מה זה 'השילוש הקדוש' ובכמה אלוהים אנחנו באמת מאמינים?

מאז ומתמיד הייתה קריאת ה-"שמע" הצהרת האמונה הבסיסית של עם ישראל. בפסוק אחד קצר הציג משה אמת גדולה אודות האחדוּת האלוהית. הפסוק כתוב בימינו על קלף, בכל מזוזה התלויה על משקוף הכניסה של כל בית בישראל, והוא בעצם קורא לעם ישראל לשרת ולעבוד אלוהים אחד. מאמר זה חוקר את קיומו של אלוהים אחד שיש בו ריבוי הוויות, וזאת על סמך התנ"ך בלבד.

"השילוש הקדוש" אגב, הוא מושג שאינו קיים בכלל, לא בתנ"ך ולא בברית החדשה. אין אנו מאמינים כי אכן קיימים שלושה אלוהים שונים. דברים ו׳, ד׳: "שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד". המילים ״אלוהים״ ו״אלוהינו״ הינן צורת רבים של המילה ״אלוה״, שמשמעותה ״אל״. מדוע אלוהים מציג את עצמו בצורת רבים ומסיים את המשפט במילה "אחד"? כדי להבין טוב יותר את המשפט עלינו לעמוד את משמעות המילה "אחד" בתנ"ך.

 

משמעות המילה "אחד" בתנ"ך

הנה מספר דוגמאות:

  1. בראשית א׳, ה׳: "ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד". בוקר וערב באים זה אחר זה, וביחד מהווים יום אחד. ה"אחד" הוא צירוף של הערב והבוקר.
  2. בראשית ב׳, כד׳: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבַק באשתו והיו לבָשָׂר אחד". איש ואישה – שני בני-אדם נפרדים ושונים, שהחיבור ביניהם יוצר ״בשר אחד״.
  3. עזרא ב׳, סד׳ ונחמיה ז׳, סו׳: "כל הקהל כאחד, ארבע ריבוא אלפיים שלוש מאות שישים". 42,360 איש נאספו ביחד כקהל אחד. ה-"אחד" כלל את כל הפרטים שהיוו את הקהל.

הדוגמאות הללו מלמדות שהמילה "אחד" אינה מתייחסת בהכרח לפריט יחיד, אלא גם להרכב של פרטים שיוצרים שלמות אחת (ראו גם יחזקאל לז׳, יז׳, בראשית יא׳, ו׳, לד׳, טז׳). בעברית ישנה מילה אחרת שמתארת אחדות שאין לחלקה – והיא המילה "יחיד".

אלוהים מתגלה בשלוש הוויות

נשאלת השאלה: כמה דמויות, או ישויות, קיימות באלוהות? בהתבסס על עברית מקראית, ומקריאה בתנ"ך בלבד, ניתן להיווכח שישנן שלוש הוויות נבדלות הנחשבות לאלוהיות. דמויות אלה הן:
א . אדוני יהוה.
ב . מלאך יהוה.
ג . רוח יהוה.

נדון בכל אחת מהן בנפרד.

אדוני יהוה

במקומות רבים בתנ"ך מדובר על "אדֹני יהוה", הראשונה מבין שלוש הדמויות האלוהיות. השימוש בשם "אדֹני יהוה" נפוץ עד כדי כך שאין כל צורך להרחיב עליו את הדיבור; דוגמאות לכך אפשר למצוא בנבואות המשיחיות הרבות שכבר דנו בהן.

מלאך יהוה

הצירוף "מלאך יהוה"

האישיות האלוהית השנייה היא מלאך יהוה – אבל מי הוא? הצירוף "מלאך יהוה" אינו כותרת או תואר אלא משמש כשם. דמות זו נחשבת תמיד ליחידה במינה ונפרדת משאר המלאכים, ואף פעם אינה מופיעה בלשון רבים. בתנ"ך לא מדובר באף מקום על "מלאכי יהוה" או "מלאכי האלוהים", אלא נזכרים בו רק שלושת הצירופים הבאים:

א . מלאך יהוה – תמיד בלשון יחיד.
ב . מלאך האלוהים – תמיד בלשון יחיד, בהא־הידיעה.
ג . מלאכי אלוהים – בלשון רבים, ואף פעם לא בצירוף הא־
הידיעה.

הצירוף השלישי משמש כללית בהוראת מלאכים רגילים. שני הצירופים הראשונים משמשים לתאר דמות מיוחדת ושונה מהם – מלאך יהוה. ניתן לראות זאת בשופטים ו' 21-20 , שם אותה דמות שנקראת "מלאך האלוהים" בפס' 20 , נקראת "מלאך יהוה" בפס' 21 . אותו עיקרון בא לידי ביטוי בשופטים י"ג: פס' 3 מדבר על "מלאך יהוה" ופס' 9 מכנה את אותה דמות "מלאך האלוהים".

התנ"ך יוצר הבחנה ברורה ועקבית בין המלאכים הרגילים לבין דמות ייחודית זו, שנקראת "מלאך יהוה" ו"מלאך האלוהים". מלאך יהוה נגלה בבירור כמישהו השונה במעמדו, בטבעו, באישיותו ובעצם הווייתו ממלאכים רגילים.

מלאך יהוה – הוא יהוה

האופן שבו משמש צירוף זה במקרא מצביע על כך שאותה דמות ייחודית היא בעצם אלוהים עצמו. בכל מקום שבו דמות זו נזכרת, היא מכונה גם "יהוה" וגם "מלאך יהוה". קיימות לכך דוגמאות רבות:

א . בראשית ט"ז 14-7:

"וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יהוה עַל־עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר, עַל־הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר: וַיֹּאמַר: הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי, אֵי־מִזּהֶ בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי? וַתֹּאמֶר: מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יהוה: שׁוּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנּיִ תַּחַת יָדֶיהָ: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יהוה: הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זרְַעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יהוה: הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי־שָׁמַע יהוה אֶל־עָנְיֵךְ: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ, וְעַל־פְּנֵי כָל־אֶחָיו יִשְׁכֹּן: וַתִּקְרָא שֵׁם־יהוה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי, כִּי אָמְרָה: הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי: עַל־כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי, הִנֵּה בֵין־קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד."

מלאך יהוה מוזכר כאן ארבע פעמים, בפס' 7, 9 , 10 ו 11- , אבל בפס' 13
נזכר יהוה עצמו, והגר מכנה את המקום "אתה אל רואי".

ב . בראשית כ"ב 16-9 :

"וַיָּבֹאוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר־לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת־הַמִּזבְֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת־הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל־הַמִּזבְֵּחַ מִמַּעַל לעֵצִים: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת־יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת־בְּנוֹ: וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יהוה מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר: אַבְרָהָם אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר: אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל־הַנַּעַר וְאַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ מִמֶּנּיִ: וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵיניָו וַיַּרְא וְהִנֵּה־אַיִל, אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת־הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא יהוה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יהוה יֵרָאֶה: וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יהוה אֶל־אַבְרָהָם שֵׁניִת מִן־הַשָּׁמָיִם: וַיֹּאמֶר: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, נְאֻם־יהוה, כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־הַדָּבָר הַזּהֶ וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידֶךָ. הקטע מכנה פעמיים את אותה דמות בשם "מלאך יהוה" (בפס' 11 ו 15), אבל בפס' 12 הוא נקרא "אלוהים" ובפס' 16 "יהוה".

ג . בראשית ל"א 13-11 :

"וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם: יַעֲקֹב! וָאֹמַר: הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר: שָׂא־נָא עֵיניֶךָ וּרְאֵה כָּל־הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל־הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים, כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל־אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: אָנֹכִי הָאֵל בֵּית־אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה קוּם צֵא מִן־הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל־אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ."

פס' 11 מתייחס למלאך יהוה, אבל כשמלאך יהוה מדבר הוא אומר בפס' 13 : "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית־אֵל".

ד . בראשית ל"ב 31-25 :

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגּעַ בְּכַף־יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵניִ כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם־בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה־שְּׁמֶךָ? וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל, כִּי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: הַגּיִדָה־ נָּא שְׁמֶךָ. וַיֹּאמֶר: לָמָּה זּהֶ תִּשְׁאַל לִשְׁמִי? וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי־רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי."

זהו קטע מפורסם מאוד שמתאר את מאבקו של יעקב במלאך יהוה. עם מי בדיוק הוא נאבק? בפס' 29 כתוב: "כִּי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים…" ואחר כך, בפס' 31 יעקב אומר: "כִּי־רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים". יעקב מכיר בעובדה שהמלאך שנאבק עמו הוא אלוהים עצמו.

ה . שמות ג' 5-1 :

"וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת־צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן, וַיִּנְהַג אֶת־הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל־הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה: וַיֵּרָא מַלְאַךְ יהוה אֵלָיו בְּלַבַּת־אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: וַיֹּאמֶר משֶׁה: אָסֻרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזּהֶ, מַדּוּעַ לֹא־יִבְעַר הַסְּנֶה: וַיַּרְא יהוה כִּי סָר לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר: משֶׁה משֶׁה, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר: אַל־תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל־נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת־קֹדֶשׁ הוּא."

ב פס' 2 כתוב שמלאך יהוה נראה אליו מתוך הסנה הבוער, אבל
בפס' 44 כתוב שאלוהים קרא אליו מתוך הסנה.

ו . שופטים ב' 1:

וַיַּעַל מַלְאַךְ־יהוה מִן־הַגִּלְגָּל אֶל־הַבֹּכִים, וַיֹּאמֶר: אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם, וָאֹמַר: לֹא־אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם.

בפס' זה מלאך יהוה מייחס לעצמו את יציאת מצריים ואת כריתת הברית עם ישראל. מהשוואה עם שמות י"ט 4 עולה שאלוהים הוא שעשה את שני הדברים. מכאן ששני השמות נרדפים זה לזה.

ז . שופטים ו' 24-11 :

"וַיָּבֹא מַלְאַךְ יהוה וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזרְִי, וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָניִס מִפְּנֵי מִדְיָן: וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יהוה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: יהוה עִמְּךָ, גִּבּוֹר הֶחָיִל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן: בִּי אֲדֹנִי, וְיֵשׁ יהוה עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל־זֹאת? וְאַיֵּה כָל־נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ־לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר: הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יהוה? וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יהוה וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן: וַיִּפֶן אֵלָיו יהוה וַיֹּאמֶר: לֵךְ בְּכֹחֲךָ זהֶ, וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן, הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו: בִּי אֲדֹנָי, בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל? הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנשֶַּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יהוה: כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְהִכִּיתָ אֶת־מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד: וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵיניֶךָ, וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי: אַל־נָא תָמֻשׁ מִזּהֶ עַד־בֹּאִי אֵלֶיךָ, וְהוֹצֵאתִי אֶת־מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָניֶךָ. וַיֹּאמַר: אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ: וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי־עִזּיִם וְאֵיפַת־קֶמַח מַצּוֹת; הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל, וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר, וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל־תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים: קַח אֶת־הַבָּשָׂר וְאֶת־הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל־הַסֶּלַע הַלָּז, וְאֶת־הַמָּרַק שְׁפוֹךְ. וַיַּעַשׂ כֵּן: וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ יהוה אֶת־קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּגּעַ בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת, וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן־הַצּוּר וַתֹּאכַל אֶת־הַבָּשָׂר וְאֶת־הַמַּצּוֹת,
וּמַלְאַךְ יהוה הָלַךְ מֵעֵיניָו: וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי־מַלְאַךְ יהוה הוּא, וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן: אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהוִֹה! כִּי־עַל־כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יהוה פָּנִים אֶל־פָּנִים: וַיֹּאמֶר לוֹ יהוה: שָׁלוֹם לְךָ, אַל־תִּירָא, לֹא תָּמוּת: וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזבְֵּחַ לַיהוה, וַיִּקְרָא־לוֹ יהוה || שָׁלוֹם, עַד הַיּוֹם הַזּהֶ; עוֹדֶנּוּ בְּעַפְרָת אֲבִי הָעֶזרְִי."

הקטע מכנה את הדמות "מלאך יהוה" ארבע פעמים )פס' 11 , 12 , 20 , 21 ( ובשם יהוה עצמו ארבע פעמים (פס' 14 , 16 , 22 , 23).

ח . שופטים י"ג 24-2 :

"וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה; וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה; וַיֵּרָא מַלְאַךְ-יְהוָה אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן; וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא; כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים; וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי; וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ; וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר  בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא-נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד; וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ; וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי; וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל-הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי; וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ  מַה-יִּהְיֶה מִשְׁפַּט-הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ; וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-מָנוֹחַ  מִכֹּל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר; מִכֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ וְכָל-טֻמְאָה אַל-תֹּאכַל  כֹּל  אֲשֶׁר-צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר; וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה  נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים; וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-מָנוֹחַ אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַיהוָה תַּעֲלֶנָּה  כִּי לֹא-יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ יְהוָה הוּא; וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה מִי שְׁמֶךָ כִּי-יָבֹא דבריך (דְבָרְךָ) וְכִבַּדְנוּךָ; וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְהוָה לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא-פֶלִאי; וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת-הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל-הַצּוּר לַיהוָה וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים; וַיְהִי בַעֲלוֹתת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ-יְהוָה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם אָרְצָה; וְלֹא-יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יְהוָה לְהֵרָאֹה אֶל-מָנוֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ יְהוָה הוּא; וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת   כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ; וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתֵנוּ לֹא-לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת-כָּל-אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת; וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה; וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל"

תשע פעמים מכנה הקטע את הדמות "מלאך יהוה": בפס' 3, 9, 13 , 15 ,17 , 18 , 20 , 21 . אבל בפס' 22 נאמר עליו שהוא אלוהים עצמו. שים לב גם לכך ששמו של המלאך בפס' 18 הוא "פלאי". בדיון על ישעיהו ט' 5 למדנו שהשם "פלא" מתייחס תמיד לאלוהים, ולעולם לא למלאך או לאדם. עצם העובדה שהוא מייחס לעצמו את השם מגלה שהוא איננו מלאך רגיל, אלא אלוהים עצמו. אחרי ספר השופטים מלאך יהוה נזכר רק פעמיים נוספות בתנ"ך. בישעיהו ל"ז 36 הוא מכה את מחנה אשור ובששת הפרקים הראשונים של זכריה הוא מראה לו את שמונת החזונות.

אישיותו המיוחדת של מלאך יהוה

בישעיהו מ"ב 8 אלוהים אומר על עצמו: "אֲניִ יהוה; הוּא שְׁמִי, וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא־אֶתֵּן…" השוואה של אמירה זו עם שמות כ"ג 21 תעזור לנו להבין טוב יותר את טבעו המיוחד של מלאך יהוה. אלוהים מדבר בשמות כ"ג 23-20
ואומר: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָניֶךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, אַל־תַּמֵּר בּוֹ, כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: כִּי אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר, וְאָיַבְתִּי
אֶת־אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת־צֹרֲרֶיךָ: כִּי־יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָניֶךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל־הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזּיִ וְהַכְּנַעֲניִ, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, וְהִכְחַדְתִּיו."

אלוהים אומר בכ"ג 20 שמלאכו ילך לפני עם ישראל ויוביל אותם במדבר עד שיבואו אל הארץ. דברים אלה מתאימים לשופטים ב' 1, שכבר קראנו. בפס' 21 אלוהים מצווה על עם ישראל לציית למלאך זה ולא להכעיס
אותו. העם חייב לציית למלאך זה באופן מוחלט. מדוע? "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ".
מלאך זה מיוחד מאוד, ממספר סיבות:
א . "כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם" – פס' 21
יש לו סמכות לסלוח על חטאים – זכות המיוחדת לאלוהים בלבד.

ב . "שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" – פס' 21
השם הוא יהוה, שם שניתן אך ורק לישויות האלוהיות, ל"שלושה שהם אחד"; מלאך זה נקרא כך.

ג . הציות למלאך מניב ברכות – פס' 22.

ד . מלאך יהוה הוא המלאך שהוביל אותם בצאתם ממצריים אל ארץ כנען (פס' 23).
בהמשך, בשמות ל"ב 35-34 , כתוב שלמרות האזהרות העם לא ציית והמרה את פי המלאך, ולכן בא על עונשו.
בהושע י"ב 6-4 כתוב ששמו של מלאך יהוה הוא "יהוה" ("יהוה זכְִרוֹ"). עצם העובדה שכל ארבע האותיות של השם המפורש כלולות בשמו של מלאך יהוה מוכיחה שהוא אלוהים עצמו.
ישעיהו ס"ג 14-77 מתאר את מלאך יהוה כמלאך פני אלוהים )"מַלְאַךְ פָּנָיו", כלומר נוכחותו, קרבתו(, כלומר הדמות השנייה בשלושה שהם אחד.

רוח יהוה

האישיות החשובה השלישית שנגלית בבירור בכתבי הקודש היא רוח אלוהים, שבדרך כלל נהוג לכנותה "רוח הקודש". מקומות רבים מזכירים את רוח אלוהים, ביניהם:
א . בראשית א' 2
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם.

ב . בראשית ו' 3
וַיֹּאמֶר יהוה: לֹא־יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

ג . ישעיהו י"א 2
וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יהוה, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהוה.

ד . ישעיהו ס"ג 10
וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת־רוּחַ קָדְשׁוֹ, וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב, הוּא נִלְחַם־בָּם.

ה . ישעיהו ס"ג 14
כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵרֵד, רוּחַ יהוה תְּנִיחֶנּוּ; כֶּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת.

ו . תהילים נ"א 13
אַל־תַּשְׁלִיכֵניִ מִלְּפָניֶךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל־תִּקַּח מִמֶּנּיִ.

ז . תהילים קל"ט 7
אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח?

ח . איוב ל"ג 4
רוּחַ־אֵל עָשָׂתְנִי וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי.

רוח הקודש איננה רק כוח שנובע, או מואצל. ממובאות אלה עולה בבירור שהיא מתאפיינת בכל תכונות האישיות – אינטלקט, רגש ורצון – והיא נחשבת לאלוהית, שווה לאלוהים עצמו.

שלוש הדמויות באותו הקטע

עד כה ראינו על סמך קטעים שונים בתנ"ך שקיימות שלוש דמויות שהכתוב מתייחס אליהן כאל אלוהיות ושוות לאלוהים: אדוני יהוה, מלאך יהוה ורוח אלוהים. בנוסף לכך ישנם מקומות בתנ"ך שבהם כל שלוש הדמויות האלוהיות האלה מוזכרות באותו קטע. לדוגמה, ישעיהו מ"ב 1 וס"א 1. שתי הדוגמאות הברורות ביותר נמצאות בישעיהו מ"ח 16-12 ו-ס"ג 14-7 .

ישעיהו מ"ח 16-12

"שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי; אֲניִ־הוּא אֲניִ רִאשׁוֹן, אַף אֲניִ אַחֲרוֹן: אַף־יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲניִ אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו: הִקָּבְצוּ כֻלְּכֶם וּשֲׁמָעוּ, מִי בָהֶם הִגּיִד אֶת־אֵלֶּה? יהוה אֲהֵבוֹ, יַעֲשֶׂה חֶפְצוֹ
בְּבָבֶל, וּזרְֹעוֹ כַּשְׂדִּים: אֲניִ אֲניִ דִּבַּרְתִּי אַף־קְרָאתִיו, הֲבִיאֹתִיו וְהִצְלִיחַ דַּרְכּוֹ: קִרְבוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ־זֹאת, לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי, מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָניִ; וְעַתָּה אֲדֹנָי יֱהוִֹה שְׁלָחַניִ וְרוּחוֹ."

בפס' 12 הדובר הוא בורא הארץ. "אני" זה הוא עדיין הדובר בפס' 16 , שאומר שהוא נשלח על ידי דמות אחרת – יהוה, ועל ידי דמות שלישית – רוחו. התנ"ך מציג לפנינו בפסוק זה את האיחוד של שלוש הדמויות
האלוהיות במונחים הברורים ביותר האפשריים.

ישעיהו ס"ג 14-7

"חַסְדֵּי יהוה אַזכְִּיר, תְּהִלֹּת יהוה, כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר־גְּמָלָנוּ יהוה, וְרַב־טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר־גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו:  וַיֹּאמֶר: אַךְ־עַמִּי הֵמָּה, בָּניִם לֹא יְשַׁקֵּרוּ; וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ: בְּכָל־צָרָתָם לא צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם, בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם, וַיְנַטְּלֵם וַיְנשְַֹּאֵם כָּל־יְמֵי עוֹלָם:  וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת־רוּחַ קָדְשׁוֹ, וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב, הוּא נִלְחַם־בָּם: וַיִּזכְֹּר יְמֵי־עוֹלָם מֹשֶה עַמּוֹ; אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ? אַיֵּה הַשָֹּם בְּקִרְבּוֹ אֶת־רוּחַ קָדְשׁוֹ? מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶה זרְוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ, בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם: מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת, כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר לֹא יִכָּשֵׁלוּ: כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵרֵד, רוּחַ יהוה תְּנִיחֶנּוּ; כֶּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת."

ישעיהו מתאר בקטע זה את קורותיו של עם ישראל ביציאת מצריים ובנדודים במדבר. בשבעת הפסוקים האלה ישעיהו מזכיר שלוש דמויות אלוהיות נפרדות, כלהלן:
א . בפס' 7 הוא מזכיר את יהוה – האישיות הראשונה.
ב . בפס' 9 הוא מזכיר את מלאך פניו – האישיות השנייה.
ג . האישיות השלישית היא רוח הקודש, שמוזכרת שלוש פעמים, בפס' 10 , 11 , ו 14.
פעמים רבות לאורך התנ"ך מתייחס אלוהים אל עצמו כאל מי שהושיע לבדו את בני ישראל ממצריים, אבל קטע זה מייחס את המעשה לשלוש דמויות. אין כל ניגוד בין הדברים מכיוון ששלוש הדמויות "מרכיבות" יחד אתת האלוהים האחד.

מסקנות

התנ"ך מלמד, אם כן, שקיים ריבוי באלוהות. האישיות הראשונה תמיד נקראת יהוה, בעוד שהשנייה נקראת יהוה, מלאך יהוה ועבד יהוה. בכל האזכורים ללא יוצא מהכלל, האישיות הראשונה היא ששולחת את השנייה. הדמות השלישית נקראת "רוח יהוה", "רוח אלוהים" או "רוח הקודש". גם דמות זו נשלחת על ידי הדמות הראשונה, וקשורה לפעילותה של הדמות השנייה. אם רעיון השילוש באלוהות איננו מושג יהודי, הרי שגם התנ"ך איננו
יהודי. לא ניתן להאשים את היהודים המשיחיים שהם הידרדרו לעבודת אלילים מפני שהם מאמינים כי ישוע הוא בנו האלוהי של אלוהים. ישוע הוא אותה דמות שעליה כתב משה כשיהוה אמר:
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָניֶךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, אַל־תַּמֵּר בּוֹ, כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: כִּי אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר, וְאָיַבְתִּי אֶת־אֹיְבֶיךָָ וְצַרְתִּי אֶת־צֹרֲרֶיךָ: כִּי־יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָניֶךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל־הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזּיִ וְהַכְּנַעֲניִ, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, וְהִכְחַדְתִּיו (שמות כ"ג 23-20).

פירוט נוסף בברית החדשה

הברית החדשה, בהתאם לעמדת התנ"ך, מכירה בקיומן של שלוש ישויות באלוהות, ומגדירה אותן ביתר פירוט. האישיות הראשונה נקראת אלוהים האב והשנייה – הבן. הברית החדשה עונה על החידה המוצגת במשלי ל' 4: "מַה־שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ כִּי תֵדָע?" שם בנו הוא ישוע. בהתאם לכתוב בתנ"ך, אלוהים שלח את בנו כדי להיות המשיח, אבל הפעם כאדם, לא כמלאך. בנוסף, הוא נשלח למטרה מוגדרת: למות עבור חטאינו. למעשה, אלוהים לבש בשר והתגשם כאדם. אלוהים היה לאדם – ולא שאדם הפך לאלוהים – כדי להביא כפרה לבני האדם. הברית החדשה מכנה את האישיות השלישית שבאלוהות "רוח הקודש". רוח הקודש קשורה לכל אורך הברית החדשה לפעילותה של הדמות השנייה, בהתאם לכתוב בתנ"ך. אנו רואים, אם כן, שקיימים עקרונות עקביים המשותפים לתנ"ך ולברית החדשה לגבי האחדות משולשת הפנים שבאלוהות.

הריבוי שקיים במילה אלוהים

הנה מספר דוגמאות:

בראשית א׳, כו׳: "ויאמר אלוהים, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ויֵרדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ"". עם מי דיבר אלוהים בפסוק הזה, משום שאמר ״נעשה״, ״בצלמנו״, ״כדמותנו״? אלוהים לא דיבר עם בני-אדם, משום שהם עדיין לא נבראו. הוא גם לא התייעץ עם המלאכים, כי המלאכים לא היו שותפים פעילים במלאכת הבריאה.

התנ"ך מבהיר שאלוהים לבדו הוא זה שברא את העולם.

– נחמיה ט׳, ו׳: "אתה הוא יהוה, לבדך אתה עשית את השמים, שמי השמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עלֶיהָ, הימים וכל אשר בהם. ואתה מְחיה את כולם וצבא השמים לך משתחווים". הביטוי 'צבא השמים' מתייחס לכוכבים ולמלאכים, לכל הבריאה השמימית שמעל הארץ.

– איוב לח׳, ז׳: "בְּרוֹן יחד כוכבי בוקר, ויריעו כל בני אלוהים". (כמו כן ראו ישעיהו מ׳, יג׳-יד׳).

אלוהים אומר לאיוב שכאשר הוא ברא את היקום, המלאכים הריעו לו. ז"א שהם ראו לפחות חלק ממלאכת הבריאה אך לא היו שותפים במלאכה זו. אם כך, אלוהים דיבר עם הוויה או עם הוויות נוספות השוות לו בצלם, בַּדמות ובכוח לברוא.

ולראיה:

– בראשית ג׳, כב׳: "ויאמר יהוה אלוהים הן האדם היה כאחד מִמֶּנּוּ (מאיתנו)…".

– ישעיהו נד׳, ה׳: "כי בועלייך עושייך יהוה צבאות שמו, וגואלך קדוש ישראל אלוהי כל הארץ יקרא."

– תהילים קמט׳, ב׳: "ישמח ישראל בעושיו…".

מסקנה: המילה "אחד" מתארת שלמות שבנויה ממספר מרכיבים או פרטים. לפיכך, בספר דברים ו׳, ד׳, נאמר שבאלוהים קיימת שלמות אחת המורכבת ממספר הוויות, ושאת השלמות הזאת עַם ישראל צריך לעבוד.

 

מדוע הרבנים מתכחשים לכך?

הרמב"ם (רבי משה בן מיימון, 1205-1135) החליף בשלושה עשר העיקרים שלו את המילה "אחד" במילה "יחיד", כדי לתאר את טבעו של אלוהים. רעיון זה הינו מנוגד לרעיון בתנ"ך, ובכל זאת אימצה אותו היהדות-הרבנית, וגורסת שאלוהים הוא אחדות שאין לחלקה. אבל כתבי הקודש מספקים דוגמאות רבות המבהירות שקיים ריבוי באלוהות האחת. אלוהים הוא אחד, אך לא יחיד. אלוהות אחת, אלוהים אחד שאין שני לו ואין שווה, אך אלוהים אחד הקיים בצורת ריבוי.

אז כמה הוויות קיימות באלוהים?

כדי לענות על שאלה זו עלינו למצוא פסוקים מן התנ"ך המצביעים על כל אחת מההוויות, או פסוק המציין במפורש את מספרן.

א. רוח אלוהים – בראשית א׳, ב׳: "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" .רוח אלוהים היה קיים מבראשית. הוא היה שותף במעשה הבריאה. הרוח לא נברא מעודו, ומכאן שהוא חלק מאלוהים. רוח אלוהים הוא ישות עצמאית מלאת חיים, ולא תכונה או כוח דומם וחסר תבונה. דוגמאות נוספות: ישעיהו סג׳, י׳-יד׳; נט׳, יט׳-כא׳, תהילים נא׳, יג׳; קלט׳, ז׳-יב׳; ישעיהו יא׳, ב׳; מ׳, יג׳; זכריה יב׳, י׳, איוב לג׳, ד׳, שמואל ב׳ כג׳, ב׳-ג׳.

ב. הוויה באלוהים שלא ניתן לראותה פנים אל פנים ולהישאר בחיים. דמות המלך, הסמכות, הוויה זו משדרת יראה, כבוד, סמכות והוקרה, כמו אבא שמצפה שיתנו לו את הכבוד לו הוא ראוי במשפחה, ולפעמים עליו להשתמש בסמכותו כדי לחנך. שמות לג׳, כ׳: "ויאמר, לא תוכל לראות את פנַי, כי לא יראני האדם וחי ". אלוהים משוחח כאן עם משה, ומבטיח לברך וללוות אותו במהלך הנדודים במדבר. משה ביקש לראות את פני אלוהים הדובר אליו, אך נתקל בסירוב. לבסוף זכה משה לראות את גבה של ההוויה שאיתה הוא דיבר, אך לא את פניה. לוּ ראה את פניה, הוא היה מת מיד. אם כך, משה שוחח עם הוויה אלוהית שאת פניה נאסר עליו לראות.

ג. "אל שדי" הינה הוויה באלוהים שבני-האדם אכן יכולים לראותה פנים אל פנים. השם "אל שדי" משמעותו האל שמספק את צרכי, בדיוק כמו אם שאוהבת ומניקה את התינוק שהיא אוהבת בעזרת שדייה, ציורי מאוד, אך מפגין אהבה, דאגה ואכפתיות. שמות לג׳, יא׳: "וידבר יהוה אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו".

באותו פרק מתואר מפגש פנים אל פנים של אלוהים עם משה. על מנת להדגיש את הקרבה הפיזית ביניהם, הפסוק מציין שהמפגש נערך ״פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו״. כלומר, לא מדובר כאן בחזון, בחלום או בבת קול שנשמעה מן השמים, אלא בשיחה שנערכה ב-"ארבע עיניים". בהנחה שהכתוב הוא נכון, מדויק ואמיתי, הרי שפסוקים יא׳ ו–יב׳ מצביעים על שתי הוויות נפרדות ושונות, ששתיהן נקראות יהוה. דוגמא נוספת – שמות כד׳, ט׳-יא׳: "ויעל משה ואהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ויראו את אלוהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו".

חז"ל פירשו את הפסוקים האלה באופן שונה;  לפי הדעה הרבנית, אלוהים שוחח עם משה דרך השתקפות של מראָה. זוהי פרשנות מוטעית, שאיננה נאמנה לתנ״ך. אילו דיבר אלוהים עם משה דרך השתקפות כלשהי, הוא היה מציין זאת בפסוק עצמו ולא אומר "פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". מן הראוי לבדוק כל פרשנות על פי נאמנותה לכתוב. כמו כן, בראשית יז׳, א׳: "ויֵרא יהוה אל אברם ויאמר אליו, אני אל שדי התהלך לפנַי והיה תמים". אלוהים נראה לאברם והציג את עצמו בשם "אל שדי". הטקסט שמתאר את המפגש של יהוה עם אברם מאוד ברור ופשוט.

 

ישעיהו הנביא שפך אור על היחס בין ההוויות השונות שמרכיבות את האלוהות.

ישעיה מח׳, יב׳-טז׳:

"שמע אלי יעקב וישראל מקוראי. אני הוא אני ראשון אף אני אחרון. אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמיים, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו. הקבצו כולכם ושמעו מי בהם הגיד את אלה, יהוה אהבו יעשה חפצו בבבל וזרועו כשדים. אני אני דברתי אף קראתיו, הביאותיו והצליח דרכו. קרבו אלי שמעו-זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני, ועתה אדוני יהוה שלחני ורוחו".

הנביא ישעיה מצטט את אלוהים בכבודו ובעצמו. אלוהים מתואר שם כראשון והאחרון (מד׳, ו׳), כאחד שיסד את הארץ וטיפח את השמים, ואשר הכל מוכנים למלא את חפצו. אלוהים ממשיך לדבר, ומציין שגם פעילותן של הממלכות שהיו קיימות באותם ימים נעשתה במסגרת ריבונותו. ולסיכום הוא אומר בפסוק טז׳: "קִרבו אלי, שִמעו זאת, לא מראש בסתר דיברתי, מעת היותה שם אני, ועתה אדונָי יהוה שלחני ורוחו" (שימו לב: "אדונָי יהוה שלחני". הפסוק משלב את שני השמות באישיות אחת: שלחני ולא שלחוני.)

למרות שהדובר הינו יהוה בכבודו ובעצמו (ראו מד׳, ו׳), הוא מציין שנשלח על ידי יהוה ורוחו. אם כך, ישעיהו מלמד שהשלמות האלוהית מורכבת משלוש הוויות. רוח אלוהים, ושתיים נוספות שנקראות יהוה.

דוגמא נוספת: ישעיה סא׳, א׳-ג׳: "רוח אדוני עלי, יען משח יהוה אותי לבשר ענווים שלחני לחבוש לנשברי לב לקרא לשבויים דרור ולאסורים פקח קוח. לקרא שנת רצון ליהוה ויום נקם לאלוהינו, לנחם כל אבלים. לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל מעטה תהילה תחת רוח כהה, וקורא להם אילי הצדק מטע יהוה להתפאר…"

הדובר חייב להיות אלוהים לאור המשימות המוטלות עליו (ראה ישעיה לה׳). למרות זאת הכתוב מציין ש״רוח יהוה״ עליו ויהוה משח אותו. הפסוק מציין שלוש הוויות אלוהיות.

שמות ו׳, ב׳-ג׳: "וידבר אלוהים אל משה ויאמר אליו, 'אני יהוה. וארָא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי יהוה לא נודעתי להם' ".

אלוהים מסביר למשה באופן ברור ביותר: כשנראיתי לאבותיך – לאברהם, ליצחק וליעקב – נראיתי להם דרך אל שדי, דרך ההוויה שהם יכולים לראות ועדיין להישאר בחיים. הפסוק שופך אור על הסיפור בשמות לג׳, שם נפגש משה עם אלוהים פנים אל פנים אך לא היה רשאי לראות את פניה של ההוויה האחרת. כולנו מרבים להתמקד, עוד בימי בית הספר, בהוויה של אלוהים כאב מחנך, לפעמים יש אלו שאפילו ירגישו קונוטציה של שוטר, מלך או בוס גדול. על ההוויה של רוח אלוהים (או רוח הקודש) מדבר התנ"ך לעיתים פחות תכופות וגם על ההוויה הזאת הייתה התמקדות בעיקר בספר בראשית.

אך מדוע לא מתמקדים בהוויה "אל שדי", הצד הדואג והאוהב של אלוהים? מי הוא בעצם "אל שדי"? אל שדי – "בן" אלוהים.

תהילים פרק ב' פותח בתיאור המרד של עמי העולם ביהוה ובמשיחו. מדוע כל העמים מתנגדים ליהוה ולמשיחו? כי הם מרגישים כלואים תחת שלטונו. הם אינם חופשיים לעשות את רצונם המושחת, ולכן הם מנסים לפרוק מעליהם את עול שלטונם של יהוה ומשיחו ואת סמכותם. בפסוק ד׳ מתואר יהוה כמי ששוחק (צוחק) ולועג למעשי העמים. הרי אין לאדם כל סיכוי נגד אלוהים. האדם לעולם לא יוכל להביסוֹ. יהוה כועס על מתנגדיו, ומציג בפניהם את תוכניתו.

מהי בדיוק תוכניתו? "ואני נסכתי את מלכִּי על ציון הר קודשי" (פסוק ו׳). יהוה מתכנן להקים את משיחו כַּמלך שימלוך מציון. אם כך, שם התואר הנוסף של משיח יהוה הוא "מלך" בפסוקים ז׳-ט׳ המחבר משתף אותנו במה ששמע מפי יהוה המדבר אל משיחו: "אֲסַפּרה אל חוק יהוה. אמר אלי, 'בני אתה, אני היום ילידתיך. שְאַל ממני ואֶתנה גויים נחלתך, ואחוזתך אפסֵי ארץ. תְרוֹעֵם בְשבט ברזל, כִּכלי יוצר תנפּצֵם' ". פסוקים אלה מלמדים שהקשר של יהוה למשיח, הוא הקשר של אב עם בנו. האם יתכן שהבן המוזכר הוא דוד המלך? או מלך ישראל אחר כלשהו? לא, זה בלתי אפשרי, לבן-יהוה מובטחת המלוכה על כל תבל, ולדוד או כל מלך אחר מעולם לא הובטחה או הייתה מלכות שכזו. אם כך, מדוע נאמר בפסוק ז׳: "בני אתה, אני היום ילידתיך"?

1. בפסוק זה יהוה מציין את קרבתו למשיחו ומתאר את הקשר שלהם כשל אב ובנו. קשר זה מצדיק את העברת הירושה – השליטה בעולם – לידי המשיח. כידוע, ירושה עוברת באופן טבעי וחוקי מאב לבנו.

2. יהוה מכנה את המשיח ואת מלך התבל כבנו גם כדי ללמדנו על הקרבה ששוררת בין ההוויות שמרכיבות את האלוהות האחת.

3. נוסף על כך, יהוה מכנה את המשיח ואת מלך התבל כבן שהוא הוליד, כרמז לאופן בואו של המשיח לעולם. נבואות כמו בראשית ג׳, טו׳, מיכה ה׳, א׳, ישעיהו ז׳ יד׳, ט׳ ה׳-ו׳ מלמדות שהמשיח ייוולד באופן על-טבעי דרך עלמה (בתולה). הדברים שיהוה אומר במזמור ב' בעצם עוזרים לנו לזהות את המשיח האמיתי.

פסוקים יא׳-יב׳: יהוה מנחה את שליטי העמים ומבהיר להם מה עליהם לעשות כדי להינצל ממשפטו –  "עִבדו את יהוה ביראה וגילו ברעדה. נַשקו בַּר (בּן) פן יֶאנף ותאבדו דרך, כי יבער כמעט אפו, אשרי כל חוֹסֵי בו". אלוהים מצווה על בני-האדם לעבוד את יהוה ביראה, כלומר לציית לדברו, לחיות על פי רצונו ולתת לו את הכבוד הראוי כמלך המלכים וריבון העולם. ואיך צריכות לבוא לידי ביטוי היראה והאהבה שלנו ליהוה? ביחס שלנו לבן (לַבַּר): "אשרי כל חוסי בו". אנו מצוּוים לבטוח בבן האלוהים ולחסות תחת כנפיו.

 

מי הוא הבן?

הנביא ירמיהו אמר: "כה אמר יהוה, 'ארור הגבר אשר יבטח בָּאדם ושָׂם בשר זרועו, ומן יהוה יסור ליבו' " (יז׳, ה׳). בפסוק ז׳ הוא ממשיך לצטט את יהוה ואומר: "ברוך הגבר אשר יבטח ביהוה והיה יהוה מִבטחו". מכיוון שלבני-אדם אסור לעבוד אדם בשר ודם, יוצא אם כן שה-"בן" במזמור ב' חייב להיות אלוהים בכבודו ובעצמו. בני-האדם מצוּוים לבטוח ביהוה ולא באדם. שוב, יהוה מכנה את המשיח בתואר "בן" על מנת לציין את הקרבה ביניהם, ולא את השוני במעמדם האלוהי. מזמור ב' מספק נתון חשוב נוסף. אם אפשר לכנות את המשיח בתור "בן-אלוהים", הרי שההוויה שאותה אנחנו לא רשאים לראות יכולה להיקרא "אלוהים אבא".

בספר משלי ישנה התייחסות נפלאה לבן האלוהים.

משלי ל׳, א׳-ד׳: "דברי אגור בן יקה המשא נאום הגבר לאיתיאל, לאיתיאל ואוכל. כי בער אנוכי מאיש ולא בינת אדם לי. ולא למדתי חכמה, ודעת קדושים אדע. מי עלה שמים וירד? מי אסף רוח בחופניו? מי צרר מים בשמלה? מי הקים כל אפסי ארץ? מה שמו? ומה שם בנו כי תדע?"

הפרק מביא את מסקנותיו של אָגוּר. אגור היה בנו של יֶקֶה ואב חכם. כל פרק ל' מוקדש לדברי התוכחה שהוא מעלה בפני שני בניו (או שני בחורים צעירים), אִיתִיאֵל ואוּכָּל. אגור אומר להם: "אתם חושבים שאינני מבין דבר בנוגע לחיים, שאינני חכם מספיק ואין לי כל מושג לגבי אלוהים ואופן פעולתו בקרב בני-האדם. ובכן, מאחר שאתם חושבים אותי לטיפש ואת עצמכם לחכמים ממני, הרשו לי לשאול אתכם מספר שאלות.

א. מי עלה לשמים וירד?

ב. מי אסף את הרוח בחופן ידיו?

ג. מי שם את כל המים שבעולם בכיסו?

ד. מי יסד את העולם וממשיך לשמר את כל חוקי הטבע?

ה. מה שמו?

ו. מה שם בנו?

שאלות א-ה נשאלו על ידי אגור כשאלות רטוריות שהתשובה על כולן הייתה ברורה – אלוהים.

אך מה לגבי השאלה השישית?

 

ספר הזוהר

היסוד למיסטיקה היהודית, מכיר בכך שרעיון הריבוי שבאיחוד אינו זר למחשבה היהודית, רעיון הריבוי בתוך האלוהים האחד ברור בהחלט. בקטע המפרש את קריאת שמע, נכתב בזוהר: "שמע ישראל יי אלוהינו יי, וכולם הם אחד. ועל כן נקרא אחד. הרי שלשה שמות הם, ואיך הם אחד? ואף על פי שאנו קוראים אחד דהיינו שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. אבל איך הם אחד? אלא במראה של רוח הקודש נודע, כשהם בסוד המראה של עין הסתום לדעת ששלשה (דהיינו ג' קוין המרומזים בה' אלהינו ה'), הם אחד, וזהו סוד הקול שנשמע, שקול הוא אחד, ובו ג' בחינות: אש, רוח ומים, וכולם אחד בסוד הקול. אף כאן, ה' אלוהינו ה', הם אחד, ג' בחינות, והן אחד" (זוהר, ג': שמות מ"ג ב').

אין אנו מאמינים בקדושתו של ספר הזוהר, ההיפך הוא הנכון. אך הבאנו אותו לדוגמא לכך שרעיון זה איננו זר אפילו במחשבת-ישראל.

לסיכום, בעזרת דוגמאות מועטות בלבד, ניתן היה לראות שהתנ"ך מדבר על אלוהים אחד, אך מורכב משלוש הוויות, דמות המלך הסמכותי, דמות הבן האוהב ודמות רוח אלוהים, שכולן מרכיבות אלוהים אחד. בעצם, לא כל כך קשה להבין את זה, הרי בן-האדם שנברא בצלם אלוהים גם אחד אך לא יחיד, ישנה הרוח וישנו הבשר ויש שיאמרו שישנה גם הנשמה, וביחד הם מרכיבים אדם אחד המורכב בתוכו ליותר מאחד.

 

יהודים לא מאמינים ב"שילוש"! אנחנו מאמינים באלוהים אחד, איך אתם מאמינים בשלושה אלוהים שונים?!

אנחנו בשום אופן לא מאמינים בשלושה אלוהים. האלוהים שלנו הוא אחד, ושמו הוא יהוה (או "השם", כפי שקוראים לו הדתיים). הוא התגלה לנו דרך בּנוֹ, המשיח, שהוא עצם דמותו של אלוהים, והוא נוגע בנו ומדבר אלינו באמצעות רוחו. אלה הן אמיתות רוחניות עמוקות. תיאולוגים מתקופות מאוחרות יותר כינו את המערכת הזאת "שילוש" – אלוהים אחד בשלוש הוויות. אבל המילה "שילוש" אינה מופיעה בשום מקום בברית החדשה, והיא זאת שמבלבלת אותך.

היהודים המשיחיים מאמינים אך ורק באלוהים אחד, ותאמין או לא, גם הנוצרים. האמונה הזאת מנוסחת היטב בהצהרת האמונה שעליה חתומים אנשי הכנסייה האנגליקנית, "יש רק אלוהי אמת אחד, והוא נצחי, ללא גוף, איברים או תאוות; כוחו, חוכמתו וטובו הם אין סופיים; הוא הבורא והמכונן של כל הדברים – הנראים והבלתי נראים גם יחד".[1] לדברי כמה תיאולוגים משיחיים בימינו, "יש עיקרון אחד שהמשיחיים אינם מוכנים לוותר עליו, והוא הרעיון שאלוהים הוא אחד. העניין הזה אינו נתון למשא ומתן. זוהי עובדה שמבוססת היטב על הכתובים".[2] וגם, "האחדות של אלוהים היא אחד מעמודי היסוד שעליהם בנויה האמונה המשיחית כולה. איננו יכולים להתכחש לעובדה שאלוהים הוא אחד".[3] האם ההצהרה הזאת על אחדותו של אלוהים מהווה בעיה עבור יהודי דתי כלשהו?

האלוהים שאנחנו עובדים ומעריצים הוא נשגב מהבנתנו. בספרות הסוד היהודית הוא נקרא "אין סוף", והחשיבה היהודית המסורתית מודה בכך שלאלוהים יש היבטים שונים. אפשר לומר שהוא אחד, ושהוא יותר מאחד. לאלוהים יש הרבה ממדים! אנחנו לא יכולים להכניס אותו לקופסה קטנה ולעשות לו ניתוח מתמטי.[4] טבעו הנצחי של אלוהים אינו ברור עד סופו, ובכך יודה כל מי שמאמין באלוהים אחד. אנחנו – עם ההבנה המוגבלת שלנו – יכולים לתאר אך בקושי את האין סוף של אלוהים. על כך כבר אמר לי אינטלקטואל יהודי, "הידע שלנו על אלוהים שווה בערך לידע שיש לזבוב על פיזיקה גרעינית".[5]

וכמו תמיד, השאלה היא מה אומר על כך התנ"ך. לדיעות של נוצרים ויהודים יש משמעות רק אם הן עולות בקנה אחד עם דבר אלוהים. לכן עלינו להתחיל מההתחלה ולבנות את התפיסה שלנו על היסודות הנכונים. זכרו, עניין השילוש נולד כאשר מאמינים בישוע בחנו את כל חלקי הפאזל וניסו ליישב זו לצד זו את הראיות שעולות מן הכתובים. עלינו לבדוק את הראיות האלה לפני שנגיע למסקנות כלשהן – שליליות או חיוביות.

הצהרת האמונה היהודית הבסיסית – "קריאת השמע" – נמצאת בדברים ו' 4. הקריאה המסורתית של הטקסט היא "שמע, ישראל: ה' אלוהינו, ה' אחד" (בהמשך נבדוק פירושים אחרים). היהודים המשיחיים טוענים שהמילה "אחד" מעידה על אחדות מורכבת – אחדות של כמה פריטים נפרדים, ואילו היהודים המסורתיים טוענים שהמילה מעידה על אחדות מוחלטת.

אבל האמת היא שפירוש המילה "אחד" הוא פשוטו כמשמעו – אחד. אומנם יתכן שהיא מרמזת על אחדות מורכבת (כמו שיש בקבוצה אחת, בזוג אחד, אשכול אחד וכן הלאה), אבל היא אינה מדברת על כך ישירות. יחד עם זאת המילה "אחד" בהחלט אינה מדברת על אחדות מוחלטת, ורעיון זה בא לידי ביטוי בצורה מפורשת במאה השתים עשרה, על ידי הרמב"ם, שקבע שהעם היהודי חייב להאמין שאלוהים הוא "יחיד".[6] אין ספק שתגובתו של הרמב"ם התעוררה נוכח דיעות "נוצריות" מוגזמות שסותרות את הכתובים, ושעוררו ביהודים את הרושם שהנוצרים עובדים שלושה אלים. למרבה הצער, הרמב"ם אמר את מה שאמר כתגובה למצב מסוים שנוצר, אבל התגובה שלו מרחיקה לכת מעבר למה שנאמר מפורשות בכתובים. בעצם, אין אפילו פסוק אחד בכתובים שמצהיר מפורשות וישירות שאלוהים הוא אחדות אחת מוחלטת.

אם כך, מה כוונתה של קריאת שמע? הדיעה הרווחת והמסורתית – זו שמוכרת לרוב היהודים – היא שהטקסט מבהיר שאלוהים הוא "אחד". אם כך, עלינו לבחון לעומק את השימוש שהכתובים עושים במילה הזאת. לפי בראשית ב' 4, כשאדם מתאחד עם אשתו, השניים הופכים ל"בשר אחד" – כלומר לאחדות מורכבת (של שני פריטים בודדים). כך גם בשמות ל"ו 13, שם אלוהים מצווה על משה לחבר את היריעות זו לזו כדי ליצור משכן "אחד" (ראה גם שמות כ"ו 6,11; ל"ו 18). למשכן האחד יש מרכיבים רבים.

התנ"ך מדבר גם על כך שעם ישראל הוא "גוי אחד" (ראה שמואל ב' ז' 23; יחזקאל ל"ז 22). עם ישראל היה עם אחד שמנה כמה מאות אלפי אנשים. גם האנשים שחברו יחד כדי לבנות את מגדל בבל היו "עם אחד" (בראשית י"א 6), וכך גם האיחוד של תושבי שכם עם בני ישראל (ל"ד 16, 22). יכולים להיות היבטים רבים לאחדות שכזאת!

יש עוד דוגמאות רבות בתנ"ך,[7] אבל חשוב להבהיר את הנקודה העיקרית: האמירה שיהוה, אלוהי ישראל, הוא אחד, אינה מלמדת דבר על טבעו – האם הוא אחד ויחיד או עשרה שהם אחד. בעצם, זה בכלל לא חשוב, משום שמאז ומתמיד היה כל אל "אחד". הבעיה היתה שהיו כל כך הרבה אלים שהתחרו על הסגידה של בני עמנו. זה היה הקרב האמיתי של בני ישראל, כפי שהזהיר אותם אלוהים בעשרת הדיברות וכפי שמשה ויהושע התריעו פעמים כה רבות:

"אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים, מבית עבדים. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פנַי.

שמות כ' 2

"לא תשתחווה לאלוהיהם ולא תעבדֵם, ולא תעשה כמעשיהם, כי הרוֹס תהרסֵם ושבוֹר תשבור מצבותיהם.

שמות כ"ג 24

"לבלתי בוא בגויים האלה – הנשארים האלה איתכם; ובשם אלוהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם.

יהושע כ"ג 7

קריאת השמע לא עוסקת בנושאים פילוסופיים כמו האחדות המורכבת או המוחלטת של אלוהים (האם מישהו בכלל העלה על דעתו רעיון כזה?[8]). אדרבה, היא אומרת לבני עמנו שאלוהים לבדו צריך להיות האלוהים שלנו – ולא אף אל אחר.

זוהי המשמעות המדויקת של "אחד", וכך זה גם בכל מקום אחר בכתובים. ראה, למשל, דברי הימים א' כ"ט 1, "ויאמר דויד המלך לכל הקהל: 'שלמה בני אחד בחר בו אלוהים, נער ורך, והמלאכה גדולה כי לא לאדם הבירה, כי לה' אלוהים' ". המילה "אחד" מבהירה כאן שאלוהים בחר אך ורק בשלמה לבדו, ולא באף אחד אחר.[9]

כך הבינו את קריאת שמע גם פרשנים יהודים בימי הביניים, כמו אברהם אבן עזרא ורשב"ם (רבי שמואל בן מאיר). אם כך, אין זה טיעון "נוצרי" מאוחר יותר, שלפיו דברים ו' 4 אינו מלמד שאלוהים הוא אחדות מוחלטת.[10] בעצם, משה וויינפלד, חוקר יהודי מוביל של הכתובים, שכתב לצורך דיון דקדוקי טכני את קריאת שמע כ"שמע, ישראל! יהוה אלוהינו הוא יהוה אחד",[11] ונתן לדיון שלו על דברים ו' 25-4 את הכותרת, "נאמנות בלעדית ליהוה". הכוונה של דברים ו' 4 היא שרק אלוהים הוא אלוהי ישראל.

הדברים האלה תואמים את המדרש המפורסם לקטע הזה (ראה בבלי, פסחים נו א; ספרי דברים לא; בראשית רבה צח ד), שמשתמש בשם "ישראל" ככינוי ליעקב. המדרש מספר שעל ערש דווי ביקש יעקב לגלות לבניו את הצפוי להם בקץ הימים, אבל אז גילה שנסתלקה ממנו השכינה. יעקב חשש שמא אחד מבניו ימצא פסול ולא ישמור אמונים לאלוהים, אבל על כך אמרו לו בניו, "שמע, ישראל (כלומר שמע יעקב, אבינו), ה' אלוהינו ה' אחד (לבדו)… כשם שאין בליבך אלא [אלוהים] אחד, כך אין בליבנו אלא [אלוהים] אחד". ועל כך ענה להם יעקב, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".[12] כאמור, אין לדברים כל קשר לטבעו של אלוהים ולמהותו. זוהי הצהרת אמונה בכך שאלוהים לבדו – אלוהי יעקב, אלוהי ישראל – יהיה האלוהים של צאצאי יעקב.

גם הנביאים אמרו את אותם דברים:

"אל תפחדו ואל תִירהוּ [תיראו]. הלא מאז השמעתיך והגדתי? ואתם עֵדַי. היש אלוה מבלעדַי? ואין צוּר, בַּל ידעתי.
ישעיהו מ"ד 8

"אני ה', ואין עוד; זולתי אין אלוהים.
ישעיהו, מ"ה 5

"כי כה אמר ה' -בורא השמים הוא האלוהים; יוצר הארץ ועושָׂה, הוא כוֹננָה; לא תוהו בראה, לָשֶבת יְצרה -"אני ה', ואין עוד". (פס' 18)

"פנו אלי והיוושעו, כל אפסֵי ארץ; כי אני אל, ואין עוד. (פס' 22)

כל תלמיד של ישוע יסכים עם המילים האלה. אלוהים לבדו הוא אלוהינו (הרחבה על עניין זה ראה בטיעון 3.4). עלינו לדעת מי הוא אלוהים. מה אומרים הכתובים על כך? הם מכנים את אלוהים בכינויים שונים ומתארים אותו בדרכים שונות. מה המשמעות של כל התיאורים והכינויים האלה? האם יש בתנ"ך רמז כלשהו לכך שאלוהים הוא "ישות מורכבת"? האם אלוהים הוא ישות מורכבת, כמו בעל ואשה שהם אחד, כמו המשכן שהוא אחד על כל חלקיו, וכמו עָם – שהוא אחד על כל מיליוני האנשים השייכים לו?[13]

עלינו לזכור שהנושא שעל הפרק הוא לא מספר האלוהים שאנחנו עובדים – שלושה או אחד. הרי אלוהי אמת יש רק אחד! אלוהי הברית החדשה הוא אותו אלוהים שעליו מדבר התנ"ך. אבל מי הוא בדיוק? איך הוא מתגלה לנו? באיזה מובן הוא אלוהים אחד? האם מדובר ב"מתמטיקה רוחנית", או שיש כאן איזו תעלומה? העולם הוא "אחד", האוקיינוס הוא "אחד", וגם אלוהים הוא "אחד", אבל מה זה אומר?

אולי הבעיה אינה קשורה כל כך בטבעו של אלוהים, אלא בתגובה השלילית, הטעונה כל כך, לכל מה שמדיף ריח "נוצרי". אולי הבעיה קשורה בדגש היתר על נושא השילוש, שלא הוסבר כהלכה ואינו מובן דיו. אולי כדאי שלרגע אחד נפסיק לחשוב על מה שהנוצרים והמשיחיים מאמינים בו, כי לא כל דבר שיש עליו תווית "נוצרית" או "משיחית" הוא באמת משיחי ומבוסס על הכתובים. אולי כדאי שנראה בעיני רוחנו רב יהודי ישיש, החושף את התעלומות של אלוהים. הקשיבו לדברים שהוא אומר בשעה שהוא סורק באצבעותיו את זקנו הארוך, האפור. "אני לא מדבר על כך עם כל אחד", אומר הישיש. "הנושא עצמו הוא מאוד עמוק. אבל אתה נראה לי בחור כן ואמיתי, ולכן אחשוף בפניך כמה סודות".

וכך הוא מתחיל לספר לך על עשר הספִירות – הנביעות השמיימיות שמשמשות כ"מתווכות או כחוליות מדורגות בין הבורא שהוא כולו רוחני ושאי אפשר להכירו, לבין עולם החומר". כשאתה שואל, "אבל האם זה לא סותר את האמונה שלנו באחדות של אלוהים?" הוא עונה, "אלוהים הוא שלמות אורגנית, אבל כוחו ועצמותו באים לידי ביטוי באופנים שונים – כפי שחיי הנפש הם אחד, אם כי לפעמים הם באים לידי ביטוי דרך העיניים, הידיים והגפיים האחרות. אלוהים והספירות שלו דומים לאדם ולגופו: יש לו כמה גפיים, אבל הוא עצמו אחד. אפשר לתאר את זה גם אחרת, כעץ שיש לו גזע אחד, אבל ענפים רבים. העץ הוא אחד, ובכל זאת מורכב מאיברים רבים. כך זה גם עם גוף האדם וכך זה עם אלוהים. האם אתה מבין?"[14]

ועכשיו הקשב לאותו רבי, כשהוא אומר לך, "הכתובים שלנו מתארים את אלוהים כיושב במרומים, ויחד עם זאת הוא שוכן בענן ובאש שכיסו את המשכן, וממלא את הנביאים ברוחו. במקביל התנ"ך מספר לנו שכבודו ממלא את היקום! האם אתה מבין כמה מורכבת היא האחדות של אלוהים?"

ומה היה קורה אילו התחיל אותו רב לדבר על מונחים מיסטיים אחרים שקשורים באלוהים, כמו הרז שבשלושה (בארמית: רָזָא דִיתלַתָא, רזי ד'שלושה), ומסביר שבזוהר יש חמישה ביטויים שונים המתארים היבטים שונים בטבעו של אלוהים בעל שלושת הממדים? מה היית מבין מההתייחסות שלו לשלושה ראשים, שלוש רוחות, שלוש צורות התגלות, שלושה שמות ושלושה גוונים של פרשנות שמתארים את הטבע האלוהי? הזוהר מדבר על האחדות של כל יום, אחדות שבאה לידי ביטוי בקריאה "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". הזוהר מסביר ששלושת השמות האלה הם אחד. הכיצד? ההסבר הוא: רק על ידי אמונה, בחזון של רוח הקודש. גם רז הקול (הדרך שבה הקול נשמע) פועל בדרך דומה, כי למרות שהקול הוא אחד, יש בו שלושה יסודות: אש, אוויר ומים.[15] הנושא הזה של "האלוהות" הוא מאוד עמוק!

לאורך הדורות הצביעו תלמידיו של ישוע על מקומות שונים בתנ"ך שמדברים על אלוהים בלשון רבים, כהוכחה לקיומו בשלוש ישויות. לדוגמה, בפסוק הראשון בבראשית הבורא נקרא "אלוהים", לשון רבים של המילה "אל". בבראשית א' 26 אלוהים אומר, "נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו" – שוב לשון רבים. בבראשית ג' 22 הוא אומר, "והיה [האדם] כאחד מאיתנו". בבראשית י"א 7 אומר אלוהים לאחר שבני האדם החלו לבנות את מגדל בבל, "נרדה ונבלה את שפתם". כך זה גם בישעיהו ו' 8, שם אלוהים אומר, "את מי אשלח? ומי ילך לנו?"

האם כל הדברים האלה מוכיחים שאלוהים הוא אחדות מורכבת? עוד בתקופת התלמוד (בבלי, סנהדרין לח ב) ניסו הרבנים להבהיר שבכל פעם שיש שימוש בלשון רבים, מיד אחריה באה לשון יחיד. הכוונה היא שהכתובים מרבים לכנות את בורא העולם בשם שהוא בלשון רבים (כמו אלוהים) ואחריו בא פועל בלשון יחיד (כמו ברא, בראשית א' 1). אחרי שנאמר בבראשית א' 27-26, "נעשה אדם" (רבים), נאמר, "ויברא אלוהים" (יחיד).[16]

אם כך, מי צודק?

האמת היא שאין כל דבר יוצא דופן בכך שבורא העולם נקרא "אלוהים" (מילה שאפשר לייחס גם לבורא השמים והארץ, וגם לאלילים). במזרח הקרוב הקדום היה מקובל לפנות לאלוהות כלשהי בלשון רבים,[17] וכך גם כשדיברו על בעל בית או על אדון. הנה כמה דוגמאות. בבראשית כ"ד דיבר משרתו של אברהם על אדונו בלשון רבים ("אדונים"). בבראשית ל"ט יוסף דיבר על פוטיפר בלשון רבים, ובמלכים א' א' 11 מתואר דוד המלך בלשון רבים ("אדונינו"). בשמות כ"א התורה מדברת על עבד ועל "אדונים", אם כי הכוונה רק לאדון אחד. בישעיהו י"ט 4 הנביא מספר לעמו שאלוהים יסגיר אותם בידי נוגש אכזר, "אדונים קשה" (השם ברבים, התואר ביחיד). בישעיהו ט' 3 נאמר שהחמור יודע אבוס בעליו (לשון רבים, אם כי מדובר רק בבעלים אחד). לעומת זאת חלקו הראשון של הפסוק מדבר על בעליו של השור בלשון יחיד ("ידע שור קונהו").

הדוגמאות האלה, שהן שכיחות למדי, מבהירות ששמות מורכבים בלשון רבים שימשו לעיתים קרובות ביחס למנהיגים, בעלים, אדונים או מלכים. על אחת כמה וכמה השתמשו בצורת ביטוי זה כדי לדבר על אדוני האדונים, על מלך המלכים, על אלוהים. במלאכי א' 6 אלוהים שואל, "אם אדונים אני איה מוראי?" ובתהילים ח' 2, 10 קורא המשורר, "יהוה אדונינו". בדברים י' 17 יהוה מתואר כ"אלוהי האלוהים ואדוני האדונים".

אני מבקש שתחשוב על עובדה נוספת לפני שתקפוץ למסקנה שלשון הרבים, המשמשת לפעמים בשמות שניתנים לאלוהים, אינה הוכחה לאחדות שלו. העברית, לצד שפות שמיות אחרות, מבטאת לפעמים גדוּלה, עליונות, הדר ושלמות על ידי שמות מורכבים. כשמדברים בלשון רבים על ישות יחידה, מבטאים הדרת כבוד, בעלות או אלוהיות. כלומר, המושג של "אחדות מורכבת" או "רבים שמרכיבים את האחד" היה חלק משפת התנ"ך. מונחים אלה אינם זרים למי שמורגל בכתובים.[18] אומנם ההתייחסויות האלה לאלוהים או לאדונים בלשון רבים אינן מוכיחות את עניין השילוש, אבל הן תואמות כליל את מה שאני מבקש לומר כאן, שבמובן מסוים האחדות של אלוהים היא מורכבת.

ומה לגבי משפטים שאלוהים עצמו אמר, כמו "נעשה אדם בצלמנו… והיה לאחד מאיתנו… נרדה ונבלה… מי ילך לנו?" האם הפסוקים האלה מוכיחים את קיומו של השילוש? גם תלמידי ישוע וגם יהודים נתנו תשובות רבות לשאלה הזאת. למשל, אלוהים האב דיבר עם הבן והרוח (ואולי עם הבן או הרוח), אלוהים דיבר עם מלאכים, והוא נשא ונתן עם עצמו. בכל המקרים האלה העברית משתמשת בלשון רבים. רשימת התשובות שניתנו לשאלה הזאת היא אין סופית, והרשימה של טיעוני הנגד שהועלו כנגד אותן תשובות ארוכה לא פחות.[19] אם כך, במה האדם אמור להאמין?

ההצעה שלי מאוד פשוטה: הכר בכך שכל הפסוקים האלה מהתנ"ך מתארים את אלוהים בלשון רבים ומציינים את הגיוון שקיים בתוך האחדות שלו. יחד עם זאת, אפשר לפרש את זה גם אחרת. בכל אופן, הפסוקים האלה מתאימים עם האמונה בשילוש ותומכים בה. הם אינם מוכיחים אותה, אבל גם אינם מפריכים אותה.

בנקודה זו ודאי תחשוב שאני פותח פתח רחב מדי לגישות שונות בעניין אחדותו המורכבת של אלוהים. אולי תטען שאיך שהוא, חייב להימצא בתנ"ך פסוק שמפריך את כל מה שאמרתי ומבהיר מעל לכל ספק שאלוהים הוא אחד. אחרי הכל, האמונה באחדותו של אלוהים היא יסוד עיקרי ביהדות.[20] בהקשר זה מרבים לצטט את זכריה י"ד 9, כדי להוכיח שבאחרית הימים, "והיה ה' למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה' אחד (כלומר, יכירו בכך שהוא אחדות מוחלטת) ושמו אחד (כדי להדגיש את העובדה שהוא אינו יותר מאחד)". כך שבסוף, כשהכל יתברר, ידעו כולם שאלוהים הוא אחדות מוחלטת ולא אחדות מורכבת או שלושה שהם אחד. נקודה.[21]

אבל האם זו היתה כוונתו המקורית של זכריה? הנביא לא היה בוחר להשתמש במילה "אחד" בפסוק זה אילו רצה לדבר על טבעו של אלוהים ועל אחדותו המוחלטת. נחזור לרגע לזכריה י"א 8, שם מדבר הנביא על "יֶרח אחד". מה זה אומר לגבי טבעו של הירח? האם זה אומר שאין בו שלושים יום משום שהוא אחד?

זו הסיבה שבאחד התרגומים של זכריה י"ד לאנגלית מופיעה הערת שוליים ליד פס' 9, המסבירה שכוונת הפסוק לכך ש"ביום ההוא יעבדו את ה' לבדו בשמו האחד". בדיוק כך. הנבואה הזאת מדברת על כך שכל העמים יִפנו ליהוה, יַפנו עורף לאלילים שלהם ולדתות השקר השונות ויעבדו אך ורק אותו.[22] הפסוק בזכריה אינו אומר דבר על כך שאלוהים הוא אחד ויחיד בטבעו. הוא רק אומר שכולם יעבדו אותו בתור אלוהי האמת האחד והיחיד. כך מלמדת הברית החדשה.

שים לב לפסוקים הבאים, הידועים לכל. כשאחד הסופרים שאל את ישוע, "איזוהי המצווה הראשונה מכל?" ענה לו ישוע, "הראשונה היא 'שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד, ואהבת את ה' אלוהיך בכלל לבבך ובכל נפשך ובכל שכלך ובכל מאודך' " (מרקוס י"ב 28-30). זמן קצר לפני צליבתו התפלל ישוע ואמר, "ואלה הם חיי עולם: שיכירו אותך, אלוהי האמת לבדו, ואת אשר שלחת – את ישוע המשיח" (יוחנן י"ז 3). כן, ישוע בכבודו ובעצמו לימד שאביו הוא האלוהים האחד והיחיד!

כיפא אמר את אותם דברים, וגם שאול לימד מפורשות שאלוהי האמת היחיד, אבינו ובוראנו, שלח את ישוע בנו כמשיח ואדון.

ראשית אצטט את דבריו של כיפא, "אנשי ישראל, שִמעו את הדברים האלה: ישוע מנצרת, איש שנתאשר לכם מטעם אלוהים בגבורות ובניסים ובאותות אשר האלוהים עשה על ידיו בתוככם, כפי שאתם עצמכם יודעים… את ישוע זה הקים אלוהים לתחייה ועל זאת אנחנו כולנו עדים… לכן ידע נא כל בית ישראל בבירור, שאלוהים שם לאדון ולמשיח את ישוע זה אשר אתם צלבתם" (מעשי השליחים ב' 22, 32, 36). והנה מה שאמר שאול, "אנחנו יודעים כי אין ממשות לאליל בעולם וכי אין אלוהים אלא אחד. וגם אם יש הקרויים 'אלים', אם בשמים ואם בארץ – כשם שיש אלים רבים ואדונים רבים – הרי לנו יש אלוהים אחד, האב אשר הכל ממנו ואנחנו למענו; ואדון אחד, ישוע המשיח, אשר הכל דרכו ודרכו אנחנו מתקיימים" (הראשונה לקורינתים ח' 6-4).[23] "הן אחד האלוהים, ואחד המתווך בין אלוהים לבני אדם – האדם המשיח ישוע. אשר נתן את עצמו כופר בעד הכל. זאת העדות בעיתותיה" (הראשונה לטימותיאוס ב' 6-5). שאול כתב לתסלוניקים על כך שכולם שמעו "כיצד פניתם מן האלילים לאלוהים כדי לעבוד אל חי ואמיתי, ולחכות לבנו מן השמים, אשר הוא הקימו מן המתים, לישוע המציל אותנו מן הזעם הבא" (הראשונה לתסלוניקים א' 10-9).

זוהי אחת הסיבות העיקריות לכך שאלוהים שלח את בנו לעולם: כדי שבאמצעות ישוע המשיח, אנשים מכל עם ומכל אומה יפנו עורף לאלילים ולמסורות מתות ויפנו לאל החי והאמיתי. הברית החדשה היא ללא ספק מונותאיסטית, והיא שופכת אור נוסף על המונותאיזם של התנ"ך. האל היחיד שהוא חי ואמיתי הוא אחד, אבל האחדות שלו מורכבת, מיוחדת ונשגבת מבינת אדם.

הנה כמה נקודות חשובות שראוי להביא בחשבון. ארחיב עליהן בטיעונים הבאים.

·התנ"ך מבהיר שאיש אינו יכול לראות את אלוהים, ויחד עם זאת במקרים מסוימים מסופר שאנשים ראו אותו. אם כך, את מי הם ראו?

·התנ"ך מלמד שאלוהים מתגלה לפעמים עלי אדמות, בדמות אדם. יחד עם זאת, בתוקף היותו אלוהים הוא יושב במרומים. איך אפשר ליישב את שני הדברים האלה?

·התנ"ך מתאר לפעמים את רוח הקודש כישות נפרדת ולא רק ככוח לא אישי. האם המילים "רוח הקודש" הן שם נרדף לאלוהים, או שהן מתארות חלק מטבעו, את רוחו?

·התנ"ך מדבר על דבר אלוהים כעל ישות נפרדת, כעל משהו שראוי לשבח והלל, שנשלח לבצע משימות מסוימות ופועל בעולם. מהו הדבר הזה? (אם תקרא בעיון רב את הטיעון הבא, תבין מה יש לרבנים לומר על "דבר אלוהים", על מה שנקרא "מימרא" בארמית).

הרבנים הרבו לדבר על השכינה, על נוכחות אלוהים, שמתארת את ההיבט האימהי באישיותו של אלוהים.[24] הם לימדו שהשכינה יצאה לגלות עם העם היהודי, ושסבלה עם "ילדיה" בארץ נכר (מידע נוסף על כך ראה בטיעון הבא). לפי התפיסה הזאת, אלוהים לא יוכל לשוב ולהיות "שלם" לפני שבני עמו ישובו מהנדודים הפיזיים והרוחניים שלהם והמקדש ייבנה. הרבנים ביססו את הרעיון הזה על פסוקים האומרים שאלוהים נמצא עם עמו (באופן אישי או קיבוצי) בצרותיהם, במצוקותיהם ובגולה (ראה מכילתא דרבי ישמעאל, מסכת דפסחא יד).

רבי עקיבא אף הרחיק לכת ואמר שלפי הכתובים, כשאלוהים גאל את עמו הוא בעצם גאל את עצמו (שם). יש חסידים ששילבו את מושג השכינה עם הרעיון המיסטי של ספירות והרחיקו שלב אחד נוסף. הם מאמינים ש…

"המצוות נועדו לסייע לשכינה להתאחד עם תפארת [ספירת ההוד וההדר], היסוד הזכרי. חטאי ישראל מפריעים לאיחוד הזה ומונעים "איחוד מחדש של העולמות", שהוא תנאי מוקדם וחיוני לבואה של מלכות אלוהים.

"לאור אמונה זו אימצו החסידים את הנוסחה (למגינת ליבם של מתנגדיהם), "לשם יחוד קודשא בּריך הוא ושכינתיה [לשם אחדות הקדוש ברוך הוא ושכינתו]", שאותה הם משננים לפני כל עשיית מצווה.[25]

לפי התפיסה החסידית הזאת, אלוהים שרוי כרגע במעין מצב של "חוסר אחדות". משום מה נדמה לכולם שאחדותו של אלוהים היא עניין בסיסי ומובן מאליו! אבל בעצם, מדוע שננסה להקטין את התעלומה?

כפי שאמרתי, מדובר בתפיסות רוחניות נעלות. האחדות של אלוהים, או האחדות המשולשת שלו, אינה מובנת כראוי. בעצם, אם תשאל עשרה משיחיים אם הם מצפים לפגוש בבוא היום בשמים שלוש ישויות שונות של אלוהים – את אלוהים האב, את ישוע ואת רוח הקודש – תקבל תשובות שונות ומגוונות. מדוע? משום שהאחדות המשולשת של אלוהים איננה תורה מגובשת ומנוסחת היטב, או עניין שאפשר להסבירו בשלושים שניות ואפילו פחות מזה. הרי זה כאילו שאלת חסיד, "האם השכינה היא אלוהים?" או, "האם המימרא (דבר אלוהים) היא אלוהים?" או "האם הספירות הן אלוהים?"[26] (כששאלתי את השאלות האלה, קיבלתי תשובות שונות). מדובר בנושאים בעלי עומק פילוסופי ותיאולוגי.

עיין בפסוקים מהספר האחרון בברית החדשה – ספר התגלות. בפרק ג' 21 ישוע אומר שהוא ניצח וישב עם אביו על כיסאו. אבל מה זה אומר? לפי התגלות ד' 2, יוחנן, שכתב את הספר, נלקח לשמים בהשראת הרוח, שם הוא רואה "כיסא… ועל הכיסא יושב". היה זה ה' צבאות, "אשר היה והווה ויבוא" (ד' 8). אחר כך רואה יוחנן שבין הכיסא והזקנים עומד "שה (סמל לישוע) כמו שחוט" (ה' 6). הדרמה השמיימית הלכה ונפרשה לעיני יוחנן, שהוסיף וכתב, "וכל ברייה אשר בשמים ובארץ ומתחת לארץ ועל הים וכל אשר בם, שמעתי אומרים: 'ליושב על הכיסא ולשה הברכה והיקר והכבוד והעוז לעולמי עולמים' " (ה' 13).

שמת לב למילים? "ליושב על הכיסא ולשה". שים לב: בהתגלות ז' 9 יוחנן רואה "המון רב… עומדים לפני הכיסא ולפני השה", וקוראים, "הישועה לאלוהינו היושב על הכיסא ולשה" (ז' 10). התמונה הכללית ברורה, אבל לא קל לפענח את הפרטים. אלוהים יושב על הכיסא והשה איתו. אבל השה עומד "באמצע הכיסא" (ז' 17). מה זה אומר? אין ספק שזוהי תעלומה.

נעבור לסוף הספר, ובמובן מסוים לסופו של הסיפור. בהתגלות כ"ב 1 מסופר על "נהר מים חיים, מבהיק כבדולח, [ש]יוצא מכיסא האלוהים והשה". שים לב למילים "כיסא האלוהים והשה". הכיסא של האלוהים והשה. ועכשיו קרא את הפסוקים המדהימים הבאים, "כיסא אלוהים והשה יהיה בה (בעיר ירושלים החדשה), ועבדיו ישרתוהו. הם יראו את פניו ושְמוֹ על מצחותם" (כ"ב 4-3).

איזה תיאור מדהים! לאלוהים ולשה יש כיסא אחד (לא שניים), ועבדיו (לא עבדיהם) ישרתו אותו (ולא אותם) ויראו את פניו (לא את פניה). כיסא אחד, אלוהים אחד ופנים אחד. זוהי אמת עמוקה, מדהימה, מונותאיסטית במיטבה. אלוהינו הוא מורכב וייחודי! כמה פסוקים אחר כך אומר המלאך ליוחנן, "לאלוהים תשתחווה!" (כ"ב 9). האלוהים האחד של אברהם ומשה הוא האלוהים האחד של כיפא ושאול.[27]

1. ההצהרה מצוטטת אצל A. Lukyn Williams, A Manual of Christian Evidences for Jewish People (New York: MacMillan, 1919), 1:95.

2. Jack Cottrell, God the Redeemer (Joplin, Mo.: College Press, 1987), 135.
3. Robert Crossley, מצוטט שם, עמ' 136.
4. לדברי ס' ברסלאוור (Breslauer), "התפיסה המרכזית בתיאולוגיה היהודית היא מונותאיסטית". יחד עם זאת הוא מוסיף כי "האחדות של אלוהים היא לא במובן המתמטי. המונותאיזם מכריז שאלוהים הוא אחד ויחיד, שהשמיימי הוא מעבר לכל ריבוי מוכר". ראה "God: Jewish View", מצוטט אצל A Dictionary of the Jewish-Christian  Dialogue, ed. Leon Klenicki and Geoffrey Wigoder (New York): Paulist Press, 1984), 73. על הסבריו של ברסלאוור על הבעיות שיש ליהדות עם נושא השילוש, ראה הערה 14.
5. דברים דומים אמר צ'ארלס ספרג'ן, אחד המורים הנמרצים ביותר במאה התשע עשרה, "באותה מידה גם יתוש יכול לרצות לשתות את כל המים באוקינוס, בדיוק כמו שיצור בן מוות יכול להבין את האלוהים הנצחי".
6. Gerald Sigal, The Jew and the Christian Missionary: A Jewish Response to Missionary Christianity (Hoboken, N.J.: Ktav, 1981), 126-27 מצטט פסוקים כמו שמות ט' 7; שמ"ב י"ג 30; י"ז 12,22; קהלת ד' 8 – שכולם, לטענתו, משתמשים במילה "אחד" במובן של "אחד אבסולוטי, מוחלט". כך, לדוגמה, כשבשמואל ב' י"ג 30 נאמר, "היכה אבשלום את כל בני המלך ולא נותר מהם אחד", סיגל מספק סימוכין לטענתו, ואומר ש"המילה 'אחד' שמופיעה בפסוקים אלה פירושה אחד מוחלט, ושהיא נרדפת למילה 'יחיד' ". אבל כפי שכבר נאמר, "אחד" הוא אחד, ותו לא, ללא כל משמעות נוספת. זוהי המילה הפשוטה וההגיונית ביותר שהיה אפשר להשתמש בה בכל אחת מהדוגמאות שהביא סיגל. בעצם, קל מאוד להפריך את טענתו. אם משליכים את ההיגיון שלו על מקרים אחרים הרי שאפשר להבין ממשפט כמו, "כל הזוגות האחרים עזבו, ורק זוג אחד נשאר", שהזוג שנשאר היה אחדות מוחלטת! כמו כן אפשר לטעון שקהלת ד' 8 – "יש אחד ואין שני; גם בן ואח אין לו" – שסיגל טוען כי הוא "מעניין במיוחד", בעצם פועל נגד דעתו, שכן במקרה זה "אחד" מצריך פסוק נוסף שיבהיר שמדובר רק באדם אחד.
וזה עוד לא הגרוע מכל. בלי לציין כיצד הוא יודע זאת סיגל מצהיר, "במובן הזה [של 'יחיד'], ועם ליטוש נוסף, 'אחד' משמש בדברים ו' 4: 'שמע, ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד'. בפסוק זה המילה 'אחד' מדברת על אחד שהוא יחיד, מוחלט, ללא כל סייג". מי אומר? מניין לו לסיגל שזוהי המשמעות של "אחד" בפסוק זה – ועוד "עם ליטוש נוסף" – ושלא מדובר כאן באחדות מורכבת? זוהי דוגמה קלאסית להיגיון מעגלי: השלכה של תיאוריה מסוימת על טקסט קיים, ואחר כך שימוש באותו טקסט כדי להוכיח את התיאוריה!
7. ראה את הדוגמאות הבאות: ברא' א' 5 (הערב והבוקר יוצרים יום אחד, וכאן הכוונה היא ליום הראשון); ברא' א' 9 (כל המים בארץ נקווים למקום אחד); ברא' מ"א 26-25 (שני חלומותיו של פרעה הם בעצם חלום אחד); שמות כ"ד 3 (העם עונה בקול אחד).
8. השווה עם פרשנותו של המלומד היהודי בן זמננו, משה ווינפלד, לדברים ו' 25-4 (Deuteronomy 1-11, Anchor Bible [New York: Doubleday, 1991], 328-57). לגבי המשמעות של "אחד" בדברים ו' 4 הוא אומר, "המשמעות של 'אחד' כאן היא לא רק של אחדות אלא גם של יחידוּת" (337), עם התייחסות לדברי הימים א' כ"ט 1 (המילה 'אחד' מרמזת על בלעדיות"), וגם מעיר שבספרות של מזרח הקרוב הקדום ושל יוון, "אחדות בהקשר של אל כזה או אחר היתה כרוכה גם ביחידוּת" (338). באוגריתית (שפה אחות של העברית המקראית), המילה אחד משמשת ליחידוּת; השווה לדוגמה KTU 1.4:VII:49 עם "אחדי"; ראה גם את השימוש ב"אחד" בקוראן (סורה 6 פס' 19, עם הנוסח "אמור, הוא אלוהים אחד", שמשמש בקוראן לעיתים קרובות). עיין במיוחד בסורה 112 פס' 1 (השווה גם עם 39 פס' 4 ומקומות אחרים), "אומרים: הוא אלוהים האחד!" דיון רחב יותר על המונותאיזם של בני ישראל (והפולחן של אל אחד) בהקשר של המזרח הקרוב הקדום, ראה ספרו של מיכאל ל' בראון, Israel's Divine Healer, Studies in Old Testament Biblical Theology (Grand Rapids: Zondervan, 1995), 67-78.
9. כסימוכין לשוני נוסף לעמדה הזאת ראה A.B. Ehrlich, Mikra KiPheshuto (New York: Ktav, 1969), 1:322, ביחס ליהושע כ"ב 20 (שמדבר על עכן), "הוא איש אחד לא גווע בעוונו". ארליך, שהיה מלומד מבריק של הלשון העברית, הסביר שהמילה "אחד" בדברים ו' 4 קשורה ל"אלוהים האחרים שלא היו אלוהי ישראל", וציין שהפסוק אינו מתכוון "לומר… שאלוהים הוא אחדות מוחלטת בפני עצמו, כי באותם ימים, כל אל היה אחדות מוחלטת ולא היתה כל חלוקה באחדות שלהם; ולאבות שלנו – שקיבלו את התורה – לא היה ספק… שהאלוהים שלהם היה אחדות מוחלטת". ראה גם את הערותיו של החוקר היהודי של הכתובים ג'פרי טיגיי לדברים ו' 4, "אין זו הצהרה מונותיאיסטית, על כך שיש רק אלוהים אחד. הנקודה הזאת כבר הובהרה ב[פרק] ד' 35 ו-39, שם נאמר ש'יהוה הוא האלוהים' ו'אין עוד מלבדו'… לתפיסה הזאת – שקריאת שמע מתארת מערכת יחסים עם אלוהים יותר מאשר את טבעו – יש תימוכין גם בזכריה י"ד 9". Jeffrey H. Tigay, Deueronomoy, The JPS Torah Commentary (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1996), 76.
10. מן הראוי לחזור כאן על כך שגם אם מישהו רצה לטעון שהדגש של קריאת שמע הוא שאלוהים הוא אחד (מבחינה מספרית, לא כיחיד), הבהרנו שגם זה אינו אומר לנו דבר על טבעו (אחדות מוחלטת לעומת אחדות מורכבת לעומת שלושה שהם אחד וכן הלאה). כשישוע ציטט את השמע (ראה להלן), הוא הוסיף: "שמע, ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד" (מרק' י"ב 29), והתכוון שאלוהים הוא האלוהים האחד והיחיד שלנו. אבל בהקשר שבו נאמרו הדברים ישוע לא התכוון להיכנס כלל לדיון על טבעו של אביו שבשמים!
11. Weinfled, Deuteronomy 1-11, 330, 337-38. הצהרה זו יכולה להתפרש גם כאילו כוונתה היא שיש רק יהוה אחד, בניגוד לאלילי הבעל הרבים שהיו מאוד נפוצים במזרח הקדום (המילה "בעל" משמשת גם במשמעות של "אדון"), כמו בעל חדד, בעל ברית, בעל פעור, בעל זבוב. לעומתם היה רק יהוה אחד! ראה גם J.C. De Moor & M.J. Mulder, ba'al," ב-Theological Dictionary of Old Testament Theology and Exegesis, ed. Willem Van-Gemeren (Grand Rapids: Zondervan, 1997; שמכאן ואילך יופיע כ-NIDOTTE), 4:422-28.
12. כך מסבירים הרבנים מדוע הפכו בני ישראל ראויים לאמירת השמע. תגובתו של יעקב, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", היא כמובן הביטוי שמופיע אחרי קריאת השמע בסידור המסורתי.
13. כאמור למעלה, גם אם מייחסים לקריאת שמע את הפירוש הרוֹוח, המסורתי, שלפיו ה' אלוהינו הוא ה' אחד, השאלה עדיין נותרת בלתי פתורה, "מה פירוש המילה אחד?"
14. הציטוטים האלה מובאים כמעט מילה במילה ממאמרו של שמעון הרמן, "Sefirot", שמופיע ב-Encyclopedia of Hasidism, ed. Tzvi M. Rabinowicz (Northvale, N.J.: Aronson, 1996), 436-37. אבל לדברי הרבי מברסלב, "הכפירה הגדולה שמפניה חוששים המיסטיקנים… היא 'עקירה של השורשים', שמפרידה את התכונות האלה מהמקור השמיימי החבוי והופכת אותן למשהו עצמאי, שעומד בפני עצמו. ההיבט השמיימי שלהן נובע מכך שהן מזוהות עם האחדות הסודית של אלוהים, ולא מהביטויים הייחודיים והנפרדים שלהן… היהודים מדגישים את הפרדוקס שטמון במונותאיזם, משום שהם מסרבים לייחס מעמד עצמאי לתכונותיו של אלוהים כבורא, גואל וכזה שמזין את העולם. בעיניהם, הטענות הנוצריות בנוגע לשילוש 'עוקרות את השורשים', ולכן היהדות מגדירה זאת ככפירה" ("God: Jewish View", 74, 76).
אבל אפשר להבין טוב יותר את ההשקפות הנוצריות בנוגע לשילוש בעזרת תיאור של קשרים פנימיים שקיימים בתוך אחדות חיונית – עם הבחנה ברורה בין השלושה (בדומה לשורשים, גזע וענפים של עץ). התיאולוג המשיחי ג'ק קוטרל הגדיר זאת כך, "ההשקפה המסורתית בנוגע לשילוש רואה את אלוהים כאחד בטבעו, במהותו, בהווייתו". קוטרל מסביר, "כשאנחנו אומרים שלאלוהים יש שלוש ישויות במהות אחת, אנחנו אומרים שיש לו שלושה מוקדים של מודעות, השותפים למהות שמיימית אחת" (God the Redeemer, 154, 159). ללימוד יעיל של הנושא ראה Millard J. Erickson, God in Three Persons (Grand Rapids: Baker, 1995).
15. במקור בארמית, "יחודא דא הא אמרן בכמה דוכתי, יחודא דכל יומא, איהו יחודא דקרא (דברים ו) שמע ישראל יי' אלהינו יי' הא כלהו חד. ועל דא אקרי אחד? הא תלת שמהן אינון, היך אינון חד, ואף על גב דקרינן אחד, היך אינון חד. אלא, בחזיונא דרוח קדשא אתיידע, ואינון בחיזו דעינא סתימא, למנדע דתלתא אלין אחד. ודא איהו רזא דקול דאשתמע, קול איהו חד, ואיהו תלתא גוונין, אשא ורוחא ומיא, וכלהו חד, ברזא דקול. (ולאו אינון אלא חד) אוף הכא: יי' אלהינו יי' אינון חד. תלתא גוונין, ואינון חד". הזוהר, כרך ב', רעיא מהימנא, מג ב.
16. ובכל זאת התלמוד שואל, איזו משמעות יש ללשון רבים? התשובה החלקית שניתנת היא שהקדוש ברוך הוא "אינו עושה דבר אלא אם כן נמלך בפמליא של מעלה", לאור הנאמר בדניאל ד'.
17. ראה למשל מלכים ב' א' 3, שם נקרא בעל זבוב "אלוהי עקרון". הממצאים שנתגלו בתל אל-עמרנה שבמצריים מלמדים שבאכדית, פרעה שנחשב לאלוהִי, נקרא "אלוהַי". ראה גם Assyrich-babylonische Zeichenliste, Ergaenzungsheft zur 1. Auflage (AOAT 33) (Kevelaer/Neukirchen-Vluyn: Butzon & Bercker/Neukirchener, 1981), 417, שמביא ראיות לכך שצורת הריבוי השומרית אכדית של dingir-mes (שפירושה "אלוהים") יכולה לשמש גם בצורת יחיד.
18. יש עוד דוגמאות מעניינות לכך. למשל, המילה "פנים" היא בלשון רבים. המילה "רחמים" – גם היא בלשון רבים (והיא נגזרת מאותו שורש שממנו נגזרת המילה "רֶחֶם"). דיון נוסף על צורות הריבוי האלה ראה אצל Genesuis' Hebrew Grammar, ed. and enlarged by E. Kautzsch, trans. A.E. Cowley (Oxford: Clarendon, 1910), 463, sec. 145.3.
19. סיכום של הדיונים האחרונים שנערכו בנושא זה בידי מלומדים ראה אצלWenham, Gordon, Genesis Commentaries, Victor P. Hamilton, Claus Westermann, and Hahum Sarna.
20. Ephraim E. Urbcah, The Sages: Their Concepts and Beliefs, trans. Israel Abrahams (Cambridge: Harvard, 1987), 26, מתייחס להשקפה התלמודית, שלפיה "האמונה באל אחד היא עיקרון יסוד, ומי שכופר בו נקרא כופר בַּיקר". לדברי אריה קפלן, Aryeh Kaplan, The Real Messiah? A Jewish Response to Missionaries (New York: Orthodox Union/National Conference of Synagogue Youth, 1985), 21, "הנצרות פוסלת את יסודות האמונה היהודית, ומי שמקבל אותה דוחה את מהותה של היהדות. וגם אם הוא ממשיך לשמור את כל המצוות ומקפיד על כל המנהגים, הרי זה כאילו נטש את היהדות כליל. התלמוד מלמד שמי שעובד אלילים, כופר בתורה כולה".
21. אריה קפלן כותב, "יהודי המשתחווה לאלוהים שיש לו שלושה חלקים בעצם עובד אלילים, לא פחות מזה… האלוהים הנוצרי שיש לו שלושה חלקים איננו אלוהי היהדות. לפיכך, לפי היהדות, הנצרות היא סוג מסוים של עבודת אלילים" (The Real Messiah?,, 15). הדיון שערכתי כאן חושף את הטעות בדבריו של קפלן, ובמיוחד את דבריו על "אלוהים שיש לו שלושה חלקים".
22. נבואה דומה נמצאת בצפניה ג' 9, "כי אז איהפך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם יהוה, לעובדו שכם אחד".
23. לדברי חוקר הברית החדשה מורי האריס, Murray Harris, Jesus as God (Grand Rapids: Baker, 1992), 294-95), אפשר לראות במה ששאול כתב לקורינתים ח' 6-5 את הניסוח שלו לקריאת שמע (שים לב במיוחד למילים איש קריות, אדון אחד, לאור הפרשנות של תרגום השבעים לדברים ו' 4). "נראה ששאול לא זנח מעולם את המונותאיזם היהודי, אלא ניסח אותו מחדש כך שהמשיח יהיה חלק מהאלוהות. לאור הצהרות מונותאיסטיות אחרות שמפוזרות לכל אורך הברית החדשה, ניתן לומר שאף אחד מכותבי הברית החדשה לא ויתר על מונותאיזם בגלל האמונה באלוהותו של המשיח" (295). ראה גם את דבריו של המלומד הישראלי פנחס לפיד בספר שכתב עם יורגן מולטמן, Pinchas Lapide and Jurgen Moltmann, Jewish Monotheism and Christian Trinitarian Doctrine, trans. Leonard Swidler (Philadelphia: Fortress, 1981), 39, שמצוטט אצל Harris, n. 77. הצהרות מונותאיסטיות נוספות של שאול בברית החדשה נמצאות ברומים ג' 30 ובאפסים ד' 6.
24. לקט מועיל של מקורות רבניים העוסקים בעניין זה אפשר למצוא אצל Urbach, The Sages' 37-65, "The Shkinah – The Presence of God in the World"; ראה גם את מאמרו הקלאסי של G.F. Moore, "Intermediaries in Jewish Theology – Memra, Shekhinah, Metatron," Harvard Theological Review 15 (1922):41-85, אבל עם ביקורת עדכנית של מרגרט בייקר במחקרה החשוב והשנוי במחלוקת. Margaret Baker, The Great Angel: A Study of Israel's Second God (London: SPCK, 1992), 134-61; עיין גם ב-Michael E. Lodahl, Shekhinah/Spirit: Divine Presence in Jewish and Christian Religion (New York: Paulist Press, 1995).
25. David Goldstein, "Shekhinah," Encyclopedia of Hasidism, 455.
26. מוריי האריס מסביר את הקשיים שיוצר שימוש לשוני לא מדויק. לדוגמה, אם אשאל משיחי, "האם ישוע הוא אלוהים?" האם אני שואל, "האם ישוע הוא חלק מהשילוש?" או "האם הוא שווה לאב?" או "האם הוא יהוה?" או "האם הוא הישות השנייה בשילוש?" אבל אם אשאל, "האם ישוע הוא אלוהִי?" האם השאלה תישמע שונה? הדבר דומה לשאלה "האם השכינה אלוהית?" במקום "האם השכינה היא אלוהים?" רבנים יוכלו לענות בחיוב על השאלה הראשונה, ובשלילה על השאלה השנייה. הנושא אינו כה פשוט כפי שרבים רוצים שנחשוב. בחוגים יהודים מיסטיים מדברים על ר' יצחק לוריא כעל "האלוהי רבי יצחק". הכוונה היא שהוא דומה לאלוהים, שכן יש הבדל סמנטי בין "אלוהים" ל"אלוהי".
27.  התגלות כ"ב 4-1.

 

אולי גם יעניין אותך: