סתירות בברית החדשה, האמנם?

המתנגדים למשיחיותו של ישו תוקפים את מהימנות הברית החדשה בטענה כי קיימות בספר סתירות. הלכאורה "סתירות" הללו מחולקות לשתי קבוצות:

  1. סתירות בין הברית החדשה לבין נוסח המסורה של התנ"ך.
    מחברי הברית החדשה הרבו לצטט מתוך כתבי התנ"ך, אבל נוסח המסורה המודרני לתנ"ך, בו עם ישראל משתמש באלף השנים האחרונות, לא היה קיים לפני אלפיים שנה. הנוסח בו השתמשו בתקופת הברית החדשה היה נוסח השבעים. לכן, ישנם הבדלים (קטנים ושוליים יש לומר) בין הציטוטים של הברית החדשה מהתנ"ך (המגיעים מתרגום השבעים) לבין אלו שבנוסח המסורה המודרני. תוכלו להרחיב על אותן "סתירות" במאמר: "סתירות בין הברית החדשה לתנ"ך".
  2. סתירות פנימיות בבשורות הברית החדשה.
    אחד הדברים האהובים על המתנגדים הוא לבודד אירוע המתואר בבשורה אחת ולנסות להראות כיצד הוא עומד "בסתירה" עם הופעתו בבשורה אחרת. למרות שכבר מזמן אבד הקלח על טיעונים זה, שווה להעמיד את הדברים על דיוקם אחת ולתמיד. תוכלו להרחיב על אותן "סתירות" במאמר: "סתירות פנימיות בברית החדשה".

מאמר מומלץ בנושא 1#: הברית החדשה – מהימנותה הביבליוגרפית (נאמנות למקור)

מאמר מומלץ בנושא 2#: הברית החדשה – מהימנותה ההיסטוריוגרפית (אמינות האירועים)


שמו של ד״ר ארצ׳ר התפרסם באקדמיה בזכות השליטה שלו בלמעלה מ־30 שפות, רובן שפות שמיות עתיקות שדוברו במזרח הקדום בתקופת התנ״ך. במשך 30 שנה הוא לימד סטודנטים שנרשמו לתואר שני בחקר המקרא, והוא מספק את התיאור הצנוע שלהלן בנוגע לכלים שנמצאים בידיו ושמאפשרים לו לפרש נכונה טקסטים קשים או בעייתיים בכתבי הקודש: במהלך לימודיי לתואר הראשון באוניברסיטת הרווארד, אפולוגטיקה ותחום ההוכחות לאמיתות הכתובים ריתקו אותי; עמלתי קשות ולמדתי את השפות והתרבויות שיש להן קשר כלשהו לחקר הכתובים.

במסגרת החוג ללימודים קלאסיים למדתי לטינית ויוונית, וכן צרפתית וגרמנית. מאוחר יותר התמחיתי בעברית, ארמית וערבית; בתום לימודי התואר הראשון התמחיתי בסורית ואכדית, במידה שאיפשרה לי להעביר קורסים בכל אחת מהשפות האלה. עוד קודם לכן, בשנתיים האחרונות בתיכון, גיליתי עניין מיוחד בלימודי ממלכת מצרים התיכונה, עניין שהעמיק מאוחר יותר כשלימדתי קורסים בנושא. במוסד לחקר המזרח בשיקגו ערכתי מחקר מעמיק ברשומות ההיסטוריות של השושלת ה-18, ולמדתי קופטית ושומרית. במקביל לעיסוק בשפות עתיקות רכשתי גם הכשרה מלאה בפקולטה למשפטים, ובשנת 1939 הוסמכתי כעורך דין במסצ׳וסטס. הכשרה זו סיפקה לי הבנה עמוקה בתחום העדויות המשפטיות.

ד״ר ארצ׳ר כלל בהקדמה לספרו Encyclopedia of Bible Difficulties (״אנציקלופדיה של קשיים [בעניין מהימנותם של] כתבי הקודש״) את העדות הבאה בנוגע לעקביות הפנימית של הכתובים:

בשעה שבדקתי בזה אחר זה את הקשיים השונים העולים מן הכתובים, וחקרתי את הסתירות־לכאורה שקיימות בין התיאורים השונים בכתבי הקודש לבין עדויות לשוניות, ארכיאולוגיות או מדעיות, התאמת הביטחון שלי במהימנותם של הכתובים והתגבר בקצב מסחרר, מעצם הגילוי שכמעט כל בעיה שאי פעם נתגלתה בנוגע למהימנותם של כתבי התנ"ך והברית החדשה – מימי קדם ועד ימינו – באה על פתרונה באופן שלגמרי מניח את הדעת מתוך הטקסט עצמו או בזכות מידע ארכיאולוגי אובייקטיבי שנמצא בינתיים. המסקנות שאפשר להסיק מתעודות מצריות עתיקות, שומריות או אכדיות עומדות בקו ישר עם הטקסט המקראי; אף חוקר שמאמין במהימנותם של הכתובים ושקיבל הכשרה מתאימה אינו צריך לחשוש מטיעונים עוינים ומהאתגרים שמציבים בפניו שכלתנים הומניסטיים, או מאמירות מעליבות כלשהן.

ד״ר ארצ׳ר מסכם ואומר, בכתבי הקודש עצמם ניתן למצוא תשובה טובה וממצה לכל טענה שאי פעם הועלתה נגדם. דבר כזה אפשר לצפות רק מספר כמו זה שהתנ״ך והברית החדשה מתיימרים להיות ־ תיעוד בכתב של דבר אלוהים החי, המושלם והנקי מכל טעות.

סטודנטים שלומדים את כתבי הקודש מוטרדים בגלל אמירות שמופיעות בכתובים ונדמה כאילו הן עומדות בסתירה לאמירות אחרות. לדוגמה, אחד השותפים שלי תמיד תהה מדוע בברית החדשה, בבשורת מתי ובספר מעשי השליחים מופיעות גירסאות סותרות למותו של יהודה איש קריות. מתי מספר שיהודה התאבד בתלייה, ואילו במעשי השליחים נאמר שהוא נפל בשדה ומת, ״ובנופלו, נבקעה בטנו וכל מעיו נשפכו החוצה״. האיש עמד אובד עצות נוכח התיאורים השונים, ולא מצא שום דרך שתאפשר לו לראות בשניהם אמת לאמיתה.

בשלב מסוים הוא גיבש תיאוריה שלפיה, יהודה ככל הנראה תלה את עצמו מצוק, ושהחבל ניתק והוא נפל במהירות לשדה שנפרש מתחתיו. זוהי הדרך היחידה שבה נפילה בשדה יכולה לבקוע את בטנו של אדם כלשהו. ואכן, מספר שנים אחר כך, במהלך ביקור בישראל, הוא ביקר במקום שבו יהודה מת לפי המסורת: בשדה שנמצא למרגלות צוק מחוץ לירושלים.

הטענות בדבר קיומן של טעויות בכתבי הקודש מתבססות בדרך כלל על חוסר מודעות לעקרונות הבסיסיים שבעזרתם יש לפרש ספרות עתיקה. העקרונות שלהלן יכולים לסייע להבחין אם אכן קיימת טעות או סתירה במסמך כלשהו ־ ובמקרה שלנו, בכתבי הקודש:

עיקרון מספר 1:

מה שאתה לא מצליח להסביר הוא לא בהכרח משהו שאין לו הסבר. אף אדם משכיל לא יטען שביכולתו לספק הסברים מושלמים לכל הקשיים שעולים מן הכתובים. יחד עם זאת, טועים כל אותם מבקרים שבשל כך יוצאים מתוך הנחה שלעולם לא ימצא הסבר למה שטרם נמצא לו הסבר. כשמדען נתקל בסטייה (אנומליה) כלשהי בטבע, הוא לא יוותר על ניסיונות נוספים. להיפך, דווקא כל אותם דברים שהוא לא מצא להם הסברים הם שמניעים אותו לחפש את ההסבר המדעי לאותן סטיות.

לדוגמה, בעבר המדענים לא יכלו להסביר את קיומם של מטאורים, ליקויי שמש או ירח, סופות טורנדו, הוריקנים ורעידות אדמה. עד לא מזמן המדענים גם לא ידעו איך הדבורה עפה. אבל אף מדען לא הרים ידיים והכריז ״סתירה!״ כל התעלומות הללו בסופו של דבר הכניעו עצמן לסבלנות המדעית.

כך ניגש המדען-המאמין לחקור את כתבי הקודש. הוא יוצא מנקודת הנחה שגם אם יש דברים שהוא טרם מצא להם הסברים שמניחים את דעתו, אין זה אומר שהסבר כזה לא קיים. הוא אינו יוצא מנקודת הנחה שאי־התאמות פירושן בהכרח סתירות. וכשהוא נתקל בדבר מה שאין לו הסבר, הוא פשוט ממשיך וחוקר, מתוך אמונה שבסופו של דבר ימצא ההסבר. הרי אילו יצא מנקודת מוצא הפוכה, הוא היה מפסיק ללמוד. לשם מה לחפש הסבר אם ממילא נקודת המוצא היא שהסבר כזה כלל לא קיים?

חוקרי הכתובים, בדומה למדענים, זכו לגמול על האמונה והמחקר שלהם. קשיים רבים שבעבר נותרו ללא מענה זכו לתשובה בזכות המרדף הבלתי מתפשר אחרי תשובות ברישומי ההיסטוריה, בארכיאולוגיה, בבלשנות ובתחומי מחקר אחרים. לדוגמה, בעבר טענו מבקרי המקרא שלא יתכן שמשה כתב את חמשת חומשי התורה, שכן בימיו הכתיבה עדיין לא התפתחה במידה שאפשרה כתיבה מאסיבית כזו. אבל היום (בעקבות ממצאים ארכיאולוגיים) ידוע שיכולת כתיבה היתה קיימת כבר אלפיים שנה ואפילו יותר לפני משה. ועוד דוגמה: בעבר גרסו מבקרי המקרא שהעם החיתי לא היה קיים (אגדה תנ"כית), שכן לא נמצא כל מידע היסטורי אודותיו. אבל היום ההיסטוריונים מודעים לקיומו של העם החיתי בעקבות גילויה של ספרייה חיתית בטורקיה. עדויות כאלה מספקות לנו את הביטחון בכך שקיים הסבר לקשיים שונים שעולים מכתבי הקודש, קשיים שעדיין לא נמצא להם הסבר, ולכן אין כל מקום לצאת מתוך הנחה שספר הבריתות הוא שגוי וסותר את עצמו.

אבל כשמתחילים לבדוק את הנקודות שתומכות בטענה זו (כלומר, בקיומן של סתירות בכתבי הקודש), מגלים שמדובר במקרים שבהם אומנם קשה לשלב את הסתירות, אם כי הדבר לא בלתי אפשרי. אבל ברור שכדי לטעון ששתי אמירות כלשהן אינן עקביות, יש להוכיח שאין כל אפשרת לשלב אותן. העיקרון הזה מוכר לכל מי שעוסק במחקר היסטורי, וזהו גם העיקרון ההגיוני היחיד, אלא אם כן נטען שכל אחת משתי האמירות מכילה בהכרח את כל העובדות ושוללת את האפשרות של יצירות הרמוניה בינה לבין אמירות אחרות. (52 ,Geisier, DY. ההטיה במקור).

עיקרון מספר 2:

פרשנות שגויה לא מעידה בהכרח על התגלות שגויה. בני האדם הם ישויות מוגבלות, וישויות מוגבלות מרבות לטעות. זו הסיבה לקיומם של מחקים ושל מקשי ה-delete במקלדת. כל עוד בני האדם אינם מושלמים, הם יגיעו לפרשנויות שגויות של כתבי הקודש ויגבשו תפיסות מעוותות לגבי עולמו. אל לנו להניח שהתפיסה הרווחת היום במדע היא המילה האחרונה על נושא מסוים. תפיסות מדעיות שהיו מקובלות בעבר נחשבות היום לטעות בעיני המדענים. לפיכך, ניתן לצפות לסתירות בין דיעות נפוצות בעולם המדע לבין פרשנויות מקובלות של הכתובים. אבל סתירות אלה אין בהן כדי להוכיח את קיומן של סתירות אמיתיות בין דבר אלוהים לבין העולם שהוא ברא.

עיקרון מספר 3:

יש להבין את ההקשר של הקטע הנדון. אחת הטעויות הנפוצות ביותר של מבקרי הכתובים היא הוצאת טקסט מסוים מהקשרו. ״טקסט שהוצא מהקשרו הוא בסך הכל תירוץ או אמתלה״, אומר פתגם ידוע. אפשר להשתמש בכתובים כדי להוכיח כל דבר שיעלה על דעתנו, כשמוציאים את הטקסט מהקשרו.  (לצערנו הרב, שיטת ה"דרש" של הרבנים מבוססת בדיוק על עניין זה.)

למשל, אם נוציא פסוקים מהקשרם, נוכל למצוא כי נאמר בתנ"ך ש-״אין אלוהים״. ההקשר הוא כמובן, ״אמר נבל בליבו: ׳אין אלוהים׳״ (תהל׳ י״ד 1). מישהו עשוי להשתמש בפסוק אחר ולטעון שישוע ציווה עלינו ״לא להתקומם על עושה הרע״ (מתי ה׳ 39), אבל אסור לנו להתעלם מההקשר שבו הוא אמר את הדברים, כשדיבר על הרצון הרגשי שלנו לנקום במי שעושה לנו רע. רבים גם אינם מבינים נכונה את דבריו של ישוע שאמר, ״תן למבקש ממך״. האם הכוונה היא שאם ילד יבקש ממך אקדח עליך לתת לו את מבוקשו? או האם עלינו לתת נשק גרעיני לשליטים רודנים רק משום שהם מבקשים?

חוסר היכולת שלנו להבין את המשמעות של דבר מסוים בהקשרו הוא הטעות העיקרית של אלה שמחפשים פגמים בכתבי הקודש.

עיקרון מספר 4:

יש לפרש פסוקים קשים לאור פסוקים שמשמעותם ברורה. יש בכתבי הקודש קטעים קשים להבנה. לעיתים הקושי נובע מחוסר הבהירות שלהם. במקרים אחרים נדמה שתוכנו של קטע אחד סותר את תוכנו של אחר. לדוגמה, על פניו נראה שיעקב השליח אמר כי הישועה היא תוצר של מעשים (יעקב ב׳ 26-14), בעוד ששאול לימד ברורות שהישועה היא תוצר של חסד בלבד (רומ׳ ד׳ 5 ; טיט׳ ג׳ 7-5; אפס׳ ב׳ 9-8). במקרה זה אין לראות את דבריו של יעקב כעומדים בניגוד לאלה של שאול. שאול מדבר על הצדקתו של המאמין בעיני אלוהים (צדקה שיכולה להתקיים רק בזכות אמונה), בעוד שיעקב מדבר על הצדקה שלנו בעיני בני אדם (שאינם יכולים לראות את אמונתנו, אלא רק את מעשינו).

עיקרון מספר 5:

אין לבסס לימוד כלשהו על פסוקים מעורפלים. יש בכתבי הקודש פסוקים שחוסר הבהירות שלהם מקשה על הבנתם. חוסר הבהירות הזה נובע בדרך כלל מכך שמילת מפתח מסוימת היא יחידאית (כלומר, מופיעה בטקסט המקראי או בברית החדשה רק פעם אחת או פעמים ספורות). במקרה כזה קשה להבין את כוונתו המקורית של המחבר, אלא אם כן ניתן להסיקה מתוך ההקשר. לדוגמה, אחד הקטעים המוכרים ביותר בכתבי הקודש מכיל מילה שאינה מופיעה בשום מקום אחר בספרות היוונית שנכתבה לפני הברית החדשה.

מילה זו מופיעה ב-״תפילת האדון״ (מתי ו׳ 11). בדרך כלל מתורגם פסוק זה כך, ״את לחם חוקנו תן לנו היום״. המילה הבעייתית היא ״חוקנו״ ־ epiousion. מומחים ליוונית חלוקים בדיעותיהם באשר למקורה או למשמעות המדויקת שלה. פרשנים שונים מנסים ליצור קשר בינה לבין מילים מוכרות ביוונית, והצעות שונות ומגוונות הועלו באשר למשמעות המילה בהקשרים אלה. הנה כמה מההצעות שהועלו:

  • תן לנו היום לחם ללא הפסקה, באופן מתמשך…
  • תן לנו היום את לחמנו העל טבעי (מן השמים, כמו המן בתורה).
  • תן לנו היום לחם למחייתנו.
  • תן לנו היום את לחם חוקנו (את צרכינו ליום זה).

לכל הצעה יש את מעגל התומכים שלה, וכל אחת מהן הגיונית בהקשר הנתון, שכן כולן מבוססות על המידע המוגבל שנמצא בידינו. נדמה שאין סיבה מוצדקת לוותר על התרגום המקובל למילה הזו, אבל דוגמה זו ממחישה את העיקרון. יש בכתבי הקודש פסוקים שקשה להבין את משמעותם משום שמילת מפתח מסוימת שכלולה בהם מופיעה בכתובים פעם אחת בלבד או רק לעיתים נדירות. במקרים אחרים המילים שמרכיבות את הפסוק ברורות כולן, ובכל זאת אי אפשר לעמוד על כוונתן המדויקת שכן לא ברור למה בדיוק הן מתייחסות. למשל, באיגרת הראשונה לקורינתים ט״ו 29 שאול מדבר על אלה ״שנטבלים בעד המתים״. האם הכוונה לטבילה של אנשים חיים שנטבלים כדי להבטיח את ישועתם של מאמינים שעברו מן העולם בטרם נטבלו (כפי שטוענים המורמונים)? או שמא הכוונה לאנשים ש-"נטבלים לקהילה" כדי למלא את מקומם של אלה שכבר נפטרו?

ואולי הוא מתכוון למאמין שנטבל ״בעד״ (כלומר ״מתוך יכולת לראות את״) מותו שלו וקבורתו עם המשיח? ואולי הוא מתכוון בכלל למשהו אחר? אם איננו בטוחים לגבי כוונתו של פסוק כלשהו:

  1. אל לנו לבנות תורה שלמה על פסוק מעורפל. אחד העקרונות הבסיסיים של פרשנות הכתובים קובע ש-״מה שחשוב הוא ברור, ומה שברור הוא שחשוב״. זוהי צחות (בהירות) הכתובים. אם לנושא כלשהו יש חשיבות, הכתובים יציגו אותו בפשטות ובבירור, סביר להניח שיותר מפעם אחת.
  2. אם פסוק מסוים אינו ברור, לעולם אין להניח שמשמעותו מנוגדת לדברים שכתבי הקודש מלמדים מפורשות.

עיקרון מספר 6:

ספר הבריתות הוא ספר אנושי עם מאפיינים אנושיים. כתבי הקודש טוענים שאלוהים השתמש בבני אדם כדי לקבל אמיתות נצחיות ולהעביר אותן הלאה. אם כך, אין להתייחס באופן מילולי לצורות דיבור מסוימות (למשל ללשון ההגזמה שישוע השתמש בה), ואז להציבן מול מה שנאמר במקומות אחרים בכתובים.

עיקרון מספר 7:

אם דיווח כלשהו אינו מושלם, זה לא אומר בהכרח שהוא מזויף. לדוגמה, במרקוס ה׳ 20-1 ובלוקס ח׳ 39-26 מסופר על איש אחוז שדים, ואילו במתי ח׳ 34-28 מדובר על שני אנשים. סביר להניח שמרקוס ולוקס תיעדו מאורע שהם היו עדים לו בעצמם, ושהם מספקים דיווח חלקי, שמתמקד בתופעות הבולטות אצל שני אחוזי השדים שעליהם הם מספרים. הדיווחים השונים בספרי הבשורות אינם סותרים זה את זה. למעשה, הם משלימים זה את זה, וכשקוראים אותם זה לצד זה הם מספקים מידע נוסף.

עיקרון מספר 8:

לא כל הציטוטים מהתנ״ך שמופיעים בברית החדשה חייבים להיות מדויקים. בימינו קיים יותר מתרגום אחד של כתבי הקודש לשפות זרות. המאמינים הראשונים בישוע ציטטו מתרגום השבעים ("הספטואגינטה", התרגום של התנ״ך ליוונית), שבו הופיע אותו טקסט בנוסחים שונים. כיום בישראל ברוב המקרים משתמשים בתרגום שנקרא "תרגום המסורה" ובו שינויים שבוצעו על ידי בעלי המסורה לפני כאלף שנה.

עיקרון מספר 9:

כתבי הקודש אינם מסכימים בהכרח עם כל מה שהם מתעדים. אין לצאת מנקודת הנחה שכתבי הקודש מסכימים ומשבחים את כל מה שמתואר בהם. בכתובים מסופר על שקרים – דבריו של השטן לדוגמה (ברא׳ ג׳ 4 ; השווה עם יוח׳ ח׳ 44) או הדברים שאמרה רחב (יהוש׳ ב׳ 4). כתבי הקודש אינם מתעלמים מהשקר, אלא פשוט מתעדים במדויק ומתוך נאמנות למציאות גם את השקרים והטעויות של יצורים חוטאים. האמת של הכתובים באה לידי ביטוי במה שהכתובים מגלים, לא בכל מה שמתועד בהם. אם לא מקפידים על ההבחנה הזאת, אפשר להסיק בטעות שהכתובים מעודדים חוסר מוסר כשהם מעלים על הכתב את סיפור חטאו של דוד (שמ״ב י״א 4) ; שהם מעודדים ריבוי נשים כשהם מתעדים את מספרן העצום של הנשים שהיו לשלמה (מל״א י״א 3); או שהם תומכים באתאיזם כשהם מצטטים את דברי "הנבל" שאמר ״אין אלוהים״ (תהל׳ י״ד 1).

עיקרון מספר 10:

כתבי הקודש משתמשים בשפה יומיומית, נקייה ממינוחים טכניים. העובדה שמונח כלשהו בכתובים אינו נשמע מדעי אינה אומרת שהוא לא מדויק. יש בכתובים אמיתות מדעיות ־ למשל שהארץ מסתובבת על צירה ־ ושמתוארות בצירופי מילים וניבים שהיו בשימוש באותם ימים (למשל שהשמש נעה במעגלה).

עיקרון מספר 11:

הכתובים משתמשים גם במספרים מעוגלים וגם במספרים מדויקים. בספרות העתיקה, וגם בספרות המודרנית, מרבים להשתמש במספרים מעוגלים (לא מדויקים). ספר הבריתות מרבה להשתמש בשיטה זו.

עיקרון מספר 12:

חשוב להבחין בין הכלים הספרותיים השונים שכתבי הקודש משתמשים בהם. בדרך כלל, ההקשר הוא שקובע אם יש להתייחס לאמירה כלשהי במובן המילולי או הסמלי שלה.

עיקרון מספר 13:

תכנים מומלצים:
1 מתוך 166

עותק שגוי אינו שווה בערכו למקור שגוי. כשהתיאולוגים אומרים שהכתובים אינם יכולים לטעות, הם מתכוונים לכתובים כפי שנכתבו במקור ־ לכתב היד המקורי (Autograph) ־ בניגוד לעותק או לעותק שהועתק מעותק אחר.

עיקרון מספר 14:

אמירות כלליות אינן בהכרח הבטחות אוניברסליות. המבקרים קופצים בדרך כלל למסקנה שהצהרות לא מוגבלות תקפות לגבי כולם. הם נתפסים לפסוקים שכוללים אמיתות כלליות, ואז מצביעים בשמחה כשהם נתקלים בדברים שיוצאים מן הכלל הזה. אבל הם שוכחים שאמירות כאלה הן רק הכללות.

ספר משלי מהווה דוגמה טובה לכך. פתגמים ומשלים, מעצם טבעם, מספקים הנחיה כללית. אלה הם כללים, אבל כללים פירושם שיש גם יוצא מן הכלל. ניקח לדוגמה את משלי ט״ז 7. נאמר שם, ״ברצות ה׳ דרכי איש, גם אויביו ישלים איתו״. ללא ספק אין זו אמירה אוניברסלית. כלומר היא לא תקפה בכל מקרה ומקרה. שאול השליח עשה את רצון אלוהים, ובכל זאת אויביו רגמו אותו באבנים (מה״ש י״ד 19). נביאי התנ"ך עשו כפי שציווה עליהם אלוהים, והם נרגמו בשנאה ואבנים! אבל באופן כללי, מי שמקפיד לעשות את רצון אלוהים, יצליח במקרים רבים לפייס את אויביו ולהעביר אותם לצד שלו. קחו לדוגמה את הדרך שבה שאול עבר לצד של ישוע!

עיקרון מספר 15:

התגלות מאוחרת תופסת את מקומה של התגלות שקדמה לה. כתבי הקודש מספקים שפע של עדויות לקיומה של התגלות הדרגתית. כלומר, אלוהים לא גילה בבת אחת את כל מה שרצה לגלות, וגם לא הציב לבני האדם את אותם תנאים בכל תקופה במהלך ההיסטוריה. חלק מההתגלויות המאוחרות יותר שסיפק מחליפות את אלה שקדמו להן. אבל מבקרי המקרא מפרשים לעיתים שינוי בהתגלות כטעות.

לדוגמה, העובדה שהורה מאפשר לילד קטן לאכול בידיו, ורק בגיל מאוחר יותר מלמד אותו להשתמש בכפית, אינה מהווה סתירה. ההורה גם לא סותר את עצמו כשהוא מתעקש בשלב מאוחר יותר שהילד יתחיל להשתמש במזלג, ולא בכפית, כדי לאכול את הירקות בצלחת שלו. זוהי התגלות שמתקדמת בהדרגה, כשכל הוראה מתאימה למצב נתון. בתקופה מסוימת (במסגרת תורת משה) אלוהים ציווה על עמו להעלות קורבנות כדי לכפר על חטאיהם. אבל מאז שישוע העלה את הקורבן המושלם על חטאים (עבר׳ י׳ 14-11), פג תוקפה של מערכת הקורבנות (בהתאם לנבואות התנ"ך על המשיח).

ועוד דוגמה: כשאלוהים ברא את המין האנושי, הוא ציווה עליהם לאכול רק פירות וירקות (ברא׳ א׳ 29). מאוחר יותר, אחרי שהתנאים השתנו בעקבות המבול, אלוהים התיר להם לאכול גם בשר (ברא׳ ט׳ 3). המעבר הזה מאוכלי עשבים לאוכלי כל הוא דוגמה להתגלות שמתקדמת בהדרגה, ולא לסתירה. למעשה, כל ההתגלויות הקודמות היו בסך הכל מצוות שונות שניתנו לאנשים שונים בזמנים שונים במסגרת התוכנית הכוללת של אלוהים.

עקרון מספר 16:

כתבי הקודש הם לא אוסף של חוקים ומצוות. כשניגשם אל כתבי הקודש דרך עיניהם של הרבנים, אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בחוברות הפעלה או מקבץ של הוראות ומצוות. כתבי הקודש הם רומן, מערכת יחסים בין אלוהים לבני האדם. כאשר ניגשים בגישה זו לכתבי הקודש, מבינים אותם בצורה שונה.

מי שמתייחס לכתובים ברצינות ולא מנסה להסביר אותם כלאחר יד, יסכים עם דבריו של מארק טוויין, שאמר שמה שמטריד אותו יותר מכל הם לא אותם חלקים בכתבי הקודש שהוא לא מצליח להבין, אלא דווקא החלקים שהוא כן מבין!

חוקים בסיסיים לביקורת הכתובים באופן אובייטיבי

הסביבה המזרחית הקדומה של התנ״ך מספקת שפע של מקבילות ספרותיות דומות. ולמרות שרבים מתעלמים מכך, איש לא יכחיש שיש להחיל את העקרונות שמשמשים אותנו בלימוד היסטוריה וספרות מזרחית קדומות גם על לימוד ההיסטוריה והספרות של התנ״ך. כמו שאין להחיל על הספרות וההיסטוריה של המזח הקרוב הקדום עקרונות שנמצאו מוטעים, כך אין להחיל אותם על לימוד התנ״ך. (28 ,Kitchen, AOOT).

במהלך המחקר הזה עלינו להפנים שלושה עקרונות בסיסיים:

א. עלינו לגשת לתנ׳׳ך כמו לכל ספרות קדומה אחרת – עם גישה הומוניסטית:

קולרידג, המבקר והגאון הספרותי, גיבש לפני זמן רב את החוק הבסיסי הזה בנוגע לספרות. ״כשאנחנו נתקלים בטעות-לכאורה בדבריו של סופר טוב, עלינו לצאת מתוך הנחה שאנחנו לא בקיאים בתובנות שלו, עד שנהיה בטוחים שאנחנו מבינים את הבורות שלו.״ (אצל 125 ,Mis, FBM. הדגש במקור).

ההיסטוריון ג׳והן וורוויק מונטגומרי אמר שכאשר המבקרים ההיסטוריים והספרותיים מבקשים לקבוע את האמינות ההיסטורית הבסיסית של תעודה קדומה, הם עדיין נשמעים לתכתיב שקבע אריסטו (14606-14616 ,De Arte Poetica), ולפיו ״יש להתייחס בספקנות לתעודה עצמה, ולא לייחס ספקות למבקר הספרותי עצמו.״ .(Montgomery, HC, 29)

קיטצ׳ן דיבר על הצורך בעיקרון זה בלימודי המקרא, וגם בתחום האגיפטולוגיה (חקר תולדות מצרים העתיקה). ״אנחנו רגילים לצאת מנקודת הנחה שהמקורות שלפנינו הם אמינים באופן כללי, אלא אם כן יש עדות טובה ומפורשת שאין זה כך… יש למצוא את ההרמוניה הבסיסית ביסודם של הכתבים שבידינו, אפילו נוכח סתירות – לכאורה. לאורך כל ההיסטוריה העתיקה לקו בחסר המקורות שמצויים בידינו… (28-33 ,Kitchen, AOOT).

אליס מכנה את הגישה הזו ״השיטה ההרמוניסטית״, ומרחיב את הדיבור על ההשלכה שיש לה על המקרא:

לשיטה זו יש שני יתרונות בולטים. האחד, היא עושה צדק עם התבונה והשכל הישר של מחברי הכתבים השונים בתנ״ך. הטענה שהמחברים, שאספו וערכו את הכתבים המקראיים שילבו בסיפורים תיאורים סותרים של אותו מאורע, הרי היא כמו קריאת תגר על התבונה או על ההגינות שלהם, או על יכולתם להתמודד עם המידע שהם תיעדו. היתרון השני, זוהי שיטת הפרשנות שכתבי הקודש עצמם נוקטים אותה. הפעמים הרבות והדרכים השונות שבהן המחברים של כתבי הקודש ציטטו זה את זה או התייחסו זה לזה – יש בהן כדי להעיד על הביטחון שלהם במקורות שמהם הם ציטטו. השיטה שהם נקטו היא הרמוניסטית. והכי חשוב, שיטת פרשנות זו היא היחידה שעומדת בקו אחד עם התביעה הנעלה של כתבי הקודש לכך שהם דבר אלוהים. (35 ,Allis, OTCC).

ב. עלינו לגשת לנושא עם ראש פתוח:

בוור, תומך נלהב של תורת המקורות, סיפק הסבר נפלא לעיקרון זה, ״ביקורת מדעית אמיתית לעולם אינה עומדת על תילה. אף שאלה אינה גמורה מבחינתה לעולם. כשמתגלות עובדות חדשות, או כשנראית באופק דרך חדשה שתסייע להבין עובדות ישנות, המבקר מוכן לבדוק מחדש את התיאוריה שלו, לשנות אותה או לשים לה קץ, אם אינה תואמת את כל העובדות באופן שמניח את הדעת, שכן הוא מעוניין באמת של התיאוריה שלו, ועומד שווה נפש מול התווית – ישנה או חדשה, אדוקה או כופרת, שמרנית, ליברלית או קיצונית – שאחרים עשויים להצמיד לדברים.״ (305 ,Bewer, PDS).

מבקר קיצוני אחר, ו׳ ר׳ הארפר, מסכים בלב שלם, ״אחרי ככלות הכל לא מדובר בשאלה של דיעה, אלא בעובדה. לא משנה מה מבקר מסוים עשוי לחשוב או לומר. כל אדם שבוחן את השאלה הזו חייב לבדוק בזו אחר זו את הנקודות שעל הפרק, ולהחליט אם יש בהן אמת או לא״. (Harper, PQ, 7)

גם ר׳ ק׳ האריסון מתעקש שיש לפעול מתוך גישה כזו, ״בעקבות ההשפעה של מה שט׳ ה׳ הוקסלי כינה פעם ׳עובדה מכוערת אחת קטנה׳, החוקר שבאמת פועל כמדען יכניס את כל השינויים הנדרשים מן המצב, אפילו אם יהיה עליו להתחיל מחדש את המחקר שלו.״ (Ham508 ,son, IOT). הכיוון שאליו העובדות מצביעות עלול לא להיות נעים, אבל יש ללכת בעקבותיו.

קיטצ׳ן מסביר שגם אם ״כמה מהתוצאות שאליהן מגיעים מתקרבות לדיעה המסורתית, או אם נדמה שהן עומדות בקו אחד עם התיאולוגיה האורתודוקסית, עדיין יתכן שזה רק משום שהמסורת או אותה אורתודוקסיה שעומדות על הפרק קרובות לעובדות הממשיות יותר מכפי שעלה על הדעת עד אז. אומנם אל לנו להעדיף את הדיעה האורתודוקסית על פני האמת, אבל באותה מידה אין כל מקום להכחשה הגורפת שהאמת עשויה להיות מצויה בדיעות האורתודוקסיות.״ (Kitchen, 173 AOOT).

החוקר היהודי הנודע כורש גורדון, שבעבר עבד באוניברסיטת ברנדיס ובאוניברסיטת ניו יורק, הסיק ש-״מחויבות למבנה מקורות היפותטי כלשהו, כמו PDEJ, לא עומדת בקו אחד עם מה שאני רואה כעמדה היחידה שהחוקר הביקורתי יכול להחזיק בה: פנייה לאן שהעדות מכוונת אותו.״ (3 ,Gordon, HCFF).

ג. עלינו להיכנע לאמצעי פיקוח חיצוניים, אובייקטיביים:

העובדות החשובות האלה, שעלינו לגשת אליהן עם ראש פתוח, נחשפות באמצעות מחקר ארכיאולוגי של המזרח הקדום. קסוטו אומר, ״אם כן איפוא, בלי כל משפט קדום ובלי כל דאגה קדומה, אלא בעיון אובייקטיבי בכתובים עצמם, ובעזרת מה שאנו יודעים על תרבות המזרח הקדמון שבתוכה חיו בני ישראל כשנכתבה התורה, עלינו לנהל את מחקרנו. ולא מתוך התביעות הספרותיות והאסתטיות של זמננו עלינו להתקרב אל הכתובים, אלא מתוך התביעות שרגילות היו במזרח הקדמון בכלל, ובתוך עם ישראל בפרט.״ (קסוטו, תורת התעודות, 13).

"עלינו להעדיף תמיד את המידע המוחשי, האובייקטיבי, ואת העדות החיצונית, על פני תיאוריה סובייקטיבית או דיעות ספקולטיביות. העובדות חייבות לשלוט בתיאוריה, לא להיפך."  -קנת קימצ׳ן (Kitchen, AOOT 2833).

יש לציין לשבח את קסוטו על ההערכה הרבה שהוא רוחש לחסידי תורת המקורות ולעבודה שעשו (ראה קסוטו, תורת התעודות, 14). אנחנו לא צריכים לנסות ולהמעיט בערכם, אבל זכותנו לבחון בקפדנות את ההשערה שהם העלו, ואת הדרך שבה הם השיגו את העדות שעליה מבוססת השערה זו. מאחר שממצאים ארכיאולוגיים רבים מלמדים היום שחסידי תורת המקורות האלה לקו בחסר כשבנו את התיאוריות שלהם, יתכן שנגלה דברים שהם החמיצו או נפתור את הבעיה שהותירה אותם נבוכים.

הריסון כותב כי, ״לאור החסרונות הרציניים של הגישה של גרף־וולהויזן לבעיות של התורה, וגישתם לתנ״ך באופן כללי, כל מחקר חדש צריך להיות מבוסס באופן איתן על מתודולוגיה מוסמכת שתפיק תועלת מן הכמויות האדירות של חומר בקרה שנגיש היום לחוקרים ברחבי העולם, ותטען באופן אינדוקטיבי מן הנודע אל הבלתי נודע, במקום לצאת בהצהרות תיאורטיות שיש להן רק קשר קלוש לכמה מהעובדות הידועות.״ (533 ,Harrison, IOT).

במקום אחר הריסון מאשר ש-״רק כשהביקורת מבוססת על בסיס בטוח של אורח החיים במזרח הקדום, ולא על פילוסופיות מערביות או על השערות מתודולוגיות ־ רק אז לימוד המקרא יכול להפיק משהו מהחיוניות, האצילות והעושר הרוחני של התורה, הנבואה והכתובים המקודשים.״ (82 ,Harrison, IOT).

קייל מתמצת את העיקרון הזה בצורה יעילה למדי, ״תיאוריה תמיד חייבת לפנות את הדרך בפני העובדה. כשמדובר ביישוב ויכוחים, העובדות הן סופיות. אפילו מגן כה מסור של הזכויות והתפקיד של הביקורת, כמו ד״ר דרייבר (143 .Authority and Archeology, p [״סמיכות וארכאולוגיה״]), מכיר בעיקרון הזה, לפחות בתיאוריה. שכן הוא אומר: 'במקום שבו העדות הארכיאולוגית היא ישירה, יש לה את הערך הגבוה ביותר שיכול להיות, וכעיקרון יש בה כדי להכריע בשאלה באופן מוחלט. ואפילו במקום שבו העדות היא עקיפה – כל עוד היא נסיבתית ומדוייקת דייה, היא הופכת קיומו של הסדר לאפשרי ביותר׳.״ (32 ,Kyle, DVMBC).

המסקנה המתבקשת

במסגרת לימודי המזרח הקרוב הקדום, העקרונות האלה הם מרומזים. גישה חיובית לא שוללת לימוד ביקורתי של החומר, אבל היא כן נמנעת מהסילופים שקיימים בביקורת־יתר. אילו רדפה אסכולת הביקורת המודרנית אחרי לימוד חיובי, המעמד שלה היה שונה, ורבות מהבעיות-לכאורה היו נתפסות במידות וביחסים הנאותים (34 ,Kitchen, AOOT).

קיטצ׳ן מסכם את המצב הנוכחי בחקר ביקורת המקרא:

ההשפעה של המזרח הקדום על המקרא ועל חקר המקרא יצרה מתח חדש, בשעה שהמתח הישן הולך ופוחת, שכן החומר ההשוואתי על המזרח הקרוב נוטה להסכים עם המבנה הקיים של תעודות המקרא, כפי שהן הועברו אלינו, ולא עם השחזורים של אנשי חקר המקרא מהמאה ה-19, או עם ממשיכי דרכם במאה ה-20 ועם ההתפתחויות של ביקורת זו עד ימינו.

כמה דוגמאות עשויות להמחיש נקודה זו. ההקבלות הקרובות והתקפות לקיומם של מנהגים חברתיים בימי האבות באות מתעודות מהמאות ה-15-19 לפנה״ס (שתומכות בטענה שמקורו של החומר בספר בראשית בתחילת האלף ה-2 לפנה״ס), ולא מהמידע האשורי־בבלי מהמאות ה-6-10 לפנה״ס (לכאורה תקופתם של המקורות המשוערים E-i J). ולגבי בראשית כ״ג, המקבילה הקרובה ביותר היא מהחוקים החיתיים, שחלפו ונשתכחו מלב עם נפילת האימפריה החיתית בסביבות 1200 לפנה״ס.

דפוסי הברית שמופיעים בספרים שמות, בדברים וביהושע תואמים את המודל של הבריתות שנכרתו במאה ה-13 לפנה״ס – תקופתם של משה ויהושע – ולא את אלה של האלף ה-1 לפנה״ס (25 ,Kitchen, AOOT).

במקום להתחיל את המחקר שלנו בכתבי הקודש כשאנו יוצאים מנקודת הנחה שהתנ״ך מלא טעויות, סתירות, אי דיוקים היסטוריים וטעויות טקסטואליות, המחקר שלנו צריך לכלול בדיקה קפדנית של הטקסט העברי לאור הארכיאולוגיה המודרנית, ולאור הידע שקיים היום בידינו בכל מה שקשור לתרבויות המזרח הקרוב באלף ה־3 לפנה׳׳ס. (Hamson, IOT, 532)

אורלינסקי אומר שהמחשבה המודרנית זורמת לכיוון זה. ״הדיעה הישנה, שגרסה שהמידע בכתובים היה חשוד ואולי אפילו מזויף, אלא אם כן זכה לאישור ממקורות מחוץ למקרא ולברית החדשה, מפנה את דרכה לדיעה אחרת, שלפיה סביר יותר להניח שהתיאורים בכתובים הם נכונים ולא שקריים, אלא אם כן יש עדות חד משמעית ממקורות שמחוץ למקרא ולברית החדשה, המוכיחים את ההיפך.״ (81 ,Orlinsky, AI).

ברצוננו להשאיר אתכם עם 10 סתירות אמיתיות שמצאנו בין התנ"ך ל"תורה שבעל פה"

רבי נחמיה אומר כי פרעה לא נספה ביחד עם חילו (מכילתא דרבי ישמעאל), אף על פי שבשמות י"ד 28 (וגם במזמור קל"ו 15) נאמר בפירוש כי המים כיסו את כל חיל פרעה ולא נשאר איש בחיים.
חז"ל מלמדים כי משה לא מת (ספר "משך חכמה", פרשת וזאת הברכה וספר "דף על הדף", כתובות), למרות שבדברים ל"ד 5-6 כתוב במפורש כי משה מת ונקבר בארץ מואב.
בתלמוד הבבלי, מסכת עבודה זרה, נאמר כי 3 שעות ביום יושב הקב"ה ומשחק עם לויתן, למרות שממזמור ק"ד 25-26 ברור לגמרי מההקשר של הפסוק "לויתן זה יצרת לשחק בו", כי הכוונה היא שהלויתן משחק בים.
הלל הזקן תיקן את הלכת ה"פרוזבול" וביטל הלכה למעשה את שמטת החובות המחוייבת מהתורה (דברים ט"ו 1-3). עד כדי כך חמורה היתה פסיקתו של הלל כנגד התורה, עד כי האמורא שמואל אמר עליה: פרוזבול היא עלבון לתורה, אם אאזור כוח – אבטלה! (מסכת גיטין, ל"ו עמוד ב').

בספר "ילקוט שמעוני" שמואל א', נאמר כי טועה כל האומר שבניו של שמואל הנביא חטאו, למרות שבשמואל א' ח' 3 כתוב בפירוש כי הם "לא הלכו בדרכו [של שמואל] ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט". במילים אחרות, הם חטאו בגדול (רדפו בצע, לקחו שוחד והיטו משפט צדק)!

במסכת יומא ט' עמוד א', נאמר כי טועה מי שאומר שבניו של עלי חטאו, אף על פי שבשמואל א' פרק ב' כתוב מפורשות כי הם היו "בני בליעל, לא ידעו את ה'" (פס' 12); וגם: "ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה'" (פס' 17); בהמשך הפרק מסופר כי הם אפילו העזו לשכב עם הנשים "הצבאות פתח אהל מועד" (פס' 22); ושלושה פסוקים לאחר מכן, רומז להם אביהם כי הם חטאו לה' (פס' 25); ואם לא די בכך, בפסוק 34 נאמר לעלי כי שני בניו ימותו ביום אחד בשל מעשיהם הרעים (נבואה המגשימה עצמה בפרק ד' 17).

בספר "ילקוט שמעוני" שמואל ב', נאמר כי טועה כל האומר כי דוד המלך חטא, למרות שבשמואל ב' י"א כתוב: "וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה'" (פס' 27);ובפרק י"ב מתוודה דוד בפני נתן ואומר: "חטאתי לה'" (פס' 13); ובמזמור נ"א שב דוד ומתוודה על חטאו כאשר הוא מתחנן לה' שימחק את פשעו, יכבסנו מעוונו ויטהרנו מחטאו (פס' 3-4), כי "לך לבדך חטאתי והרע בעינך עשיתי" (פס' 6).

ב"ילקוט שמעוני" מלכים א', נאמר כי טועה כל האומר כי שלמה המלך חטא, אף על פי שבמלכים א' פרק י"א כתוב כי המלך שלמה אהב נשים רבות "מאביות, עמניות, אדמית, צדנית, חתית, מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל: לא תבאו בהם…" (פס' 1-2); הוא הרבה לעצמו סוסים (דבר"ה ב' ט' 25) ונשים (מלכים א' י"א, פס' 3. בניגוד לתורת המלך בדברים י"ז 16-17); אשר הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים (פס' 2). בפסוק 6 נכתב כי שלמה עשה הרע בעיני ה'; בפסוק 7 נכתב כי שלמה הקים מזבחי אלילים; בפסוק 9 כתוב כי ה' יתנאף בשלמה "כי נטה לבבו מעם ה'"; ובפסוק 14 נכתב כי בעקבות מעלליו של שלמה, ה' הקים שטן לשלמה.
רבי יונתן אמר כי טועה כל האומר כי מלכת שבא היתה אישה (מסכת בבא בתרא ט"ו עמוד ב'), למרות שאם קוראים את פרק י' במלכים א' (פס' 1-13) ואת פרק ט' בדבר"ה ב' (פס' 1-12), מבינים מעל לכל ספק כי מלכת שבא היתה אישה במלוא מובן המילה.

חז"ל לימדו כי "גדול כבוד הבריות, שדוחה את [מצוות] לא תעשה שבתורה" (בבלי, מסכתות: ברכות, מגילה, מנחות, עירובין, שבת), כלומר: "דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות" (רש"י). הרבאהרן ליכטנשטיין מסביר: "רש"י מזכיר את הגמרא ביבמות, המסיקה שחכמים יכולים לגזור גזירה שתעקור דבר מן התורה".[1] זאת למרות שבדברים פרק ד' (פס' 3) ופרק י"ג (פס' 1) נאמר כי אסור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה; ובפרק כ"ז כתוב כי ארור מי שלא מקיים את מצוות התורה (פס' 26).


[1]במאמרו "כבוד הבריות", www.etzion.org.il/vbm/archive/10-halak/15briot.rtf‎ הרמב"ם חוזר ומאשר את הכלל התלמודי הזה בספרו "משנה תורה", הלכות כלאיים, פרק י', כ"ה-כ"ו.

אולי גם יעניין אותך: