מהו גורלן של מצוות התורה בימות המשיח לעומת סתירות הרמב"ם

זמן לא רב לאחר שנישאנו, התחבטנו אִשתי ואני, בשאלה האם בתור יהודים המאמינים כי המשיח כבר הגיע, עלינו לנהוג לפי מצוות התורה בכל הקשור לכשרות (בנושא הפרדת בשר וחלב או אכילת "בשר-לבן", למשל). החלטנו כי בתור התחלה נחפש את התשובה לכך במקורות הספרות היהודיים וניראה מה יש להם לומר גם בקשר לשמירת כלל המצוות בימות המשיח.

באופן טבעי פנינו תחילה לגדול הפוסקים ביימי-הביניים, הרמב"ם, שקבע כי – "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח, צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים… "התורה הזאת אין חוקיה ומשפטיה משתנים לעולם, ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן, ולא גורעין מהן".1 אולם דבריו אלו התגלו כתמוהים ביותר לא רק מפני שאין להם סימוכין במדרשי חז"ל, אלא מפני שהם אףסותרים אותם לגמרי.

הנה כמה דוגמאות קצרות שימחישו זאת: “אלה ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה";2 או: "מצוות בטלות לעתיד לבוא";3 ועוד: "עתידה תורה שתשתכח מישראל";4 וגם: "תורה שאדם למד בעולם הזה, הבל היא לפני תורתו של משיח";ושוב: ב"ימות המשיח, יתבטל יצר הרע מעלמא ונמצאו מצוות לא תעשה בטלות וכן מצוות עשה"; 6 גם ברוך מעוז7 מציין אִמרת חז"ל בעלת אופי דומה ולפיה: "מִשבא המשיח כלו המצוות".

זו אגב איננה הפעם היחידה שבה סותר הרמב"ם את דברי חז"ל. בעיקר התשיעי, מתוך י"ג העיקרים שכתב הרמב"ם, כתוב: "אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהיה תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו". זאת למרות שבאחד מהחשובים שבמדרשי חז"ל, כתוב במפורש: "הקדוש ברוך הוא יושב ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן על ידי המשיח".8 הסתירה הזו, בין חז"ל לרמב"ם, מפתיעה ביותר נוכח העובדה שהם לכאורה אמורים לייצג שני צדדים של אותו המטבע, שהרי גם הרמב"ם וגם חז"ל, נִמְנו על זרם הרבנות האורתודוקסית.

אך כאילו אין די בכך, נמצא כי סותר הרמב"ם אף את עצמו כאשר הוא כותב בנושא כלאיים: "הרואה כלאיים של תורה על חברו, אפילו היה מהלך בשוק, קופץ לו וקורעו עליו מיד. ואפילו היה רבו שלימדו חכמה, שאין כבוד הברייות, דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה.  ולמה נדחה בהשב אבידה, כמו שיתבאר, מפני שהוא לאו של ממון; ולמה נדחה בטומאת מת, הואיל ופרט הכתוב, ומפי השמועה למדו, "לאחותו" (ויקרא כא,ג; במדבר ו,ז) אינו מיטמא, אבל מיטמא למת מצוה.

אבל דבר שאיסורו מדבריהם, הרי הוא נדחה מפני כבוד הברייות, בכל מקום; ואף על פי שכתוב בתורה "לא תסור, מכל הדבר" (ראה דברים יז,יא), הרי לאו זה נדחה מכלל מפני כבוד הברייות".במילים פשוטות ובקיצור, כדי לבסס את הפרת מצוות התורה, נשען הרמב"ם על אמרת חז"ל, לפיה: "גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה".10 מסתבר אפוא כי כבוד הבריות דוחה את כבוד התורה…

הרמב"ם אם-כן, איננו סותר את דברי חז"ל לבדם, אלא תמוה מכך – את דברי עצמו שוב ושוב! פעם שנייההוא עושה זאת כאשר הוא מנסה על דרך ההגיון לומר כי הסיבה שבעטיה אין המשיח שיבוא צריך לעשות אותות ומופתים, נעוצה בכך ש"רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו, שהוא המלך המשיח.  ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות; כיון שנהרג, נודע שאינו משיח, ולא שאלו ממנו חכמים, לא אות ולא מופת".11

כאן מסיק הרמב"ם שאין המשיח צריך לבצע אותות ומופתים משום שהחכמים דימו את בר-כוכבא למשיח למרות שהלה לא ביצע, לא אות ולא מופת. אולם ידוע גם, כי אותו בר-כוכבא לא נִמנה על שושלת בית-דוד (קלוזנר, 1927: 251), ולמרות זאת דימו אותו כל חכמי הדור למשיח. לכן, על דרך אותו הגיון, ניתן היה לצפות מהרמב"ם שיכריז באותה נשימה כי המשיח אינו חייב להיות צאצא של דוד המלך, אך מִשום-מה הוא כותב כי "אם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה'–הרי זה בחזקת שהוא משיח"12; ובמקום אחר: "משיח הראשון שהוא דויד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שיעמוד מבניו".13

למען האמת, עצם העובדה שאדם בסדר גודל כמו הרמב"ם הסיק מסקנות לגבי דמותו של המשיח, דווקא בהִסתמך על משיח שקר, היא לבדה תמוהה עד-מאוד.

על-כל פנים, הרמב"ם סותר עצמו פעם שלישית, כאשר הוא מצהיר כי "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח, צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים",14 אף-על-פי שב"אִגרת תימן" הוא כותב במפתיע כי "האותות והמופתים שיראו על ידו (של המשיח), הן הן הראיות על אמתות יחוסו"! 15 ושוב, הדברים סתומים ביותר.

הקושי להתייחס לדבריו של הרמב"ם בנוגע לימות המשיח נובע מִסתירה בולטת נוספת בדבריו והפעם בקשר לחישוב מועד הגאולה. ב"משנה תורה" כותב הרמב"ם באופן שאינו משתמע לשני פנים כי "לעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות… "וכן לא יחשב הקיצין; אמרו חכמים: תפוח דעתן של מחשבי קיצין.  אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר, כמו שביארנו".16 ברם ב"אגרת תימן", לאחר הסבר מפולפל וחישוב מהיר, מגיע הרמב"ם עצמו למסקנה הנחרצת כי הגאולה חייבת לבוא בסביבת "שנת ארבעת אלפים תתקע"ו ליצירה", כי "אין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת המשיח, שנאמר (יואל ג' א):' "ונבאו בניכם ובנותיכם" וגומר".

הוא אף מסיים בקביעה כי "זהו יותר אמיתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ"! שמתם לב? מצד אחד, מזהיר הרמב"ם כי לעולם לא יחשב אדם הקיצין; מצד שני, הוא קובע את התאריך המדויק והאמיתי יותר מכל חשבון אחר.17 Ω

 

[1] "משנה תורה", הלכות מלכים ומלחמות, פרקים י"א-י"ב.
[2] תלמוד בבלי, שבת קנא, ע"ב.
[3] בבלי, נידה ס"א, ע"ב. אגב, באותו קטע ממש נאמר: "כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות". משפט זה עשוי לשפוך אור חדש על דברי שאול השליח באל הרומיים ז' 1, 4-6.
[4]בבלי, שבת קל"ח, ע"ב.
[5] מדרש קהלת רבה ח'.
[6] "אוצרות אחרית הימים", עמוד קכ"ו. באותו ספר כתוב גם כי עתיד המשיח לשבת "בישיבה, וכל באי עולם באים ויושבים לפניו לשמוע תורה חדשה ומצוות חדשות וחוכמות עמוקות שהוא מלמד לישראל" (שם, פרק ב', עמ' קצח).
[7]  "זהות יהודית במשיח", עמ' 44.
[8]  "ילקוט שמעוני", ישעיהו פרק כ"ו, רמז תכ"ט. דבר דומה נאמר במדרש "אליהו זוטא": "הקב"ה יושב ודורש תורה חדשה שעתיד לתן ע"י משיח" (פרק כ). על נושא "תורה חדשה מאת ה'", ראו גם מדרש ויקרא רבה, פרשת שמיני.
[9]משנה תורה, הלכות כלאיים, פרק י', כ"ה-כ"ו. ישראל הראל מציין אף הוא נקודה זו בספרו "מנוחת השבת", עמ' 59.
[10] בבלי, ברכות י"ט ע"ב.
[11] "משנה תורה", הלכות מלכים ומלחמות, פרק יא', סימן ו'.                           
[12] "משנה תורה", הלכות מלכים ומלחמות, פרק יא' סימן ח'.
[13] שם, סימן ג'.
[14] שם, סימן ו'.
[15] בספר "משמיע ישועה מבשר טוב" נאמר כי "התנאי השישי שימצא במלך המשיח הוא פעל הניסים והנפלאות אשר יעשה שלא כמנהג הטבע, כי בסיבת דבקותו באלקיו ובכח נבואתו יעשה אותות ומופתים" (השלישי, נבואה ב); בספר "אוצרות אחרית הימים" נאמר: "שונים יהיו סימניו של משיח בבואו בגאולה דאחישנה, מסימניו בבואו בגאולה דבעתה. סימניו בגאולה דאחישנה המה: האותות והמופתים שיעשה" (חלק א, פרק ז); גם אברבנאל, בפירושו לישעיהו י"א, קבע: כי "מפני דבקותו בה' יתברך, יעשה [המשיח] אותות מופתים בשמים ובארץ".
[16] "משנה תורה", הלכות מלכים ומלחמות פרק י"ב, ה'.
[17] יש לציין כי השנה אותה קבע הרמב"ם כשנת הגאולה – שנת ארבעת אלפים תתקע"ו – מתייחסת לשנה העברית 4976 לבריאת העולם ולשנה הלועזית 1215. במילים אחרות, "שנת הגאולה" חלפה מזמן…

 

אולי גם יעניין אותך: