השורשים הפאגאנים של ההלכה הרבנית

בירור מעמיק מלמד כי לכל הטקסים המרכזיים בהלכה הרבנית יש מקבילה פגאנית שקדמה להם. במטרה לעודד את אחינו חסידי דת הרבנים לעשות בדק בית, נבקש להציג כאן מספר הקבלות בין טקסי הרבנות לפולחנים פגאניים עתיקים, להלן מספר דוגמאות בהן מאמר זה יתעסק:

  1. איסור על דיבור בשירותים עקב קיומם של שדים: תובנה שמצאה לעצמה בית חם ביהדות הרבנית, אולם גזורה ממסורות פגאניות המשותפות לעמים קדומים רבים.
  2. שבירת הכוס בחתונה: מסורת רבנית שאומצה וגוירה ממנהגי עמים אירופאיים קדומים שנהגו לגרש שדים בחתונה ולהזמין מזל טוב ע"י ניפוץ כלי חרס וזכוכית.
  3. שינון מנטרות למציאת אבדיה ולמזל טוב – נ נח נחמ נחמן לא לבד: שיטה רבנית להצלחה ולמזל אשר מקורה בהינדואיזם והפכה לנחלת כלל הדתות הפגאניות.
  4. אסטרולוגיה ומזלשורשי ההורוסקופ השבועי: אמונה רבנית אשר אומצה מעכו"ם בא"י ופותחה בידי היוונים הקדומים.
  5. גלגולי נשמות – מבעלי חיים לאבנים: אמונה אשר מצאה לעצמה אחיזה איתנה ברבנות, אך משותפת למרבית עובדי האלילים בעולם ומקורה בדתות המזרח הקדומות.
  6. בת הים הקטנה: מיתוס יווני קדום שאומץ ע"י הרבנים ותורגם לעובדה מדעית בעלת השלכות הלכתיות.
  7. אומנות הכישוףפולסא דנורא וקבלה מעשית: פרקטיקה אשר רווחה בקרב עמים פגאניים קדומים ונפוצה בקבלה ובמיסטיקה הרבנית.
  8. המאבק מול אל הים המיתולוגי: מיתוס מהספרות היוונית הקדומה אשר אומץ ע"י הרבנים כסיפור אמיתי ובר-סמכא.
  9. פרוגטוריום בחסות ההלכה: האמונה הפגאנית-קתולית בטיהור נפשו של המת באש-המצרף, עשתה דרכה ליהדות הרבנית, עברה גיור כהלכה והתקבלה בחום.
  10. קדיש לעילוי נשמות הנפטר: התקבע כמנהג נפוץ ומקובל ביותר ביהדות הרבנית החל מימי הביניים, אך שורשיו נעוצים בפולחן פגאני-קתולי.
  11. תעשיית הקמיעותמהחמסה ועד התפילין: חלק בלתי נפרד מהדת הרבנית, אך מקורה בעבודת אלילים שכיחה בקרב שבטים ערביים קדומים ברחבי המזרח התיכון.
  12. המזוזה כקמיע: פולחן המצוי במרבית הבתים היהודיים, אך מקורו באמונות של עמים פגאניים קדומים אשר הצמידו קמיעות נגד עין הרע לדפנות דלתם.
  13. פורים כקרנבל, כנשף מסיכות וכתירוץ להשתכר: עיוות רבני אשר קיבל השראה מהקרנבלים והנשפים הפגאניים שהיו נפוצים בקרב עמים אירופיים עובדי אלילים.
  14. הילולות והשתטחות על קברי צדיקיםמהרנטגן בנתיבות ועד הרשב"י במירון: פולחן אלילי שאומץ בחום ע"י הרבנים, אך מקורו בטקסים פגאניים סביב קברי קדושים באגן הים התיכון ואפריקה הצפונית.
  15. הנחת אבנים על הקבר: מנהג שאומץ על-ידי המסורת הרבנית, אך שורשיו נעוצים בטקס אלילי עתיק שמטרתו להבטיח כי הנפטר יגיע ליעדו בשלום.
  16. פולחן תמונות הקדושיםלא רק של לובביץ': שיטה רבנית לסגידה עצמית אשר מקורה במסורות פגאניות מובהקות ובעיקר בפולחן האלילים הרומי.
  17. הנחת התפילין – הקמיע המושלם להגנה ולשמירה: גלגול רבני למנהג של עובדי אלילים אשר נהגו לצרף כתבים קדושים לקמיעות ולקושרם על גופם כאות למזל.
  18. נרות הקידוש – קמיע לשבת וליום חול: מסורת הדלקת נרות לקידוש ושריפתם בהילולות, אומצה ע"י הרבנים ממנהגיהם הפגאניים של עמים עובדי אלילים.
  19. החלפת מועד ראש השנה: בניגוד כתוב בתורה, שינו חז"ל את מועד ציון ראש השנה מחודש ניסן לחודש תשרי ובכך כיוונו לתחילת השנה האזרחית הנהוגה בבבל ובאשור.
  20. הפרשת חלה – לנשים בלבד: מנהג שכיח בעולם הקדום ובקרב חוגים באסלאם; אומץ ע"י רבניות מודרניות לטובת הפקת רווחים, הבטחת ישועות ומכירת קמיעות.

 

1- שדים בשירותים: לפי מסורת ההלכה הרבנית, כאשר נכנסים לשירותים יש להקפיד להגיף את הדלת, חל איסור מוחלט לדבר או להתפלל שם וכמובן שאין להיכנס למקום עם תשמישי קדושה.[1] לכאורה נשמע הדבר מובן בהחלט ונעשה מפאת הצניעות. ברם לאמיתו של דבר, קיימת סיבה אחרת (או לכל הפחות, נוספת) להקפדה היתרה בבית הכיסא וסיבה זו נעוצה באמונה קדומה של חז"ל בקיומם של שדים ורוחות רעות השוהים בשירותים.

שימו לב לדברים הבאים, מתוך אתר האינטרנט הדתי "הלכה יומית": "בדברי מרן החיד"א ועוד מהפוסקים המפורסמים מתבאר, שמלבד עניין הצניעות, יש בזה גם חשש סכנה מפני מזיקים [שדים] השוהים בבית הכסא ועלולים לגרום נזק למי שמדבר שם. ולפי טעם זה נראה לכאורה שאין להקל בזה אפילו במקום צורך גדול, שהרי יש בזה חשש סכנה".[2]

עדות נוספת לאמונה בשדים שבשירותים באה מכיוונם של ר' יוחנן ורב נחמן ש"לא היו מוסרים את תפיליהם לתלמידיהם על מנת שישמרו עליהם בכניסתם… רש"י מפרש, שהם הכניסו את התפילין על מנת שהתפילין ישמרו עליהם מהמזיקים".[3] סיפור זה מלמד כי שני הרבנים לעיל קיבלו היתר להיכנס עם התפילין לבית הכיסא על-מנת שישמרו עליהם כקמיע מפני השדים המצויים שם. התלמוד הבבלי אף מספק לחש קסמים מיוחד להגנה מפני השד של בית הכיסא: "אקרקפי דארי ואאוסי דגורייתא אשכחתון לשידאי בר שיריקא פנדא במישרא דכרתי חבטיה בלועא דחמרא חטרתיה" (מסכת שבת ס"ז ע"א). במסכת גיטין ע' ע"א נאמר כי יש על הגבר להיזהר לא לשכב עם אשתו מייד כשהוא יוצא מהשירותים מפני שהשד של בית הכיסא מלווה אותו. אם לא יזהר, יהיו בניו חולים במחלת הנפילה.[4]

ד"ר חגי דגן, שחקר את עניין השדים בספרות חז"ל, מצא כי לדידם של הרבנים "מרבית הזמן נהגו השדים לשהות בעיקר בבתים ריקים, חורבות, בתי שימוש" וכו'.[5] לדבריו, "בבית הכיסא נהגו להסתופף שדים משדים שונים, אבל במיוחד הרבה לשכון שם שד מיוחד שנקרא שד בית הכיסא. כאשר היה אחד החכמים פוגש לא עלינו את השד ההוא בעת שהייתו הבלתי נמנעת בבית הכיסא, היה מתעשת, אוזר בעוז חלציו ומסנן בפרצופו הנדהם של השד את הלחש הבא… אז היה שד בית הכיסא שב ומצטנף אחר כבוד בחור ממנו הגיח".[6] במסכת ברכות ס"ב ע"א מסופר על שירותים בטבריה, וכאשר היו נכנסים בהם שניים, אפילו ביום, היו ניזוקים על-ידי השדים; ובמקום אחר מדווח כי היה בבית הכיסא שד הדומה בצורתו לגדי.[7]

בספרו "ממרן עד מרן", מביא הרב בנימין לאו ראיות לכך שהאיסור החז"לי לדבר בבית הכיסא נובע מסכנת הרוחות הרעות והשדים המצויים שם. לאו מצטט מדברי הרב עובדיה יוסף, שכתב כי בבתי שימוש הנשטפים תמיד ונותרים נקיים אין סכנה להימצאות רוח רעה, מפני שאותן רוחות רעות אינן מתהוות אלא ללכלוך ולטינופת. קביעה זו, של הרב עובדיה, עוררה עליו ביקורת קשה מצד רבנים מקובלים שונים שטענו כי אפילו בימינו, נוכחותן של רוחות רעות עודנה שורה בביתי הכיסא.[8] יערה ענבר, בספרה "חלום בין השמשות", מביאה ציטוטים מן התלמוד, מהמדרשים ומן הזוהר, המזהירים מפני סכנת שד בית הכיסא.[9] הרב דניאל פריש הסביר כי לפני הזיווג, חייבים בני הזוג ללכת לבית השימוש, אך "לעומת זאת, לא יתחילו מיד במעשה לאחר בית השימוש, אלא ימתינו כמה דקות, כדי ששד בית הכיסא לא יתלווה אליהם".[10]

מניין הגיעו חז"ל לתובנה הזו, לפיה שוהים השדים בשירותים? האם מסורות על שדים בבית הכיסא רווחו בקרב עמים אחרים טרם אימצו אותם חז"ל? התשובה הלא-מפתיעה: כן, הרבנים אימצו מסורות פגאניות קדומות של עמים שהאמינו בקיומם של שדים בבתי השימוש. הנה רשימה של כמה שדים עתיקים שנהגו לרבוץ בשירותים:[11]

  • השד הבבלי "סולאק": בטקסט עתיק מבבל מתואר סולאק כשד אשר תחביבו היה להסתתר בבית הכיסא ולהדביק את קורבנותיו במחלות קשות.
  • השד היפני "קווה נו-קאמי": במסורת היפנית שד זה היה ידוע כאל השירותים.
  • השד הסיני "זי-גו": שד סיני עתיק ממין נקבה אשר הפך לאימת בתי השימוש עקב נסיבות קשות.
  • השד המואבי "בלפגור": שד מזרח תיכוני ממוצא מואבי שעל-פי המסורת התעורר לחיים בשירותים.
  • השדים "קלואסינה", "סטרסטיוס" ו"קרפיטוס": שדים מתקופת רומא העתיקה, שנהגו לשהות בתי השימוש.
  • השד הערבי "ג'ין" (או "ג'ניוס"): שדים מן המסורת המוסלמית אשר לפי הקוראן נהנים להתחבא בבית הכיסא.

 

2- שבירת הכוס בחתונה: מי לא זוכר מדוע שוברים כוס מתחת לחופה בחתונה?

פרופ' פאוסט מאונ' בר-אילן מונה את הסיבות המסורתיות הידועות:[12] א- העלאת זכר חורבן עיר הקודש; ב- למתן ולרסן את השמחה ואת בדיחות הדעת במהלך החתונה.[13] לאחר מכן ובהשראת ספרו של פאולו קואלו[14], מוסיפה פרופ' פאוסט משמעות רוחנית מודרנית חדשה: "שבירת הכוס מסמלת את המשמעויות המרכזיות של הכניסה לקשר של אהבה ונישואין; את היכולת להתגבר על הפחדים והמחסומים הרגשיים המלווים את ההתחברות עם בן/בת הזוג בקשר אינטימי של אהבה ונישואין; את הנכונות לעשות את השינויים וה"שבירות" הכרוכים במעבר מ"אני" ל"אנחנו"; את ההחלטה לקחת את ההימור הגדול והקריטי ביותר בחייו של כל אדם כאשר הוא/היא קובעים עם מי יחלקו את חייהם לתמיד… החתן השובר את הכוס במהלך החופה, לפני כל קהל הנוכחים, מצהיר בעצם על החלטתם של בני הזוג לעבור לשלב חדש ושונה בחייהם".

חבל שפרופ' פאוסט העדיפה להיאחז בתירוץ עכשווי ופוסט-מודרני לשבירת הזכוכית בחתונה, במקום לנסות ולהתחקות אחר שורשיו ההיסטוריים האמתיים של המנהג. לו רק התאמצה, ודאי היתה מוצאת את הסיבה הקמאית והאמתית לכך. ר' מנחם ריקאנטי[15]ביקש לרדת לעומקו של עניין שבירת הכוס ולאחר חקירה כנה, הודה כי שתי הסיבות המסורתיות אינן מספקות; לדידו, המנהג לשבור כלי זכוכית בעת החתונה איננו בא אלא על מנת לשבור את כוחות הרשע השטניים השואפים להידבק בהתחלות חדשות כגון חתונה. ר' יעקב מולין (מהרי"ל)[16] הוסיף ואמר כ ככל הידוע לו, מנהג שבירת הכוס התחיל על-ידי הטחת הזכוכית בקיר ואין בינו לבין חורבן בית המקדש דבר.

הרמזים שהתקבלו עד עתה חושפים אפוא שני פרטים חשובים על מנהג שבירת הכוס בחתונה: א- שבירת הזכוכית, תכליתה לגרש רוחות רעות מהאירוע; ב- המנהג הקדום כלל הטחה של הזכוכית בקיר ולא שבירה עם הרגל.

האם מדובר במסורת רבנית או במיתוס שנלקח מעמים פגאניים ועבר "גיור"?

ובכן, ר' אלון לבקוביץ[17] החליט לשים קץ לטיוח ולומר את האמת; לדידו, הסיבות המסורתיות לשבירת הכוס אינן נכונות מבחינה היסטורית! מקורו של המנהג אינו יהודי כי-אם קרוב יותר לחג הפגאני "ליל כל הקדושים" (Halloween). לדבריו, בימי הביניים, האמינו ההמונים כי שדים תוקפים אותנו במפתיע ודווקא בעתות שמחה. בשל כך, שבירת זכוכיות נעשתה כתעלול רוחני שתכליתו להערים על השדים ולגרום להם להאמין כי מתחוללת קטסטרופה ולא אירוע משמח; או אז, יעזבו השדים את הזוג ולא יזיקו להם.

ר' לבקוביץ מציין כי בחתונות בגרמניה של תקופת ימי הביניים, נהגו בקהילות היהודיות להשליך זכוכית כנגד אבן מיוחדת שהוטבעה על הקיר החיצוני של בית הכנסת.

כעת הושלם הפאזל והסיבה למנהג שבירת הכוס בחתונה הרבנית התברר לאשורו:

  • ניפוץ הזכוכית נעשה במקור על ידי הטחת הכוס כנגד הקיר;
  • תכליתו היה לגרש ולהרחיק רוחות, שדים ומני מרעין בישין;
  • מסורת זו היתה נחלתם של עמים פגאניים, אומצה על ידי היהדות הרבנית בשלהי ימי הביניים ועברה "גיור" במאמץ לכסות את ערוותה.

אגב מעניין יהיה לבחון את הקשר בין מסורת שבירת הצלחת במסיבת האירוסין בקרב העדה האשכנזית,[18] לבין שבירת הצלחות המסורתית בחתונות יווניות, או שבירת הכוס בחתונה האיטלקית – שם מעיד מניין שברי הזכוכית על מספר השנים הטובות שבהן יזכה הזוג הטרי.

 

3- חזרה על מנטרות: "מנטרה" מוגדרת כביטוי של הברות, מילים ומשפטים הנאמרים בצורה של חזרה הנשנית שוב ושוב, מתוך אמונה כי פעולה זו טומנת בכוחה כוחות רוחניים.

ככל הנראה, מקור המנטרות מגיע מהינדואיזם והן נעשו במקור בשפת הסנסקריט.[19] כיום, לרוב הדתות יש אלמנטים של מנטרות המשמשות חלק מהתפילות הסדירות. ביהדות הרבנית נכנסו לשימוש מנטרות ייעודיות שניתן לעשות בהן שימוש כקמיע לפי הצורך. הנה מספר דוגמאות:

  • על-מנת למצוא אבידה, יש לומר 3 פעמים: "אמר רבי בנימין: הכל בחזקת סומין, עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם. מן הכא, ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים, ותלך ותמלא את החמת. אלהא דמאיר ענני, אלהא דמאיר ענני, אלהא דמאיר ענני. בזכות הצדקה שאני נודב לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס, זכותו יגן עלינו, למצוא את האבידה שאיבדתי".[20] מעניין הביטוי: "אלהא דמאיר ענני", החוזר 3 פעמים ברצף. מדובר בביטוי טעון ביותר בשל הרמיזה הגסה לאלוהותו של רבי מאיר.[21] ואכן, הרשת מלאה בניסיונות להסביר את המבוכה הזו, מצד הרבנים.[22]
  • אמירת שמו של ר' נחמן מברסלב: "לטענתו של הרב אודסר, עצם האמירה או השירה של "נ נח נחמ נחמן מאומן" מקרבת את הגאולה והיא סגולה לישועה והצלחה". מדובר ב"סגולה נפלאה שהובאה בפתק שנשלח מהשמים על ידי רבנו רבי נחמן מברסלב, שהבטיח בספרו ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' שעתיד להתגלות שיר של חסד פשוט… "אכן השיר נגלה, נס בימינו אלה, והנהו לפניכם: נַ‏ נַ‏חְ‏ נַ‏חְ‏מָ‏ נַ‏חְ‏מָ‏ן מאומן. והזוכה לאומרו בכל עת יזכה לישועות, נסים ונפלאות".[23]
  • על-מנת לא להינזק באותו היום, מציע ספר הזוהר סגולה מיוחדת: לומר בכל יום "למנצח בנגינות".[24]
  • סגולה לשמירה בדרך: לפני שיוצאים יש לומר את פרשת העקדה (מתוך "ליקוטי סגולות").
  • סגולה להצלה מכל צרה: לומר פסוקים הפותחים באותיות אב"י, כגון: "אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְּרֵנִי רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה… בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים… י' עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם…" (עבודת הקודש לחיד"א).[25]
  • לקבלת סגולה להינצל מסכנה, יאמר פסוק זה י"ג פעמים ועי"ז ינצל מכל צרה: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (מאת הרב שלמה עופר שליט"א).[26]
  • לשם סגולה לשמירה והצלחה, יאמר ג' פעמים פסוק זה ישר והפוך: "וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי… ואח"כ יאמר: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" (מתוך עבודת הקודש לחיד"א).
  • הדרך הבטוחה להיכנס לעולם הבא: "אמר ריש לקיש: כל העונה אמן בכל כוחו, פותחין לו שערי גן עדן" (בבלי, שבת קי"ט ע"ב).
  • שמע על המיטה: "לפני שהוא הולך לישון, אומר כל יהודי את סדר "קריאת שמע שעל המיטה", הכוללת הודעת מחילה לכל מי שהכעיס אותנו במשך היום… סגולה להנצל מרוחות רעות, סגולה לשמירה – וכמובן, לחיזוק הקשר שבינינו לבין אבינו הרחמן, בורא העולם".[27]

הרשימה לעיל איננה אלא טעימה קטנה בלבד מתוך מאגר רבני של ממנטרות אינסופיות המשמשות כקמיעות בעלי סגולה מיוחדת לכל תכלית. כאמור, שיטת המנטרות שאולה ממקורות פגאניים מובהקים ואין בינה לבין היהדות התנכית דבר במשותף.

 

4- אסטרולוגיה ומזל: בירמיהו י' 2, מדבר הנביא בשם ה' ומזהיר את בית ישראל: "אֶל־דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל־תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל־תֵּחָתּוּ כִּי־יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה". בספר מל"ב כ"ג 5 מתואר כיצד טיהר המלך יאשיהו את בית המקדש משלל מרעין-בישין וביניהם "אֶת־הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם". הסגידה למזלות והתלות בהם (אסטרולוגיה) אפיינה את מנהגיהם של עמים פגאניים רבים, כגון: הבבלים במסופוטמיה והמצרים הקדומים.[28]

ד"ר חגי דגן, שהקדיש ספר שלם למחקר המיתוסים ביהדות הרבנית, מציין כי לדידם של חז"ל חלק בלתי מבוטל מהשדים "היו עובדי כוכבים ומזלות ובעלי משיכה טבעית לעורלות. לכן מי שנמהל או נולד מהול היה פטור מהם. אבל מרבית השדים שליוו את חיי היהודים בימי הביניים היו שדים יהודיים ומהם אי אפשר היה להשתחרר על ידי מילה".[29] ד"ר דגן מוסיף כי חסידי אשכנז האמינו כי עולם המלאכים מחולק לשתי שכבות: בעליונה שכנו המלאכים רמי המעלה, שהיו חלק מעולם המרכבה המקיף את כס הכבוד; בשכבה התחתונה שכנו המלאכים הממונים על כל אדם ואומה והם נקרא גם בשם "מזל".[30]

הקשרים ההדוקים בין היהודים שחיו בארץ ישראל לבין הגויים, כותב פרופ' שאול ליברמן,[31] הביאו את הראשונים להאמין באצטגנינות,[32] בכישוף ובאמונות תפלות אחרות הזרות לחלוטין לדת היהודית המקראית. לדידו של פרופ' א"א אורבך,[33] מצאה לה האמונה באסטרולוגיה מהלכים בחוגים רחבים בתקופת האמוראים למרות שמקורה טמון בדת הבבלית המאוחרת. אורבך מסביר כי האסטרולוגיה הניחה את קיומו של משחק קבוע של כוחות מופשטים המצייתים לחוקי הטבע הקבועים. דווקא משום שלא נתפסה כדת, היא נקלטה בשיטות מחשבתיות שונות והדתות השונות ראו שאין בררה אלא להתפשר עמה.[34]

פרופ' יובל הררי (2006)[35] מציין כי היו רבנים בקרב חז"ל אשר הפגינו שליטה מלאה בתורת האצטגנינות, למרות האסוציאציה שהייתה לדבר זה עם האמונות הפגאניות (עכו"ם וכדומה). אחד מן החכמים שהעיד על עצמו כמומחה בתחום היה שמואל, שאמר: "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי ניהו" (בבלי, ברכות נ"ח ע"ב).

אך כאמור, שמואל לא עמד לבדו; האמונה במזל רווחה בקרב רבים מחכמי ההלכה,[36] כגון: ר' יהושע בן לוי, ר' אפס, ר' מאיר, ר' יאשיה, ר' שמעון ור' יוסף.[37] תנו דעתכם לחלק מהדברים שהיו כתובים "על פנקסו של ר' יהושע בן לוי: מי [שנולד] באחד בשבת, יהא אדם כלו טוב או כלו רע… בשני בשבת, יהא אדם רגזן… בשלישי בשבת… "לא מזל יום גורם, אלא מזל שעה גורם… "מזל מחכים, מזל מעשיר – ויש מזל לישראל" (בבלי, שבת קנ"ו ע"א).[38] מכאן ועד תחזית הורוסקופית קצרה הדרך. ואמנם, בספרו "יהודי בבל בתקופת התלמוד", כותב פרופ' ישעיהו גפני כי חישוב מהלך כוכבי הלכת נחשב בעיני הרבנים כדבר מועיל לצורך מעשים שאדם עתיד לעשות; בתור דוגמא הוא מביא מדברי רב פפא,[39] שמציע לא לבוא בדין עם גויים בחודש אב מחשש למזל רע, כי-אם בחודש אדר – הנחשב לבעל מזל שפיר.[40]

גם רבא, מגדולי אמוראי בבל במאה ה- 4 לספירה, לא טמן ידו בצלחת וקבע: "חיי, בני ומזוני – לא בזכות האדם תלוי הדבר, אלא במזל תלוי הדבר".[41] לדידו, חייו, ילדיו ופרנסתו תלויים אך ורק במזלות! שערו בנפשכם, אם כך סבר גדול האמוראים בבבל, מה היתה השפעתו על תלמידיו ועל צביונה של היהדות הרבנית בנושא המזלות והאסטרולוגיה… עם יחס אוהד שכזה לעבודת הכוכבים, אין להתפלא כיצד הפכה הברכה הנפוצה ביותר ביהדות הרבנית להיות "מזל טוב"!

 

5- גלגולי נשמות: אמונת המקובלים בגלגול נשמות מושרשת עמוק בספרי הקבלה לאורך הדורות ואינה עומדת בספק. הבעיה באותה אמונה נעוצה בכך שהיא זרה לחלוטין ליהדות התנכית ובנוסף לכך, שורשיה נטועים עמוק בקרב עמים פגאניים.[42] המקובלים אשר האמינו בגלגולים ניסו להצדיק עצמם על-ידי פרשנות לטקסטים מוקדמים, כגון התלמוד והמדרשים.[43] דוגמאות רבות לכך ניתן למצוא בחיבורו של ר' מנחם עזריה מפאנו (גדול המקובלים באיטליה, בן המאה ה- 16) "ספר גלגולי נשמות". שם מביא המחבר ציטוטים מן התלמוד ומן המדרשים במטרה להצדיק את אמונתו בגלגולי נשמות (ראו למשל: אות א', ד-י"ד).

האמונה הרבנית בגלגולים מצאה את ביטוייה ביתר שאת בספרו המכונן של ר' חיים ויטאל (בן המאה ה- 16) "שער הגלגולים", שם מסביר המחבר כי מטרת הגלגולים איננה אלא לתקן את הנפש החוטאת (הקדמה א'). גם בחיבור זה, מנסה המחבר למצוא רמזים והצדקות לאמונתו בכתבי חז"ל, קרי בתלמוד ובמדרשים. לדידו של ויטאל, לכל חטא גלגול משלו בתור עונש או תיקון: "הבא על הבהמה, יתגלגל בעטלף. הבא על הנדה, יתגלגל בגויה. הבא על אשת איש, יתגלגל בחמור… הבא על כלתו, יתגלגל בפרדה. הבא על הגויה, יתגלגל בקדשה יהודית. הבא על אשת אביו, יתגלגל בגמל. הבא על אשת אחיו, יתגלגל בפרד זכר. הבא על אחותו בת אביו או בת אמו, יתגלגל בחסידה" (הקדמה כ"ב).

הגדיל לעשות האר"י (בן המאה ה- 16 ורבו של חיים ויטאל) כאשר פירט את מהות הגלגולים ולימד כי מושא הגלגול נקבע ביחס ישיר למידת חטאיו של האדם, וכך: "יש רשע שאחר מותו מתגלגל באבן דומם, כפי מה שחטא בחייו, ויש רשע שמתגלגל בצומח ויש שמתגלגל בבעלי חיים, כי ע"י עוונם נמשל כבהמות נדמו, ובמעלה אחת הם עומדים ונדמים זה לזה. והנה אלו המתגלגלים בגלגולים אלו, יושבים שם זמן קבוע, עד שימרק עונו שגרם לו להתגלגל שם בצומח, וככלות זמנו עולה ומתגלגל בבעל חי, וככלות זמנו עולה ומתגלגל באדם ממש".[44]

שלושת המחברים לעיל שייכים לתור הזהב של הקבלה,[45] נחשבים לעמודי התווך של הספרות הקבלית ועד היום זוכים לכבוד ולקדושה עליונה לא רק בקרב חוג המקובלים, כי-אם בציבור המסורתי כולו.

בספר "פלא יועץ" לר' אליעזר פאפו, נאמר: "אמונת הגלגול היא תעורר את האדם הרוצה לתן לב ליראה את ה' יראת הענש… כגון המדבר לשון הרע, שמתגלגל בכלב נובח… והמסתכל בעריות בא בגלגול עוף… והרב האריז"ל ראה פעם אחת נפש חסיד אחד שנתגלגל בעז על ששמש מטתו לאור הנר וגרם כפיה לבניו" (גלגול, עמ' צ"ה).

כידוע, האמונה בגלגול נשמות אינה "המצאה רבנית" כלל ועיקר. פתחו את הערך "גלגול נשמות" בכל אנציקלופדיה[46] ותגלו על-נקלה כי האמונה בגלגולים משותפת לא ליהדות הרבנית לבדה, כי-אם לרוב דתות המזרח, לתרבות יוון העתיקה, לכתות השיעים באסלאם,[47] לדרוזים,[48] לפסיכיאטריה המודרנית (כשיטה טיפולית) ובעצם, למי לא…

למי לא? לתנ"ך ולברית החדשה!

 

6- בת הים הקטנה: האגדות על-אודות בתולות הים, הידועות גם כסירנות או כנימפות, מצאו את מקומן לאורכה ולרחובה של המיתולוגיה היוונית באופן כללי ובספרות הומרוס[49] בפרט.[50] למעשה, מקורן של הנימפות (חצי אישה – חצי דג) טמון במיתולוגיה של יוון ורומא.[51] ד"ר בנימין מזר[52] סבור כי האגדות על בתולות הים ככל הנראה קיבלו השראה מסוג של דולפין הנקרא "תחס".[53] על דבר אחד אין עוררין – מדובר בייצור מיתולוגי, באגדה אשר מקורה איננו אלא במחוזות הפנטזיה והליריקה, פרי דמיונם של סופרים עתיקים. בתוך כך, אין כל תמה אפוא שהתנ"ך ועולם המדע דוחים את קיומם של יצורים שכאלה מכל וכל.

והנה, למרות שמדובר ביציר כפיה של המיתולוגי היוונית, מצאה לה הסירנה אחיזה בקודש הקודשים של היהדות הרבנית – בתלמוד; שם קבע ר' יהודה כי בים קיימים יצורים אשר חציים צורת אדם וחציים צורת דג (בבלי, בכורות ח' ע"א). בפירושו של רש"י לקטע מהתלמוד, הוא אישש זאת ואף כינה את אותם יצורים בשם "סירנות",[54] קרי: בתולות ים. אפילו ההלכה הרבנית, שבדרך-כלל מתרחקת מאגדות אורבניות ומתמקדת בחוקים גרידא, התייחסה לכך ברצינות וקבעה בעניין זה כי בת הים אינה כשרה למאכל![55]

וכך, ייצור דמיוני מהמיתולוגיה של יוון קיבל דריסת רגל שרירה וקיימת בתושב"ע ואף זכה להתייחסות הלכתית ספציפית ומחייבת בנושא הכשרות.

7- אומנות הכישוף: תופעת מעשי הכשפים, הקסמים והמאגיה היו נחלתם של תרבויות פרימיטיביות רבות[56] והעיסוק בהם רווח מאוד בכל העולם העתיק, לרבות ארץ ישראל.[57] התנ"ך אוסר את הכישוף ללא סייג ומגנה בחריפות את העוסקים בו, כפי שכתוב מפורשות בשמות כ"ב 17; בדברים י"ח 10; במיכה ה' 11; במלאכי ג' 5 ובמקומות נוספים.

ברם על-אף האיסור המקראי הגורף, השפעתו של הכישוף לא פסחה על חז"ל והרבנים התפלשו בו והציפו את התלמוד בעדויות ומעשיות על כוחם של קסמים, אחיזת עיניים וכישוף על ידי לחשים.[58] אמרתו של ר' חנינא: "אין עוד מלבדו – ואפילו לדבר כשפים" (סנהדרין ס"ז ע"ב), ביטאה אפוא את האמונה העמוקה בכישוף לאחר שקיבל הכשר מן הרבנים.[59]

היהדות הרבנית נתנה לגיטימציה למעשי הכישוף ובתוך כך, בולטת במיוחד אמרתו של אביי:[60] "הלכות כשפים כהלכות שבת… יש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה". אביי מסיים את דבריו על כישוף בהזכירו שני רבנים אשר היו עוסקים בהלכות יצירה, בראו עגל ואכלוהו בשבת (סנהדרין ס"ו ).[61] מעניין כי אביי מדבר על הלכות ספציפיות לכישוף; רוצה לומר, לא זו בלבד שחז"ל אימצו לחיקם את העיסוק במאגיה, הם אף שכללו זאת לכדי פרקטיקה של ממש. אם-כי, נראה שהרבנים אשר עסקו בכישוף לא היו אשפים בכך, שכן התלמוד מתאר כיצד חכם בשם 'רבא' ברא אדם של ממש, אך לא היה בו כוח הדיבור… [62]

ואמנם, במאמרו "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", חושף פרופ' יעקב בזק כי הביטוי "נטיעת קישואים" שימשה את הרבנים כצופן סודי הידוע לבעלי ח"ן, שפירושו היה למעשה "הלכות כשפים". פרופ' בזק כותב: "במסכת סנהדרין (סח עא) מביאה הברייתא את דבריו של רבי אליעזר בן הורקנוס… על שלוש מאות הלכות שהיה שונה בנטיעת קישואין. לפי פירושו של רש"י… אלו הם "הלכות מיני כשפים שעל ידיהם נתמלא כל השדה קישואים".[63]

במסכת סנהדרין ס"ז ע"ב מצוטט ר' עקיבא כמי שאמר "גדרי הלכות כשפים ונטיעת קישואים על ידי כישוף".[64] בהמשך הקטע מתרברב ר' אליעזר[65] ואומר כי הוא עוסק ב"שלושת אלפים הלכות בנטיעת קישואין על ידי כשפים…". מייד לאחר מכן, מספר ר' אליעזר מה ארע עת ר' עקיבא ביקש ללמוד ממנו את הלכות הכשפים: "פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך, אמר לי: רבי, למדני בנטיעת קשואין. אמרתי דבר אחד של כשפים ונתמלאה כל השדה קשואין. אמר לי: רבי, למדתני נטיעתן, למדני עקירתן! אמרתי דבר אחד, נקבצו כולן למקום אחד". בסוף הגמרא עולה התמיהה כיצד הרשה לעצמו ר' אליעזר לעסוק במעשי כישוף, שהרי לכאורה זה אסור; והמסקנה התלמודית קובעת לבסוף: "שאם רוצה אדם ללמוד דבר ולא להשתמש בו, אלא כדי לדעת אותו – מותר לו".[66]

פרופ' בזק כותב: "במסכת חגיגה (טו ע"ב) מביא רבי יהודה את דברי המדרש על החכמים שהיו שונין שלוש מאות הלכות במגדל הפורח באוויר (וראה אחד הפירושים לכך שמביא רש"י בסנהדרין קו ע"ב): "לעשות כישוף להעמיד מגדל באוויר. כגון שלוש מאות הלכות בנטיעת קישואין…".[67] במקום אחר בתלמוד (שבת ס"ו ע"ב – ס"ז ע"א), נתנו חז"ל הכשר לשימוש בלחשים ובסגולות למטרות רפואה.

למרות שהרבנים ניסו לטשטש את עיסוקם בכישוף ע"י מכבסת מילים כגון: "סגולות" ו"ניסים", כאשר מתוודעים למעשים עצמם אין כל ספק כי מדובר בכשפים גרידא. בתוך כך, ר' שמעון בר יוחאי בהחלט לא טמן ידו בצלחת; הנה שלוש דוגמאות: א- מסופר כי כאשר נודע לו על מצוקתו הכלכלית של תלמידיו, הוציאם הרשב"י לבקעה סמוכה למירון והתפלל: "בקעה בקעה, התמלאי דינרי זהב!" מיד החלה הבקעה להתמלא דינרים.[68] ב- במקרה אחר, הוא הגיע ללוד, ונודע לו כי דבר כבד משתולל בעיר ואנשים נופחים את נשמתם. אמר הרשב"י: "כל זה בעיר ואני כאן?! גוזרני שתתבטל הגזרה!". מיד בטלה הגזרה ופסקה המגפה.[69] ג- כשטיהר הרשב"י את טבריה מטומאת המתים, היה נוטל תורמוסים, קוצצן ומשליכן ובכל מקום שהיה בו מת, היתה הגופה צפה ועולה באורח נס, וקברוה במקום אחר. אחד מהגויים שראה זאת, נטל מת וטמנו במקום שכבר טיהר הרשב"י. בא לפניו ושאל אותו: האם לא טיהרת כבר מקום זה? והרי יש שם מת! ידע הרשב"י כי אותו נוכרי הוא זה שהניח שם את גופת המת, ואמר: "גוזר אני על העליונים שירדו – ועל התחתונים שיעלו". וכן היה, שוב קם המת לתחיה והנוכרי נקבר באותו מקום.[70]

תופעת הכישוף בקרב היהדות הרבנית היתה כה נפוצה עד כי אפילו חברי הסנהדרין הוגדרו כ"בעלי כשפים" (סנהדרין י"ז ע"א); ורש"י מאשר זאת ואומר כי הם אכן היו בקיאים בכישוף.[71] למרות ששנים מאוחר יותר ניסה הרמב"ם להילחם בתופעה וגינה את הכישוף בכל תוקף, תנו דעתכם להתייחסותו של הגר"א[72] לכך: "והוא [הרמב"ם] נמשך אחרי הפילוסופיה הארורה ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר. אבל כבר היכו אותו על קדקודו, שהרי מצינו הרבה מעשים בגמרא. וכן קמיעין בהרבה מקומות, ולחשים רבו מלספור".[73] הנה כי כן, התנגדותו של הרמב"ם אינה נשמעת אלא בקול ענות חלושה אל מול נחשול העיסוק בכישוף בקרב חז"ל וחכמי הקבלה. נדמה כי כיום קיימת אינפלציה במכשפים אשר מתפרנסים מקבלה מעשית ומשרתים ציבור רחב מכל קשת הזרמים במגזר הדתי בישראל.[74]

 

8- אלהים מול אל הים: כחלק מפנתיאון האלים במיתולוגיות העתיקות ואגדות עם פגאניות רווח המיתוס על-אודות אל אשר קיבל לידיו את המנדט על הים.[75] במיתולוגיה היוונית והרומית נקרא שמו של אל הים הזועף "נפטון"[76] והוא מככב בסיפוריו של הומרוס כמי שרדף אחר אודיסאוס בחלק ממסעותיו. [77]

למרות כי אל הים איננו אלא פרי דמיונם של סופרי מיתולוגיה קדומים ומסורות פגאניות, מעניין כי קיומו אינו נבצר מעולמם של חז"ל ואף מצא לעצמו מקום כבוד בקודש הקודשים של הספרות הרבנית – התלמוד. במסכת בבא בתרא ע"ד ע"ב, קבעו חז"ל כי כאשר ביקש אלהים לברוא את הים, היה עליו להתעמת תחילה עם אל הים, 'רהב' שמו. ניכר על התלמוד כי אימץ אגדה זו הישר מתוך המיתולוגיה היוונית ופשוט החליף את השם 'פוסידון' בשם "רהב" ובהמשך, בכינוי "מכסים" (על-ידי פרשנות קלוקלת לפסוק מישעיהו י"א 9).[78]

למותר לציין כי קיומו של אל הים נשלל לחלוטין על ידי התנ"ך, שם מתוארת בריאת הים באופן ברור אשר אינו משתמע לשני פנים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי־כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל־מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי־כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" (בראשית א' 6-10). גם מהכתוב בישעיהו מ"ד, 24 ומיונה א' 9 (ומקטעים נוספים במקרא) נהיר כי אלהים ברא את הים לבדו, ללא שום התערבות של גורם חיצוני ובוודאי שלא מינה אל מיוחד אשר ישלוט בו.

 

9- פרוגטוריום כשר: בספר דניאל י"ב 1-3 נאמר: "וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל־הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר. וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת־עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד". דהיינו, בניגוד לצדיקים אשר יקיצו לחיי עולם ויזהירו כזוהר הרקיע לעולם ועד, כתוב כי הרשעים ינחלו חרפות לדראון עולם (כלומר: חרפה נצחית, כפי שהבינו זאת במילון העברית המקראית ובמילון אבן שושן[79]).

בניגוד לדעת המקרא, החזיק העולם הקדום והפגאני (מצרים, יוון ורומא העתיקות) במסורות אשר על-פיהן הנפשות היוצאות מהגוף ומגיעות אל עולם המתים, נשלחות אל אזור שבו הן ניצלות בלהבות לזמן קצוב על-מנת לטהרן מחטא. בהכרה הקתולית נשלחת נפשו של מי שאינו צדיק אל כור-המצרף ("פרוגטוריום") להתנקות מחטאיה בדרכה לגן העדן.[80] האמונה הקתולית בפרוגטוריום זכתה לאישור מחודש במושב השלישי של ועידת "טרנטו", בין השנים 1562-1563 לספירה.[81]

לא במפתיע, אימצה היהדות הרבנית את האמונה הזו, תוך שינויים קלים; ר' עקיבא, למשל, לא התרשם מפשוטו של המקרא וקבע: "משפט רשעים בגיהינם, שנים עשר חודש" (משנה, עדויות ב'). כלומר, בעוד בתנ"ך נאמר: "לדראון עולם" (דניאל י"ב 1-3); עקיבא התריס: שנה בלבד! דעה זו נפוצה בקרב חכמי התלמוד וניתן לזהותה, בין היתר, במסכת שבת ל"ג ע"ב ובמסכת ראש השנה י"ז ע"א. לפי חז"ל, תריסר חודשי הגיהנום נדמים למשפט אשר בו מטוהרים הרשעים מחטאתם[82] וקרובי משפחתם יכולים להתנחם בכך כי לאחר תום התקופה יזכו אבותיהם למנוחה מן הדין.[83]

גם ספר הזוהר אימץ את האמונה בפרוגטוריום ואף לא בושש לשנותה במקצת: "אמר ליה ר' יהודה לר' יצחק: הדין של רשעי הגיהינום הוא י"ב חדשים – ששה חדשים באש וששה חדשים במים קרים כשלג… ואחר י"ב חדשים שנדונו הרשעים בגיהינום, הקב"ה מעלה אותם מהגיהינום אחר שנתלבנו ונטהרו שם" (זוהר, וירא קח מתוק מדבש עמ' תקמו).[84] לפי ספר הזוהר, אם-כן, נידונים הרשעים לחצי שנת אש ולחצי שנת כפור השלג ולאחר שטוהרו, יעלה אותם ה' לגן עדן..

אפרופו שלג, מסתבר כי חז"ל האמינו כי בכוחו של השלג לטהר מחטא לא רק לאחר המוות, אלא גם בעולם הזה, היות ולפי הקבלה מסמל השלג מחילת עוונות.[85] למעשה, בספטמבר 1995 ערך הרב בצרי "תיקון עוונות", בהשתתפות מאות משתתפים, אשר במרכזו עמד טקס הגלגול בשלג, תוך אמירת שמות מלאכים. התיקון, למקרה שתהיתם, עלה כ- 520 ₪ לאדם, אך אלו שלא הצליחו להגיע התבקשו למסור את פרטיהם בטלפון ותפילה מיוחדת למחיקת חטאים נאמרה עבורם תמורת סכום נמוך יותר.[86] בספרות הרבנית מתואר הגלגול בשלג כטקס אשר בכוחו להבריח רוחות רעות,[87] לכפר עוונות,[88] להמציא מזור ותיקון לסטיות מן הנורמה הדתית[89] ואפילו לקרב את הגאולה.[90]

 

10- קדיש עילוי נשמות: כבר בקרב הדתות הקדומות אשר האמינו בעולם הבא, ההפרדה המוחלטת בין המתים לחיים לא היתה ברת-קיימא. במילים אחרות, הפגאניים האמינו כי מעשיהם של החיים בעולם הזה, משפיעים על נפשם ונשמתם של המתים בעולם הבא. אמונה זו הביאה את חסידי הדתות הקדומות ליצירת פולחנים אשר בכוחם לעלות את נשמת המתים למנוחת עדן. אמונה זו רווחה בקרב המצרים הקדמונים, היוונים הקדמונים וחסידי הנצרות הקתולית – אשר אצלם התבטא החיבור בין עולם החיים לעולם המתים בתפילות לעילוי נשמות הנפטרים ובמנהגים של קניית שטרות מחילה על-מנת לשכך ולו במעט את ייסוריהן.[91] התפילות המיוחדת לעילוי נשמתם של המתים ולזכרם היוותה אפוא חלק בלתי נפרד מהפולחן בקרב דתות קדומות רבות.[92]

פולחן זה אומץ על-ידי יהדות ההלכה והרבנים הקדישו לכך תפילה מיוחדת הנקראת "קדיש יתום". ככל הנראה, מנהג אמירת הקדיש לעילוי נשמת המת הפך ביהדות הרבנית לנוהג מקובל וממוסד רק מתקופת ימי הביניים.[93] עם-זאת, יש המוצאים רמז לערכו של הקדיש בעילוי נשמתם של הנפטרים כבר בתלמוד הבבלי (שבת קי"ט ע"ב) ובמסכת סופרים (סוף פרק ט').[94] נוסף על כך, אגדה על-אודות ר' עקיבא מספרת כי הלה מצא תיקון לנשמתו של עבריין שנידון לייסורים בעולם הבא, על-ידי כך שלימד את בנו של אותו פושע לומר עליו קדיש.[95]

כיום נדמה כי מסורת אמירת הקדיש לעילוי נשמת המת הפכה לעוד אחת מן הדרכים אשר על-ידן מצליחים עסקי הדת למצוץ את כספי חסידיהם. ראו לדוגמא את אתר האינטרנט של "מוסדות ברסלב", בו מופיע ההודעה הבאה:

אמירת קדיש בתשלום, במשך שלוש תפילות ביום, ע"י אברכים, תלמידי חכמים אחראים – יאמרו קדיש יתום לעילוי נשמה + לימוד משנה לעילוי נשמה יום יום, עבור יקירכם = כל התפילות, במשך השנה כולה, וביום הפטירה…

  • אמירת קדיש חד פעמי: בתרומה סימלית: 180 ₪.
  • בתרומה חודשית: החל מ- 18 ₪ עד 52 ₪ יאמרו תפילת קדיש יום יום רבני הישיבה, בצורה אחראית ואמינה ובכוונה – עבור עילוי נשמת יקירכם.
  • בתרומה חודשית: החל מ- 78 ₪ יאמרו קדיש יתום כל התפילות ביום + ילמדו משנה לעילוי נשמה, במשך כל שנת הפטירה, לעילוי נשמת יקרכם + הדלקת נר נשמה בקברות צדיקים בימי הילולה.
  • בתרומה חודשית: סימלית החל מ- 120 ₪ ומעלה – יאמרו קדיש יתום, ילמדו משניות + הדלקת נר נשמה בקברות צדיקים, ויעשו תיקון נפטרים…[96]

לסיכום, יהדות ההלכה אימצה מנהגי פולחן פגאניים אשר לפיהם דִקלומן של מנטרות דתיות מסוגלות להעלות את נשמתו של המת מייסוריו; אך הרבנים לא הסתפקו בכך ואף הפכו את זאת לענף כלכלי פטור ממס המנצל את אמונתם העיוורת של חסידיהם, תוך אצטלא של מעשי צדקה וחסד.

11- תעשיית הקמיעות: קמיעות יכולים להופיע בדמות אותיות הכתובות על נייר, קלף או חפץ מסוים ותכליתם להביא סגולה או רפואה למאמין בהם והנושא אותם. מקורם בקרב תרבויות ועמים עובדי אלילים והעיסוק בהם היה אוניברסלי.[97] זו אולי הסיבה המרכזית אשר בעטיה יוצא המקרא חוצץ נגד תופעת הקמיעות (ראו למשל, ירמיהו ב' 26-28).

למרות מוצאם הפגאני וההסתייגות המקראית, מצאו להם הקמיעות קרקע פוריה ואחיזה איתנה בקרב חז"ל; חכמי המשנה והתלמוד, אשר למדו משכניהם הגויים בגלות בבל ומן הערב-הרב ששכן בארץ ישראל, כיצד להשתמש בקמיעות והחלו שוזרים אותם בצוותא עם תשמישי קדושה. קמיעות בתקופה התלמוד כללו בד"כ מגילות עור אשר עליהן נכתבו פסוקים מן המקרא או טקסטים אחרים שיוחסו להם כוחות מאגיים. קמיעות אלה נועדו להיענד על הגוף או להיות מונחים בבתים פרטיים ובבתי כנסת.[98]

דת הרבנים התאפיינה אפוא ביצירת קמעות ובסגידה להם. דוגמאות רבות לכך ניתן למצוא למשל, במסכת שבת בתלמוד הבבלי;[99] או בהרצאה המאלפת של פרופ' גדעון בוהק, על אודות ספר כשפים יהודי מהמאה ה- 15;[100] וגם ב"ספר רזיאל" או ב"ספר המזלות".[101]

הרמב"ם, שהבין כי העיסוק בקמיעות מנוגד לרוח התנ"ך, כתב: "אלו שכותבין בה [במזוזה] מבפנים שמות מלאכים, או שמות קדושים, או פסוק, או חותמות -הרי הן בכלל מי שאין להן חלק לעולם הבא: שאלו הטיפשים; לא די להם שביטלו המצווה, אלא שעושין… ייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו היא קמיע".[102]

ריבוי העיסוק של חז"ל בקמיעות טפח על פניו של הרמב"ם והביא את הרבנים למיומנות אשר סייעה בידם להבחין בין הקמיעות השונים ע"י מיונם לסוגים, כגון: "קמיע של כתב" מול "קמיע של עיקרין"; ובין "קמיע מומחה" כנגד "קמיע שאין מומחה".[103] במסכת שבת (ס' ע"א) למשל, נאמר כי אין לצאת מהבית אם קמיע, "בזמן שאינו מן המומחה… "איזהו קמיע מומחה? כל שריפא ושנה ושלש, אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין" (שם, ס"א ע"א). נמצא כי חז"ל, לא רק שאימצו לחיקם את הקמיעות ונתנו להם הכשר, הם אף העלו את העיסוק בהם לרמה שיטתית ומחושבת, בעלת הלכות מפורטות לטובת המשתמש.

בפירושם את "תורת המלך" (דברים י"ז 15-20), קבעו חז"ל כי על המלך לכתוב לעצמו "שתי תורות: אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו. אותה שיוצאה ונכנסת עמו, עושה אותה קטנה מאוד והיא לו כמין קמיע ותולה אותה בזרועו".[104] הפיכתה של התורה עצמה לכדי קמיע מאגי באה לידי ביטוי גם במדרש ויקרא רבה, שם מדמים הרבנים את התורה ל"מקל" בעל כוח מאגי מובהק שתפקידו להגן נגד יצר הרע.[105]

כל המקרים לעיל מהווים את קצה קצהו של הקרחון, בכל הנוגע לנושא הקמיעות בקרב היהדות הרבנית; העיסוק בנושא הקמיעות פותח תיבת הפנדורה החושפת אינספור דוגמאות ליחסים המורכבים בין חז"ל לקמיעות. הנה כמה מהן:

  • בלי משים, הודו חז"ל כי התפילין מהווים קמיע; במשנה (מסכת שבת פרק ח') הם קישרו בין 'עור', 'קמיע' ו'תפילין': "המוציא חבל, כדי לעשות אוזן לקופה… "נייר, כדי לכתוב עליו קשר מוכסין… "עור, כדי לעשות קמיע. קלף, כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, שהיא "שמע ישראל" (דברים ו,ד)". כקמיע, קיבלו התפילין את התפקיד הבא: "סגולתן של התפילין להרתיע את שונאינו ואויבנו ולהטיל עליהם פחד ומורא מפני עם ישראל".[106] בתלמוד (בבלי, בכורות ל' ע"ב) נחשפת ראיה נוספת לכך שהתפילין מזוהים עם סוג של קמיע; שם מסופר על אישה אחת "שנשאת לחבר והיתה קומעת לו תפילין" ('קומעת', פירושו קושרת – ראו אותו סיפור במסכת עבודה זרה ל"ט ע"א). דהיינו, הביטוי 'קמיע', בא לבטא את קשירת התפילין על היד; את ענידת הקמיע על הזרוע.
  • בהילולת הרשב"י (שמעון בר יוחאי) בהר מירון מוכרים חמסות שיכולות לשחרר עגלות של סופרמרקט.[107] אימוץ החמסה כקמיע למזל טוב מעניין ביותר, שכן כאמור, מדובר בקמיע נפוץ בקרב כתות באסלאם[108] ושורשיו נעוצים ככל הנראה באלילה צפון אפריקאית עתיקה.[109]
  • הקמיע יכול לבוא בצורת ציור, תחריט או מנטרה וגם בצורת פולחן קברי "צדיקים קדושים". כתבת "ישראל היום", חגית רבינוביץ'[110] יצאה ל"טיול מאורגן" (בעלות 130 ₪) למעוכבי זיווג הכולל מסע גלילי דרך מספר קברים, אשר ביניהם: קבר יונתן בן עוזיאל,[111] המומחה הידוע לזיווג; קבר הרשב"י, וגם קבר בונוס – של ר' יהודה בר אלעאי, אשר יש להקיפו 7 פעמים תוך תפילה על פרנסה. כמובן כי הרבנית בן ישי, מארגנת הטיול, לא פספסה כל הזדמנות למכור שלל קמיעות על הדרך (כגון: צמידים, נר ישועות וכו').
  • בכתבה מאתר nrg מתוודה הרב אשר סבג[112] ומספר כיצד "כילד למשפחה שעלתה ממרוקו, גדלתי "בזכות" הרבה "סגולות", חמסות למינהם, עין הרע ועוד… "אך לא היה דבר גדול יותר או חזק יותר מ"זכותם של הצדיקים". אני זוכר את אמי מתפללת בדביקות מול הנרות של הצדיקים,[113] את אבי מנשק את המזוזה בכל פעם שהוא יוצא מהבית, ומתפלל דקות ארוכות, וממלמל את שמות הצדיקים".
  • הקמיעות אינם קניינם הבלעדי של עדות המזרח; אדרבא, ביל גרוס, אחד מאספני היודאיקה הגדולים בעולם, מסביר: "לא רק שזה יהודי למהדרין, זה גם חלק בלתי נפרד מהמסורת הכי עתיקה שלנו – מהתנ"ך, מהתלמוד וגם במאות שנות הגלות שלאחר מכן… "על אף שנהוג כאן לחשוב, שקמעות זה עניין למזרחים, זה פשוט לא נכון עובדתית… "דווקא בתקופת ימי הביניים זה היה הפוך – הקמעות היו שייכים בעיקר לעדות אשכנז… "רבים מהקמעות נושאים את הבקשות הקלאסיות: גירוש מלאכים רעים, בריאות, פרנסה, פוריות. "כותבי קמעות, שהיו רבנים או כותבים מקצועיים, יזמו פניות למלאכים טובים, כל אחד בהתאם לתחום סמכותו".[114]
  • צורה נוספת של קמיעות יכולה לבוא על ידי ספרי תורה מהודרים ומעוטרים בחתימות הרבנים "הקדושים" (ספרים אשר עולים הון תועפות); [115] ועל ידי תליית תמונותיהם של אותם קדושים על קירות הבית, בהתאם לפרשנות מגמתית ומטעה לחלק השני של הפסוק 20 מישעיהו ל'. כך, בחשבון אחרון, הפכו הרבנים את עצמם לקמיעות בעלי סגולות על-טבעיות.
  • הרבנים הפכו חלקים מעצים מסוימים, כמו אלון מסוג מסויים והאלה האטלנטית של ר' חנינא בן דוסא בערבה, למקור של ייצור קמיעות בעלי כחות ריפוי.[116]
  • בשלהי מערכת הבחירות לרשויות המקומיות התפתח ויכוח חריף בקרב המפלגות החרדיות (ש"ס נגד יהדות התורה), סביב השאלה למי שייכות זכויות היוצרים על השימוש בקמיעות. כל אחד מהצדדים בסכסוך טען כי הפטנט של השימוש בקמיעות לצורך זכייה במנדטים רבים יותר, שייך לו.[117]
  • נסיים עם הרמב"ם, שצוטט קודם כמי שמגנה את תופעת הקמיעות ומכנה את העוסקים בהם לטיפשים.[118] אפילו הוא כותב אח"כ: "הקמיעין שיש בהן עניינים של כתבי הקודש, אין נכנסין בהן לבית הכיסא, אלא אם כן היו מחופות עור".[119] כלומר, הרמב"ם מאשר אפוא את השימוש בקמיעות הכוללים פסוקים מהמקרא; וכאילו אין די בכך, הוא אף מכשיר את הכניסה עימם לשירותים ובלבד שיהיו מכוסים בעור.

 

12- המזוזה כקמיע: למרות שמצוות קביעת מזוזה אינה מוזכרת מפורשות בתנ"ך, לפי סקר מכון גוטמן הפכה המזוזה לפריט חובה כמעט בכ- 98% מבתי היהודים בישראל.[120]כיוון שאין בתורה זכר למצוות המזוזה כפי שהיא התהוותה במסורת הרבנית,[121]מעניין לבחון מֵאַיִן קיבלה המזוזה את מתכונתה הנוכחית וכיצד נתקשרה בה האמונה כי בכוחה לשמור מפני פגע רע.

חוקרי תקופת המקרא וארכיאולוגים מצאו כי עמים פגאניים קדמונים מאזור מסופוטמיה נהגו לסמן את בתיהם על ידי "מזוזה" (או מבני פולחן דומים על דפנות הדלת) אשר הכילה סמלי אלילים. במצרים ובאזור הקשת הפוריה נמצאו "מזוזות" שנשאו את שם האלים על משקופי הבתים. מנהג זה נעשה בדרך כלל לשם שמירה על שוכני הבית מפני רעות חולות, כפי שמצופה מקמיעות לעשות.[122]

כאמור, חז"ל הרחיבו את מושג המזוזה ושיכללוהו לכדי קמיע פולחני הכולל פרשיות מהתורה, הכתובות על גבי קלף מיוחד. [123]כמנהגם של הרבנים, הם לא בחלו מלהביש למזוזה הלכות רבות אשר רק על-פיהן יש לקיים את המצווה אשר מלכתחילה הומצאה על ידם; ההלכה הרבנית קבעה בין היתר, מי חייב במזוזה, מה יש לכתוב על קלף המזוזה, כיצד יש לכתוב זאת, היכן בדיוק לתלות את המזוזה, כיצד יש לתלות אותה, כיצד יש לתחזקה ולשמור עליה תקינותה וכו'.[124]

בדומה לתשמישי קדושה אחרים, גם למזוזה נודע שימוש מושאל כקמיע אשר בכוחו להגן על הבית או על העיר; כבר בתלמוד הירושלמי מסופר על ר' יהודה הנשיא, בכבודו ובעצמו, אשר שלח למלך ארטבן מזוזה והבטיח לו שתשמור עליו.[125] תִפקודה של המזוזה כקמיע לא נעלמה מעיניהם של כמה רבנים מודרניים, כמו הרב קופמן קוהלר למשל, אשר כינה את פולחן המזוזות בשם "חוקת הגוי" והתייחס אל המזוזה כקמיע שמקורו במנהג מריחת דם כהגנה מפני שדים.[126]

בדומה ליתר תשמישי הקדושה, תפקידה העיקרי של המזוזה כקמיע איננו אלא לספק ערוץ הכנסה נוסף למשווקיה. עסקי המזוזה כוללים את כתיבתה, קנייתה, התקנתה ותחזוקתה; כפי שניתן להתרשם מאתר האינטרנט "יודאיקה" של כפר חב"ד, מחירי המזוזות נעים ממחיר של 160 ₪ ועד 360 ₪.[127] כאמור, קמיעות כגון מזוזות ותפילין דורשים תחזוקה שוטפת בידי מומחה (מומלץ פעם בשנה או לכל הפחות פעם בשלוש שנים[128]) והחלפה במקרה של פגם; לפי אתר האינטרנט "יותר מסת"ם", עלות בדיקתה של המזוזה מתחיל ב- 20 ₪, אך אל תתפלאו אם יטפס מעבר לכך…[129]

13- פורים כקרנבל, כנשף מסיכות וכתירוץ להשתכר: המקור המחייב והקדום ביותר אשר ממנו עלינו לשאוב את מנהגי חג הפורים אינו נמצא אלא במגילת אסתר. שם, בפרק ט', מתוארים בבהירות שלושת מאפייני החג: "יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (פס' 17), "מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (פס' 19) "וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (פס' 22). שלושה דברים אפוא בולטים בהיעדרם: לבישת מסיכות (תחפושות), תהלוכת "עדלידע" והחובה לשתות באופן מופרז.

חכמי יהדות ההלכה לא הסתפקו במנהגי החג כפי שהם מוצגים במגילת אסתר והוסיפו מסורות ומצוות משלהם, בהשראת קרנבלים ונשפים פגאניים.[130] דהיינו, נמצא כי חגיגות הפורים המסורתיות, הושפעו במידה ניכרת מהילולות פגאניות מימי הביניים ובעיקר מהקרנבל הנוצרי העירוני באירופה.[131] הנה כמה דוגמאות למקבילות בין הפורים הרבני לבין הנשף והקרנבל הפגאני:[132]

  • א. מנהג לבישת המסכות בחג הפורים אומץ על ידי חז"ל מנשפי המסכות הפגאניים באירופה העתיקה[133] כמו למשל, נשף ה"קלנדס",[134] המוזכר אף בתלמוד (בבלי, עבודה זרה ו' ע"א, ח' ע"א).
  • ב. מסורת תהלוכת ה"עדלידע" הודבקה לחג הפורים מתוך תהלוכת הרחוב הקרנבלית אשר היתה שכיחה בימי הביניים, בעיקר בפסטיבלים החילוניים ואף בקרב חוגים נוצריים.[135] גם תהלוכות אלו כללו חגיגות של תחפושות אשר תכליתן היתה לשם בידור, צחוק ולעג לעולם הרשמי והשגרתי.[136]
  • ג. בנוסף למצעדים ולתחפושות, כלל הקרנבל הפגאני שתייה מופרזת של אלכוהול.[137] לא באופן מפתיע, שורשי הקרנבל נעוצים בעת העתיקה, בחגיגות ביוון העתיקה (במאה ה- 6 לפנה"ס) לכבוד אל היין.[138] חז"ל אמצו זאת בחפץ לב ואף קבעו הלכה מחייבת לחג: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כלומר: חייב אדם להשתכר בפורים, עד שלא ידע להבדיל בין המן למרדכי (בבלי, מגילה ז' ע"ב). ראייה לכך שהרבנים לקחו מצווה זו ברצינות גמורה, מוצגת מייד לאחר מכן: "רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום. קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר, בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי. אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא". כלומר: רבה ור' זירא חגגו את סעודת הפורים והשתכרו. קם רבה ושחט את ר' זירא. למחרת התפלל עליו, הקימו לחיים וביקש כי יבוא לחגוג עימו גם בשנה הבאה. ענה לו זירא: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס [דהיינו, לא כל יום פורים] (מגילה ז' ע"ב).
  • ד. בחג הפורים, פשט המנהג בקרב הרבנים להשליך בובות בדמותו של המן לתוך מדורה גדולה ולרקוד סביבה.[139] מעניין כי התלמוד מקשר בין מנהג זה לעבודת המולך – שם היתה שריפת אדם ממש. בתלמוד (בבלי, סנהדרין ס"ד ע"ב) אף מתואר הוויכוח בין החכמים, הנסוב בשאלה עד כמה דומה המסורת בפורים למנהג הפגאני של העברת הבנים באש.[140] כמובן כי גם מנהג זה, של שריפת הצלם בפורים וריקוד בסמוך ללהבות, איננו אלא שריד מיתי עתיק אשר נלקח ממסורות של עמים פגאניים אשר קיימו הילולות סביב המדורה ואף שרפו קורבנות אדם.[141]

 

14- הילולות והשתטחות על קברי צדיקים: פולחן קברי ה"קדושים" וההילולות שמתלוות לכך אומצו בחום רב על ידי היהדות הרבנית. הדבר התאים להם ביותר שכן הביא למינוף מעמדם והפיכתם מורמים מעם. אך כמו מרבית מסורות חז"ל, גם מקורם של ההילולות ושל פולחן הקברים נעוץ בקרב מנהגיהם של עמים פגאניים עתיקים.[142] למעשה, מנהג העלייה לקברי הצדיקים רווח בקרב כתות נוצריות בטרם אומץ על ידי הרבנים. בד"כ כוללות אותן הילולות הדלקת מדורת ענק אשר לתוכה מושלכים נרות כסמלים של אמונות תפלות.[143]

מנהג העלייה לקברי קדושים אינה מיוחדת לדת ההלכה ורווח ביותר בקרב מוסלמים, נוצרים ובני דתות אחרות וקיימות הקבלות ברורות בין החגיגות על קברי הקדושים המוסלמים לבין ההילולות.[144] אגן הים התיכון ואפריקה הצפונית משופע בקברי קדושים ובאירופה התפתחו מרכזים פולחן רבים לעליה לרגל. בקרב האסלאם והיהדות הרבנית, מקובל פולחן הקברים על כל הפלגים והעדות ופופולרי במיוחד על ציבור הנשים,[145] אשר מודר מהתפילה במסגד ובבתי הכנסת; ההילולה על הקבר מאפשרת אפוא לנשים לתת ביטוי לרגשותיהן הדתיים ללא תחושת הפלייה, הגם שבמתחם הקבר קיימת הפרדה ברורה בין המינים.[146]

המנהג לפקוד את קברי הקדושים ולהשתטח עליהם, מתועד כבר בתלמוד[147] וכיום נדמה כי תופעת ההילולות זוכה לעדנה ולפריחה מחודשת, הן בארץ ישראל והן בקברי הקדושים בחו"ל.[148] לראיה, ניתן למנות בישראל לבדה כמאתיים קברי צדיקים אשר מתפקדים כאתרי עלייה לרגל למאות אלפי חסידים מדי שנה.[149]תעשיית הקברים משגשגת ואוטובוסים מאורגנים אוספים את קהל היעד מכל רחבי הארץ ומספקים טיולים אשר בהם קופצים מקבר אחד למשנהו, כאשר כל קבר אחראי, כך מסתבר, לסיפוק סגולה אחרת. כתבת "ישראל היום", חגית רבינוביץ'[150] יצאה ל"טיול מאורגן" כזה (בעלות 130 ₪) למעוכבי זיווג, הכולל מסע גלילי דרך מספר קברים, אשר ביניהם: קבר יונתן בן עוזיאל,[151] המומחה הידוע לזיווג; קבר הרשב"י, וגם קבר בונוס – של ר' יהודה בר אלעאי, אשר יש להקיפו 7 פעמים תוך תפילה על פרנסה.

כאמור, מרכיב עיקרי בכל הילולה כולל השתטחות על קברו של הצדיק. מעניין כי בעוד התורה מזהירה מפני מגע עם טומאת המת (במדבר י"ט), חז"ל מחשיבים את הצדיקים המתים יותר מן החיים; יתרה מכך, בעוד שע"פ התורה מטמאים המתים את החיים, הרי שבקברי הצדיקים איפכא מסתברא – דווקא החסידים המבקרים במקום נדרשים אפוא לא לטמא את המתים.[152]ספר הזוהר ביקש להכשיר את ההשתטחות על הקברים והפנייה לנפטר ולכן, למרות האיסור התורני לדרוש אל המתים (דברים י"ח), קבע כי איסור זה חל רק על הגויים "שלעולם נקראים מתים, אפילו בחייהם… ואילו ישראל הולכים אצל מתיהם בתשובה ותענית, וכוונתם שנשמות המתים יתפללו לה' עליהם…".[153] ברם כפי שמודה ד"ר אלכסנדר קליין, "פירושו של הזוהר אינו תואם את פשוטו של מקרא".[154]

על העץ שגדל בסמוך לקבר בנו של האר"י "הקדוש" (ר' יצחק לוריא), נמצאו תלויים בקשות בשקיות פלסטיק, צעיפים, סרטים צבעוניים, מגבת ובגדים. כאשר נדרש לכך רבה של צפת (ר' שמואל אליהו), הוא נאלץ להודות כי "זה מעשה גויים" וכנראה כי יהודים מצפון אפריקה העתיקו את המנהג מהאסלאם.[155]

תפקיד חשוב נוסף של ההילולות על קברי הצדיקים בדת של הרבנים, קשור לתעשיית הכספים המתגלגלת שם.[156] ההילולות מהוות קרקע פורייה לסחיטת כספים מציבור החסידים אשר פוקדים את המקום ואשר יעשו כמעט הכל על מנת לזכות בסגולה, בקמיע למזל ובברכה קדושה.[157]הפקת ההילולות כרוכה בהוצאות כספיות בלתי-מבוטלות ואת ההשקעה הזו מכסים המתפעלים של ההילולות, הן מתרומות החסידים הפוקדים את הקבר והן מכספי המועצה המוניציפלית (כלומר: מכספי משלם המיסים[158]) אשר ברשותה נמצא המתחם.[159]

לסיכום, התופעה הפגאנית של פולחן קברי המתים מצאה לה מקום של כבוד בקרב יהדות חז"ל; כפי שראינו, הרבנים מעודדים את הסגידה העצמית הזו – לאדמו"רים הקדושים, לצדיקים ולמקובלים – גם בחייהם ובעיקר לאחר מותם. ההילולות וההשתטחות על קבריהם, משרתת היטב את העסק הנקרא "דת" ומזינה את מאווייהם הקמאיים של החסידים העולים לרגל בהמוניהם, בתקווה כי המת ישמש מליץ יושר אשר יביא להם פרנסה, בריאות, מזל, הצלחה וישועה.[160]

15- הנחת אבנים על הקבר: בעניין פולחן הקברים יש להזכיר גם את מנהג הנחת האבנים על הקבר. הנחת אבנים במקומות מקודשים ובעיקר על קברים, היא מנהג עתיק יומין שהיה נפוץ בקרב עמים שחיו במדבריות המזרח התיכון; בתוך כך, הבדואים שחיו בנגב נהגו להניח אבנים על קברים מתוך אמונה שהנפטר יגיע בשלום ליעדו.[161]

לא במפתיע, מצא מנהג פגאני זה קרקע פוריה בקרב יהדות חז"ל והיכה שורשים במסורת הרבנית. הרב ישראל לאו מסביר כי בתום השבעה נוהגים להניח אבן על קברו של הנפטר על-מנת להביע השתתפות בצער המשפחה וללמד זכות על הנפטר – "זכות זו תעמוד לו, אנו מאמינים, בעולם האמת".[162] חשוב לציין כי מנהג זה זר לחלוטין לתנ"ך.

16- פולחן תמונות הקדושים: קמיעות יכולים להופיע בצורות רבות אשר אחת המפורסמות בהן באהל לידי ביטוי על ידי תליית תמונותיהם של קדושים על הקירות. פולחן מסוג זה מקובל ברוב הדתות אך מקורו שרוי במסורות פגאניות ובעיקר בפולחן האלילים הקדום של רומי.[163]בנצרות הקתולית העתיקה נקראו אותן תמונות או ציורים של קדושים בשם "איקונות"[164] והן כיכבו בירידים או קרנבלים שכללו תהלוכה נוצרית הנושאת את תמונות הקדושים לקול ההמון הנרגש.[165]

חז"ל לא היססו לאמץ את פולחן האיקונות הפגאני ואף גיבו אותו בפרשנות דחוקה לפסוק בודד מהתנ"ך; בישעיהו ל' 20 נאמר: "וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ וְלֹא-יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת-מוֹרֶיךָ". מההקשר של הפסוק ברור כי המילים "מוֹרֶיךָ" מכוונות לקב"ה, וכך פירש בצדק רש"י[166] ורוב הפרשנים אחריו. אך כאשר נוברים טיפה עמוק יותר באוקיינוס הספרות הרבנית, נחשפים על-נקלה לפירוש מגמתי ושונה בתכלית:

בשו"ת "יביע אומר", חלק ו', נאמר כי כאשר אדם "מתכוין אל רבו ונותן אליו לבו, תתקשר נפשו בנפשו ויחול עליו שפע קדוש, כמו שנאמר: והיו עיניך רואות את מוריך". בשו"ת "יחוה דעת", חלק ג' סימן י"ט, מזוהה המילה "מוריך" עם הזקנים והחכמים; ובשו"ת "עטרת פז" חלק א', כרך ג', כתוב כי האדם מבין יותר בתורה כשרואה פני הרב, כדכתיב "והיו עיניך רואות את מוריך". דהיינו, במרוצת הדורות נטשו הרבנים את הפירוש המסורתי הנכון של הפסוק ושל המילה " מוֹרֶיךָ" ופירשוהו באופן חדש וחסר ענווה – על עצמם.

"משום כך מחזיקים רבים וטובים תמונות צדיקים ומציבים אותן בבתי מדרש וכיו"ב, כדי לקיים מה שכתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך", דוגמת ה"חפץ חיים", שהחזיק תמונת הצדיק ר' נחומקא מהורודנא זצ"ל והביט בה יום יום. ויתר על כן… "כל מי שהיה אצל הרבי ביחידות – יצייר לעצמו את פני הרבי… "ואלה שלא ראו את הרבי, יציירו לעצמם את פני הרבי באמצעות תמונה".[167]

בתשובה לשאלה: "האם גם כשמביטים בתמונה מצולמת של צדיק יש בכוחה להשפיע קדושה על המתבונן?", ענה ר' אליעזר שלמה שיק: "…שמעתי שהחזון איש… יעץ למנהלים שכן יכניסו בכיתות שלהם תמונות של צדיקים, כדי שהילדים יתעוררו ויראו לכל הפחות את פני הצדיקים, והחוש מראה שהכיתות הן של הבנים והן של הבנות שתלויות שמה תמונות של צדיקים מפורסמים, זה מעורר יראת הכבוד בלבם".[168] כאשר נשאל בפעם אחרת האם מותר לאפשר לילדים לנשק תמונות של צדיקים, ענה ר' שיק: "אין שום בעיה להראות לילדים תמונות של צדיקים, וזה דבר גדול מאד מאד, כמו שכתוב (ישעיה ל' כ') "והיו עיניך רואות את מוריך… "וידוע שהחזון איש זצ"ל ייעץ למנהל בית ספר להשתדל שיהיו בכל כיתה תמונות של צדיקים, כדי שהילדים תמיד יראו פני צדיקים, שזה עושה רושם גדול עליהם, ובוודאי שבשביל חינוך מותר גם לנשק את התמונות".[169]

כך למעשה, הפכו הרבנים את עצמם לקמיעות של סגולה ולמושא להערצה. אך על מנת לרדת לשורש העניין, יש לדרוש בספרות חז"ל – שם נטמן זרע הפורענות של פולחן האישיות, ההערצה הטוטאלית והסגידה העצמית שעודדו הרבנים בקרב חסידיהם. התורה שבעל-פה גדושה באמרות וציטוטים אשר לא רק מעלים את קרנם של הרבנים לדרגת אלילים שיש לסגוד להם, אלא חושפים עידוד אגרסיבי להביא להם מנחות כספיות ואחרות, תוך הפחדה באיומים והטלת סנקציות כואבות על מי שיעז לסרב לכך.

בתלמוד מסופר על נחמיה העמסוני שדרש בתורה וכאשר הגיע לפסוק "את ה' אלהיך תירא" (דברים י' 20), ביקשו תלמידיו לשמוע כיצד יפרש זאת. נחמיה האמין כי הפרשנות הנכונה, לפי שיטתו, מחייבת אותו לקבוע כי יש לירא תלמידי חכמים באותה מידה, אך מפני שחסר היה לו האומץ לומר זאת, חדל; "עד שבא רבי עקיבא ודרש: 'את ה' אלהיך תירא', לרבות תלמידי חכמים".[170] במילים אחרות, חכמינו החלו להשוות את מעמדם לזה של הקב"ה בכבודו ובעצמו, ככתוב בפרקי אבות: "מורא רבך כמורא שמים".[171] וכך, אם "השמים – שמים לה'",[172] הארץ היתה שייכת לרבנים! הם היו המלכים החדשים, "כמאמר החכמים: 'מאן מלכי – רבנן', מי הם המלכים – חכמים".[173]

לסיכום, "האיקונות" (תמונות הקדושים) והפולחן סביבן, היו מקדמת דנא נחלתם של דתות פגאניות קדומות אשר עבדו אלילים. חז"ל אימצו פולחן זה ואף יישמו אותו על עצמם, במטרה להעלות את קרנם ולבסס את מעמדם הרם בקרב העם. נדמה כי תופעה זו התחזקה עם השנים וכיום מהווה חלק בלתי נפרד מדת הרבנים.[174]

 

17- הנחת התפילין: התפילין הפכו להיות אחד מסמליה הבולטים והחשובים ביותר של יהדות ההלכה; עד כדי כך, שבטעות ניתן לחשוב כי הרבנים המציאו אותם יש מאין. בפועל, קיימות עדויות לכך כי מנהג קשירת התפילין רווח בעם ישראל לפני תקופתם של התנאים ולמעשה, מסתבר כי קמיעות הדומים בצורתם לתפילין היו בשימוש נפוץ בקרב תרבויות עתיקות של עובדי אלילים ובעיקר באגן הים התיכון.[175] יתרה מכך, פרופ' מנחם הרן מאיר כי " בִמקורם נתפסו ה'טוטפת' וה'אות' כסמלים מאגיים דימוניים, ושימוש בקמיעים מעין אלה, שהיו מוצמדים לראש או לזרוע, היה נוהג בעולם העתיק".[176]

בשלהי תקופת בית שני רווחה בקרב עם ישראל הערצת התפילין כקמיע ויש בספרות חז"ל עדויות לכך שגם הרבנים האמינו בכוח המאגי של התפילין כקמיע המשמש לשמירה ולהגנה.[177] כאמור, כתבים קדושים הנקשרים לגוף כקמיעות היו נחלתם של עמים פגאניים שונים; במסופוטמיה התגלה קמיע, המזכיר את התפילין, ובו חקוק קטע קצר המוקדש לאליל פגאני עתיק; ידוע כי קיסר רומי מהמאה הרביעית לספירה קשר לגופו קמיע המכיל את כתבי הומרוס ואפלטון. בנוסף, נמצא כי גם בדתות קדומות אחרות נהגו להכניס כתבי קודש לקמיע ולקושרם לגוף.[178]

פרופ' מזר מדגיש את הקשר ההדוק שקיים בספרות חז"ל בין הקמיע לבין התפילין; פירוש המילה קמיע הוא דבר הקשור לגוף ותלמוד אכן מסופר על אישה שהיתה קומעת (כורכת) תפילין על ידו של בעלה.[179] לעיתים קרובות היו מוזכרים התפילין והקמיעות בצוותא, כביטויים נרדפים והערצת התפילין כקמיע ממש נעשתה בתקופת התלמוד לעניין שבשגרה. מאז, הלכה והתחדדה פרקטיקת ענידת התפילין והרבנים הפכוה למצווה בעלת הלכות ברורות ומחייבות.[180]

פרופ' טור-סיני חידד את העובדה כי התפילין נחשבו בעיני חז"ל כקמיעות לשמירה על האדם בכוח האלוהות. הוא אף חושף כי ייתכן והתפילין, בצורתם כפי שקבעום חז"ל, שאולים ממצרים הקדומה, שם התייחסו לדמותו של נחש קדוש הנקשר על הראש כקמיע המזכיר את התפילין ברבנות.[181]פרופ' יהושע בלאו הראה כי אפילו בכתבי הרמב"ם (שלכאורה סלד מהשימוש בקמיעות) מתגלים הקשר והזיקה בין הקמיע לתפילין.[182]

לא בכדי, כינה הרב קופמן קוהלר את פולחן תשמיש הקדושה הרבניים בשם "חוקת הגוי". הוא תיאר את התפילין ואת המזוזות כקמיעות של מזל, שמקורם במריחת דם כהגנה מפני שדים ואף כינה את לבישת הטלית כפטישיזם.[183]הרב פרופ' נעם זהר סבר כי מנהג הנחת התפילין החל ע"י חז"ל רק בשלהי תקופת בית שני; עד אז, הוא טען, הפסוק "וקשרתם אותם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים י"א 18) – התפרש באופן אלגורי בלבד, קרי שיהיו חקוקים וקשורים בלב ובשכל.[184] גם באנציקלופדיה המקראית נאמר כי לפי פשט הכתוב בספר דברים ו' 8, "אין כוונתם [של הטוטפות] לחפצים ממשיים, אלא למיטאפורות לזכירה".[185] כאמור, רק בתקופה מאוחרת החליטו הרבנים לא להסתפק בממד האלגורי, ולשוות למצווה נופך מעשי.[186]

 

18- נרות קדושים: בקרב עמים פגאניים ודתות אליליות, תמיד הלכו נרות השעווה הקדושים יד ביד עם קמיעות של מזל.[187] פרופ' משה פלאי מדגיש כי השימוש בנרות לקידוש ולעילוי נשמות המתים, לקוח ישירות ממנהגיהם של הפגאנים.[188]

צחוק הגורל הוא שכיום נפוצים ליד קברי הצדיקים בישראל דוכנים לממכר נרות, מים קדושים וקמעות. הנרות הקדושים הפכו אפוא לתופעה בלתי נפרדת מפולחן היהדות הרבנית והם מסמלים סגולה, ריפוי וקדושה.[189]

פרופ' יצחק גילת חושף כי השימוש בנרות השבת כסוג של קמיע שביכולתו להביא לשלום בית, אומץ ע"י הרבנים בתקופת בית שני ומופיע כבר בספרות חז"ל המוקדמת; שם אף מתואר ויכוח בין החכמים, האם יש להדליק נר אחד או שניים. כדרכם של הרבנים, הם הוסיפו מצווה שלא מהתורה ואף איימו כי עונשה של אישה שלא תדליק נרות בשבת יהיה מוות בלידה (משנה, שבת פרק ב').[190]

19- ראש השנה: לפי התורה, חודש האביב (ניסן) הוא החודש הראשון בשנה.[191] במילים אחרות, לפי התנ"ך נמנה חודש ניסן כראש חודשים.[192] עם-זאת, קבעו הרבנים כי ראש השנה יוצא דווקא בחודש השביעי, קרי בתשרי.[193] לאחר בחינה היסטורית, מסתבר כי לא בכדי קבעו חז"ל את מועד ראש השנה בסתיו; כמו במקרים אחרים, מסתבר כי הרבנים אמצו את מנהגיהם הפגאניים של העמים הקדומים בסביבות ארץ ישראל.

חלק מהחוקרים סבורים כי ההלכה הרבנית התפשרה עם מסורת כנענית עתיקה ואחרים מאמינים כי "הפך א' בתשרי להיות ראש השנה היחיד והמוכר בהשפעת מניין השטרות, כלומר מימי בית סלבקוס".[194] הרבנים קבעו אפוא את ראש השנה לאחד בתשרי בהתאם למחזור השנה החקלאי ולחלוקת השנה לארבע עונות,[195] כמנהג לוח השנה הבבלי, האכדי, המצרי והכנעני.[196] למעשה, עם ישראל משתמש כיום "בשמות החודשים של לוח השנה הבבלי המאוחר שנתקבל בישראל" על-ידי חז"ל.[197]

ולסיכום, תנו דעתכם לפרדוקס הבא: מצד אחד, מחרימים הרבנים ופוסלים את סוף השנה האזרחית (הנחגג בלילה שבין ה- 31 בדצמבר ל- 1 בינואר) בטענה כי הוא אלילי וזר ליהדות; מצד שני, הם דחו את ראש השנה המקראי (שחל בניסן) והחליפוהו בראש השנה האזרחי האכדי, החל בתשרי[198] ומקורו בעמים פגאניים שחיו בבבל ובכנען. כנגד זאת, ראוי שייזכרו הרבנים את הפתגם "כל הפוסל, פסול"![199]

20- הפרשת חלה: בספר במדבר ט"ו 18-21 כתוב: "דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם". הרבנים עיוותו מצווה זו ופסקו: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת הנר" (משנה, שבת ב'). כאן למעשה, הוסיפו חז"ל חטא על פשע; , לא זו בלבד שהם גזרו על נשים מצווה אשר מלכתחילה ניתנה לעם כולו, הם אף איימו בעונש אכזרי אשר אין לו זכר ושריד בתורה.

כיום, הפכה מצוות הפרשת חלה לטקס ולאירוע ציבורי לנשים והוא כולל דמי השתתפות, סיפורי ניסים, ברכות, שירה ומכירת קמיעות ותשמישי קדושה. לאחרונה שודר בערוץ 10 תחקיר אשר התמקד בערבי הפרשת חלה (ו"סעודות אמנים") ומתוכו עולה כי מדובר בעסק כלכלי, המשווק כחוויה דתית כוללת, אף מנצל את הרגשות הדתיים העמוקים ביותר לטובת צבירת הון עתק.[200]

אם אירוע הפרשת החלה נשמע לכם כטקס פגאני, אין זה במקרה; פרופ' רחל אלאור, אשר חקרה את טקסי הפרשת החלה לפני ולפנים, העירה כי ארועי נשים שכאלו נפוצים בתרבויות ודתות אחרות. בתור דוגמא, היא מציינת את טקס "הביבי שאשאנהב", בו נאספות נשים מבוגרות סביב שולחן אשר עליו מונח לוח מרובע ללישת בצק "ובארבע כנפותיו מונחות שבע חתיכות של לחם מטוגן, קערה של קמח, קערה של פודינג חלבי ושבע קערות קטנות. מנהלת הטקס מדליקה שבעה נרות וקוראת סורות מן הקוראן".[201] לדברי פרופ' אלאור, טקס זה ואירועים הדומים לו הפכו בעידן הפוסט-סובייטי להמוניים יותר, ראוותניים יותר וגדולים יותר.[202] ממש כפי שארע בעשורים האחרונים לטקסי הפרשת החלה בסצנה הדתית בישראל.

 

 

[1] בבלי, ברכות כ"ג ע"א, ס"ב ע"א-ב.

[2] בלינק:  http://halachayomit.co.il/he/ReadHalacha.aspx?HalachaID=498

[3] ביאורו של הרב הלל בן שלמה על הבבלי, ברכות כ"ג ע"א-ב, בלינק:

https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=18272

[4] מודי ברודצקי ודוד הלל וינר, ואם תרצה אמור: חברותא במדרש ובאגדה, 2007: 161.

[5] בספרו "המיתולוגיה היהודית", 2003: 81.

[6] שם, עמ' 82.

[7] מבואר ע"י ר' עדין שטיינזלץ.

[8] בנימין לאו, ממרן עד מרן: משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, 2005: 310-314.

[9] יערה ענבר, חלום של בין השמשות: עיון ודרישה בסיפורים תלמודיים, 2013: 140-141.

[10] אמנון לוי, החרדים, 1988: 133.

[11] להרחבה בנושא, ראו את הלינק הבא:

http://listverse.com/2014/04/27/10-toilet-demons-and-deities-from-around-the-world/

[12] במאמרה: "מבט נוסף על מנהג שבירת הכוס בחופה", 2004.

[13] ככתוב בתלמוד הבבלי, ברכות ל' ע"ב.

[14] "על נהר הפיאדרה שם ישבתי גם בכיתי", 1997 (קואלו – סופר ברזילאי, מחבר רבי המכר: "האלכימאי" ו"ורוניקה מחליטה למות").

[15] בפרשנותו על דברים כ' 5 (ריקאנטי היה מקובל ופוסק הלכה שחי באיטליה במאה ה- 13).

[16] בספרו על מנהגים והלכות נישואין (מהרי"ל היה פרשן ופוסק בן המאה ה- 14, גרמניה; נחשב למנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז).

[17] במאמרו: How are Halloween and the Jewish Wedding Ceremony Connected"", (2013).

[18] ראו שאלה בנושא "שבירת צלחת באירוסין", באתר כיפה: http://www.kipa.co.il

[19] שפה עתיקה ממשפחת השפות ההודו-אירופיות (המאה ה- 4 לפנה"ס בקירוב), נמנית על אחת מעשרות השפות הרשמיות בהודו.

[20] מבוסס על מסכת עבודה זרה י"ח ע"א-ב.

[21] מעניין שאין להם בעיה לעכל את "אלוהותם" של רבנים אחרים, כדוגמת הרשב"י, הנקרא בפי הדתיים "התנא האלוקי" (מעל קברו מתנוסס הכיתוב: "התנא האלקי ר' שמעון בר יוחאי").

[22] למשל, באתר "כיפה": http://www.kipa.co.il/ask/show/190090-%D7%90%D7%9C%D7%94%D7%90-%D7%93%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%A8-%D7%A2%D7%A0%D7%A0%D7%99

[23] מתוך ויקיפדיה, תחת הערך "נ נח נחמ נחמן מאומן".

[24] מתוך האתר הדתי של מוסדות שמ"ע, בלינק: http://www.seumarom.org/safeguarding.html

[25] הרב חיים יוסף דוד אזולאי (מכונה החיד"א) היה מקובל ופוסק הלכה, נולד בירושלים במאה ה- 18.

[26] מתוך האתר הדתי של מוסדות שמ"ע, בלינק: http://www.seumarom.org/safeguarding.html

[27] מתוך אתר האינטרנט הדתי "סידור תפילה" (שם תוכלו למצוא מנטרות ייעודיות נוספות), בלינק:

http://www.tfilah.org/brachot/kriat_shma/

[28] אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו (בעריכת בנימין מזר), כרך ד', 1962: 47-48.

[29] חגי דגן, המיתולוגיה היהודית, 2003: 87.

[30] שם, עמ' 56.

[31] ליברמן, "יוונית ויוונות בארץ ישראל" 1962: 73.

[32] אצטגנינות, משמע "חכמים וחוזים בכוכבים ויודעים בחכמת המזות" (רש"י, בפירוש לבבלי, סוטה ל"ו, ב').

[33] אפרים אלימלך אורבך, 1976, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, מאגנס, ירושלים, עמ' 245.

[34] אורבך, שם.

[35] Yuval Harari, 2006, The Sages And The Occult, pp. 521-561.

[36] ראו ספריהם של ליברמן ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", 1962: 73); א"א אורבך ("פרקי אמונות ודעות", 1976: 245).

[37] Yuval Harari, 2006, The Sages And The Occult, pp. 521-561.

[38] מתורגם מארמית ע"י: ביאליק ורבניצקי, 1962, ספר האגדה, הוצאת דביר, תל-אביב, עמוד תר"כ.

[39] רב מהדור החמישי של אמוראי בבל אשר כיהן כראש ישיבה.

[40] ישעיהו גפני, "יהודי בבל בתקופת התלמוד: חיי החברה והרוח", 1990: 167. הרב אלעזר בראדט כותב כי ע"פ התלמוד הירושלמי: "דדמיך בריש שתא דמיך מזליה", כלומר: אין לישון בערב ראש השנה כי מי שיישן, יישן מזלו (יהיה לו מזל רע). ראו בלינק: http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_13607_146.pdf

[41] בבלי, מועד קטן כ"ח ע"א (מבואר ע"י ר' עדין שטיינזלץ). חז"ל התייחסו אפילו לאברהם אבינו כאסטרולוג (בבלי, בבא בתרא ט"ז ע"ב; מדרש זוטא, שיר השירים פרק א', סימן א'). ספרות חז"ל מלאה דוגמאות רבות נוספות בהן מתגלה תלות הרבנים באסטרולוגיה, ראו מאמר תמציתי בלינק: http://www.daatemet.org.il/articles/article.cfm?article_id=15

[42] כפי שהודה המקובל אברהם בן חנניה יגל (איטליה, המאה ה- 16), בספרו "גיא חזיון", בהוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים, 1997: 104.

[43] ר' סעדיה גאון (המאה ה- 9), שקדם לתקופת המקובלים במאות שנים, מתאר יהודים שהאמינו בגלגולי נשמות (בתוך ספרו של פרופ' חגי בן-שמאי בספרו "מפעלו של מנהיג: עיונים במשנתו ההגותית והפרשנית של רס"ג", 2015: 189).

[44] להרחבה בנושא, ראו ספרו של הרב יוסף אביב"י: "קבלת האר"י – כרך ראשון – כתיבות האר"י ותלמידיו", 2008.

[45] ניתן להוסיף לפנתיאון זה גם את ר' מאיר בן גבאי (בן המאה ה- 15-16) וספרו "עבודת הקודש", בו הוא מפרט את משנתו באמונת גלגולי נשמות (למשל, בחלק ב' פרק ל"ב-ל"ג); ואולי אף את ר' אליעזר יצחק פאפו (המאה ה- 18-19), אשר ביטא גם הוא את אמונתו המוצקה בגלגולי נשמות ("פלא יועץ", גלגול, עמ' צ"ה).

[46] למשל, האנציקלופדיה העברית, כרך עשירי, 1969: 751-753.

[47] כפי שמראה פרופ' חגי בן-שמאי, בספרו "מפעלו של מנהיג: עיונים במשנתו ההגותית והפרשנית של רס"ג", 2015: 180.

[48] ראו ספרו של פרופ' ניסים דנה "הדרוזים", 1998: 34; וכפי שמזכיר פרופ 'אמוץ דפני, בספרו "עצים מקודשים בישראל", 2010: 39.

[49] גדול ממשורריה וסופריה של יוון העתיקה.

[50] ד"ר אהרון שבתאי, המיתולוגיה היוונית, 2000: 217-218.

[51] האנציקלופדיה העברית, כרך עשרים וחמישה, 1974: 989.

[52] באנגלית ידוע דולפין זה בשם: Dugong dugon. ד"ר בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, 1982: 520.

[53] גם בספרם של היינריך מנדלסון ויורם יום טוב (עורכים), החי והצומח של ארץ ישראל, 1988: 240, נאמר כי ה"תחס" (או תחש) הוא המקור לסירנה במיתולוגיה היוונית.

[54] ראו פרשנותו של רש"י לקטע: "בני ימא – דגים יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג ובלע"ז שריינ"א".

[55] ר' יוסף וייצן מסביר כי מדובר ב"יצור שנולד מזיווג של בני אדם ודולפינים… "במדרש ספרא (שמיני פרשה ג ז) על האמור בויקרא: "ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם" וז"ל: "חיה – זו חית הים. הנפש – להביא את הסירונית. יכול תהא מטמא באהל כדברי ר’ חנינא, תלמוד לומר ’ואת’". כלומר, אסור לאכול סירונית, מן הטעם שחיה זו היא דג, אך יחד עם זאת כשתמות, תטמא באהל כאילו היתה אדם". מתוך הלינק: http://www.yeshiva.org.il/ask/49593

[56] האנציקלופדיה העברית, כרך עשרים, 1971: 1079.

[57] פרופ' משה דוד הר, ההיסטוריה של ארץ ישראל, 1985: 185.

[58] פרופ' יעקב בזק, "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", שנתון בר אילן ו',  1968.

[59] האנציקלופדיה העברית, כרך עשרים, 1971: 1089.

[60] אחד מגדולי האמוראים המוזכרים בתלמוד, כיהן כראש ישיבה בבבל.

[61] ד"ר עזריה בייטנר, סיפורי יבנה: ביקור חולים וניחום אבלים, 2011: 329-330.

[62] בבלי, סנהדרין ס"ה ע"ב – ס"ז ע"ב.

[63] פרופ' בזק, "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", שנתון בר אילן ו',  1968.

[64] ביאור הרב עדין שטיינזלץ לסנהדרין ס"ז ע"ב.

[65] ר' אליעזר, ר' יהושע ור' עקיבא היו שלושת החכמים שהוזכרו כבקיאים בהלכות כשפים (פרופ' בזק "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים, 1968).

[66] ביאור הרב עדין שטיינזלץ לסנהדרין ס"ז ע"ב.

[67] פרופ' בזק, "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", שנתון בר אילן ו',  1968 (ראו בהערת השוליים 26 ד').

[68] מדרש שמות רבה נ"ב.

[69] מתוך אתר האינטרנט "מתחברים לרשב"י", בלינק: http://www.rashbbi.com, ובלינק:

http://www.radio2000.co.il/?category=articles&subcat=10&pageart=301

[70] לפי: ירושלמי, שביעית ט' ע"א; שבת ל"ד ע"א; קהלת רבה י'. באתר האינטרנט "אור הרשב"י" ניתן למצוא דוגמאות לסיפורי "ניסים" נוספים, למתכוני סגולות ולמכירת ישועות, בלינק: http://www.miron.org.il

[71] פרופ' בזק "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", 1968.

[72] ר' אליהו בן שלמה זלמן (ידוע בכינוי "הגאון מווילנה"), בן המאה 18.

[73] בתוך מאמרו של פרופ' בזק "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", 1968, הערת שוליים מס' 4.

[74] אמנון לוי, החרדים, 1988: 25-30.

[75] ד"ר אהרון שבתאי, המיתולוגיה היוונית, 2000: 12.

[76] או "פוסידון" (ראו: פרופ' גדעון פוקס, עיר רבת ימים: אשקלון בתקופה ההלניסטית והרומית, 2001: 110).

[77] ד"ר פנחס גינוסר, עיונים בתקומת ישראל, כרך 9, 1999: 457.

[78] להלן הציטוט המלא מהבבלי, בבא בתרא ע"ד ע"ב: "בשעה שביקש הקב"ה לבראות את העולם, אמר לו לשר של ים: פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם. אמר לפניו רבש"ע: די שאעמוד בשלי, מיד בעט בו והרגו, שנאמר (איוב כו): בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב. אמר ר' יצחק: ש"מ שרו של ים רהב שמו ואלמלא מים מכסין אותו, אין כל בריה יכולה לעמוד בריחו, שנאמר (ישעיהו יא): לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגו'. כמים לים מכסים, אל תקרי לים מכסים, אלא לשרה של ים מכסים".

[79] ראו מילון אבן שושן על הביטוי "דראון עולם"; מ. צ. קדרי (מילון העברית המקראית, 2007: 782) הבין את המילה "עולם" כזמן בלתי מוגבל.

[80] ערן קמחי, "שחרור המקום: דרך למהגר בעולם", 2016: 121-123.

[81] יוג'ין פ' רייס ואנתוני גרפטון, "אירופה בראשית העת החדשה: 1559-1460", 2000: 153.

[82] בנימין לאו, "חכמים – כרך שלישי: ימי גליל", 2008: 141; ארי אלון, "עלמא די", 2011: 147.

[83] ניסן רובין, "קץ החיים", 1997: 152-153.

[84] מתוך אתר הידברות, בלינק: http://www.hidabroot.org/article/80321

[85] ראו כתבה מאתר האינטרנט של תחנת הרדיו "כל האמת", בלינק: http://www.kolhaemet.co.il/6680

[86] רוני שיר, "מאגיה ומיסטיקה ביהדות: קבלה, כישוף, יכולות על-טבעיות", 1997: 304.

[87] זיוה פלדמן, "משיחיות, שיגעון וחזון: היבטים היסטוריים ותאורטיים בפנייה אל תחומי דעת שונים", 2012: 192.

[88] יהודה פרידלנדר, "בין הלכה להשכלה: מקומן של סוגיות הלכתיות במרקם סוגות ספרותיות", 2004: 249; הרב ד"ר יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, "המאבד עצמו לדעת: היבטים הלכתיים, היסטוריים והגותיים", 2008: 413, 421.

[89] סטיבן גרינברג, "עם אלוהים ועם אנשים: הומוסקסואליות במסורת היהודית", 2013: 15, 120-121.

[90] שניאור זלמן שזר, אורי דורות: מחקרים והארות לתולדות ישראל בדורות האחרונים, 1971: 124.

[91] ערן קמחי, שחרור המקום: דרך למהגר בעולם, 2016: 123-124.

[92] קונג פו-צה (עורך: מ.מ. בובר), מאמרות, ההוצאה: מוסד ביאליק, 1960: 36.

[93] אניטה שפירא, מדינה בדרך: החברה הישראלית בעשורים הראשונים, 2001: 197.

[94] חננאל מאק, מבוא לתפילות ישראל, הוצאה: משרד הבטחון, 2001: 101.

[95] שם. ראו גם: עליזה שנהר-אלרעי, קוראת במקור: על אגדות עתיקות וחדשות, 2016: 118.

[96] בלינק: http://www.breslevmeir.com/%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%AA-%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%A9-%D7%91%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D

[97] ברקאי ושילר (עורכים), קמיעות ברפואה העממית בקרב הבדווים בנגב, בתוך: אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל, גיליון 174, 2006: 6. כתב העת מציג דוגמאות רבות לקמיעות משלל סוגים, שהיו נפוצים בקרב הבדווים ובהם חמסות רבות ומגוונות המסמלות מזל ומעוטרות בפסוקים מכתביהם הקדושים (עמ' 11-12).

[98] שמואל אחיטוב ועמיחי מזר (עורכים), ספר ירושלים – תקופת המקרא, 2000: 291 (ראו הערת שוליים מס' 92).

[99] דף ס', דף ע"ט ועוד.

[100] http://vod.walla.co.il/episode/1892359/hamishi-bakempus/episode-4 . ראו גם מאמרו של בוהק (באנגלית) בתוך: ירחמיאל ברודי ודוד סקליר, "גנזי קדם: שנתון לחקר הגניזה", כרך א, 2005: עמוד: A9.

[101] ספרי קבלה הגדושים במתכונים להכנה ושימוש בקמיעות מסוגים שונים.

[102] משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ה'.

[103] ישעיהו גפני, יהודי בבל בתקופת התלמוד: חיי החברה והרוח, 1990: 172 (ראו הערת שוליים מס' 119).

[104] ביאור הרב שטיינזלץ למסכת סנהדרין כ"א ע"ב.

[105] צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב, 2003: 59-61.

[106] סגולתן של התפילין כשמירה והגנה על עם ישראל" (מתוך אתר מוקד מזוזה), בלינק:

http://www.mezuza-ok.org.il/contents.asp?aid=118408

[107] חמוטל בר-יוסף, קריאות ושריקות: מסות ומאמרים, 2005: 242.

[108] ברקאי ושילר (עורכים), קמיעות ברפואה העממית בקרב הבדווים בנגב, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, גיליון 174, 2006: 11-12.

[109] ראו מאמרו של יורם שורק, בלינק: http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=366317

[110] כתבה מתאריך 4.07.2014.

[111] "הרבי ילך לבקש אצל השם בקשה עבור שלומית", מסבירה הרבנית בן ישי, "הוא הצינור אל השם. וביום הפטירה שלו מספרים שרוחו שורה על הקבר והוא נענה לכל הבקשות. עכשיו קחי אבן ושימי על כיפת הקבר".

[112] http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/579/646.html

[113] יש לציין כי גם מסורת נרות הקדושים נשענת על מקורות פגאניים (ראו ספרו של פרופ' משה פלאי, עטרה ליושנה: המאבק ליצירת יהדות ההשכלה, 2012: 66).

[114] כתבה מאת טלי פרקש, מתאריך 18.08.13, בלינק: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4416822,00.html

[115] להלן לינקים לשני אתרי יודאיקה המוכרים קמיעות וספרי תורה "כשרים למהדרין":

http://www.shalom-from-israel.co.il

http://www.kedem-auctions.com/auction-items/1246

[116] אמוץ דפני, עצים מקודשים בישראל, 2010: 135-138.

[117] אילן שחר, חרדים בע"מ: התקציבים, ההשתמטות ורמיסת החוק, 2000: 98-101. הספר כולו גדוש לדוגמאות לשימוש הקמיעות בקרב הציבור הדתי-חרדי.

[118] משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ה', סימן ד'.

[119] משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק י', סימן ה'.

[120] שלומית לוי, חנה לוינסון, פרופ' אליהו כ"ץ, "אמונות, שמירת מצוות ויחסים חברתיים בקרב היהודים בישראל", מכון גוטמן למחקר מדעי שימושי, ירושלים, 1993.

[121] בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ד, 1962: 781.

[122] שם, עמ' 780-782.

[123] שם, עמ' 782.

[124] משנה תורה לרמב"ם, הלכות מזוזה פרק ה'.

[125] יעקב חיים טיגאי, מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא – דברים – כרך ראשון א, א – טז, יז, 2016: 280.

[126] אבינועם רוזנק, היהדות הרפורמית: הגות, תרבות וחברה, 2014: 344.

[127] ראו בלינק: http://www.judaica-il.com/site/products.asp?Subcategory=42

[128] ראו בלינק של בודקי מזוזות מטעם חב"ד:  http://www.mezuzahs.co.il/%D7%91%D7%93%D7%99%D7%A7%D7%AA%20%D7%9E%D7%96%D7%95%D7%96%D7%94%20-%20%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA%20%D7%9C%D7%9B%D7%9C%20%D7%94%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%AA.html

[129] ראו בלינק: http://www.soferstam.co.il/content.aspx?PageId=75&lang=he

[130] אלי בר-נביא (עורך), האטלס ההיסטורי של תולדות עם ישראל, 1993: 72.

[131] ענת הלמן, אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בתקופת המנדט, 2007: 85.

[132] ראו לעניין זה, מאמרה של שרה שוב, מגלת אסתר – מגלה של קרנבל, בתוך: מחקרי חג, 1982: 42.

[133] פרופ' אהובה בלקין, הפורים שפיל: עיונים בתאטרון היהודי העממי, 2002: 60-61; ראו גם: שמואל אחיטוב (עורך), מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא, 2001: 8.

[134] עוד על חג זה, ראו: פרופ' דוד פלוסר, ספר יוסיפון – כרך ראשון: גוף הספר ופירושו, 1981: 13 (הערת שוליים 51).

[135] שם, עמ' 62. ראו בנוסף: אנציקלופדיה כללית "מסדה", כרך חמישי, 1959: 365.

[136] מוטי רגב, סוציולוגיה של התרבות: מבוא כללי, 2011: 269, 383.

[137] שמואל אחיטוב (עורך), מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא, 2001: 8, 69.

[138] רחל סוקמן (עורכת), טרמינל: כתב עת לאמנות המאה ה-21, גיליון מס' 31, 2007: 14.

[139] האנציקלופדיה העברית, כרך עשרים ושבעה, 1975: 541; ראו גם: יואל רפל, מועדי ישראל: אנצקלופדיה שימושית לשבת ולחג, 1990: 229.

[140] במהדורת שטיינזלץ לתלמוד (סנהדרין ס"ד ע"ב), בפירוש "החיים", נאמר: "בימי פורים, היו הנערים עושים בובה מעץ… של המן… והיו שורפים אותה במדורה, ומעל לאש היו תולים טבעת ובה היו נאחזים וקופצים מצד לצד בתוך האש לשם השעשוע והשמחה".

[141] פרופ' אהובה בלקין, הפורים שפיל: עיונים בתאטרון היהודי העממי, 2002: 41-42; ראו גם: ספרו של האנתרופולוג הבריטי ג'יימס ג'ורג' פרייזר "ענף הזהב" (באנגלית "The Golden Bough"), שם הוא מסביר בפירוט רב את מקורם של פסטיבלי האש בקרב עמים פגאניים עתיקים.

[142] ד"ר יואל רפל מצא כי במנהג ההליכה לבית הקברות טמונים יסודות פגאניים של פולחן המתים (בספרו: "מועדי ישראל: אנציקלופדיה שימושית לשבת ולחג" 1990: 448).

[143] ד"ר יואל רפל, מועדי ישראל: אנצקלופדיה שימושית לשבת ולחג, 1990: 206; מושון גבאי (עורך), מדריך ישראל החדש: אנציקלופדיה, מסלולי טיול – כרך 3 : הגליל העליון וחופו, 2001: 277; פרופ' יורם בילו, שושביני הקדושים : חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 34-35.

[144] וביתר שאת באסלאם המרוקאי, כפי שמעיר פרופ' בילו, בספרו: שושביני הקדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 29, 33.

[145] פרופ' יורם בילו, שושביני הקדושים : חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 34.

[146] אברהם שטאל, העליה לרגל לקברי קדושים בישראל ובעמים, בתוך: אלי שילר (עורך), אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל – דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, גיליון מס' 117, 1996: 14, 18, 20. בעניין הנוכחות הנשית הבולטת בהילולות, ראו גם: פרופ' בילו, שושביני הקדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 35.

[147] ראו למשל: בבלי, תענית ט"ז ע"א; סוטה ל"ד ע"ב; וגם: אברהם שטאל, העליה לרגל לקברי קדושים בישראל ובעמים, בתוך: אלי שילר (עורך), אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל – דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, גיליון מס' 117, 1996: 14; ראו עוד, ספרו של יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, מטומאה לקדושה, 2007.

[148] בגולה קיימים מאות קברי קדושים (אברהם שטאל, העליה לרגל לקברי קדושים בישראל ובעמים, בתוך: אלי שילר (עורך), אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל – דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, גיליון מס' 117, 1996: 14).

[149] מנחם מיכלסון, יהודה סלומון ומשה מילנר, מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל, 2000: 11.

[150] כתבה מתאריך 4.07.2014.

[151] "הרבי ילך לבקש אצל השם בקשה עבור שלומית", מסבירה הרבנית בן ישי, "הוא הצינור אל השם. וביום הפטירה שלו מספרים שרוחו שורה על הקבר והוא נענה לכל הבקשות. עכשיו קחי אבן ושימי על כיפת הקבר".

[152] שלי גולדברג, מסע הנשמה: נשמת הצדיק ונצחיות הנשמה במשנת חב"ד, 2009: 117.

[153] זוהר, כרך ג (ויקרא) פרשת אחרי מות, דף עא.

[154] במאמרו: בעניין הביקור בקברי צדיקים, בתוך: אוני' בר-אילן, דף שבועי, מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות, מס' 813, פרשת שלח לך, 2009. נגיש בלינק: http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shlach/klei.html#_ftn8

[155] אמוץ דפני, עצים מקודשים בישראל, 2010: 33.

[156] ראו דוגמאות לכך, בספרו של אילן שחר, חרדים בע"מ: התקציבים, ההשתמטות ורמיסת החוק, 2000: 104; ובספרו של פרופ' יורם בילו, שושביני הקדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 50.

[157] יוסף הקר וירון הראל (עורכים), לא יסור שבט מיהודה: הנהגה, רבנות וקהילה בתולדות ישראל. 2011: 397-398; פרופ' בילו, שושביני הקדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 87, 114. מכירה פומבית של כוסות עראק, נרות צבעוניים, תמונות של קדושים ושאר ירקות מהווים חלק בלתי נפרד מתעשיית הקברים (בילו, 2005: 175, בהערת שוליים מס' 6).

[158] לאחרונה החלה המדינה בתהליכי מיסוד של אתרי קברי הצדיקים שביססו את מעמדם כמקומות קדושים (בילו, 2005: 115). הוי אומר, כלל ציבור משלמי המיסים בארץ ייקח חלק במימון תחזוקת האתרים וההוצאות הכרוכות בהפקת ההילולות המתקיימות סביב אותם קברים. ראו דוגמא לחלוקת תקציב משרד הדתות לטובת ההילולות, בספרו של אילן שחר, חרדים בע"מ: התקציבים, ההשתמטות ורמיסת החוק, 2000: 332.

[159] פרופ' יורם בילו, שושביני הקדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 114-115.

[160] מנחם מיכלסון, יהודה סלומון ומשה מילנר, מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל, 2000: 12-13, 151.

[161] פרופ' אמוץ דפני, עצים מקודשים בישראל, 2010: 105.

[162] ישראל מאיר לאו, בספרו "הנחת יסוד: מאה מושגים ביהדות", 2008: 152.

[163] פרופ' משה פלאי, עטרה ליושנה: המאבק ליצירת יהדות ההשכלה, 2012: 66-67.

[164] ראו: גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל – נצרות ונוצרים בארץ-ישראל, 2002: 65-66, 255-257; פרופ' פלאי, עטרה ליושנה: המאבק ליצירת יהדות ההשכלה, 2012: 66-67; אבידב ליפסקר, שיר אדום שיר כחול: שבע מסות על שירת אורי צבי גרינברג ושתיים על שירת אֶלזֶה לַסקֶר־שׁילֶר, 2010: 106.

[165] גרשון שקד, זהות : ספרויות יהודיות בלשונות לעז, 2006: 86; עד היום מלאים אתרי הקדושה הקתוליים, וביניהם כנסיית הקבר בעיר העתיקה של ירושלים, בתמונות קדושים (יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה – ירושלים במאה התשע-עשרה, 1977: 242-259; יעקב בורקהארט, תרבות הריניסאנס באיטליה, מתוך הסדרה: ספרי מופת ותרבות העולם, 1949: 460, 479-482).

[166] "מוריך – הקב"ה המלמדך להועיל" (רש"י על ישיעיהו ל' 20).

[167] http://www.hageula.com/study/books/2981.html

לינק לסרטון המעודד פולחן תמונות:  http://www.nosachteiman.co.il/?CategoryID=1488&ArticleID=9929

  [168]באתר מוסדות ברסלב, בלינק:

http://www.breslevcity.co.il/%D7%A9%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%A8%D7%A1%D7%9C%D7%91_3318

[169] באותו אתר, בלינק:

http://www.breslevcity.co.il/%D7%A9%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%A8%D7%A1%D7%9C%D7%91_3510

[170] בבלי, פסחים כ"ב ע"ב.

[171] פרק ד', טו.

[172] תהילים קט"ו 16.

[173] עדין שטיינזלץ, "מדריך לתלמוד", 2002: 26.

[174] אמנון לוי, החרדים, 1988: 27-29, 246; פרופ' יורם בילו, שושביני הקדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 63.

[175] פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח', 1982: 886-888.

[176] מנחם הרן, האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים – חלק ב, 2003: 180.

[177] ראו למשל, בבלי, ברכות כ"ג ע"א-ב.

[178] פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח', 1982: 886.

[179] בבלי, עבודה זרה ל"ט ע"א.

[180] פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח', 1982: 885-889.

[181] פרופ' טור-סיני, הלשון והספר: בעיות יסוד במדע הלשון ובמקורותיה הספרותיים – כרך האמונות והדעות, 1955: 127.

[182] יהושע בלאו (עורך), תשובות הרמב"ם, כרך ב', 1989: 539. ראו גם במשנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק י', ה')

[183] ד"ר אבינועם רוזנק (עורך), היהדות הרפורמית: הגות, תרבות וחברה, 2014: 344.

[184] אליבא דיהושע השל, שורשיה של מצוות התפילין אינם בתורה שבכתב; אדרבא הוא סבר כי כוונת הביטוי 'לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם' אינו נאמר "אלא בדרך משל ומליצה, והמובן העיקרי בהם שלא ימושו מזכרונם תמיד…" (בספר: "יהושוע השיל שור: מאמרים", 1972: 193).

[185] פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח', 1982: 893.

[186] שרון שלום, בתוך: מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 363 (בהערת שוליים מס' 168).

[187] גדעון ביגר ואלי שילר (עורכים), אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל – אתרים ומקומות בארץ-ישראל, 1988: 96.

[188] משה פלאי, עטרה ליושנה: המאבק ליצירת יהדות ההשכלה, 2012: 66, 182.

[189] גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל – צפת ואתריה, 2002: 37-38.

[190] יצחק גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, 1992: 336-342 (ראו גם הערות שוליים מס' 51-53). לגבי הדלקת הנרות בשבת, היתה לחז"ל אף את עזות המצח לקבוע כי מדובר במצווה מן התורה שבכתב (מדרש תנחומא, נח א'; ותנחומא, מצורע ט').

[191] שמות י"ב 2, י"ג 4; ויקרא כ"ג 5. מרבית חוקרי המקרא מסכימים כי "מונים את החודשים במקרא לעולם מניסן" (בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ז', 1976: 301; יעקוב שלום ליכט, מועדי ישראל: זמנים ומועדים בתקופת המקרא ובימי בית שני, 1988: 105).

[192] יואל רפל, מועדי ישראל: אנצקלופדיה שימושית לשבת ולחג", 1990: 352.

[193] קיצור שולחן ערוך, הלכות ראש השנה. המשנה (מסכת ראש השנה א') נותנת דוגמא לכך שהרבנים סותרים אחד את השני בנוגע לקביעת תאריך ראש השנה.

[194] יעקוב שלום ליכט, מועדי ישראל: זמנים ומועדים בתקופת המקרא ובימי בית שני, 1988: 108.

[195] ראו מאמרה של מתיה קם, "חודשי השנה בלוח העברי", בלינק:  http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7730

[196] בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ז', 1976: 305-311.

[197] משה ענבר, "נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי", 2007: 4.

[198] אגב, חודש תשרי אינו מוזכר בתנ"ך; "תשרי", פירושו "ראשית" ומקורו בשפה האכדית (ליכט, 1988: 116).

[199] בבלי, קידושין ע' ע"א.

[200] ראו בלינק: http://10tv.nana10.co.il/Category/?CategoryID=600230

[201] תמר אלאור, מקומות שמורים: מגדר ואתניות במחוזות הדת והתשובה, 2006: 59.

[202] שם, עמ' 61.

אולי גם יעניין אותך: