מנהג 'הנחת תפילין' הרבני עתיק היומין איננו באמת מהתורה, אלא נשאב ממנהג אלילי מעמים פאגאנים.

מומחה למחשבת חז"ל, פרופסור נועם זהר (ראש המחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן) מודה – הנהגת הנחת תפילן פותח ע"י חז"ל אך ורק בסוף תקופת בית שני. עד אז אף אחד ביהדות לא ייחס משמעות שהיא יותר מאשר אלגורית לפסוק "וקשרתם אותם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים י"א 18). רק בשלב מאוחר החליטו הרבנים להמציא ביצוי מעשי לפסוק.

אין ספק, התפילין הפכו זה מכבר ללא פחות מאשר ספינת הדגל וסמל ההלכה הרבנית. אך האמת הנסתרת היא, כי המונח "תפילין" לא מופיע כלל בתורה. אז מה עשו הרבנים? תפסו טרמפ על פסוק והוציאו אותו לחלוטין מהקשרו, בטענה, שהמונח "טוטפות" משמעותו "תפילין". הבעיה היא, שבעברית מקראית, המונח "טוטפות" הוא "זכרונות", ולא "קופסא שחורה ורצועות עור". מאמר זה יעסוק בנושא הזה בדיוק!

 

וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת

אף על פי כן, מנקרת ועולה השאלה, מהו הבסיס למצווה זו והאם היא מבוססת או נשענת על המקרא כפי שהרבנים טוענים.

הטקסט אשר אליו יפנו אתכם במאמץ למצוא את האסמכתא למצוות הנחת התפילין, מצוי בספר דברים פרק ו', בקטע המוכר של "שמע ישראל". בפסוק ח' נאמר: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ". כמה פרקים לאחר מכן, חוזר המשפט באופן דומה: "וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" (י"א:י"ח). זה הכל. על סמך שני פסוקים אלו, הפיקו הרבנים תילי תילים של הלכות והנחיות מפורשות בנוגע לצורת התפילין הרצויה ולאופן ליפופם על הזרוע ועל הראש. כל זאת בהנחה שהמילה "טוטפות" משמעותה – חפץ (רצועות עור צבועות בשחור).

לאחר זמנו של עזרא הסופר התפתחה הכת הפרושית (עליה מבוססת ההלכה הרבנית של היום). כמו הרבה קמעות אחרים, ככל הנראה גם במקרה הזה, ראו רבני הפרושים את העמים מסביב לעם ישראל מבצעים טקס אלילי זה וחיקו אותו. על פי מנהג הנחת התפילין, חפץ דומם (רצועות עור שנצבעו בשחור) הופכות בעת השלמתן לקמע קדוש בעל סגולה על טבעית, מעין חיבור מיסטי עם אלוהים שברגע שמלפפים על הזרוע מעביר ברכות רוחניות מאלוהים לאדם המבצע טקס זה.
תפיליןאין לנו עניין להתייחס לאבסורד שבמחשבה שאדם יכול להתחבר עם אלוהיו על ידי ליפוף רצועות עור צבועות של חיה מתה על הזרוע שלו. אלא שברצוננו להתרכז בסיבות המחקריות והמקראיות מדוע הפרשנות המייחסת את הפסוקים הללו למצוות התפילין שיקרית ושגויה מיסודה:

אם מצווה זו אכן מצווה יום יומית כה חשובה ומרכזית, היינו מצפים למצוא אותה מאות אם לא אלפי פעמים לאורך התנ"ך. היינו מצפים לקרוא על מלכים כגון דוד, שאול ושלמה המניחים תפילין או לפחות מצביעים על מנהג שכזה. היינו מצפים מנביאי התנ"ך להניח תפילין ולקדם את המנהג בקרב עם ישראל. היינו מצפים לקרוא על מנהיג או דמות תנכית כלשהי ה"מניחה תפילין" או לכל הפחות מבקש מהעם לעשות זאת. אולם למרבה הפלא, חיפוש מדוקדק במקרא חושף כי אין ולו גם דמות מקראית אחת אשר מתוארת כמניחה תפילין ולו גם ברמז.
המונח "תפילין" לא מוזכר כלל בתנ"ך אפילו פעם אחת. ידוע ממקורות היסטוריים כי הקבוצה/הכת היהודית היחידה אשר הכניסה פרשנות זו ואף יישמה אותה באופן של הנחת תפילין, איננה אלא כת הפרושים (הרבנים). אין קבוצה יהודית מוכרת אחרת מאותה תקופה בעלת מנהג דומה. אין גם תיאור של ליפוף רצועות עור על היד והראש כפי שמציעים הרבנים או מנהג הדומה לו לכל אורך התנ"ך. הפעם הראשונה בה אנו נתקלים ב"תפילין" ובהלכות הנוגעות אליהם באופן מפורש מופיע בספרות חז"ל מן המאה השנייה לאחר הספירה (משנה, מסכת ברכות ג'). קודם לכן, בספרות קדומה יותר כגון התנ"ך, הביטוי "תפילין" נעדר כמעט לגמרי.[1]
מן הסתם, ארבע הפרשיות אשר קבעו הרבנים בתוך התפילין, כוללות את ארבעת הקטעים[2] המזכירים את האות על היד ואת הזיכרון בין העיניים. כמה חבל לגלות כי במקום להתמקד בחשיבות הרוחנית הנשגבה והאמתית של קטעים אלה, בחרו חז"ל לצמצמם לכדי קמע מזל קדוש ועוד הם מתגאים בכך כי לקמע זה יש, לכאורה, יכולת מיסטית להבריח רעות.[3] כבר מן הקטע הראשון אשר בו מופיעה המצווה המיוחדת הזו, מתגלה המשמעות הפשוטה שלה: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ" (שמות י"ג 9).

הקב"ה זה עתה הוציא את עם ישראל ממצרים באותות ובמופתים, לאחר ייסורים וסבל בלתי יתואר ורב שנים ובפרק י"ג מושם דגש גדול על זכרון אותו מאורע לדורי דורות. מוטיב הזיכרון חוזר על עצמו לפחות פעמיים באופן מפורש (פס' 3, 9) ופעם נוספת על ידי תקבולת מדהימה בין פסוק 9 לפסוק 16, בין המילים "אות" ו"זכרון" (פס' 9), למילים "אות" ו"טוטפת" (פס' 16). המילים פשוטות, המקרא בעצמו מפרש את פירוש המילה "טוטפות" כ-"זכרון". ולא כחפץ-קמע.

"לְאוֹת עַל-יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות י"ג:ט)

"לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו:ח)

בפעם הראשונה של הופעת המצווה, מבצע עבורנו המקרא השוואה טקסטואלית בין "אות" לבין "זכרון" (פס' 9), ולאחר מכן (פס' 16) השוואה בין "אות" (זכרון) לבין "טוטפת" ובשתי הפעמים הנוספות (דברים ו' 8, י"א 18) נעשית התקבולת בין "אות" לבין "טוטפת". זאת אומרת שהקורא כבר למד משמות י"ג 9, 16, כי המשמעות הנכונה של 'טוטפת' צריכה להיות 'זכרון'. במילים אחרות, המקרא מלמדנו כי משמעות המילה 'טוטפות' היננה 'זכרונות'.

תפיליןהיהדות הרבנית לוקחת באופן מילולי את הפסוקים הללו. אך באותו הקטע מצווה לא רק לשים בין העיניים ועל היד, אל גם "עַל-לְבָבֶךָ", אם כך, מדוע הרבנים לא קושרים רצועות עור צבועות גם על החזה? גם במשלי ג' 3 נכתב: "חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל-יַעַזְבֻךָ, קָשְׁרֵם עַל-גַּרְגְּרוֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל-לוּחַ לִבֶּךָ", אם כך, מדוע הרבנים לא קושרים תפילין לא רק על החזה (לב) אלא גם על הגרגורת?
הקשר. להוציא פסוק מהקשרו מונע מאיתנו להבין את כוונת המחבר. שימו לב להקשר הברור: "וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג ט"ז). אלוהים דורש לנצור במחשבותינו! לנצור מה? שהוא האלוהים שהוציאנו מארץ מצרים! לזכור זאת במעשים שלנו (עַל-יָדְךָ), במחשבות שלך (בֵּין עֵינֶיךָ) ובלב שלך (עַל-לְבָבֶךָ). אין שום קשר בפסוק לחפץ מיסטי למזל עם סגולות של קמע.
בעיה נוספת בנוגע לפירוש וליישום של הרבנים לקטעים משמות ומדברים, קשורה להיבט הפילולוגי והמגדרי של הטקסט. ידוע כי כאשר בוחנים את מצוות התורה, ניתן לחלקן לסוגים שונים בכמה אופנים, כמו למשל: חלוקה למצוות עשה, מול מצוות אל תעשה; או חלוקה למצוות אשר הזמן גרמן, מול מצוות אשר אינן תלויות בזמן. חלוקה נוספת למצוות ניתן לעשות לפי סוג הנמען (או המושא) שלהן, כלומר: לפי קבוצות האוכלוסייה אשר אליהן פונות המצוות. לפי חלוקה זו, ניתן למיין את מצוות התורה לארבע קבוצות ברורות: (1) מצוות אשר פונות לגברים בלבד;;;זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ' 8) והציווי "לֹא תִרְצַח" (פס' 13) פונים הן לגברים והן לנשים ללא יוצא דופן.

הציווי: "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ". הקטע הזה פונה אל כלל ישראל, גברים ונשים כאחד, אבל אז ניתקל בבעיה לא פשוטה בנוגע למצוות התפילין הנגזרת מפסוק 8.מדוע? מפני שידוע לכל שעל פי ההלכה הרבנית רק גברים מניחים תפילין.[4] שנאמר: "נשים פטורות מלהניח תפילין. ואם רוצות להחמיר על עצמן ולהניח תפילין, יש למחות בידן". אך אם הטוטפת (התפילין, כביכול) המוזכרות בפסוק 8 נועדו ע"פ הרבים לגברים בלבד, מדוע מצופה מנשים לקיים את יתר המצוות באותו קטע (כמו למשל: המצווה לאהוב את ה' מכל הלב, פס' 5; או מצוות המזוזה, המבוססת על פס' 9)? ברור כי מתגלה כאן חוסר המשכיות והתאמה משוועת![5]

 

היסטוריה וארכיאולוגיה

לאחרונה התפרסמה כתבה על גילוי "התפילין העתיקות בעולם",[6] ככל הנראה מלפני 2200 שנה בקירוב. ממצא זה, טוענים רבנים מסויימים, מוכיח כי התפילין קדמו לכתיבת התלמוד ולכן הן מהוות שריד של מסורת רצופה ובלתי נגמרת אשר הועברה ממשה בסיני ונשמרת עד ימינו אנו באדיקות וללא סטיות על ידי פטרוני יהדות ההלכה – הרבנים.

דא עקא, אם היו ממשיכים המצביעים על המאמר לקרוא את המחקר במלואו ולא מסתפקים במאמר לבדו, הם ודאי היו מבינים כי תקעו לעצמם גול עצמי. מי שיקרא לעומק יגלה על-נקלה מדוע ממצאים אלו מוכיחים דווקא את ההפך הגמור ממה שנטען על הרבנים:

חשיפת התפילין העתיקות בסך-הכל מוכיחה כי קמיעות מסוג זה קיימים היו בקרב עם ישראל עוד לפני העלתה של התושב"ע על הכתב. נכון, ייתכן כי המאגיה, הכשפים והקמיעות למיניהם, הגיעו לשיאם בקרב חוגים רבניים רק בשלהי ימי הביניים, כפי שמראה פרופ' גדעון בוהק בהרצאתו המאלפת;[7] אך ידוע כי כבר בתקופת בית שני החלה תעשיית הקמעות לקבל הכרה וגושפנקא מאת חז"ל; ולרעיה, המשנה (במסכת שבת) חושפת – בלי כוונה – כי התפילין היוו חלק בלתי מבוטל מתעשיית הקמיעות האלילית הזו שהגיעו מעמי הגויים (ראו תמונות).[8]
כאשר מעיינים בנבכי הכתבה מגלים דבר חשוב נוסף: מסתבר כי התפילין שנמצאו במערה בקומראן שונות לחלוטין מהתפילין הרבניות הנהוגות כיום; שונות בצורתן, בגודלן, בצבען ואפילו בתוכנן (בטקסט). השוני וההבדלים הם מהותיים ביותר שהרי מציבים על בעיה מאוד לא פשוטה בפני מסורת התושב"ע: הרי לפי חז"ל, הועברה המסורת ממשה, דרך יהושע, הזקנים והזוגות, עד לחכמי ההלכה; ונשמרה ללא דופי ולא שינוי מאז.[9]
ההלכה הרבנית מתבססת על מסורת העוברת לכאורה בעל-פה מדור לדור, כאשר כל דור אומר 'אני לא המצאתי דבר, את הכל קיבלתי מאבותיי', ככתוב: "מסורת בידינו מאבותינו".[10] חז"ל האמינו ש"כל תורה שאין לה בית אב, אינה תורה",[11] וכשרצו להחמיא לרב מסוים היו אומרים עליו"שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, מעולם".[12]

יפה סיכם זאת חזון האיש, באומרו כי "כל דברי ראשונים נאמנים עלינו כנתינתם מסיני… "ואין מקום לנטות מדבריהם".[13] לפי חז"ל, התורה שבעל פה נשמרה באדיקות כה רבה, עד כי אפילו "מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו, כולן נאמרו למשה בסיני".[14]

כל הנאמר לעיל תקף כמובן גם לגביי ההלכות הברורות של חז"ל בנוגע לתפילין.[15] כלומר: לפי הרבנים, גם מצוות התפילין כביכול הועברו במדויק ממשה רבנו, דרך חז"ל ועד היום, ללא שינוי וללא שום סטייה. וכאן בדיוק טמונה הבעיה הגדולה:

כיצד ייתכן כי התפילין אשר התגלו בקומראן מעידות על תוקפה של התושב"ע, אם הן כל-כך שונות מהתפילין הרבניות שההוראות להן כביכול הועברו ברצף מושלם מסיני? במילים אחרות, העובדה שהתפילין בכתבה שונות מהתפילין המסורתיות, מצביעה על כך שאין מסורת הלכתית אחת אשר הועברה ממשה ללא כל שינוי.

הלא ההלכה לגבי התפילין ברורה וכתובה הן במשנה, הן ב"משנה תורה" לרמב"ם, הן ב"שולחן ערוך" (הלכות תפילין). ב"קיצור שולחן ערוך" אף נאמר כי "מי שמניח תפילין פסולין, לא בלבד שאינו מקיים את המצווה, אלא שמברך כמה וכמה ברכות לבטלה, שהוא עוון גדול" (הלכות תפילין, סימן י'). מייד לאחר האמירה הדרקונית הזו, מציינת ההלכה לפרטי פרטים ובדיוק רב כיצד אמורים להיראות התפילין אשר לכאורה הועברו מדו לדור, החל במשה וכלה ברבנים.

זאת אומרת כי יש שתי דרכים להתייחס אל התפילין שנמצאו במגילות קומראן: א- אלה תפילין פסולין אשר מי שהניח אותן "לא בלבד שאינו מקיים את המצווה, אלא שמברך כמה וכמה ברכות לבטלה, שהוא עוון גדול"; ב- תפילין אלו משקפות מסורת שונה מזו של הרבנים, שכנראה מצביעה על כך שקיומם של קמיעות מזל רווחו לא רק בחוג הרבני, כי אם גם בחוגים אחרים אשר שמרו על מסורות ונוסחים שונים של קמיע דומה (כאמור, אפילו באסיה הרחוקה מנהגים אלילים אלו היו בקיים).

לסיכום, קמעות מזל מפתחות תלות, תלות במי שיוצר ו"מפקח" על הקמעות. מה שבאופן אוטומטי מעניק שליטה וכוח ליוצרן. אם אדם מסויים מאמין בכל ליבו שאלוהים העניק מצווה להניח תפילין, ושהסוד כיצד לעשות זאת נמצא אצל קבוצת אנשים מסויימים (הרבנים), חייו הרוחניים בעצם תלויים באותה קבוצה. בכך, לידיהם מועבר הכוח האדיר לשלוט ולהשפיע על רבדים שונים שבאותה החברה בבלעדיות. וזה בדיוק במה ההלכה הרבנית מדוברת – שליטה וכוח.
בברית החדשה, בבשורת מתי (המתוארכת למאה ה- 1 לספירה), מוכיח ישוע המשיח את הסופרים והפרושים על כך שהם "עושים את כל מעשיהם להראות בהם לבני אדם, כי מרחיבים את תפיליהם ומאריכים את ציציותיהם" (כ"ג 5). למעשה, מראה מקום זה, בכתבי הברית החדשה, מהווה את הפעם הראשונה מבחינה היסטוריוגרפית אשר בה מופיע הביטוי תפילין. חשוב לא לפספס כי בהקשר של מקרה זה, התפילין מקבלות יחס שלילי ומיוחסות לכת ספציפית אחת בישראל אשר רוצה לכפות עצמה על הכלל. ב"אגרת אריסטיאס", המתוארכת למאה ה- 2 לפנה"ס, אמנם כתוב (בתרגום לאנגלית מיוונית):

Moreover, upon our garments he has given us a symbol of remembrance, and in like manner he has ordered us to put the divine oracles upon our gates and doors as a remembrance of God. And upon our hands, too, he expressly orders the symbol to be fastened

אך שימו לב כי האגרת אינה עוזרת לנו בעניין התפילין, משום שהביטוי אינו מופיע שם כלל ויתרה מכך, אין זכר למילה "ראש", אלא רק לשערים, לדלתות ולידיים. כמו-כן, אין רמז לרבנים או להלכות הרבות הנוגעות לצורת התפילין ולאופן הנחתם.

מקור נוסף המתייחס למנהג, נמצא ב"קדמוניות היהודים" של פלביוס (מהמאה ה- 1), ספר 4, פרק 8 (מיוונית לאנגלית):

They are also to inscribe the principal blessings they have received from God upon their doors, and show the same remembrance of them upon their arms; as also they are to bear on their forehead and their arm those wonders which declare the power of God, and his good-will towards them, that God's readiness to bless them may appear everywhere conspicuous about them

גם ציטוט זה אינו עוזר לעניינו מכמה טעמים: מפני שהביטוי "תפילין" אינו מופיע; משום שאין כאן זכר לרבנים ואין פירוט של הלכות כל שהן בנוגע למצווה זו; וגם משום שלפי קטע זה, נשאו היהודים את נפלאות השם על ראשם ועל ידם לכל מקום שהלכו, ולא פעם אחת בודדה בבוקר, כפי שנהוג כיום על פי דת הרבנים.

קמעות

אולי בלי לשים לב, מודים חז"ל כי התפילין מהווים קמע, כאשר במסכת שבת (במשנה) פרק ח' הם מקשרים בין 'עור', 'קמיע' ו'תפילין': "המוציא חבל, כדי לעשות אוזן לקופה… "נייר, כדי לכתוב עליו קשר מוכסין… "עור, כדי לעשות קמיע. קלף, כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, שהיא "שמע ישראל" (דברים ו,ד)". כאשר מאבדים את משמעות הכתוב לכדי קמיע, מקבלים פירוש דחוק ביותר, כמו למשל: "סגולתן של התפילין להרתיע את שונאינו ואויבנו ולהטיל עליהם פחד ומורא מפני עם ישראל"… "סגולתן של התפילין כשמירה והגנה על עם ישראל" (מתוך אתר מוקד מזוזה:

"ונשאל למה למחות בפניהן/ הרי יש תקדימים למעשיהן/ וכי בנותיו של שאול המלך או רש"י לא הניחו תפילין/ וכי אשתו של יונה הנביא שונה מהן כשעלתה לרגל וחכמינו לא היו מוחין/ אלא יש להבין דבר בסיסי/ ואין כאן לא פיקנטריה ולא לשון הרע עסיסי/ פשוט מאד והמעמיק יראה נכוחה/ שיש וחכמים מצאו לנכון למחות או היתה דעתם נוחה/ אם הכוונה היא מעלין בקודש בנוסף לקיום המצות החיוביות/ יהיה קשה למנוע עשייה בידי הנשים הצדקניות/

אך דא עקא שלא קשה לראות בעליל/ שזאת התרסה וצורה של תרגיל/ לקעקע את הממסד הקיים מתוך ידיעה / ואפשר להביא הוכחות לזה ולהרחיב היריעה / וכבר הזכרנו בראשית המאמר ומעלה אני חשד /שמישהו בכל הסיפור הזה נשמע משוחד/ וכי נוכל להעיד עליהן אמת ובתמים/ שפיהן וליבן שווים וזה מעשה תמים/ הרי מטבע הדברים הדברים יעוררו סערה בקרב הציבור/ והאם צעקות ועתונות ושערוריות עדיפות על דיבור/ כל ההסברים וכל הטענות/ לא יכסו את המגמה והכוונות/ ויש מי שעוד יקרא לזה חוסר הבנות/ ולא יהיה למי למה ואיך לענות/ מדוע ,אני שואל, להרוס במקום לבנות/ וכי על ידי זה נוכל את בית המקדש לבנות". נלקח מאתר:

באתר של "נשות הכותל" נאמר: "המאבק של נשות הכותל התחיל  בדצמבר 1988 לאחר הכנס הבינלאומי הראשון של פמיניסטיות יהודיות… "כחלק מהכנס, תכננו הנשים המשתתפות לקיים תפילת הודיה לשלום המדינה ברחבת הכותל עם ספר תורה. כאשר הגיעו  והחלו החלו לקרוא בתורה, התפרצה השתוללות אלימה מצד עזרת הגברים. הם ירקו עליהן, התעללו בהן התעללות מילולית וסחבו להן את ספרי הסידור מהיד… "כתגובה לאירועים אלו, רב הכותל דאז, מאיר גץ, עליו השלום, התבטא בערוץ הרדיו "קול ישראל" ואמר ש- "מה שעשו נשות הכותל זו פרובוקציה זולה וזה כמו להביא חזיר אל רחבת הכותל המערבי. נשים בכותל זה כמו חזיר בכותל".

 

יהדות אתיופיה

כאמור, אחת ההוכחות לכך שהתושב"ע אינה תורה למשה מסיני נעוצה במנהגיהם של יהודי אתיופיה; הלכות הרבנות היו זרות לחלוטין לקהילה זו, המכונה גם ביתא ישראל. הרב פרופ' דניאל שפרבר סבר כי קהילות היהודים באתיופיה, אשר גלו מא"י בתקופת בית ראשון, קיימו מקדמת דנא מסורת משלהם; מנהגיהם היו מבוססים על פסוקי המקרא, וקדמו לתקופת חז"ל ולפרשנותם ההלכתית של הפרושים.1
בהתייחס למסורת התלמודית של הנחת תפילין, מסתבר כי הקהילה האתיופית הדתית כלל לא הכירה מצווה זו. העובדה שלמנהג הנחת התפילין לא היה זכר בלקסיקון הדתי שלהם, מעלה שאלות ותהיות רבות לגבי ההיסטוריה של מצוות התפילין בכלל – מנהג המקודש אך ורק בתושב"ע ולא על-ידי שום טקסט קדום אחר.2
לא בכדי, נאלץ אפילו הרב פרופ' נעם זהר להודות כי מנהג הנחת התפילין פותח על-ידי חז"ל רק בשלהי תקופת בית שני; עד אז, הוא טען, הפסוק "וקשרתם אותם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים י"א 18) – התפרש באופן אלגורי בלבד, קרי שיהיו חקוקים וקשורים בלב ובמוח. כאמור, רק בתקופה מאוחרת החליטו הרבנים לא להסתפק בממד האלגורי, ולשוות למצווה ביטוי מעשי.3

 

 

[1] בתוך: שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 11.

[2] שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 108.

[3] שרון שלום, בתוך: מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 363 (בהערת שוליים מס' 168).

[5] אגב, אותו דבר נכון גם לגביי הקטעים המקבילים בשמות י"ג ובדברים י"א; גם שם ברור מעל כל ספק, כי ההקשר מכוון לכלל ישראל – גברים ונשים גם יחד.

[6]http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/573/445.html

[7]http://vod.walla.co.il/episode/1892359/hamishi-bakempus/episode-4

[8] בפרק ח' (משנה, מסכת שבת) מקשרים חז"ל בין 'עור', 'קמיע' ו'תפילין': "המוציא חבל, כדי לעשות אוזן לקופה… "נייר, כדי לכתוב עליו קשר מוכסין… "עור, כדי לעשות קמיע. קלף, כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, שהיא "שמע ישראל" (דברים ו,ד)".

[9] משנה, מסכת אבות א', א'.

[10]בבלי, מגילה י, ב.

[11] ירושלמי: שבת פז, א; ופסחים לט, ב.

[12] בבלי, סוכה כז, ב.

[13]אברהם ישעיהו קרליץ, חזון האיש, 1997: 201.

[14] ויקרא רבה, פרשת אחרי מות, י"ב.

[15]תוכלו לעיין בהן ב"משנה תורה" לרמב"ם, הלכות תפילין.

אולי גם יעניין אותך: