ובאדם ראינו שיש לו י"ב צלעות בכל צד".

 

  • במסכת דרך ארץ פרק ז' נאמר כי "העולם הזה דומה לגלגל עינו של אדם, לבן שבו, זה ים אוקיינוס, שמקיף את כל העולם כולו, שחור שבו, זה ישוב". במילים אחרות, לדידם של חז"ל, היבשה והים הם כמו גלגל העין והאישון; דהיינו, יבשה אחת המוקפת כולה במים.

מבחינה טופוגרפית ברור כי מפת העולם אינה נראית כך, שהרי פני השטח של כדור הארץ אמנם מכוסים ברובם במים, אך אזורי היבשה מחולקים ומפוזרים למספר יבשות נפרדות.

 

  • במדרש שמות רבה (פרשת בא, פרשה ט"ו) נאמר: "שלש מאות וששים וחמש חלונות ברא הקב"ה ברקיע, מאה ושמונים ושלשה במזרח ומאה ושמונים ושנים במערב, מהן ברא לשמש ומהן ברא ללבנה…". כלומר, לפי חז"ל אין אור השמש חודר לכדור הארץ אלא דרך חלונות שהתקין אלהים ברקיע.

מבחינה מדעית כמעט ואין צורך לומר כי אור השמש אינו חודר לעולם דרך 365 חלונות שבשמים, אלא דרך שכבת האטמוספירה המקיפה את כדור הארץ.

 

  • בתלמוד הבבלי (פסחים צ"ד ע"ב) מאשרים חז"ל את דעת אומות העולם, לפיה: "ביום – חמה מהלכת למטה מן הרקיע; ובלילה – למטה מן הקרקע". דהיינו, בשעות היום נמצאת השמש מתחת לרקיע ובשעות הלילה היא יורדת ושוכנת מתחת לקרקע.

מבחינה מדעית ידוע כי מיקומה של השמש נותר קבוע ואינו משתנה בבוקר או בלילה; אדרבא, כדור הארץ והירח הם אלו המשנים את מיקומם, בעודם חגים סביב החמה.

 

  • במסכת פסחים צ"ד ע"א נאמר כי "שיתא אלפי פרסי הוי עלמא". כלומר, לדעת התלמוד, גודלו של כדור הארץ הוא 6,000 פרסה (כ- 24,000 ק"מ).

מנקודת מבט מדעית, ידוע כי קוטרו הממוצע של כדור הארץ עומד על 12,742 ק"מ והיקפו בקו המשווה נעמד ב- 40,075 ק"מ.

 

  • חז"ל טענו כי "העולם הזה עשוי ומחולק לשלושה חלקים; שליש מים, שליש מדבר, שליש ישוב" (אוצר מדרשים, ברייתא דמעשה בראשית[25]).

מבחינה טופוגרפית, ידוע כי לפחות שני שליש מהעולם מכוסים במים (ולא שליש אחד בלבד, כפי שנאמר במדרש).

 

  • בתלמוד הבבלי (נידה ל' ע"ב) קובע ר' ישמעאל כי בניגוד לעובר זכר, אשר יצירתו נשלמת לאחר 40 יום, יצירת איבריו של עובר ממין נקבה נשלמת רק לאחר 80 יום.

מבחינה מדעית ידוע כי בכל הקשור להשלמת איברי הגוף, אין הבדל משמעותי בין עובר זכר לעובר נקבה (איבריהם מושלמים בסביבות השבוע ה- 8 להריון).

 

[1] זאת חרף העובדה שחז"ל טוענים כי המקרא מהווה את הבסיס לתושב"ע (ראו למשל: בבלי, מנחות כ"ט ע"ב; הקדמת הרמב"ם לפרק "חלק", שלושה עשר עיקרי האמונה, היסוד התשיעי).

[2] תפילות מתוך סידור, הנחת תפילין ורבבות חוקי הכשרות, למשל, אינם נחלת המקרא.

[3] ראו בתלמוד הבבלי, בבא מציעא ל"ג ע"א; קידושין ל"ט ע"ב.

[4] ראו למשל: שמות ל"ד 27; דברים ל"א 9, 24; נחמיה ח'.

[5] למשל: במסכת אבות א'; במדרש "שכל טוב" ויקרא א'; בילקוט שמעוני איכה פרק א'; ובהקדמת הרמב"ם ל"משנה תורה"; מדרש ספרא בחוקותי פרשה ב', פרק ח'.

[6] לינק ל- 222 הסתירות בין התלמוד לתנ"ך.

[7] פתחו, למשל, את ספר "שולחן ערוך" ובדקו לכמה מן ההלכות בו יש גושפנקא מקראית.

[8] קראו על "התפילין העתיקות בעולם" ועל "בלבולים עם התפילין" במאמרים הבא.

[9] יהודה קפלן, מנהל מחלקת חינוך והדרכה במוזיאון ארצות המקרא בירושלים, שם הוצגו הלוחות.

[10] ד"ר ארווינג פינקל, אוצר במוזיאון הלאומי הבריטי.

[11] יהודי אתיופיה שבו לישראל לאחר אלפי שנים בגלות ובבידוד יחסי. הם לא הכירו את סמכותם של חז"ל או את המסורות הרבניות ומעולם לא שמעו על התושב"ע; מנהגים כהנחת תפילין, הדלקת נרות ותפילת שמונה עשרה נראו להם זרים ומשונים. למעשה, נכפה על העולים מאתיופיה ללמוד את המסורת הרבנית ולעיתים אף להתגייר על-מנת לאשרר את יהדותם.

[12] בתוך: שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 11.

[13] מיכאל קורינאלדי, "יהדות אתיופיה: זהות ומסורת", 2005: 62.

[14] ד"ר זיו הציג את מחקרו ביום עיון שערך בית ספר שדה כפר עציון, לרגל חג הסיגד – החשוב בחגי יהדות אתיופיה.

[15] מאמר מתאריך 30.11.16, נגיש בלינק: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4886218,00.html

[16] 'קייס' – שמו של מנהיג הדת האתיופי.

[17] שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 108.

[18] שרון שלום, בתוך: מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 363 (בהערת שוליים מס' 168).

[19] "תיקו" (או: "תקו") הוא מונח תלמודי המצביע על חוסר הכרעה בסוגיה הלכתית. ראו לעניין זה את ספרו של הרב רונן נויבירט, "לגעת בזמן: החגים כחוויה בעולם המדרש", 2016: 218; וכמו-כן, את מאמרו של הרב יהודה פרומן באתר "דעת", בלינק: http://www.daat.ac.il/daat/toshba/hatalmud/b4-2.htm

[20] ראו פירוט לכך בספרו של ד"ר חנן גפני, 'פשוטה של משנה': עיונים בחקר ספרות חז"ל בעת החדשה, 2011: 98.

[21] כינויו של ר' אבא אריכא שהיה מחשובי אמוראי בבל (במאה ה- 3 בקירוב).

[22] פרופ' ניסן רובין, "ראשית החיים", 2005: 129.

[23] מבואר מארמית ע"י ר' עדין שטיינזלץ.

[24] בן המאה ה- 16, היה רב, פוסק הלכה ומקובל.

[25] בעריכת י"ד אייזנשטיין, 1915: 318.

אולי גם יעניין אותך: