נושא מהותה של התורה הוא נושא חם כיום בישראל, לאחרונה נשמע קולם של חרדים הדורשים לכפות את אמונתם על שאר אזרחי המדינה. מפתיע לגלות כי רבים מאותם חרדים מעולם לא קראו את התורה בשלמותה, אלא רק למדו אודותיה בספרות חז"ל חיצונית ולכן פספסו את התכלית והמסר המרכזי שמציגה התורה.

התורה היא ספר אחד שמאוחר יותר חולק לחמישה חלקים – ספר בראשית, ספר שמות, ספר במדבר, ספר ויקרא, ספר דברים. התורה היא לא רק אוסף של מצוות אלא בעלת מסר ותכלית. עם זאת, ישנה לכאורה בעיה שמתקבלת, והיא שניתן למצוא סתירה בעקרונות שמציגה התורה. מצד אחד התורה משדרת עקרון של "עשה וחיה", זאת אומרת קיום מצוות ללא שאלות מיותרות "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". ואילו מהצד השני התורה משדרת עקרון של אמונה "וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית ט"ו 6).

אלוהים החשיב את אברהם לצדיק לא כי הוא עשה את המצוות או המעשים הנכונים אלא כי האמין בו. לכאורה אנו מקבלים עקרון כפול הסותר את עצמו, מצד אחד נאמר לנו שמספיק להאמין באלוהים ומצד שני נאמר לנו שחובה עלינו לקיים את מצוות התורה, אחרת נענש ונמות. שאלה נוספת שעולה היא מדוע 430 שנה לאחר שכבר נתן אלוהים הבטחה באמונה לאברהם, החליט להוסיף גם את התורה, ומה הקשר בין הדברים?

מה יש לתורה להציע?

בתורה ישנו המפתח להבנת כל כתבי הקודש כולם, רצונו של אלוהים ותוכניתו עבור האנושות מתגלים לראשונה בתורה. ניתן לקבל אינדיקציות לכך על ידי קווי תפר ספרותיים שבעזרתם ניתן לראות שהתורה עצמה כמהה ומצביעה עבורנו אל כיוון מסוים, התורה לא באה להצביע על עצמה ולמשוך תשומת לב אליה (כפי שמקובל ללמוד בקרב הרבנים), להיפך, היא מעוניינת לשמש כתמרור עבורנו.

לדוגמא – הפיוט (שירה המפרשת סיפורת), בה גם משה, גם יעקב וגם בלעם קוראים לסובבים אותם ומספרים להם בפיות על אחרית הימים (בראשית מ"ט 1, במדבר כ"ד 14, דברים ל"א 29). הם מבקשים להביט קדימה לעבר העתיד. הפיוט הוא ללא ספק השלאגר של התורה.

גם הטיפולוגיה (בלשנות) בסיפורת של הדמויות תמיד מבקשת מאיתנו להסתכל קדימה, דמותו של יעקב מבשרת לנו על דמותו של יוסף ואילו דמותו של יוסף מבשרת לנו על דמותו של משה. זאת בעזרת הקבלות ביניהם.

לדוגמא – יוסף היה לעבד עברי שקיבל את כוחו מאלוהים דרך ממלכת פרעה, כך גם משה היה עבד עברי שקיבל את כוחו מאלוהים דרך ממלכת פרעה, יוסף היה נשוי לבתו של כהן גוי וכך גם משה היה נשוי לבתו של כהן גוי. שניהם נדחו על ידי עמם על אף שקיבלו מאלוהים סמכות. אלוהים הרים את יוסף להציל את עמו לאחר שלושה סטים של חלומות, כך גם הרים את משה לאחר שפרעה ניסה לסכל את הבטחת אלוהים שלוש פעמים. כך גם צפויות דמויות אלו לבשר לנו על המנהיג עליו דיבר משה שייקח את מקומו בעתיד, אותו האחד אליו התורה כמהה, אותו האחד לו התורה מכוונת, אותו אחד אשר מאוחר יותר יקבל במחשבת ישראל את התואר "משיח". הסבר בהמשך.

ניתוח טקסטואלי

בתורה ובתנ"ך כולו ישנם ניתוחים חיבוריים המקשרים בין טקסטים, כאשר ליכוד של היחידה המילולית הקטנה ביותר נקראת "תוך-טקסטואלי", דוגמא טובה לכך היא בראשית י"א 1-9 מחבר פסוקים אלו משחק עם האותיות נ.ב.ל (נָבְלָה, לְּבֵנָה, בָּבֶל, נִלְבְּנָה, לְבֵנִים, בָּלַל).

ישנו גם ליכוד במכלול רחב יותר הנקרא "פנים טקסטואלי", הוא קישור פנימי בסיפורת של המחבר, לדוגמא: דברים י"ח 15 משה מצביע על מנהיג שיבוא ויתפוס את מקומו, כאשר מאוחר יותר בדברים ל"ד 10 (סוף התורה) נוספה הערה על כך שעדיין לא בא אותו מנהיג (נביא).

ה-"בין טקסטואליות" היא הקשר בין טקסטים שלמים לטקסטים שלמים אחרים, כיצד חלק בתנ"ך משתמש בחלק אחר בתנ"ך, קדום לו. לדוגמא – אנו המשיחיים טוענים כי כל הברית החדשה (ובפרט הבשורה על פי מתי ואיגרות כגון הרומים / העברים) מבוססות על הקשר הזה עם התנ"ך, כאשר הכותב מצפה מהקורא להכיר באופן יסודי את חלק הטקסט האחר (במקרה של הברית החדשה, המחברים מצפים כי נכיר את התנ"ך באופן יסודי). דוגמא נוספת לכך היא כותב מזמור ע"ב 17, אשר יוצא מנקודת הנחה על ידיעתו של הקורא את הבטחת אלוהים לאברהם בפסוק 3 של בראשית י"ב ("וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר"). לכן עלינו להכיר בכך שהתנ"ך בונה את עצמו שלב שלב, התגלות אחר התגלות, כאשר החדשה מתבססת על קודמתה.

א. החטא הקדמון

התורה יוצאת מנקודת הנחה שאלוהים קיים, היא איננה מנסה להוכיח זאת, כאשר בפסוק הראשון מדברת על קיומו. אלוהים בורא את העולם ובסוף בריאת העולם הכל מושלם "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד" (בראשית א' 31). בתוך הבריאה המושלמת, מעניק אלוהים חופש בחירה מוחלט לאדם וחווה כאשר הוא אוסר עליהם לאכול מעץ הדעת "הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (ב' 17). בתחילת פרק ג' נכנס הנחש (השטן) לתמונה ו-"עוזר" להם למרוד נגד ציוויו של אלוהים "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן" (ג', 4).

אדם וחווה אוכלים מעץ הדעת ובאותו הרגע מבינים כי חטאו לאלוהים, זה הוא הרגע הראשון מבריאת העולם שנכנס חטא לבריאה המושלמת, מכאן החטא ילך ויגדל. כששמעו אדם וחווה את אלוהים מתקרב – התחבאו ממנו "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים" (ג' 8) מפני שידעו כי חטאו. בחטא, אדם האשים את חווה, וחווה האשימה את הנחש, לכן אלוהים הולך בסדר הזה ומתחיל בלקלל תחילה את הנחש (ג' 14), לאחר מכן מעניש את חווה (ג' 16) ולבסוף מעניש את אדם (ג' 17), בסיום אלוהים מנתק את הקשר, את מערכת היחסים הישירה עם אדם וחווה בכך שהם מגורשים מגן העדן.

ב. ההבטחה

תחילת ההבטחה – לאדם וחווה:

בפסוק 15 מיד בסיום קללת הנחש ולפני הענשת חווה ואדם, באור הבושה והחטא הסורר את האווירה, נותן אלוהים הבטחה, את ההבטחה מבטיח אלוהים לנחש (השטן) שיום יבוא ואחד שיגיע מהזרע של האישה ירמוס את ראשו של הנחש "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (ג 15). זוהי תחילתה של ההבטחה החשובה ביותר בתורה, עליה בונה אלוהים את תוכניתו לאורך כל התנ"ך ולאורך כל האנושות, אחריה נעקוב במאמר זה וננסה להבין את תכליתה והקשר שלה לתורה.

נקודה מעניינת היא שלאחר שמעניש את אדם, עשה אלוהים כותנות עור לאדם וחווה והלבישם (פסוק 31), על מנת לייצר את כותנות העור הללו היה עליו לשפוך דם (להרוג חיה), היה זה הרמז והדוגמא הראשונה לכך שלכפרה על חטא יש לשפוך דם (הקרבת קורבן). מה שילמד עם ישראל מאוחר יותר בתורה "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא י"ז 11).

המשך ההבטחה – לאברהם:

עד כה הבטיח אלוהים כי יבוא מישהו שירמוס את השטן ובכך יחדש את האופציה למערכת יחסים אישית בין האדם לאלוהיו. בבראשית י"ב 1-3 מקבל אברהם הבטחה מאלוהים על כך שהוא יברך אותו ואת זרעו, כמו כן שמזרעו תבוא ברכה לכל עמי העולם. אלוהים מעביר לאברהם את אותה ההבטחה שנתן לאדם וחווה קודם לכן בגן עדן, כעת אנו יכולים לעקוב אחר ההבטחה והשושלת שממנה תגיע וללמוד כי לא רק שתענה על העונש אלא שגם תביא ברכה. מאוחר יותר, בפסוק 6 של פרק ט"ו מצדיק אלוהים את אברהם בשל אמונתו בו, לא על בסיס קיום מצוות, לא כי עשה מעשה כלשהו, גם לא על בסיס היותו אדם דגול, אלא בשל אמונתו באלוהים "וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה".

אם כך, כל שעל האדם לעשות באותה העת היה להאמין באלוהים. אם ככה, מדוע היה צריך 430 שנה מאוחר יותר בהוספת 'התורה' להבטחה שנתן אלוהים לאדם וחווה ולאברהם? ועל ההצדקה שכבר חילק לבני האדם בתמורה לאמונתם בו בלבד? התורה תביא קנה מידה חדש לצדקה מולה אף אחד לא יוכל לעמוד.

ג. יציאת מצרים

בשמות ג' 10-12 מסרב משה לבקשת אלוהים לגשת לפרעה לשם שחרור העם ממצרים בטענה כי אין הוא בעל סמכות. לכך, נתן אלוהים הבטחה למשה: "זֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה", אלוהים אומר למשה שכאות – הוא והעם יעבדו אותו על 'ההר הזה', אך חשוב יותר מהמיקום עצמו, בהבטחה שהעניק אלוהים למשה הוא גם נותן את הסיבה והתכלית לרצונו לשחרר את עמו ממצרים – על מנת שיעבדו אותו, שישתחוו לו, שיאמינו בו.

בשמות י"ט 3-6 בני ישראל יצאו ממצרים ובאו אל ההר שבו הבטיח אלוהים למשה כי יעבדו אותו, על ההר נותן אלוהים את הסיבה לכך שהוא בוחר בהם, ונותן להם הבטחה, אם יקיימו את הברית: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים … וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", אלוהים בוחר בעם ישראל על מנת שיהיו ה-"שגרירים" שלו בקרב העולם, אלוהים קדוש משאר האלילים ("קדוש" בעברית מקראית משמע "שונה") ולכן הוא גם מצפה מהעם להיות קדוש (שונה) משאר העמים. העמים יוכלו לחבור לעם ישראל אם ירצו להאמין באלוהים (וכך גם היה ביציאת מצרים, כאשר "עם רב" שלא היה מעם ישראל התווסף לעם ישראל).

לאחר מכן מעניק אלוהים לבני ישראל את לוחות הברית לברית שזה עתה כרת איתם. בלוחות אלו כתוב ה-"עשה ואל תעשה" הבסיסי עבור העם על מנת לשמור על קדושתו מול שאר העמים. לאחר מכן מוסיף אלוהים עוד ועוד מצוות והגבלות של עשה ואל תעשה לעם, כל אלו ביחד נקראים כיום "תורת משה" (או "מצוות משה"), אך השאלה היא – מדוע נתן אלוהים לעם ישראל את "מצוות משה"? במידה ועם ישראל היה הולך בדרך אלוהים ועושה כרצונו, לא היה צורך בכל המצוות הנוספות, אך מכיוון שעם ישראל, על אף שראה את אלוהים עושה ניסים מול עיניו – מרד באלוהים, התלונן ועבד אלילים אחרים, נאלץ אלוהים לתת את המצוות הללו. על מנת שידעו מה מותר ומה אסור להם, על מנת ש-"לא יעשו עוד שטויות".

אף אחד לא יכול לעמוד במצוות התורה, הן נועדו להזכיר לעם ישראל שאלוהים מושלם והם רחוקים משלמות ולכן צריכים להיות תלויים בו. עולה השאלה אם כך, האם מצוות אלו שינו ולא במעט את גישת ליבם ואמונתם של בני ישראל? הבא נבדוק:

ד. אמונה כנגד תורה

הבא נבחן בצורה טיפולוגית את ליבם של בני ישראל בסיפורת מקבילה, כאשר בין הראשונה לשנייה התרחש מעמד הר סיני וקבלת המצוות, ומה אנו למדים מכך:

לפני מעמד הר סיני וקבלת מצוות התורה:

1. העם הולך במשך שלושה ימים (שמות ט"ו: 22) 2. העם מתלונן (שמות ט"ו: 24; ט"ז: 2, 7, 8; י"ז: 3) 3. העם ממשיך להתלונן ומביע כמיהה למצרים ולבשר (שמות ט"ז: 3) 4. אלוהים נותן מן ושליו (שמות ט"ז: 1-36) 5. העם מתלונן ושואל האם אלוהים בכלל קיים – "היש יהוה בקרבנו"? (שמות י"ז: 7) 6. מים מהסלע (שמות י"ז: 1-7) 7. קרב עם העמלקים (שמות י"ז: 8-16) 8. הופעה של כהן שהוא גוי (שמות י"ח) 9. העם מקשה על משה ונהיה "כבד" מידי עבורו (שמות י"ח: 18) 10. בחירת שבעים זקנים בכדי לעזור ולהקל על משה (שמות י"ח: 21-22, כ"ד: 9).

—– מעמד הר סיני —–

לאחר מעמד הר סיני וקבלת מצוות התורה: 1. העם הולך במשך שלושה ימים (במדבר י': 33) 2. העם מתלונן (במדבר י"א: 1; י"ד: 2, 27, 29, 36, ועוד…) 3. העם ממשיך להתלונן ומביע כמיהה למצרים ולבשר (במדבר י"א: 4-5) 4. אלוהים נותן מן ושליו (במדבר י"א: 4-34) 5. העם מתלונן האם אלוהים בכלל קיים – "היש יהוה בקרבנו"? (במדבר י"א: 20) 6. מים מהסלע (במדבר כ': 1-12) 7. קרב עם עמלק (במדבר י"ד: 45) 8. הופעה של כהן גוי (במדבר י': 29-32) 9. נהיה העם כבד מדי למשה (במדבר י"א: 14) 10. בחירת שבעים זקנים בכדי להקל על משה (במדבר י"א: 16)

בסיפורת הראשונה היתה אמונה באלוהים בקרב בחירי אלוהים, לדוגמא בראשית ט"ו 6, שמות ד' 31, י"ד 31. אך בקרב העם עצמו לא היתה. בסיפורת השנייה ניתן לראות כי נעלמה האמונה באלוהים בקרב העם, לדוגמא: במדבר י"ד 11, כ' 12, דברים א' 32, ט' 23. עם ישראל מואשם על ידי אלוהים בחוסר-אמונה והעונש על כך היה לא להיכנס לארץ המובטחת. אפילו משה נענש על חוסר אמונה כשהכה פעמיים בסלע ולכן גם אותו העניש אלוהים בעונש דומה.

כפי שראינו, המצוות לא הועילו בשינוי גישת ליבם ואמונתם של עם ישראל, עם ישראל המשיך להתלונן ולרטון בחוסר אמונה אף על פי שראו את הניסים והנפלאות של אלוהים במו עיניהם. אך לא רק בתקופה ההיא היתה הבעיה, לאורך כל סיפורי התנ"ך עם ישראל עבד אלילים אחרים, מתלונן, לא מאמין, לא הולך בדרכי אלוהים, לא מקיים את מצוותיו וחוטא ללא הרף. אם כך, חוזרת השאלה – לשם מה בכל זאת ניתנו המצוות, ומה כן יעשה את השינוי הדרוש בלבם של בני ישראל ובליבם המורד של בני האדם ככלל?

התורה, והעונש שהיא מביאה על אי קיום מצוותיה, בדיוק כמו המבול – לא יעיל כנגד שחיתות הלב האנושי (החטא) וחוסר האמונה. כיום, הרבנים טוענים שקיום מצוות תורה הרי הוא הפתרון לבעיית החטא בלב האנושי, אולם התורה עצמה מעולם לא התיימרה להוות הפתרון האולטמטיבי לכך. התורה לא באה להוות פתרון לבעיית הלב החוטא, אלא להוכיח את בני האדם כי הם חוטאים, כי הם מורדים, ולהוות מדריכה זמנית להתנהגותו של מי שבוחר להאמין באלוהים ורוצה ללכת אחריו.

התורה אינה מסוגלת להחליף את האמונה או להתמודד עם החטא שבלב, היא נועדה לפקח על שחיתות הלב האנושי, עד אשר יגיע זה שיציג את הפתרון האולטימטיבי לליבו של האדם, אותו אחד שאלוהים נתן כהבטחה לאדם וחווה, לאברהם, ליצחק וליעקב, האחד שעליו בהמשך יצביע משה בעצמו, וזה שעתיד להגיע ולרמוס את ראשו של הנחש, ובכך לחדש את מערכת היחסים האישית של בני האדם עם אלוהים, כפי שאלוהים הבטיח ויזכיר לעם שוב בהמשך – "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר, וְאֶת-רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (יחזקאל ל"ו:כ"ו-כ"ז).

ה. התורה כאומנת זמנית

מצוות התורה לא נפלו כבלוק מאוחד מהשמים (אף על פי שכך יטענו רבנים מסויימים), אלא ניתנו לעם בחלקים קטנים, כל חלק כתגובה לכישלון או חטא שהעם ביצע, ניתן לראות שכל פעם שהעם חוטא, מתקבלות מצוות חדשות על ידי אלוהים הקשורות ישירות לחטא שביצע העם. כך בונה התורה את עצמה שלב שלב. לאחר כל בלוק של מצוות שניתן לעם, ניתן לראות סיפורת שמפרשת את המצוות עצמן ופיות שמפרש את הסיפורת, לדוגמא: ויקרא פרק י', ישנה סיפורת על בני אהרון (נדב ואביהוא) ועל החטא שביצעו (האש הזרה). מיד אחרי כן, בפרק י"א, ישנן מצוות שהן הוראות לכוהנים הקשורות למזבח וקורבנות – ישירות בהקשר לסיפורת בפרק הקודם. מכך ניתן לראות שהמצוות ניתנו על מנת להחזיר את העם לדרך הישר ולגרום לכך שלא יהיו תירוצים לחטאים לחזור על עצמם בעתיד.

הדפוס הזה תמיד חוזר על עצמו בתורה: סיפור (בדרך כלל חטא בעם) > > > קבלת מצוות (הקשורות לאותו החטא שבוצע).

לכן, עלינו לתהות ולחקור, מה היתה התכלית והסיבה שאלוהים נתן לנו מצווה מסויימת, אחרי הכל, הוא גם העניק לנו את השכל וההיגיון הבריא להבין את המניע מאחורי הפעולה.

הערה: הרבנים טוענים שאלוהים דרש לקיים את התורה 'לעולם'. זאת מכיוון שכיום בשפה העברית המודרנית 'לעולם' משמעותו 'לתמיד', 'ללא סוף', 'לעד'. אך המושג 'לעולם' המקראי אינו זהה. ה-'לעולם' המקראי הוא כן בעל סוף, בעל פרק זמן מסויים. דוגמא ל-'לעולם' שאינו נצחי אלא תקופתי ניתן למצוא בישעיהו ל"ב 14 ומקומות אחרים. נוסף על כך ניתן לראות שאלוהים מבטל מצוות בתורה ויוצר חדשות, דוגמא לכך: מצוות שניתנו בספר ויקרא, אשר שימשו לזמן הנדודים במדבר, שונו בספר דברים כדי שיתאימו לחיי היישוב בארץ כנען. בספר ויקרא י"ז 3-7, שם נקבע שבעלי חיים שנשחטו כדי לשמש למאכל יובאו תחילה לאוהל מועד וכך יימנעו בני ישראל מלהשתמש בהם כדי לזבוח לאלילים.

אבל בדברים י"ב 15 ו- 21 ניתן היתר לשחוט את אותם בעלי חיים בבית, שכן הדרך למקדש המרכזי היתה לעתים ארוכה. זה מראה שדרישות אלהים ומצוותיו השתנו ושונו בהתאם למצב בו היו בני ישראל נתונים בזמן זה או אחר. אלוהים ביטל מצווה ושינה את מצוותיו שבתורה על מנת שיהיו רלוונטיות לאותה העת.

ו. רוח הקודש כלוקחת מקומה של התורה

בפרק י"א של ספר במדבר מתכנסים שבעים זקנים על מנת להוות עזרה למשה, לאחר התכנסותם נפלה עליהם רוח הקודש והחלו להתנבא, לאחר שסיימו ועזבו את האוהל בו היו, שניים מהם נשארו והמשיכו להתנבא, אז התריס יהושע בן-נון במשה על כך שהם עדיין מתנבאים, משה ענה לו: " "וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם." (במדבר י"א 29) במילים פשוטות, משה עונה "הלוואי ואלוהים ייתן את רוחו על כל העם ושכולם יתנבאו כל הזמן". מזאת ניתן ללמוד שהשינוי בליבם של אנשים יכול להתבצע בעזרת רוח הקודש שמעניק אלוהים לאנשים (לעומת חוסר המסוגלות של התורה להתמודד עם הלב החוטא של האדם, רוח הקודש כן פועלת בלב ומשנה אותו).

מאוחר יותר, גם יואל הנביא מתנבא על עקרון דומה זה: "וְהָיָה אַחֲרֵי-כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי עַל-כָּל-בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ, וְגַם עַל-הָעֲבָדִים וְעַל-הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי" (יואל ג' 1-2). גם יחזקאל ניבא כך: " וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר, וְאֶת-רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (יחזקאל ל"ו 26). השינוי אם כך, הוא רק בעזרת רוח קודשו של אלוהים. השאלה היא כיצד אדם יוכל לקבל את רוח הקודש ומי יביא אותה. התשובה המתבקשת היא: כיצד = באמונה. מי יביא אותה = אותו אחד שעתיד להוות ההבטחה שניתנה לאדם וחווה, לאברהם, ליצחק, לעקב, ולמשה, ושעליו ניבאו נביאי ישראל ומלכי העם. אותו אחד המכונה על ידי הנביא דניאל כ-"המשיח".

אם כך, התורה היא ספר הוראות או מדריך התנהגות זמני עד לבוא רוח הקודש ע"י מביא ההבטחה. זה יתפוס את מקומה של התורה. התורה מכוונת את העם אל המשיח, הוא בן ההבטחה.

כיום, בקרב ישראל, נחשב משה לנביא הגדול ביותר שנתן אלוהים לעם. אך לא כך התורה בעצמה אומרת. משה בעצמו ניבא על אחד אחר שיבוא, שלו על העם להישמע: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים י"ח 15).

משה כיוון את העם קדימה אל זה שיביא את ההבטחה הגדולה, אחריו התנבאו הנביאים ומלכי ישראל על מביא ההבטחה, בעודם יוצרים תעודת זהות לאותו מביא הבטחה, שמאוחר יותר כבר קיבל את שם התואר, "המשיח".

גם חז"ל מסכימים על כך: "כּל הַנְבִיאִים כּולָן לא נִתְנבְּאו אֶלָּא ליְמוֹת הַמָּשִׁיחַ" (תלמוד, מסכת בבלי סנהדרין צ"ט, ע"א). אנו יודעים כי לא היה זה יהושע בן-נון שעליו דיבר משה, גם לא דוד המלך, אף לא אחד מהנביאים, איך אנו יודעים? ישנו כמעין "עורך ראשי" לתנ"ך, ככל הנראה היה זה אחד הנביאים, אך לא ידוע במדויק מי, אותו אחד שהשלים והוסיף הערות שונות בתנ"ך, לדוגמא בפרק האחרון בתורה הוסיף: " וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ל"ד 6) משה שכתב את התורה כמובן לא יכל היה לכתוב טקסט זה שהרי לא היה עוד בחיים. אותו עורך גם הוסיף בסופה של התורה הערה כנגד הצהרתו של משה לכך שיגיע נביא כמוהו שאליו על העם לשמוע: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל-פָּנִים" (דברים ל"ד 10) זאת אומרת שעדיין לא הגיע אותו אחד שמשה דיבר עליו, כך שלא יכל היה זה להיות יהושע בן-נון.

כמו כן המלכים והנביאים שקמו לאחר מכן בעצמם דיברו ביניהם על זה שעתיד לבוא, לדוגמא, דוד המלך דיבר עליו בהקשר להבטחת אלוהים לאברהם "כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ, וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ" (תהילים ל"ז 22), כמו כן: " יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי-שֶׁמֶשׁ ינין (יִנּוֹן) שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ, כָּל-גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ" (תהילים ע"ב 17) לכן גם הם עצמם (המלכים) לא יכלו להיות זה שמשה דיבר עליו, שהרי כתבו עליו גם הם. הוא חייב להיות מישהו אחרי זמן חתימתו של התנ"ך.

מכך אנו למדים כי תכליתה של התורה היא בעצם המשיח, אחרי התורה כל התנ"ך כולו מביע כמיהה אליו ומצביע אליו. התורה איננה מנסה למשוך תשומת לב אל עצמה אלא להוות אומנת לזמן מה – עד אשר יגיע המשיח, בן ההבטחה. אם התורה מצביעה על המשיח, אזי שהמשיח לא בא להצביע על התורה. המשיח הינו עיקר העיקרים של התנ"ך, הוא הפתרון האחד והיחיד לבעיית הלב האנושי המרדן והחוטא.

ז. משמעות התורה?

לסיכום, אלוהים נתן לנו מצוות וחוקים כמסגרת שתזכיר לנו על בסיס קבוע מי אנחנו ומי הוא אלוהים, אישיותו ותוכניתו, שלמותו לעומת חוסר שלמותנו.

הבעיה, אותה ניתן לראות לאורך כל התנ"ך (ועד עצם היום הזה), היא שעמנו, בראשותם של המנהיגים הדתיים, נכשל מלהבין זאת, ובמקום לעבוד את הבורא, אנו עובדים את הבריאה; החוקים שאמורים להזכיר לנו אודות הבורא. הפכנו את החוקים, את המסגרת – לקדושה, במקום את התמונה עצמה.

במהלך השנים, במקום להתרכז באלוהים, עיבו הרבנים את המסגרת על ידי המצאה של עוד ועוד חוקים חדשים, אף על פי שאלוהים עצמו העביר לנו מסר הפוך, בתנ"ך, אומר אלוהים דרך הנביא הושע: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח" (הנביא הושע ו':ו'). אלוהים בעצם אומר שהדגש שלו הוא לא קיום של מצוות וחוקים, אלא מערכת יחסים איתו המבוססת על חסד. מאחר שעמנו נכשל בכך, הבטיח אלוהים, על ידי הנביא ירמיהו, כי בעתיד – הוא יכרות ברית נוספת עם עמו, ברית חדשה: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה׃ לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם-יְהוָה׃ כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם-יְהוָה נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם׃ וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת-יְהוָה  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם נְאֻם-יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד" (ירמיהו ל"א:ל-ל"ב)

כידוע, 'הברית החדשה' נחשבת ל-"יצירה הנוצרית", אך האמת היא שהברית החדשה נכתבה על ידי יהודים, על ידי ישראלים, אודות היהודי-ישראלי המפורסם ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית, שחי פה בארץ ישראל, ממש כמונו! הוא מעולם לא המציא תורה חדשה או דת חדשה, אלו הם אנשים שבאו ועשו זאת בשמו מאות שנים מאוחר יותר.

הברית החדשה, כאמור בדבריו של הנביא ירמיהו, תביא לכמה שינויים:

  1. "על לבם אכתבנה", זאת אומרת שהחוקים, יהיו טמועים בלבם של אלו שקיבלו על עצמם להיות חלק מהברית הזאת.
  2. "ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", זאת אומרת שהקשר הישיר שלנו עם אלוהים יחודש דרך ברית זאת בלבד, בין אם אנו ילדים או מבוגרים, בין אם אנו כהנים גדולים או אנשי אדמה פשוטים (בעבר, רק לכהנים היתה את הפריבילגיה הזאת).
  3. "אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכור עוד", זאת אומרת שהברית הזאת תהווה גם קורבן נצחי עבור חטאינו, אלוהים יסלח לנו על חטאינו.

ח. הבנת הברית החדשה באור התורה

אם כן, הבנו ופירשנו את התורה על ידי התנ"ך, אך לאדם המאמין בברית החדשה היכולת להבין טוב יותר את הברית החדשה באור התורה ולהיפך, שהרי מחברי הברית החדשה היו בקיאים בתורה בצורה יוצאת מן הכלל, ולכן, לקחו המחברים כמובן-מאליו שהקורא בברית החדשה כבר מכיר על בורים את התורה והתנ"ך. שהרי באותה התקופה כולם ציפו לבואו של המשיח – לא הם שהמציאו רעיון זה, אלא  מדובר ברעיון שהגיע מהתורה עצמה. לזה גם התכוון ישוע כשאמר לפרושים ולסופרים (רבנים דאז): "אַתֶּם חוֹקְרִים אֶת הַכְּתוּבִים (התורה), כִּי חוֹשְׁבִים אַתֶּם שֶׁיֵּשׁ לָכֶם חַיֵּי עוֹלָם בָּהֶם,   וְהֵם הַמְּעִידִים עָלַי" (יוחנן ה' 39). חיי העולם לא נמצאים בתמרור, במסגרת, באומנת (בתורה), אלא במי שהתורה מכוונת אליו – המשיח.

לכך גם התכוון שאול השליח כשכתב: "אַחַי, אֲדַבֵּר מִנְּקֻדַּת רְאוּת אֱנוֹשִׁית, אֲפִלּוּ צַוָּאָה שֶׁל אָדָם, לְאַחַר שֶׁקִּבְּלָה תֹּקֶף, אִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלָהּ אוֹ לְהוֹסִיף עָלֶיהָ. וְהִנֵּה הַהַבְטָחוֹת נֶאֶמְרוּ לְאַבְרָהָם, וּלְזַרְעוֹ. לֹא נֶאֱמַר "לִזְרָעֶיךָ", כְּמוֹ עַל רַבִּים, אֶלָּא "לְזַרְעֲךָ", כְּמוֹ עַל יָחִיד, וְהוּא הַמָּשִׁיחַ. הֲרֵינִי אוֹמֵר זֹאת: בְּרִית אֲשֶׁר אֱלֹהִים כָּרַת מִקֶּדֶם, הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה אַחֲרֵי אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה לֹא תּוּכַל לְהָפֵר אוֹתָהּ וּלְבַטֵּל אֶת הַהַבְטָחָה; שֶׁהֲרֵי אִם הַנַּחֲלָה הִיא מִן הַתּוֹרָה, אֲזַי אֵינֶנָּה מְבֻסֶּסֶת עוֹד עַל הַהַבְטָחָה. אֲבָל בְּהַבְטָחָה הֶעֱנִיק אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם אֶת הַנַּחֲלָה. אִם כֵּן לְשֵׁם מָה הַתּוֹרָה? הִיא נוֹסְפָה בִּגְלַל הָעֲבֵרוֹת, עַד כִּי יָבוֹא הַזֶּרַע אֲשֶׁר לוֹ מְכֻוֶּנֶת הַהַבְטָחָה. הַתּוֹרָה נִמְסְרָה בְּאֶמְצָעוּת מַלְאָכִים בִּידֵי מְתַוֵּךְ. הַמְתַוֵּךְ אֵינֶנּוּ שֶׁל אֶחָד וֶאֱלֹהִים הוּא אֶחָד. הַאִם מִכָּאן שֶׁהַתּוֹרָה נוֹגֶדֶת אֶת הַבְטָחוֹת אֱלֹהִים? חָלִילָה! שֶׁכֵּן אִלּוּ נִתְּנָה תּוֹרָה שֶׁבִּיכָלְתָּהּ לָתֵת חַיִּים, כִּי אָז בֶּאֱמֶת הָיָה אֶפְשָׁר לְהִצָּדֵק עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה. אֲבָל הַמִּקְרָא הִסְגִּיר אֶת הַכֹּל בְּיַד הַחֵטְא, כְּדֵי שֶׁעַל סְמַךְ אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ תִּנָּתֵן הַהַבְטָחָה לַמַּאֲמִינִים.  לִפְנֵי בּוֹא הָאֱמוּנָה נִשְׁמַרְנוּ תַּחַת יַד הַתּוֹרָה, כְּלוּאִים הָיִינוּ לִקְרַאת הָאֱמוּנָה הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת. לְפִיכָךְ הָיְתָה הַתּוֹרָה אוֹמֶנֶת הַמַּדְרִיכָה אוֹתָנוּ אֶל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן נֻצְדַּק עַל-יְדֵי אֱמוּנָה. אֲבָל לְאַחַר בּוֹא הָאֱמוּנָה אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת. (גלטים ג').

 

עשויים גם לעניין אותך: