מבוכת התלמוד – היציאות המוזרות של רבני התלמוד

  1. חז"ל בוראים עגלה לארוחת ערב: התלמוד הבבלי (סנהדרין ס"ה ע"ב) מתאר כיצד רבא ברא אדם של ממש, אך לא היה בו כוח הדיבור, נֶבֶּךְ; וכמו-כן, רב חנינא ור' אושעיא עסקו ב"ספר יצירה" ובראו עגלה משולשת מדי ערב שבת, ואכלוה בתיאבון. קטעים אלה מתבררים כיומרניים ביותר לאור העובדה שעל-פי התנ"ך אין אף אחד שיכול לברוא דבר, זולת אלהים לבדו!
  2. הזוהר: קיימים 2 אלהים – אחד זכר ואחד נקבה: בבראשית א' 27 נאמר: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". מחבר ספר הזוהר לא השכיל לתפוס כיצד אלהים אחד יברא בצלמו ובדמותו שני יצורים שונים (זכר ונקבה). פירוש "מסורת הזוהר" ביקש להסביר: "מוסיף תרי אלהים: הכא חד כלפי זכר, וחד כלפי נקבה. ובתרגום חופשי: "שני אלהים כאן: אחד כלפי זכר, אחד כלפי נקבה". כלומר: לפי המקובלים, קיימים שני אלהים – אחד זכר והשני נקבה (פירוש "מסורת הזוהר "על הזוהר, פרשת יתרו ל"ה).
  3. מומלץ להזדווג בחצות כי זו השעה בה מקיים הקב"ה תשמיש עם השכינה: לפי הקבלה, יחסי האישות בין האיש לאישה משקפים את זיווגם של הקב"ה והשכינה (זוהר ח"א נה ע"ב). יתרה מכך, צריך כל אדם לכוון את שעת תשמיש המיטה לשעת הזיווג האלוהי; שעת הכושר היא בחצות הלילה בכל ימות השבוע, שאז "משתעשע" הקב"ה עם השכינה בגן עדן. למעשה, תלמידי החכמים מכוונים את זיווגם לחצות הלילה בערב שבת, כי בדיוק אז מזדווג הקב"ה עם השכינה (זוהר ח"ג קעז ע"ב).
  4. קין והבל נולדו מייד בתום הזדווגותם של אדם וחווה: לפי התלמוד, חלפה לכל היותר שעה אחת בלבד מהרגע שבו הזדווגו אדם וחוה ועד הרגע בו נולדו קין והבל. "הכניסה להריון והלידה יתמזגו לרגע אחד. מציאות כזו אכן התקיימה אצל אדם וחוה קודם החטא. קין והבל נולדו ביום השישי, הוא יום בריאת האדם, וכלשון הגמרא (סנהדרין לח ע"ב): "עלו למיטה שנים וירדו ארבעה", כלומר קין והבל נולדו מיד לאחר ההזדווגות של אדם וחוה".[1]
  5. הקב"ה מניח תפילין בכל יום: בישעיהו ס"ב 8 כתוב: "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם־אֶתֵּן אֶת־דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם־יִשְׁתּוּ בְנֵי־נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ". שימו לב לפרשנות מרחיקת הלכת שהעניקו חז"ל לפסוק: "א"ר יצחק: מנין שהקב"ה מניח תפילין? שנאמר (ישעיהו סב): נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו" (בבלי, ברכות ו' ע"א). נראה כי הרבנים לא השכילו להבין כי מדובר בתיאור מטאפורי בלבד; הם התייחסו לביטוי 'בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ' באופן מילולי לחלוטין ובכך טעו פעמיים: ראשית, הם למעשה רמזו לכך כי לאלוהים יש זרוע פיזית של ממש; שנית, הם קבעו כי ה' מניח על זרועו תפילין.[2]
  6. המזוזה שומרת מפני שד הבית: ללא כל סימוכין מהמקרא, קובעת תורת הסוד את הדבר הבא: סמוך לפתח הבית מזומן שד אחד ויש לו רשות להשחית והוא עומד לצד שמאל; אם אדם זוקף עיניו ורואה את סוד המזוזה אין השד יכול להרע לו.[3]
  7. חווה שכבה עם הנחש ונולד קין: בבראשית ד' 1-2 כתוב בצורה ברורה: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת־אָחִיו אֶת־הָבֶל…". כלומר: חוה ילדה את קין ואת הבל מאדם. שימו לב במה מאמינים הדתיים: "האישה הזאת [חוה], כל מה שנזרעה הרה ויולדת בבעילה; בא אליה רוכב נחש ועיברה את קין ואחר כך, בא אליה אדם ועברה את הבל" (פרקי דרבי אליעזר כ"א). דהיינו: התורה קבועת כי קין והבל נולדו מאדם וחוה; לפי חז"ל, הבל אמנם נולד מאדם וחוה, אך קין נולד מזיווגם של חוה והנחש!
  8. גבר השוכב עם בהמה מתה פטור מעונש: חז"ל דנו בכובד ראש בדיני בעילת בהמות ופסקו: גבר השוכב עם בהמה חייב מיתה! אך השוכב עם בהמה מתה – פטור. חכם בשם אביי לקח את ההלכה ברצינות כה רבה, עד כי מספרים שהיה נזהר לא לשהות במחיצת בהמות שמא יתגבר עליו ייצרו והוא ינסה לבעולה (בבלי, קידושין פ"א ע"ב).
  9. אזהרה: המים נהפכים לדם בשל חילוף משמרות המלאכים: ללא כל אסמכתא מהמקרא, שימו לב במה מאמינים הדתיים: ב"שולחן ערוך המקוצר" (סימן קל"ט) נאמר כי יש תקופה בשנה אשר בה אסור בשום פנים ואופן לשתות מים במשך כחצי שעה, "כי אז נהפכים כל המים שבעולם לדם". מדוע? באותה תקופה בדיוק מתבצעת חילוף משמרות של מלאכים והחשש הוא כי בשעה שמלאך אחד עולה לשמירה והשני יורד, לא יהיה מי שישמור על המים מפני מלאך המוות.
  10. המכניס איבר מינו לישבנו שלו: חכמי ההלכה עזקו בשאלה החשובה והרת הגורל מה דינו של זה המכניס את איבר מינו לישבנו. האם עבר בכך על איסור משכב זכר? רב ששת הלין כי השאלה אינה מציאותית שהרי לא ייתכן שאדם יוכל לעשות דבר שכזה. רב אשי מחה ואמר כי אמנם כאשר האיבר קשה הדבר אינו ייתכן, אך כשהוא רפוי זה אפשרי. לכן, נספק כי המצליח מתחייב פעמיים: כבועל וכנבעל (בבלי, סנהדרין נ"ה ע"א).
  11. מיה דין בהמה שבעלה ילדה קטנה: ההלכה הרבנית קבעה כי בהמה שנבעלה על-ידי אדם בשוגג חייבת במיתה כדי למנוע מהבריות לרכל ולומר: זו הבהמה שפלוני בעל. בהמה שבעלה ילדה מעל גיל שלוש – אם הילדה רצתה בכך, חייבת הבהמה במיתה (בתלמוד הבבלי, סנהדרין נ"ד ע"א – נ"ה ע"ב).
  12. בתולת הים אינה כשרה למאכל: סדר הבריאה, כפי שמתואר בבראשית א', ברור למדי: דגת הים נבראה ביום החמישי (פס' 20-22) ובני האדם ביום השישי (פס' 27). מהפרק נמצא כי קיימת הבחנה מהותית בין הדגים לבין בני האדם ומדובר בשני סוגי בריאה שונים לגמרי. אך עד כמה שהדבר ישמע מוזר, הרבנים מאמינים בקיומן של בתולות ים: ר' יהודה קבע כי בים קיימים יצורים אשר חציים צורת אדם וחציים צורת דג (בבלי, בכורות ח' ע"א). בפירושו לקטע, מכנה אותם רש"י בשם "סירנות",[4] קרי: בתולות ים. אגב, ההלכה בעניין זה קובעת כי בת הים אינה כשרה למאכל![5]
  13. אמונות תפלות בחסות ההלכה: שימו לב כיצד קבעו חז"ל כי יש להתרפא ממחלת המלריה: החולה במלריה יילך לצומת דרכים וכאשר יבחין בנמלה הנושאת משא על גבה, יכניסה לשפופרת מנחושת ויאמר: "מחלותייך יעברו אלי ומחלותיי יעברו אלייך" (תלמוד בבלי, שבת ס"ו ע"ב).
  14. האישה עצלנית מטבעה: מדוע, לפי הרבנים, רק הגבר מורשה לבדוק כי אין חמץ בבית? כי האישה עצלנית מטבעה ואי אפשר לסמוך עליה שתדקדק בבדיקה (בעלי התוספות, פסחים דק ע"ב).
  15. כיצד הכניס נוח לתיבה את בהמה בגודל מגרש כדור-רגל: חז"ל התחבטו בשאלה כיצד הצליח נוח להכניס את הראם (סוג של אנטילופה) לתיבה, שהרי הראם גדול מדיי. רבי ינאי סבר כי נוח הכניסו כאשר היה גור; רבה בר חנה התריס ואמר כי ראה את גור הראם והוא כגודל הר תבור ואורך צווארו כ- 3 ק"מ. היו רבנים שסברו, אם כן, כי נוח הכניס לתיבה רק את ראשו של הראם; אחרים טענו כי הוא הכניס רק את חוטמו; בסוף הוסכם כי נוח קשר את קרניו של הראם לתיבה (תלמוד בבלי, זבחים קי"ג ע"ב).
  16. דין החורש את שדהו עם עז ודג: בדברים כ"ב 10 נאמר: "לֹא־תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר־וּבַחֲמֹר יַחְדָּו". אך את מנוחתו של הרב רחבה הטרידה סוגיה הלכתית מעט שונה: מה דין החורש עם עז ודג? מצד אחד, העז אינה מהלכת בים והדג אינו מהלך ביבשה ולכן אינם חורשים בצוותא אלא כל אחד בנפרד; מצד שני, הוא בעצמו הרי חורש בדג ובעז יחדיו, אז מהו הדין? סוגיה מסובכת וחשובה זו נותרה ללא הכרעה (תלמוד בבלי, בבא קמא נ"ה ע"א).
  17. הישיבה של החכמים עולה על זו של אלהים: הרבנים מאמינים כי בכוחם לגבור על אלהים בעניין מחלוקות הלכתיות: בתלמוד הבבלי (בבא מציעא פ"ו ע"א) מתואר ויכוח הלכתי בנושא מקרה סבוך של נגע בעור, כאשר הסוגיה היא האם נגע כזה נחשב טמא או טהור. בעלי המחלוקת במקרה זה היו, שימו לב טוב: אלהים בצד אחד וישיבת השמים ("מתיבתא דרקיעא") של נשמות הצדיקים בצד שני. אלהים אמר כי הנגע טהור, הצדיקים סברו כי הוא טמא. על-מנת להכריע בוויכוח, זימנו לשמים את רבה בר נחמני שקבע: טהור! כאשר נדרש הרמב"ם לסוגיה זו, הוא דווקא פסק כנגד אלהים (משנה תורה, הלכות צרעת ב').
  18. אלהים לומד בישיבה ומשנן משניות מפי חז"ל: במדרש במדבר רבה (סדר חקת, פרשה י"ט) מסופר כי בשעה שעלה משה למרום, שמע את הקב"ה יושב ולומד את פרשת "פרה אדומה", ממש כמו תלמיד חכם בישיבה. יתרה מכך, משה שמע את הקב"ה אומר הלכה בשם ר' אליעזר, כלומר: לומד ממנו ומצטטו מן המשנה.
  19. אמונות תפלות בחסות ההלכה: כיצד ניתן להתרפא מהכשת נחש? הרבנים האמינו כי אדם שהכישו נחש ייקח עובר של אתון לבנה יניחו על גופו. חשוב אפוא לשים לב שהאתון תהא בריאה, ללא מחלות וללא מום ולדבריהם: שלא נמצאה האתון טרפה. רק עובר של אתון מושלמת יעשה את העבודה (תלמוד בבלי, שבת ק"ט ע"ב).
  20. סטיות המין של העורב בתיבה: חז"ל האמינו כי העורב והעורבת קיימו יחסי מין בתיבת נוח וזאת על אף שנאסר על כל החיות לעשות זאת בעודן בתיבה. מה אפוא היה עונשם של זוג העורבים? ובכן, מעתה ועד עולם הם לא יזכו יותר בהנאת המשגל; במקום לקיים יחסי מין, יעביר העורב את זרעו לנקבה באמצעות הרוק שבפיו (תלמוד בבלי, סנהדרין ק"ח ע"ב).
  21. הלכות הטלת שתן: ההלכה הרבנית קבעה כי אסור לגבר המטיל את מימיו לאחוז באיבר מינו, שמא יבוא לידי גירוי מיני ויפלוט זרע לבטלה. עם-זאת, גבר המטיל מימיו מגג בית הכנסת יכול לאחוז באיבר מינו, מפני שבמקרה כזה השכינה תרתיע אותו מלבוא לגירוי מיני (תלמוד בבלי, נדה י"ג ע"ב).
  22. השמש עושה אמבטיה באוקיינוס: תורת הסוד מלמדת כי גלגל השמש מבדיל בין המים שמתחת לאוקיינוס לבין המים ההולכים למעלה, על-מנת לעכב את סילון המים היוצא מהגיהנום פן יזיק לבני האדם. רבי אליעזר אף האמין כי השמש רוחצת במי האוקיינוס; הוא אמר: אלמלא טבל השמש בים האוקיינוס, היה שורף ומבעיר את כל העולם (זוהר חדש, בראשית, כו ע"א).[6]
  23. נשיקה קטלנית: חז"ל האמינו כי משה, אהרן ומרים מתו מיתת נשיקה (בבלי, מועד קטן כ"ח ע"א). כוונתתם לכך שאלהים בכבודו ובעצמו נשק להם בפה נשיקת מוות. כיצד הגיעו הרבנים למסקנה זו? בספר שמות ל"ג 38 ובספר דברים ל"ד 5 נאמר כי אהרן ומשה מתו "על-פי ה'". מכאן פירשו חז"ל כי השניים מתו בנשיקת ה'. למרות שלגבי מות מרים לא נאמר הביטוי "על-פי ה'", קבע ר' אלעזר: "אף מרים בנשיקה מתה… "ומפני מה לא נאמר בה על פי ה'? מפני שגנאי הדבר לאומרו" (מועד קטן כ"ח ע"א). כלומר, למרות שה' נשק למרים בפה, אין ראוי לומר כי ה' נישק לאישה…
  24. איסור על דרישת שלום בלילה מפני פחד משדים: אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שייתן שלום לחברו בלילה; חוששים אנו שמא שד הוא. (מגילה ג ע"א).
  25. נשים יושבות בצומת = מכשפות: שתי נשים שיושבות בפרשת דרכים, אחת בצד זה ואחת בצד זה ופניהן מכוונות זו לזו – בידוע שעסוקות בכשפים. מה תקנתו? אם יש דרך אחרת, ילך בה. ואם אין דרך אחרת – אם יש אדם אחר עמו, יחזיקו זה בידו של זה ויעברו; ואם אין אדם אחר יאמר כך: "אגרת, אזלת, אוסיא, בלוסיא מתקטלין בחץ קבל" (פסחים קיא ע"א).
  26. מדוע אסור לאלמנה לגדל כלב: על-פי התלמוד אסור לאלמנה יהודייה לגדל כלב מפני החשש שתזדקק לבעילתו (בבלי, בבא מציעא ע"א ע"א). הרמב"ם אוסיף פנינים משלו וקבע: אלמנה אסורה בגידול כלב מפני החשד… (משנה תורה, איסורי ביאה כ"ב).
  27. מכשפים בחסות ההלכה: חז"ל מודים כי הרבנים אשר ישבו בסנהדרין היו מומחים בכישוף (סנהדרין י"ז ע"א; מנחות ס"ה ע"א). זאת על אף האיסור התורני על עיסוק בכישוף (שמות כ"ב 17 ;דברים י"ח 10). לראייה, כתוב במשנה (סנהדרין ו') כי שמעון בן שטח תלה (יש אומרים: צָלב) שמונים מכשפות באשקלון ביום אחד.
  28. תקשור כשר עם המתים: בתלמוד הבבלי (סנהדרין ס"ה ע"ב) דנו החכמים בהשלכות שיש לשני הסוגים של בעלי האוב: אחד, המעלה את המת מקברו ומושיבו על איבר מינו; השני, המדבר עם המת כאשר גולגולת המת מוטלת על הארץ. החכמים דנו בהבדלים המהותיים בין השניים ובהקשרם ליום השבת.
  29. למי יש גדול יותר: חז"ל התווכחו ביניהם של מי גדול יותר: "א"ר יוחנן: איבריה דר' ישמעאל [בר' יוסי] כחמת בת תשע קבין. אמר רב פפא: איבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשת קבין ואמרי לה בת שלשת קבין. דרב פפא גופיה כי דקורי דהרפנאי" (בבלי, בבא מציעא פ"ד ע"א). תרגום: "אמר ר' יוחנן: איבר מינו של ר' ישמעאל בן ר' יוסי כמו חמת בת תשע קבין. אמר רב פפא: איברו של רבי יוחנן כמו חמת בת חמישה קבין, ויש אומרים בת שלשה קבין. של רב פפא בעצמו כמו הסלים שעושים בהרפנא".[7]
  30. משה היה חצי אדם חצי אלהים: בספר דברים ל"ג 1 כתוב: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בהסתמך על כך, קבעו חז"ל: "מהו 'איש האלהים'? אמר רבי אבין: מחציו ולמטה איש; מחציו ולמעלה האלהים" (דברים רבה, פרשה י"א).
  31. תראו במה הם משוויצים: רב שמואל התרברב בכך שמסוגל היה "לבעול כמה בעילות בלא דם", דהיינו: "לבעול אשה בלא שהבתולים ייפגעו" (ביאור שטיינזלץ לבבלי, חגיגה ט"ו ע"א).
  32. הקלות הבלתי נסבלת של הסמכת רבנים: בתלמוד הבבלי מסופר כי הנכד של ר' שמעון בר יוחאי עסק בזנות והרוויח פי ארבעה ממה שמרוויחה זונה ממוצעת: "וכל זונה שנשכרת לאחרים בשניים, שוכרתו בשמונה מחמת יופיו" (ביאור שטיינזלץ). רבי יהודה הנשיא ששמע על כך, רצה להוציאו ממצב זה והסמיכו לרבנות (בבא מציעא פ"ה ע"א).
  33. ממש מודל לחיקוי – הרב שבא על כל הזונות בעולם: בתלמוד הבבלי (עבודה זרה י"ז ע"א) מסופר על ר' אליעזר בן דורדיא שלא היתה זונה בעולם שלא שכב עימה. פעם שמע הרב על זונה מפורסמת מעבר לים שכנראה פספס. כבוד הרב לא ויתר, חצה את הים ומצא אותה. בשעת בעילה, יצאה לזונה נפיחה אשר בזכותה חזר הרב בתשובה!
  34. זנות בחסות ההלכה: ר' אילעאי פסק כי אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירים אותו, ילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא (בבלי, מועד קטן יז ע"א). דהיינו, ההלכה מתירה לאדם שיצרו מתגבר עליו ללכת ולעשות את חפצו במקום בו אינו מוכר לאיש (בבלי, חגיגה ט"ז ע"א).
  35. כתובת קעקע במקום התורפה: לפי חכמים אחדים, היה המלך יהויקים רשע גדול; רשעותו באה לידי ביטוי בכך שקעקע את השם המפורש על איבר מינו. חכמים אחרים מחו וטענו כי הוא קעקע על איבר מינו שם של עבודה זרה (בבלי, סנהדרין ק"ג ע"ב).

[1] מודי ברודצקי והרב דוד הלל וינר, "ואם תרצה אמור: חברותא במדרש ובאגדה", 2007: 139.

[2] גם לפי מדרש ילקוט שמעוני (שמות ל"ג, סימן שצ"ו), מניח אלהים תפילין: "והסירותי את כפי וראית את אחורי – מלמד, שהראה לו הקב"ה קשר של תפלין".

[3] ישעיה תשבי, 1985, "פרקי זוהר – מבחר מאמרי הזוהר מתורגמים עברית", כרך ב', מוסד ביאליק, ירושלים, עמ' 215.

[4] ראו פרשנותו של רש לקטע:"בני ימא – דגים יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג ובלע"ז שריינ"א".

[5] ר' יוסף וייצן מסביר כי מדובר ב"יצור שנולד מזיווג של בני אדם ודולפינים… "במדרש ספרא (שמיני פרשה ג ז) על האמור בויקרא: "ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם" וז"ל: "חיה – זו חית הים. הנפש – להביא את הסירונית. יכול תהא מטמא באהל כדברי ר’ חנינא, תלמוד לומר ’ואת’". כלומר, אסור לאכול סירונית, מן הטעם שחיה זו היא דג, אך יחד עם זאת כשתמות, תטמא באהל כאילו היתה אדם". מתוך הלינק: http://www.yeshiva.org.il/ask/49593

[6] מספרו של ישעיה תשבי, 1969, "פרקי זוהר – מבחר מאמרי הזוהר מתורגמים עברית בצירוף מבואות וביאורים", כרך ראשון, מוסד ביאליק, ירושלים, עמ' 281.

[7] אליבא דרות קלדרון, אלפא ביתא תלמודי, 2014: 183.

אולי גם יעניין אותך: