על פתחה של רומי – הרב דניאל עשור (התגובה לספר)

חוקר הברית החדשה הוא מישהו שהשקיע שנים רבות מחייו ולמד באקדמיה: את השפה היוונית העתיקה, כתבי יד עתיקים, היסטוריה של תקופת בית שני, פרשנות מקראית, כלים לחקר המקרא, שיטות מחקר, חקר מילים מקראיות, וכיוצא בזאת. כל זאת, על מנת להתמחות ולקבל נקודת מבט רחבה ככל האפשר, על מנת לקבל הקשר תרבותי, היסטורי, דתי ופוליטי לטקסטים קדומים. במילים אחרות, ההקשר בו נכתב הטקסט. כשאדם מנסה להיכנס לנעליו של חוקר שכזה מבלי שיש לו רקע או ידע בנושאים הללו, הוא עלול להביך את עצמו עם שאלות שאין לו תשובות אליהן, לא כי הן לא קיימות, אלא פשוט כי אין לו את הכלים למצוא אותן בעצמו.

ספרו של הרב דניאל עשור "על פתחה של רומי" הוא דוגמא נפלאה לכך! מדובר בספר בעל רמה אקדמית רדודה (אין אף לא ציטוט אחד, אין רשימה ביבליוגרפית ואין הפניות כלל – כל אלו לב ליבו של כל טקסט מחקרי-אקדמי, ואף מאמר רציני). הרב דניאל עשור עמל שנים בפיתוח ספר המלא ב"כשלי איש קש", בסילופים מכוונים ובהוצאת פסוקים מהקשרם. כל זאת משאיר אותנו עם שתי אופציות. הראשונה, כי משנתו של הרב דניאל עשור מלאה בבורות (הרי בישיבות לא מלמדים היסטוריה, עברית מקראית, חקר מקרא, שיטות מחקר, פרשנות מקראית וכו'). השנייה, כי משנתנו של הרב דניאל עשור מלאה בשקרים מכוונים המיועדים לנסות ולשים את כתבי הברית החדשה באור רע בצורה בלתי הגונה ובלתי ישרה.

במאמר זה לקחנו 20 טיעוני מפתח מתוך ספרו של הרב דניאל עשור, "על פתחה של רומי", והפרכנו אותם בעזרת כלים העומדים לרשותו של כל חוקר מקראי מן השורה (כגון מחקר אטימולוגי-בלשני, הקשר פנים-טקסטואלי וכו'). אז קדימה! שנתחיל?

 

 

  1. הרב דניאל עשור בעמוד 267 שבספרו, מצטט את ישוע מתוך הבשורה על פי מתי פרק ט"ו פסוק י"א: "התורה אומרת שלא תאכלו חזיר ואני אומר לא כל הבא אל הפה מטמא".

התשובה:
אבל זה לא מה שכתוב. והנה הפסוק המקורי בברית החדשה: "לֹא הַנִּכְנָס אֶל הַפֶּה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה- זֶה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם"

הרב עשור, בכוונה ובזדון, הוסיף לציטוט מילים שישוע לא אמר, ובהן את המילה "חזיר".

 


  1. בבשורה על פי מתי פרק כ"ו פסוק 48 משחדים יהודה איש קריות והכהנים אחד את השני, יהודה מסכים להסגיר את ישוע בתמורה לשלושים שקלי כסף. יהודה איש קריות אומר לכהנים כי ישוע יהיה האדם שלו הוא יתן נשיקה על הלחי, כדי שאפשר יהיה לזהות בבטחון מי מבין האנשים הוא ישוע.

הרב דניאל עשור בטוח כי מצא סתירה עמוקה בברית החדשה, הוא כותב את הדברים הבאים: "מדוע החכמים היו צריכים את נשיקת הסימון הזו, הרי לפי סיפורי האוונגליונים ישו היה מאוד מפורסם וידוע".
התשובה:
ללא ספק, החבר'ה יכלו פשוט לצלם את ישוע בסמארטפון שלהם, או לפחות להיכנס לפייסבוק של ישוע, להדפיס את תמונת הפרופיל שלו, ולתת אותה לעבד הכהן הגדול, אותו שלח הכהן הגדול עם יהודה איש קריות, על מנת לתפוס את ישוע ולהביא אותו בחזרה. כנראה שהרב דניאל עשור לא מבין שלפני אלפיים שנה, לא היו סמארטפונים, לא מצלמות, לא מדפסות, וגם מארק צוקרברג עדיין לא נולד. כמו כן, לא היתה תאורת רחוב והיה מאתגר לזהות בבטחון פניו של אדם, במיוחד כזה שאולי שמעת עליו רבות, אך לא ראית אותו מעולם. אנחנו מודים, לא חייבים להיות היסטוריונים או חוקרי מקרא כדי להפריך את הסתירה הזאת, אבל כנראה שגם לא מזיק…

 

 


  1. הרב דניאל עשור כותב: "לאן לקחו את הילד מיד אחרי הלידה, למצרים או לירושלים? על פי מתי: ב' 4 'ויקם ויקח את הילד ואת אמו בלילה ויברח מצרימה'. על פי לוקס: ב 22 'וימלאו ימי טהרתה לפי תורת משה ויעלהו לירושלים להעמידו לפני ה".

התשובה:
התשובה פשוטה, ישוע נלקח קודם לירושלים, בשביל מצוות פדיון הבן, הקרבת קורבן טהרה הנדרש מכל אישה אחרי לידה (בתור רב עליו לדעת זאת). לאחר מכן, זמן מה לאחר שיוסף ומרים התגוררו בבית-לחם, הוזהר יוסף שהורדוס רוצה להרוג את ישוע. ולכן הזוג ברח לקהילה היהודית שבמצרים. הרב עשור החליט שמתי ולוקס מדברים על אותה נקודת זמן בחייו של ישוע ולכן מדובר בסתירה. אבל הם לא. אם נאמר לכם שאיתן ומוטי אכלו היום שווארמה, ומישהו אחר יאמר שאיתן ומוטי אכלו היום קורנפלקס עם חלב, האם זה בהכרח סותר? או שיכול להיות שהם אכלו היום קורנפלקס עם חלב בבוקר, ולארוחת ערב אכלו שווארמה?

 

 


  1. הרב דניאל עשור כותב: "כל האוונגליונים מתייחסים לאירוע שנחשב כבעל חשיבות, הדרשה על ההר. טענתו של מתי היא שהדרשה של ישו התרחשה בהר. לוקס טוען לעומתו שהדרשה של ישו התרחשה במישור. מרכוס כותב כי הדרשה אירעה על אונייה בים".

התשובה:
ישוע דרש והטיף לעיתים קרובות, הן בפני תלמידיו והן בקרב העם. אחת הדרשות המפורסמת ביותר שלו בברית החדשה היא הדרשה המכונה "הדרשה על ההר".
אבל לא, לא כל הבשורות מתייחסות לאירוע זה. בעוד מתי אכן טוען כי הדרשה היתה על ההר. לוקס לא טוען שהדרשה לא היתה על ההר, אלא, מציין ש"הוּא יָרַד אִתָּם וְעָמַד בְּמִישׁוֹר", ככל הנראה ישוע כינס את ההמון שהיה על ההר, לאיזור שהיה מישורי, זאת כדי שכולם יוכלו לשמוע ולראות אותו. איך שהוא החליט הרב עשור שהמישור עליו מדבר לוקס בהכרח אומר שהם לא היו על ההר, אבל זה הפירוש שלו. מישור, שמגיע מהמילה ישר, משמעותו איזור מסויים שהוא מושטח, שהוא ישר. כמו לדוגמא, הר ארנה בדרך לירושלים, שעליו המישור והמצפה.

אוקי, אבל זה עדיין לא מסביר איך זה שמרקוס בפרק ד' כתב שישוע היה על אוניה בים והמון העם היו על שפת הים. התשובה פשוטה, ומגיעה ממרקוס עצמו, שאומר "הוּא לִמֵּד אוֹתָם דְּבָרִים רַבִּים בִּמְשָׁלִים". הדרשה על ההר לא סבבה משלים. זאת אומרת שמרקוס בכלל דיבר על זמן אחר שישוע דרש בו, ולא על הדרשה על ההר, ומי שישווה את הדרשה על ההר ללימוד שלפי מרקוס ישוע דרש מהים, לא יופתע לגלות שישוע בכלל מדבר על נושאים שונים לחלוטין. אז אנחנו מודים, במקרה הזה לא צריך להיות אדם משכיל או בעל תארים מתקדמים, אלא פשוט צריך להיות בעל יושרה, והגינות מינימלאית.

 

 


  1. הרב דניאל עשור טוען בעמוד 405 של ספרו כי ישוע הפר את הפסח מאחר שאכל עם תלמידיו לחם: "האם ישו אכל לחם בראשון לחג המצות?…הרי אסור לאכול חמץ בפסח".

    התשובה:
    במתי פרק כ"ו פסוק 26, שם כתוב: "כַּאֲשֶׁר אָכְלוּ לָקַח יֵשׁוּעַ לֶחֶם, בֵּרֵךְ וּבָצַע וְנָתַן לַתַּלְמִידִים", הרב תוהה איך יכול להיות שישוע אכל לחם, בפסח? זה מה שקורה למי שמנסה להיכנס לנעליו של חוקר הברית החדשה, על אף שמעולם לא למד יוונית עתיקה. ביוונית עתיקה, המילה שהברית החדשה משתמשת בה, שאותה תרגמו ללחם, היא "ארטוס", זו היא מילה בעלת משמעות רחבה; קטגוריאלית, כללית, כזאת שיכולה להיות בשימוש כדי לתאר הרבה סוגים שונים של לחם, כאלה שהם חמץ וגם כאלה שהם ללא שאור. במילים אחרות, זה בדיוק כמו שנאשים את הרב עשור על כך שהוא אכל חזיר, רק בגלל שאמר שאכל בשר.
    אבל הנה פה הבורות המביכה של הרב עשור נחשפת באמת! שימו לב לפסקה איתה פותחים את קריאת ההגדה בליל הסדר:
    "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם" ("זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.")
    לחם? בהגדה של פסח!? מעניין אם הרב דניאל עשור מתכוון להציע כי ישנן סתירות בהגדה של פסח…?

 

 


  1. הרב עשור כותב: "בכתביו של פאולוס הוא כתב אל הרומיים: 'לכן אחי הומתם גם אתם לתורה בגוף המשיח להיותכם לאחר אשר נעור מן המתים למען נעשה פי לאלוהים' אל הרומים ז 4. השאלה הנשאלת היא מתי היו הרומים תחת התורה? האם קיבלו את התורה במעמד הר סיני?… התירוץ היחיד הוא כי פאולוס התכוון לפטור אותם משבע מצוות בני נוח".

התשובה:
לא, זה לא התירוץ היחיד, יש לנו תירוץ אחר דווקא, יותר טוב. שימו לב למה שאומר שאול השליח בדיוק שלושה פסוקים קודם לכן: "אַחַי, הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים, וַהֲרֵי אֲנִי מְדַבֵּר אֶל יוֹדְעֵי תּוֹרָה". רגע אחד! הייתכן כי ברומא חיו יהודים!? לפי ספרי ההיסטוריה, במאה הראשונה לספירה עשרות אלפי יהודים חיו ברומא. חלקם, היו חברים בקהילה הזאת, ואליהם פנה שאול. כנראה שהרב עשור לא יודע, אבל זה שאדם כלשהו יהודי, לא אומר שהוא לא יכול גם להיות תושב רומא. גם היום ישנם יהודים שגרים מחוץ לישראל, בארצות הברית, ברוסיה, באפריקה, במדינות ערב וכיוצא בזאת.

 

 


  1. הרב דניאל עשור טוען כי ישנה סתירה בברית החדשה בהתבסס על פסוק כ"ג במתי פרק ב': "הוּא בָּא וְיָשַׁב בְּעִיר הַנִקְרֵאת נָצְרַת, לְמַעַן יִתְקַיֵּם הַנֶּאֱמָר עַל-פִּי הַנְּבִיאִים כִּי נָצְרִי יִקָּרֵא לוֹ"…"מדוע לא אמר מתי איזה נביא אמר זאת…האם יש פסוק כזה בנביאים?…התשובה היא שאין פסוק בכל התנ"ך, ואין נביא כזה בעם ישראל לדורותיו."

התשובה:
אין פה סתירה, מתי לא מצטט, מתי גם לא טוען כי הוא מצטט שהרי אין שימוש ב"מרכאות". כשמתי כן בוחר לצטט מתוך ספר ספציפי מסויים בתנ"ך, הוא גם מציין זאת. לדוגמא:

זֶה אֵרַע לְמַעַן יִתְקַיֵּם מַה שֶּׁדִּבֵּר אֲדֹנָי בְּפִי הַנָּבִיא…" או, "לְמַעַן יִתְקַיֵּם הַנֶּאֱמָר בְּפִי יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא…" או, "לְמַעַן יִתְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּפִי הַנָּבִיא…"

כפי שבוודאי שמתם לב, מתי אומר "עַל-פִּי הַנְּבִיאִים", ברבים, ולא בפי "הנביא" ביחיד. זאת מאחר שמתי לא מצטט פסוק אלא מדבר על מוטיב מרכזי, שרץ בפי הנביאים. במקרה הזה, כשמתי אומר "למען יתקים הנאמר על פי הנביאים כי נצרי יקרא לו" הוא מסתמך על כמה קטעים שונים בתנ"ך:

ישעיהו י"א:א: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי *וְנֵצֶר* מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה"

ירמיהו ל"ב:ה: "כִּי יֶשׁ-יוֹם קָרְאוּ *נֹצְרִים* בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ"

ישעיהו מ"ט:ו: "וַיֹּאמֶר נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת-שִׁבְטֵי יַעֲקֹב *וּנְצוּרֵי* יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ"

ואם נרצה לרדת לעומק יותר, אז המילה "נצר" פירושה בתנ"ך "שורש" או "צמח", גם התלמוד מכנה את המשיח באותו האופן, הכינויים האלה הם חלק מאותו מוטיב מרכזי שמדבר עליו מתי, לדוגמא;

זכריה ג':ח: "שְׁמַע-נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי-אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי-הִנְנִי מֵבִיא אֶת-*עַבְדִּי צֶמַח*"

ירמיהו ל"ג:ט"ו: "בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד *צֶמַח צְדָקָה* וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ".

לסיכומו של עניין, מתי לא ממציא פסוקים בתנ"ך, אלא מדבר על מוטיב מרכזי שהיה שגור בפיהם של הנביאים.

 

 


  1. הרב דניאל עשור טוען כי לפי ישעיהו נ"ג על המשיח להיות בעל זרע: "זרעו של ישו היכן? האם ישו ראה זרע? ישו לא זכה לבוא בברית נישואין כלל ומת בלא בנים או בנות. תשובת הכנסייה על טענה זו היא טיפשית עוד יותר….מאמינים שהנביא דיבר באופן מטפורי, על "זרע" רוחני. אולם לאמיתו של מקרא, בתנ"ך המילה זרע אינה מופיעה בלשון מטאפורית, היא תמיד מסמלת אך ורק תולדות ממשיים…".

    התשובה:
    אכן, ישעיהו נ"ג פסוק י כתוב כי אותו אחד "יִרְאֶה זֶרַע". (אגב משמעות 'יראה' איננה 'יוליד').
    אז טענת הרב דניאל עשור היא כי בתנ"ך, תמיד המילה "זרע" משמשת אך ורק לתאר זרע פיזי של ממש. האמנם?
    כנראה שהרב עשור בעצמו לא מכיר את התנ"ך, שהרי הנביא ישעיהו בכבודו ובעצמו, משתמש בביטוי, 'זרע', באופן מטאפורי בפרק א', בפרק י"ד ובפרק נ"ז, הוא אומר: "זרע מרעים", "זרע מנאף יהוה" ו"זרע שקר". הנביא ישעיהו משתמש במילה זרע בצורה מטאפורית כדי לומר על אותו דור שהוא שקרן, ולא שהזרע בעצמו משקר, זרע הרי לא יכול לדבר.

אבל אולי הדוגמא הטובה ביותר מגיעה מהנביא מלאכי, הנביא מלאכי, בפרק ב' אומר: "זֶרַע אֱלֹהִים". שאלתינו לרב עשור; האם אלוהים בא בברית נישואין? האם לאלוהים יש זרע פיזי? האם לאלוהים יש ילדים? הנביא מלאכי, גם הוא, משתמש בביטוי "זרע" בצורה מטאפורית.

מעניין אם הרב דניאל עשור הולך להגיד שהנביא מלאכי נתן גם הוא "תשובה טיפשית".

 


  1. הרב דניאל עשור טוען כי: "ישו מתיר לחלל שבת", זאת בציטוטו את מתי פרק י"ב, שם כתוב: "בְּאוֹתָהּ הָעֵת עָבַר יֵשׁוּעַ בְּשַׁבָּת בִּשְׂדֵה קָמָה; תַּלְמִידָיו הָיוּ רְעֵבִים וְהֵחֵלּוּ לִקְטֹף שִׁבֳּלִים וְלֶאֱכֹל. רָאוּ זֹאת הַפְּרוּשִׁים וְאָמְרוּ לוֹ: "הִנֵּה תַּלְמִידֶיךָ עוֹשִׂים מַה שֶּׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת."

אז האם במקרה הזה חוללה השבת? בואו נבדוק בתורה.

התשובה:
בפרק כ' של ספר שמות ובפרקים ה' וכ"ג של ספר דברים, אלוהים אוסר על מלאכה ביום השבת, משמעות הדבר היא שלפועלים אסור היה לקצור חיטה בשבת, ושאסור היה לאפות לחם בשבת מאחר שלכך יש להבעיר אש, וזו היא מלאכה האסורה בשבת. אבל, תלמידיו של ישוע לא עשו את הדברים האלה, הם לא קצרו חיטה, הם לא אפו לחם, ובטח שלא הבעירו אש, הם לא עשו מלאכה בשבת. הם בסך הכל טיילו בשדה, קטפו שיבולים על הדרך ואכלו אותם. לטעון שבזאת ישוע ותלמידיו עשו "מלאכה" והפרו את השבת זאת כבר פרשנות רבנית מאולצת שאיננה קיימת, לא בטקסט עצמו, לא בתורה ולא בשום היגיון. יהיה זה ממש כמו לטעון כי אדם המטייל בשבת בטבע וקוטף תפוז ואוכל אותו, מפר את השבת כי עשה מלאה… אז למה בכל זאת הרב עשור התעקש שהם כן הפרו את השבת?

התשובה לכך שוכנת בהבנה של מהי השבת, ומדוע נתן אלוהים את השבת. הרבנים וישוע מפרשים את התורה, ובמקרה הזה, את השבת, משתי נקודות מבט הפוכות.

הרבנים, מפרשים מנקודת המבט שבני האדם הם עבדים לשבת. ולכן הם אוסרים בשבת: לחתוך נייר טואלט, להפריד בין גביעי יוגורט, לרכב על אופניים, להתאפר, או עשרות אלפי איסורים אחרים. במילים אחרות – בני האדם הם עבדים לשבת. אבל ישוע לעומת זאת, מבין שאלוהים נתן לבני האדם את השבת על מנת לברך את בני האדם. לכן אמר ישוע בברית החדשה: "הַשַּׁבָּת נֶעֶשְׂתָה לְמַעַן הָאָדָם, וְלֹא הָאָדָם לְמַעַן הַשַּׁבָּת". ישוע כיוון אותנו למה שחשוב באמת, לדברים שעמוק בלב. הוא דרש אמות מוסר גבוהות יותר, ולא בזבז את הזמן על מצוות שאין ביכולתן לשנות את הלב. ישוע שחרר אותנו מעבדות למעשים דתיים חסרי תכלית, לידי חרות אמיתית, הוא עודד את מאמיניו להתרכז ביחסים שבין אדם לאלוהיו, ובין אדם לחברו. ישוע הטיף לאהבה, לסליחה, לחסד ולחמלה. גם ליהודי ולגם לגוי.

 

 


  1. הרב דניאל עשור טוען כי ישעיהו נ"ג מדבר על עם-ישראל, ולא על המשיח.

    התשובה:
    או שהרב דניאל עשור לא מכיר את המסורת שלו עצמו, או שהוא מקווה שקוראיו בורים דיו ומעולם לא נתקלו בפירושים של חז"ל לישעיהו נ"ג. להלן דוגמאות ספורות בלבד לרבנים מקובלים בהיסטוריה שכן פרשו את ישעיהו נ"ג על המשיח, ולא על עם-ישראל:

  • תרגום יונתן, התרגום הירושלמי מימי הביניים, מעניק אופי משיחי לישעיהו נ"ג.
  • מסכת סנהדרין צ"ח' ומסכת סוטה י"ד מייחסות את ישעיהו נ"ג למשיח.
  • מדרש רבה, פרשה ה, מדרש תנחומא, ומדרש כונן (konen) מייחסים את ישעיהו פרק נ"ג, למשיח.
  • ילקוט שמעוני, פרשה ד, מייחסת את ישעיהו נ"ג למשיח
  • גם מחזור התפילה שביום הכיפורים מייחס את ישעיהו פרק נ"ג למשיח.
  • ספר הזוהר, המיסטיקה של היהדות, גם הוא, מייחס את פרק נ"ג למשיח.

אפילו רבי סעדיה גאון, שהתנצח בויכוחים מול הנוצרים, לא ייחס בפירושו את ישעיהו נ"ג לעם ישראל כעם, אלא כיחיד.
אם כך, נראה בבירור שמחשבת ישראל הקלאסית, שהיא המקור והסמכות של הרבנים, כמעט בצורה אבסולוטית, מייחסים את ישעיהו נ"ג למישהו יחיד ולא לכלל עם ישראל, ואותו יחיד הוא כמובן המשיח. למען האמת, התלמוד אף פעם לא מייחס את ישעיהו נ"ג לעם-ישראל כעם שלם.

 

 


  1. בעמוד 15 הרב כותב על השושלות של ישוע: "אנו מוצאים כי יחוסו של ישו הכתובות בבשורות שבתורת הברית החדשה מבולבלות. מי באמת הסבא של ישו מצד אביו?…מתי אומר כי סבו של ישו היה יעקב אולם בספרו של לוקס נאמר כי שמו הוא אלי?" הרב עשור טוען כי מתי ולוקס בבשורתם מציגים כל אחד מהם את השושלת של ישוע, וכי השושלות שהם מציגים סותרות אחת את השניה מאחר שהן מציגות שמות שונים לחלוטין. זאת הוא מבסס, על כך שלהבנתו, שמו של יוסף מוזכר כאביו של ישוע גם בבשורה על פי מתי וגם בבשורה על פי לוקס (ולכן על השושלות להיות זהות), ואילו שאר השמות שונים מאוד.

התשובה:
נכון, השושלות שונות אחת מהשנייה, ובאמת יש בהן שמות שונים לחלוטין, זאת מאחר שהן לא אותה השושלת. מתי מציג את השושלת מצד אביו של ישוע. לוקס מציג את השושלת מצד אמו של ישוע. מדובר בשתי שושלות שונות, ולא אותה אחת.

הטעות של הרב עשור נובעת מכך שהוא לא יודע יוונית עתיקה, שפתה של הברית החדשה, אלא מתבסס על תרגומים שהוא קורא. עצם הציטוט השגוי של הרב בספרו את השם "אלי" במקום "עלי", מוכיח זאת. ולגבי "הסתירה", התשובה טמונה בכללי התחביר של היוונית העתיקה, שבה נכתב הטקסט. בעברית אנחנו לא משתמשים ב'הא הידיעה' לפני שמו של אדם. אנחנו לא אומרים 'ה'מוטי או 'ה'איתן. ביוונית עתיקה הסיפור הוא אחר, כל שם בטקסט היווני של שושלת היוחסין אותה מציג לוקס מופיעה עם הא הידיעה, פרט לשם אחד, שמו של יוסף. מכך מבין הקורא כי אין זו שושלת היוחסין של יוסף אלא של מרים. להזכירכם, ישוע היה יהודי, ובהתאם לכללי היהדות, צוין כאן שמו של הבעל. הרי ביהדות ציינו בשושלות שמות גברים בלבד. (אותה תופעה היתה קיימת ביהדות ובתנ"ך, לדוגמא עזרא פרק ב' ונחמיה פרק ז'.) זוהי בדיוק הסיבה לפי לוקס בחר לכתוב: "וּלְפִי מַה שֶּׁנֶּחְשַׁב הָיָה בֶּן יוֹסֵף, בֶּן עֵלִי". במילים אחרות, אפשר להבין שישוע אמנם "נחשב" לצאצא של יוסף, אבל למעשה הוא היה צאצא של עלי. אגב, אפילו תלמוד ירושלמי, חגיגה פרק ב, מייחס את עלי לאביה של מרים.

 

להלן סתירה נוספת שהרב חושב שמצא בנושא השושלות של ישוע: "מתי מכריז כי ישו היה רחוק במספר הדורות מדוד המלך בכעשרים ושמונה דורות בלבד כאשר לעומתו "לוקס" ברישומיו מראה ארבעים ושלושה דורות הפרש בין ישו לדוד המלך מהי משמעותה של סתירה זו?."
התשובה:
גם פה לא מדובר בסתירה, מתי בכוונה לא מציין את כל הדורות, אלא בוחר את השמות שהיו ידועים. בתנ"ך רואים את אותה התופעה בדיוק! לדוגמא, דברי הימים א' פרק ה' פסוקים עשרים ותשע עד ארבעים לבין עזרא פרק ז', פסוקים אחד עד חמש, שניהם אילנות יוחסין לכוהנים מאהרון ועד שְׂרָיָה, בתחילת גלות בבל.  בדברי הימים הסופר מונה 22 דורות וכנגד בספר עזרה יש רק 16!  ספר עזרה מדלג על שישה דורות לא חיוניות כדי להדגיש את הנקודה שלו:  עזרא הוא כוהן, מצאצאי אהרון.  עזרא פרק ז' פסוק אחד גם קורא לעזרא "בן שְׂרָיָה " למרות ששְׂרָיָה הוּצא להורג על ידי נבוכדנצר בשנת חמש מאות שמונים ושש, קרוב למאה שנה לפני עלייתו של עזרא לירושלים.  לא ייתכן שעזרא היה בנו הישיר של שריה!   דברי הימים א' קובע שבנו של שריה היה יוצדק, שהוגלה לבבל כנראה לאחר שאביו הוּצא להורג.

כך גם ביהדות, יכול נכד או כל צאצא לצורך העניין, להיות מכונה בתור "בן". לדוגמא, כאשר חז"ל מכנים את המשיח "משיח בן דוד", או כפי שעם ישראל מכונה "בני אברהם". לא מדובר באבהות ישירה, אלא ייחוס ביולוגי. זאת גם הסיבה מדוע מתי מדלג על הרבה דורות. הוא בסך הכל רוצה לבסס קשר ביולוגי בין הדורות. מתי לא היה הראשון להשמיט דורות, ככל הידוע היה זה מנהג נפוץ בקרב היהודים. מטרת אילן היוחסין מעולם לא היתה לציין מדעית את כל אחד ואחד מהדורות, אלא להסיר ספק בנוגע לייחוס משפחתי.

 

 


  1. הרב דניאל עשור מחזק ואומר: "התנ"ך שולל אלילויות פאגאניות הנעות סביב "אלילויות אנושיות" אדם אל.". ובעמוד מאתיים חמישים ושש בספרו כותב את הדברים הבאים: "הנוצרים נשענים על פסוקים בתנ"ך באשר לאלוהותו של ישוע". ואז באופן מזלזל ומתנשא הרב מציע להתבונן "במספר פסוקים בתנ"ך אשר עליהם מבססים המיסיונרים את אמונתם האלילית".

תחילה הוא תוקף את הפסוק מספר ירמיהו כ"ג ו: "בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה-שְּׁמוֹ אֲשֶׁר-יִקְרְאוֹ יְהוָה צִדְקֵנוּ".

לאחר שמסביר הרב עשור כי הנוצרים מביאים פסוק זה כראיה לאלוהותו של המשיח, הוא משיב עם פסוק מירמיהו ל"ג ט"ז: "בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח וְזֶה אֲשֶׁר-יִקְרָא-לָהּ יְהוָה צִדְקֵנוּ", ואז כותב הרב עשור: "כלומר: בפסוק זה, "ה' צדקנו" זה הוא שמה של העיר ירושלים. האם נאמר שהחול והאבנים של ירושלים הם מאה אחוז אלוקות לעתיד לבוא? מובן שלא"…"אגב, גם שמי הוא אלוקי, דניאל! האם גם אני אלוקי?"

התשובה:
ראשית, אמנם השם דניאל מכיל את האותיות 'א' ו'ל', אבל בשום מקום בתנ"ך לא תמצאו נביא, מלך או כל אדם שמקבל את שמו המפורש של אלוהים, יהוה. רק המשיח מכונה בשמו המפורש של אלוהים. שנית, מה בנוגע לטענה כי הנביא ירמיהו בעצם קורא גם לירושלים בשם "יהוה צדקנו", ואי אפשר, כך טוען הרב, לקרוא לעיר בשם אלוהים? למי שאין רקע מקראי עשויים דברים אלו להישמע לכאורה הגיוניים, אך האמת היא שמדובר במנהג מקראי ידוע, מאז ומעולם נהוג היה שעיר בירה נקראת על שם מושלה, והרי ירושלים היא עיר בירתו של אלוהים. כבר אצל קין, בבראשית פרק ד, קין שבנה עיר קרא לה על שם בנו 'חנוך'. כשאנו עוברים על ספר בראשית, אנחנו רואים שלכל אורך הדורות ערים נקראו על שם המושל שלהן. לכן, אין כל תמיהה בדבר שגם לירושלים יינתן השם של המלך והמושל שלה, על שם מי שבחר בה להיות מקום משכנו הרוחני הנצחי: אלוהים. זוהי הוכחה ולא סתירה למה שאנחנו טוענים, לכך שמלך המשיח ייקרא בשם אלוהים, ועל כן עיר בירתו תיקרא גם היא על שמו, 'יהוה צדקנו', אשר בה בחר להיות למקום משכנו.
ועכשיו לעיקר, שימו לב להטייה ולחוסר הכנות של הרב דניאל עשור, שטוען שביסוס הפסוק מירמיהו כ"ג הוא המצאה נוצרית המהווה ביטוי לאמונתם האלילית. הרי כרב, הוא דוגל בתורה שבעל פה. אבל בפועל, הוא לא מהסס לסתור את חז"ל ולדרוך על התורה שבעל פה, רק כדי לנסות ולהשאיר את ישוע מחוץ לתמונה.
בואו ונראה כיצד חז"ל בכבודם ובעצמם פרשו את המושג "יהוה צדקנו" שבירמיהו כ"ג פסוק ו כנבואה על המשיח: "אמר רבי יוחנן: ג' נקראו על שמו של הקב"ה ואלו הן: צדיקים ומשיח וירושלים… "משיח, דכתיב  וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו".

מסכתות קטנות, סופרים י"ג, הלכה י"ב: "שמחינו ה' אלהינו באליהו הנביא עבדך ובמלכות בית דוד משיחך, במהרה יבא ויגל לבינו, ועל כסאו לא ישב זר, ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו. כי בשם קדשך נשבעת לו שלא תכבה נרו לעולם. "בימיו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח וזה שמו אשר יקראו ה' צדקינו". ברוך אתה ה', מצמיח קרן ישועה לעמו ישראל". כאן מזוהה משיח בן דוד עם הדמות המוזכרת בירמיהו כ"ג, יהוה צדקנו.
"לפי שהודו שניהם במעשיהם, סמך יהודה לראובן. הוי ושם דרך אראנו בישע אלהים. לפי שהודה, זכה למלכות ויצא ממנו משיח שיושיע לישראל, דכתיב: בימיו תושע יהודה".  כאן מסביר הפרשן כי יהודה זכה שיצא ממנו המשיח, ובדבריו הוא מסתמך על ירמיהו כ"ג ו, זאת אומרת, גם הוא ראה בפסוק זה נבואה משיחית שטוענת כי המשיח יהיה אלוהים.

במדרש משלי נמנים מפי רב הונא שבעה שמות למשיח: ינון, יהוה צדקנו, צמח, מנחם, דוד,שילה, ואליהו.
במדרש איכה א' כתוב על הקטע: "מה שמו של מלך המשיח? ר' אבא בר כהנא אמר: 'ה' שמו, וזה שמו אשר יקראו, ה' צדקנו".

במדרש תהילים כתוב כי אלהים קורא למשיח בשמו, ומה הוא שמו? התשובה הניתנת היא: "יהוה איש מלחמה" ועל המשיח אנו קוראים "וזה שמו אשר יקראו: יהוה צדקנו".
הבנתם? חז"ל ייחסו את "יהוה צדקנו" בירמיהו כ"ג פסוק ו' למשיח. כעת לא נותר לנו אלא לשאול את הרב עשור האם הוא מתכוון גם להאשים את רבי יוחנן, את בעל המסכתות הקטנות ואת רבי אברהם באמונה נוצרית אלילית פאגאנית?

 

 


  1. מאחר שלא היה מישהו שטען נגד תקומתו של ישוע מן המתים בתקופתו, מנסה בימנו הרב דניאל עשור להציע שאולי ישוע פשוט התעלף ומאוחר יותר התאושש, ולא באמת מת? עשור כותב: "ומי בכלל אמר שישו לא עבר רק חווית מוות קליני והתעורר במערה או התעורר מאובדן הכרה? האם ניתן להוכיח אחרת? אולי בזמנם הם לא קבעו מוות כראוי? ואלי במקרה הזה לא נקבע מוות ראוי?"

    התשובה:
    לטענה זו כבר ענה החוקר דוד שטראוס לפני כמאתיים שנה, אלו הם דבריו:

"הסברה שיצור הזוחל מקברו 'חצי מת', חולה וחלש, הזקוק בדחיפות לטיפול רפואי, לחבישה, להתחזקות ולתמיכה, יצליח להתיר בתלמידיו רושם של שר החיים המנצח את המוות והקבר; רושם שהיה התשתית לפעילויותיהם בעתיד, סברה זו היא בלתי סבירה לחלוטין. תחיה שכזו היה בה רק כדי להחליש את הרושם של התלמידים, להעציבם ולגרום להם מפח נפש, לבטח שלא להפוך את צערם להתלהבות ואת יראתם להשתחוות." נוסף לכך, יוחנן תיאר את מה שהיום מצליח המדע להסביר: כשישוע נצלב, חייל רומי גם דקר את צדו. בברית החדשה, יוחנן ציין: "אַחַד הַחַיָּלִים דָּקַר אֶת צִדּוֹ בְּרֹמַח וּמִיָּד יָצְאוּ דָּם וּמַיִם". לפני אלפיים שנה בוודאי היה נשמע תמוהה, למה יוחנן בכלל טרח לציין זאת? כיום אנחנו יודעים את מה שהפיזיולוגיה מלמדת, שכאשר אדם מת, הדם שבגופו נפרד לסרוּם; נוזל שקוף כמים ולתאי דם אדומים.

 


14. הרב דניאל עשור טוען כי ישוע הוא בעצמם העתק של סיפורי המזרח האליליים והפאגאנים כמו של ההינדואיזם, זאת הרב מנסה להוכיח על ידי הצבת קווי דימיון בין הדמויות של ישוע ואלילים שונים. לשם כך הרב מצטט דעות של כמה הוגים חסרי חשיבות מלפני כמאתיים שנה, אבל לא מצליח לצטט אף לא מקור מודרני אחד. מדוע לא אתם תוהים? מאחר שאין כאלה. הרעיונות הללו שהופיעו במאה התשע עשרה כבר הופרכו מזמן, חלקם אף על ידי חוקרי מקרא וחוקרי היסטוריה יהודים דווקא. הרב דניאל עשור מנסה להשוות את ישוע לאלים פאגאנים כגון הורוס, אטיס, קרישנה, דיוניסוס ומיתרה. לטענתו, גם הם נולדו בעשרים וחמישה בדצמבר, הם נולדו לבתולות, היו להם שנים עשר תלמידים, הם עשו ניסים, והם נצלבו למוות ואחרי שלושה ימים קמו לתחייה.

התשובה:
הברית החדשה לא טוענת שישוע נולד בעשרים וחמישה בדצמבר. ההשערה היא בכלל כי ישוע נולד בסוכות, ובכל מקרה אף אחד מהאלים הללו לא נולד בעשרים וחמישה בדצמבר. לאף אחד מהם גם לא היו שנים עשר תלמידים. לדוגמא, בגרסה הפרסית, למיתרה היה תלמיד אחד: ורונה. בגרסה הרומית, היו לו שני תלמידים. אחד ועוד שניים זה שלוש, לא שנים עשר. אף אחד מהם גם לא נולד לבתולות, אטיס לדוגמא הפך בבטן אמו מפרי; רימון, לאדם, וגם לא נאמר כי אמו בתולה. קרישנה היה הילד השמיני לאמו דבקי, ככה שבתולה היא בטוח לא יכלה להיות. האליל היחיד שסיפורו נקשר ללידת בתולין הוא מיתרה. אבל, שימו לב לדבריו של פרופסור יאמוצ'י, חוקר והיסטוריון יפני המתמחה בדת המיתרה: "את המיתרה האמתי המוקדם ביותר אפשר למצוא בראשית המאה השנייה לספירה. רוב חומר הראיות המצוי בידנו על המיתרה מקורו במאה השנייה, השלישית והרביעית לספירה. זהו ליקוי בסיסי בתיאוריות על כך שתורת המיתרה השפיעה על ראשית המשיחיות והנצרות". הבנתם? סיפור לידת הביתולין של מיתרה, הוא זה שהועתק מהברית החדשה, ולא להיפך.

אף אחד מהאלים הללו גם לא נצלב למותו על צלב ואחרי שלושה ימים קם לתחייה. אטיס לדוגמא מת בסמוך לעץ, הוא לא נצלב, וגם לא קם לתחייה. קרישנה נורה למוות על ידי צייד שחשב שהוא צבי וירה בו בטעות, והוא לא קם לתחייה. ישנה גרסא אחת מיני רבות, שנוצרה במאה הרביעית לספירה שמציעה תיאוריה כי דיוניסוס נצלב, אבל זאת כאמור הרבה אחרי תקופת הברית החדשה, ובכל מקרה, הוא לא קם לתחייה. בנוסף, בנושא הזה של המוות והתחייה מן המתים קיימים הבדלים מהותיים בין ישוע לבין האלילים. האלים הללו לא מתוארים ככאלו שנתנו את חייהם מרצון בתור קורבן לסליחה על חטאים, אלא מתו כתוצאה של תאונות צייד, סירוס ופגעים אחרים. לא מתוך אהבה המקריבה את עצמה בעד האחר.
ולגבי הניסים, בעוד נטען על חלקם כי ידעו לעשות ניסים, שום נס לא מקביל לניסים של ישוע. הם לא הקימו בני אדם מן המתים, לא הפכו מים ליין, לא הלכו על המים, לא ריפאו מצורעים, לא פקחו עיני עיוורים ולא עשו את הניסים שעשה ישוע. מעניין מכך היא העובדה כי אפילו הרבנים בתלמוד מכירים ומתעדים את העובדה כי גם ישוע וגם תלמידיו ביצעו ניסים ונפלאות על טבעיים.
עשור טוען בספרו כי המקור האמיתי לאלוהותו של ישוע הוא באמונות פאגניות אליליות של המזרח הקדום. אבל אם היה הרב מטפל בספרי הבשורות עם יושרה אקדמית מינימלית, הוא היה מבין שכותבי הברית החדשה הגיעו למסקנות הללו בהתבסס על נבואות התנ"ך על המשיח, הם בכלל לא הכירו את תורות המזרח. פרופסור בנימין סומר, מלומד יהודי המתמחה בחקר התנ"ך, כתב ספר מחקר המוקדש לנושא התגלותו של אלוהים אל בני האדם בדמות בשר ודם בהתבסס על התנ"ך. הוא כותב: "מחקר זה מאלץ בחינה מחודשת של יחסי היהדות והמשיחיות. חלק מהיהודים מביטים בחשד בתביעתה של המשיחיות להיותה דת מונותאיסטית, הן בשל הדוקטרינה של השילוש, איך שלושה יכולים להיות שווים אחד? ובגלל אמונת הליבה של המשיחיות, שאלוהים לבש בשר, כלומר: לקח לעצמו צורת גוף אנושי. ישראל המקראית הכירה דוקטרינות דומות מאוד, ודוקטרינות אלה לא נעלמו מהיהדות לאחר תקופת המקרא".  או במילים פשוטות, הפרופסור היהודי מודה בכך שאלוהים שמגלה את עצמו לאנושות בדמות של אדם בשר ודם, זה בעצם רעיון יהודי תנ"כי.

 

 


  1. בניסיון למצוא דרך מסביב לצורך בבית מקדש, בדם קורבנות ובעיקר, בדם המשיח המכפר על חטאים. טוען הרב עשור כי בתקופת התורה ניתן היה לכפר על חטאים ללא דם, על ידי סולת וכסף: "אין סליחת חטאים תלויה בדם דווקא, אלא בתשובה ובהבאת קורבן סולת ללא דם כלל", זאת בעודו מצטט את ויקרא פרק ה' פסוק י"א. הבה נקרא את פסוק י"א: "וְאִם-לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי-יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא-יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא-יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא".

    התשובה: על פני השטח, ואם מתעלמים לחלוטין מההקשר של הפסוק בפרק, אכן, המצווה מאפשרת לעניים שאין להם כסף כדי לרכוש שה, גדי, יונה או תור, להקריב קמח סולת.

איך זה ייתכן שקמח סולת ישמש תחליף לקורבן חטאת? האמת היא שהתשובה מאוד פשוטה, כפי שעולה מפסוק אחד אחרי (פסוק י"ב ופסוק י"ג) ממנו בחר הרב עשור להתעלם כאילו איננו קיים: "וֶהֱבִיאָהּ אֶל-הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת-אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהוָה חַטָּאת הִוא, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל-חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר-חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה".

מעניין נכון? הכהן צריך לקחת מהסולת מלוא קומצו, כתזכורת, ולהקטיר אותה על המזבח, על אִשֵּׁי יהוה, כלומר, מעל לאש שהועלתה לאלוהים. אחר כך הכוהן צריך לכפר בעד העני. במילים פשוטות, הכהן, בתוקף תפקידו כמתווך בין אלוהים לעם ישראל, לאחר שערבב את הסולת עם דם הקורבנות שכבר היה על המזבח מקרבנות אחרים, צריך היה לכפר בעד בני עמו העניים שלא היה ביכולתם לקנות בעל חיים משלהם. בשום מקום בתנ"ך לא נאמר שביכולתה של הסולת בפני עצמה לכפר על חטאים, או שנפש החי בסולת היא. העניים יכלו ליהנות גם הם מכוחו המכפר של המזבח, מאחר שניתן היה לערבב את הסולת שהביאו איתם, בדם שכבר היה על המזבח מקורבנות אחרים, כך שהסולת נספגה בדם ואז הוקרבה. הרב עשור הוציא לחלוטין ובכוונה את הפסוק מהקשרו.

רגע, ומה עם כסף? הרב עשור גם מצטט את שמות ל' פסוקים ט"ו וט"ז, שם כתוב: "הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְלָקַחְתָּ אֶת-כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם". לטענתו של הרב, מדובר בעדות לכך שבעבור כפרה על חטאים, ניתן להביא כסף במקום קורבן.

אבל על מה מדבר הפסוק באמת? האם התורה מאפשרת לכפר על חטאים בעזרת כסף?. הרב עשור שוב פעם ובכוונה מוציא את הפסוק מהקשרו הברור, ומתעלם לחלוטין אפילו מחז"ל! המונח "חטאים", בכלל לא מופיע בפסוקים אלו ואפילו חכמים יהודים כבר הוכיחו שלפסוקים אלו אין שום קשר לסליחה על חטאים, אלא קשורים לכופר בעבור הגנתו של אלוהים.

תחילה, חשוב לדעת שהתנ"ך משתמש רק פה במונח "כסף הכיפורים". ההקשר הוא לא חטאים או סליחה, אלא בכלל מפקד של העם. בשמות ל' פסוק י"ב נאמר: "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". אם אתם זוכרים את המפקד שיזם דוד המלך על דעת עצמו בשמואל ב פרק כ"ד, המפקד הסתיים במגיפה קשה. כסף הכיפורים נועד לספק הגנה, ואין שום קשר לסליחה על חטאיו של אדם כלשהו.

כשרש"י דן במשמעות של שמות ל' פסוק ט"ו, הוא אומר כך: " "לכפר על נפשתיכם"- שלא תנגפו ע"י מנין ". במילים אחרות, למילה "לכפר" אין כאן כל קשר לכפרה על חטא. ב"שפתי חכמים", ליקוט רבני של מפרשי רש"י, הוסברה כוונתו של רש"י: "ולא לכפר על חטאיכם כשאר כפרות שבתורה." ובפירוש גור אריה לרש"י נאמר: "מדובר על שלוש מנחות כספיות שונות, שאחת מהן מממנת את הקורבן מן החי, ובכך מבהירה שהקורבנות הם שמכפרים."

אתם מבינים, כסף הכיפורים בפני עצמו בכלל לא קשור לסליחה על חטאים. אלא, וכפי שרש"י עצמו אמר, הכסף שזרם למשכן מימן את עבודת הכוהנים, ועוד יותר את רכישת הקורבנות שמכפרים בעד העם. הייעד הסופי של הכסף רק מחזק זאת, בעזרתו ירכשו קורבנות, שאיתם כן מכפרים על חטאים.

כמו חז"ל, גם חוקרים יהודים אחרים הבינו זאת. הרב הרץ לדוגמא, כתב בפירושו לשמות ל' שהביטוי "לכפר על נפשותיכם" הוא הרחבת המשמעות למילה 'כופר', הרב הרץ מגדיר זאת כך: "כסף שמשלם האדם האשם בכך שלקח את חייו של אדם אחר, בנסיבות שאינן כוללות רצח". חוקר המקרא היהודי, יעקב מילגרום, בפירושו לבמדבר ל"א כתב כך: "בעיני אלוהים, הכופר הוא צעד מונע הכרחי נגד מגיפה שעלולה לתקוף את העם בעקבות מפקד".

גם הרשב"ם, נכדו של רש"י, אמר את אותם דברים לפני למעלה מ-שמונה מאות שנה. אם כך, אפילו חז"ל וחכמים יהודים אחרים מכירים שמדובר בכסף ככופר בעבור הגנה, ולא בכפרה על חטאים, כפי שהודו חז"ל בעצמם.

שוב פעם מצא את עצמו הרב דניאל עשור בודד לחלוטין במערכה בניסיונו הנואש לבטל את הצורך בדם המשיח המכפר על חטאינו!

 

 


  1. בבראשית פרק מ"ט פסוק י' נמצאת הנבואה הידועה על ייחוסו של המשיח לשבט יהודה ("לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים"). המשיח אמור לבוא לפני ששבט יהודה יאבד את זהותו. מה שמציב מסגרת זמן להתגשמות הנבואה. הרישומים שתיעדו את ההשתייכות השבטית בעם ישראל הוחזקו בבית המקדש בירושלים. רישומים אלו נחרבו עם חורבנו של בית המקדש לפני כאלפיים שנה (בשנת 70 לספירה). כתוצאה מכך, כיום בלתי אפשרי להוכיח אם אדם מסוים שייך לשבט יהודה או לא. עם-ישראל, שאמור לזהות את המשיח לפי הנבואות בתנ"ך, כבר לא יכול לדעת האם מועמד מסוים שייך או לא שייך לשבט יהודה. (אגב, הבעיה אף מתגברת עם העובדה שרוב שושלות ישראל כבר מזמן התערבבו בנישואי תערובת).

אי לכך ובהתאם לזאת החליט הרב דניאל עשור לבטל לחלוטין את המשיח מהקטע! ראו את דבריו של הרב דניאל עשור על הפסוק: "זוהי איננה נבואה לעתיד, אלא הוראה וציווי לישראל שבכל עת שתשתרר מלכות בישראל יש להמליך מלך דווקא מבית דוד".

התשובה:
כעת נוכיח לכם שפירושו החדש והמעוות של עשור, הוא סתירה גמורה למחשבת ישראל הקלאסית ולחז"ל, וכי הרב עשור המציא בעצמו פירוש חדש לקטע, אך ורק כדי להוציא את המשיח מתוכו. זאת כמובן, כדי שלא יצביע עוד על ישוע:
תרגום אונקלוס היהודי לארמית מתרגם את הקטע כך: "לא יעבור שלטון מבית יהודה וסופר מבני בניו עד עולם עד שיבוא משיח שלו המלכות ולו ישמעו עמים". מעניין נכון? תרגום יהודי זה הכניס את המילה "משיח" ישירות לתוך הקטע!
מה שהרב עשור כנראה לא יודע, זה ש"שילה" תמיד נתפס בקרב חז"ל כשמו של המשיח. ראו לדוגמא את וויכוח הרמב"ן, היום השלישי. שם מיוחס הקטע ל'שילה', שהוא המשיח, בהתייחסות לכך שיהיה משושלת דוד: "באמת כי המשיח יבוא…ויהיה מיחס דוד וזרעו כמו שכתוב, ויצא חוטר מגזע ישי, ואומר 'עד כי יבוא שילה" ".
רש"י, כתב על הקטע: "עד כי יבוא שילה. מלך המשיח שהמלוכה שלו. ולו יקהת עמים."

במדרש בראשית רבה נכתב על הקטע: "עד כי יבא שילה, זה מלך המשיח".
גם בהתייחסויות השונות לקטע במדרש רבה צ"ז, צ"ח וצ"ט פרשו חזל באופן חד משמעי את הקטע בבראשית מ"ט, כנבואה על המשיח.
לסיכום, הפרשנות המעוותת של הרב עשור לבראשית מ"ט, מנוגדת לחלוטין לחז"ל ולכל מחשבת ישראל העתיקה.

 

 


  1. בתנ"ך, הנביא מיכה מנבא על כך שהמשיח יוולד בבית לחם אפרתה. אלו הם דבריו בפרק ה': "וְאַתָּה בֵּית-לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם". הברית החדשה מצטטת את נבואתו של מיכה בבשורתו של מתי פרק ב' ובבשורתו של יוחנן פרק ז', שם מוזכרת בית לחם כמקום לידתו של המשיח, שם כידוע, נולד ישוע.

כיצד ניתן להתמודד עם ההתאמה של ישוע לנבואה על המשיח של מיכה בתנ"ך, להלן דבריו של הרב דניאל עשור: "נמצאנו למדים מהפסוק כי המשפחה, משפחת ישי, ממנה יוצא המושל, היא מבית לחם מקדם מימי עולם וזהו מוצאו של המשיח ולא מקום הולדתו של המשיח". זאת אומרת שהרב טוען שהמשיח בעצמו לא יגיע מבית לחם, אלא משפחתו היתה מבית לחם בעבר; מוצואתיה מקדם.

התשובה:
האם מדובר ב"פרשנות נוצרית" כפי שטוען הרב דניאל עשור? אז זהו שלא. פרשני התורה הבכירים והחשובים ביותר ביהדות, התייחסו לנבואת מיכה ולהולדת המשיח בבית לחם באותה הנשימה: אבן עזרא, מהמאה האחת עשרה, הרד"ק, מהמאה השתים עשרה, משה אלשיך מהמאה השישה עשרה והמלבי"ם מהמאה התשע עשרה.
רבי יוסף קרא, מהמאה האחת עשרה: "ואתה בית לחם אפרתה, היא בית לחם יהודה, ממך יצא משיח ישראל ומוצאותיו מקדם מימי עולם. והוא יהיה יוצא ובא כמו שהיה מוציא ומביא מקדם".
הרד"ק, מהמאה השתים עשרה: "צעיר באלפי יהודה… "וזהו המלך המשיח ופירוש להיות להיותך נמנע בערי אלפי יהודה צעיר עתה כנגדם ואע"פ כן ממך יצא לי המשיח".

רבי חיים יוסף דוד אזולאי: "ומשם יבא המשיח ומוצאתיו מקדם."
המלבי"ם: "ומלך המשיח היוצא ממך שהוא משיח בן דוד יגבר חיל להיות מושל בישראל ושיהיה מוצאותיו מקדם מימי עולם". שמתם לב? לעומת הרב דניאל עשור שייחס את המונח "מוצאותיו מקדם" למשפחת ישי, חז"ל, שלא רק שייחסו את בית לחם לעיר הולדתו של המשיח, גם ייחסו את התואר "מוצאתיו מקדם מימי עולם", למשיח, שתמיד היה קיים (אלוהי!).
אם לא די בפרשנים אלו, תנו דעתכם לפירוש לארמית של יונתן בן עוזיאל, תנא מהמאה הראשונה לספירה, למיכה ה' פסוק א': "ואתה בית לחם אפרתה, צעיר להיות באלפי יהודה, ממך ייצא המשיח להיות מושל בישראל, ושמו נודע מקדם מימי עולם". יונתן הבין היטב כי מדובר בנבואה משיחית ולכן לא רק שלא חשש להכניס את המילה המפורשת "משיח" בארמית, אלא קבע בפירושו כי המשיח יהיה זה שיצא מבית לחם.

 

 


  1. הרב דניאל עשור: "פסוק נוסף בשימוש המיסיון, תהילים ב פסוק י"ב, עובר גם הוא עיוות נוצרי".."נשקו בר, הכוונה היא לדוד המלך."

התשובה:
בר בארמית זה "בן", מחבר מזמור זה טוען כי בעתיד ינשקו את הבן של אלוהים, המשיח.

הרב עשור מכנה את הפרשנות הזאת בתור עיוות של נוצרים. מבלי לשים לב, הרב עשור מאשים את חז"ל בתור נוכלים מיסיונרים נוצריים. כי לעומת דניאל עשור, חז"ל תמיד האמינו כי פסוק זה הינו נבואה על המשיח!

תלמוד בבלי, מסכת סוכה דף נ"ב: "תנו רבנן: משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו אומר לו הקב"ה: שאל ממני דבר ואתן לך, שנאמר תהלים ב ז אֲסַפְּרָה אֶל חֹק ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ; וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג – אומר לפניו: ריבונו של עולם: איני מבקש ממך אלא חיים!"

אבן עזרא, בפירושו את תהילים ב', מייחס את "נשקו בר" בפסוק י"ב אל "ועל משיחו" בפסוק ב.

המלבי"ם, מפרש את פסוק י"ב כך: " "נשקו בר", התחברו אל המבורר מאת ה', שבמה שתעבדו עבודת המלך משיח ה' ידמה כאילו אתם עובדים את ה' ". הבנתם? המלבי"ם בכבודו ובעצמו אומר שמי שינשק בר, הרי הוא בעצם מנשק את מלך המשיח, ואלוהים יחשיב לו זאת כעבודת אלוהים.
אגב, בעיה נוספת עם הפירוש של דניאל עשור היא שדוד המלך היה מלך ישראל בלבד, הוא לא מלך על כל הגוים והעמים (כמתואר בפרק).

לסיכום, הרב עשור מאשים גם אותנו וגם את חז"ל מסתבר, על שעשינו כולנו "עיוות נוצרי" למזמור תהילים פרק ב.

או שהרב עשור לא בקיא בספרות חז"ל, או שהוא פשוט בונה על כך שאתם לא מכירים את ספרות חז"ל ולכן הוא יכול לומר מה שהוא רוצה כדי לנסות ובכל כוחו להסתיר מכם את בן האלוהים, את משיח בן דוד, הלו הוא ישוע המשיח.

 

 


  1. הרב דניאל עשור, תחת הכותרת "לשון יחיד ורבים בפרק ישעיהו נ"ג וכישלונה הלשוני של הפרשנות הנוצרית". מודה כי בנבואת ישעיהו אכן "ישנן 67 ביטויים בפרק נ"ג המדברים על היחיד." אך לטענתו, ישעיהו בסך הכל "בלשונו הפואטית, מדבר על העם כעל היחיד." זאת לאור העובדה כי אמנם "ישעיהו פתח בלשון יחיד על עם ישראל ואחר כך המשיך בלשון רבים."  זאת מבסס הרב עשור על פסוקים ח' וט', שם מופיע תיאור בלשון רבים. הרב עשור מנסה להכיל את היוצא מן הכלל (שני מקרים) על הכלל (67 מקרים). אך האם שני המקרים אליהם התייחס הרב דניאל עשור אכן מדברים על הרבים? יכול להיות שאם עשור היה טורח לקחת קורס בעברית מקראית, הוא היה מבין שעברית מודרנית ועברית מקראית הן לא אותה השפה, והיה חוסך מעצמו מבוכה רבה, אליה נכנס כעת.

התשובה:

"לָמוֹ" (ישעיהו נ"ג פסוק ח)

הרב דניאל עשור טוען כי על פי פסוק ח', הדמות מתוארת ברבים (לָמוֹ) ולא ביחיד (לו) ולכן לא יכולה הנבואה להתאים לישוע. כך הוא כותב: "המילה 'למו' משמעותה 'להם', ובמקום שהנביא יכתוב מפשע עמי נגע 'לו' שאז ורק אז יהיה מובנו על העבד היחיד, הוא כותב את המילה 'למו' שמשמע שהעבד הוא רבים. הרי זו סתירה מפורשת לפרשנות הנוצרית על הפרק שכן לא ניתן לדבר על אדם יחידי בלשון רבים כלל, לכן האפשרות שישו הוא העבד המדובר בפרק איננה קיימת."

‏וְהָיָ֤ה לְאָדָם֙ לְבָעֵ֔ר וַיִּקַּ֤ח‎a‏ מֵהֶם֙ וַיָּ֔חָם‎b‏ אַף־יַשִּׂ֖יק וְאָ֣פָה לָ֑חֶם אַף־יִפְעַל־אֵל֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ‎c‏ עָשָׂ֥הוּ פֶ֖סֶל וַיִּסְגָּד־לָֽמוֹ (ישעיהו מ"ד:ט"ו)

 

"בְּמֹתָיו" (ישעיהו נ"ג פסוק ט)

הרב דניאל עשור טוען כי על פי פסוק ט', הדמות מתה מיתות רבות (בְּמֹתָיו) ולא מוות יחיד, ולכן לא יכול להיות כי מדובר בנבואה על ישוע. כך הוא כותב: "אצל כל דובר עברית תתעורר תמיהה גדולה. מדוע כתובה כאן המילה "במותיו" ולא המילה "במותו"? מדוע המילה מוות-שלו, או בקיצור "מותו" בלשון יחיד, איננה מופיעה כאן ובמקומה כתובה המילה בלשון רבים "במותיו"? משמע מלשון הפסוק כי לעבד המדובר בפרק ישעיהו נ"ג היו כמה וכמה מיתות ולא רק מיתה אחת. האם אין ישו מת רק מיתה אחת אגדית ומפורסמת? אם היו לו הרבה מיתות אגדיות דוגמתן או לא, כי אז יכול היה ישו להגשים את הביטוי הנבואי "במותיו", אולם ברור כי הביטוי "במותיו" בלשון רבים איננו מתייחס בתנ"ך ליחיד."

המלבי"ם בפירושו על ישעיהו נ"ג פסוק ט מייחס את "במתיו" ליחיד, ולא לרבים. ("גם בעת המיתו את העשיר מישראל כדי לקחת את ממונו מ"מ נתנו את קברו אצל קבר רשעים שידמה שהמיתוהו מתוך חטאו הגם שהוא מת על לא חמס עשה" )

"ואת עשיר במותיו" – מוסב על מלת ויתן לומר שמסר עצמו להסכים עם דעת העשיר המושל בכל מיני מיתות שגזר עליו למען יעמוד באמונתו

(מצודת דוד)

בתרגום יונתן לארמית, יונתן בן עוזיאל (תלמידו של הלל הזקן) בחר לתרגם את "במתיו" ל"בְמוֹתָא" (יחיד) ולא ל"בְמוֹתָיא" (רבים)

וַיִּתֵּן אֶת-רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת-עָשִׁיר בְּמֹתָיו עַל לֹא-חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו

אם אכן כוונת ישעיהו היתה רבים, היינו מצפים לקרוא

ויתנו את רשעים קברם, ואת עשיר בְמוֹתָ֖ם, על לא חמס עשו, ולא מרמה בפיהם

‏לדוגמא: ”שָׁא֣וּל וִיהוֹנָתָ֗ן הַנֶּאֱהָבִ֤ים וְהַנְּעִימִם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וּבְמוֹתָ֖ם“‎

(שמואל ב' א:כ"ג)

דוגמא נוספת לרבים: "מוֹתֵ֧י עֲרֵלִ֛ים" (יחזקאל כ"ח:י)

לסיכום, זה מה שקורה כשבישיבות לא טורחים לספר לחברי הישיבה שעברית מודרנית היא לא אותה שפה כמו עברית מקראית, וגם לא טורחים ללמד אותה. הרב עשור היה יכול לחסוך את המבוכה שגרם לעצמו אם רק היה טורח ולומד את חוקי הדקדוק של השפה העברית המקראית.

 

 


  1. טענת הרב דניאל עשור: "את מערכת הקורבנות החליפה התפילה 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ', כלומר, תחת הקרבת פרים בבית המקדש בזמן שבית המקדש היה קיים, בחורבנו מתקרבים לה' דרך שפתינו". הוא הוסיף: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, כלומר תחת הקורבנות לחטאת ולאשם – תפילה, תשובה ולימוד".

 התשובה: דם מסמל מוות וחיים, ולכן לפי דיני התורה (ויקרא י"ז י"א), קבע אלוהים כי שכר החטא הינו מוות. לכן, כשאדם חוטא, התורה מצווה על הקרבת קורבן על מנת שזה ישמש תחליף. הקורבן לוקח על עצמו את עונש המוות במקום האדם ובעבור חטאיו. אך כעת,  מציע הרב עשור ושאר היהדות הרבנית כי על אף מה שאמר אלוהים, תפילה מספיקה כדי להחליף הקרבנות. לכן, בבתי הכנסת מתפללים תפילת שחרית במקום הקרבת קורבן (לקוטי תורה במדבר עמ' עה' \ מדרש פסיקתא דרב כהנא, כד, יט). הרמב"ם (המאה ה-12), בספרו "מורה נבוכים" אף הרחיק לכת וטען שהקרבת קורבנות הינה טקס אלילי-פאגאני ושאלוהים בעצם הניח לעם ישראל להקריב קורבנות מכיוון שהיה רגיל לחיות בסביבת עובדי אלילים (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק ל"ב, בקיצורים), וכי כעת אין עוד באמת טעם בהקרבת קורבנות (משנה תורה, הלכות מעילה, ח', ח').

היהדות הרבנית מבססת את הטענה כי תפילה החליפה את הקרבנות על שלוש מילים שהוצאו מהקשרן לחלוטין מתוך פסוק ג' שבפרק י"ד בספר הושע בתנ"ך: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ". חז"ל פירשו וטענו כי פסוק זה מצהיר שהושע מלמד דרך חדשה לכפר על חטאים; תפילה ('שפתינו') במקום קרבנות ('פרים').

ומאז ועד היום, הרבנים מפרשים את שלושת המילים הללו כהודאה של אלוהים לכך שאין עוד צורך בקרבנות, אלא מספיקה תפילה. הרב דניאל עשור טוען: "את מערכת הקורבנות החליפה התפילה 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ', כלומר, תחת הקרבת פרים בבית המקדש בזמן שבית המקדש היה קיים, בחורבנו מתקרבים לה' דרך שפתינו". הוא הוסיף: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, כלומר תחת הקורבנות לחטאת ולאשם – תפילה, תשובה ולימוד".[2]

אם זאת, ישנם זרמים אורתודוקסים שלא מסכימים, שהרי העקרון שאך ורק קורבן דם יכול לכפר על חטאים, הוא אחד העקרונות המרכזיים והבולטים ביותר בתורת משה גם בעיניהם, ולפיכך ומסיבה זו אנו עדיין עדים לפולחן "תרנגול הכפרות" ביום הכיפורים אצל זרמים אורתודוקסים אדוקים אלו.

ברצוני להוכיח כי הושע י"ד פסוק ג' מעולם לא ניסה להציע את מה שהרבנים מנסים להשתמש בו על מנת להציע – כי תפילות ('שפתינו') מחליפות קרבנות ('פרים').
כמו כן אבקש להוכיח כי במקור הושע לא כתב "פרים שפתינו" אלא "פרי משפתינו".

תיאולוגיה מקראית

נניח לרגע שהפסוק הנ"ל כן אומר שתפילות מחליפות קורבן, מה משתמע מכך?

ראשית, היהדות הרבנית טוענת בעצמה כי מצוות התורה הן לעד ולא ניתנות לשינוי, בהלכה נאמר כי אין לגרוע ממצווה בתורה (משנה לתורה, הקדמה, מצוות לא תעשה, שי"ד). זאת אומרת שנוצרת סתירה, שהרי התורה אומרת בפירוש שהקורבן נועד לכפר על חטאים (ויקרא י"ז י"א: "נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר"). ואילו הושע, לכאורה, מציע לבטל את מצוות ויקרא י"ז:י"א ובכך סותר את התורה. אזי, אם אנחנו מקבלים את הפירוש שהפסוק בהושע מציע להחליף תפילה בקורבן, אז אנחנו מקבלים בתמורה סתירה תיאולוגית פנימית.
שנית, יש האומדים כי כשליש מהתורה עוסק בעבודת המקדש, הקרבנות והכהונה. אם אלוהים בעזרת הושע אכן אמר שהתפילה מחליפה קרבנות, היינו מצפים שבתקופתו של הושע (המאה ה-8 לפני הספירה) יופסקו כליל הקרבות הקורבן בבית המקדש, אך הקרבת הקרבנות כידוע המשיכה גם מאות רבות של שנים אחרי כן, עד אשר נחרב בית המקדש השני. זו היא הוכחה כי כהני עם ישראל כמו גם נביאי ומלכי ישראל בתקופת בתנ"ך, לא הבינו מהפסוק הזה את מה שהרבנים בימנו מבקשים שנבין.

כמו כן, תפיסת הרמב"ם לפיה אלוהים הרשה לעם ישראל לזבוח רק בגלל שהגויים זבחו לאלילים הינה גישה מנוגדת לחלוטין לאישיות אלוהים המצטיירת בתנ"ך; אלוהי אמת ששונא שקר ושונא עבודת אלילים, אלוהים שלא מתפשר על נושאי קדושה ובטח שלא על עבודה זרה לא היה מאפשר לבני ישראל להקריב קורבנות אם היה מדובר בעבודת אלילים. ובטח שלא היה מבקש זאת בפירוש בתורה. אפילו הרמב"ן (בפירושו לויקרא א:ט) בעצמו התנגד ויצא בחריפות נגד גישתו של הרמב"ם.

דקדוק, תחביר וביקורת נוסח המסורה

תחילה יש לזכור את הרקע ההיסטורי להחלטה של הרמב"ם. הרבנים היו נתונים לחץ מצידם של המאמינים בישוע מצד אחד (בטענה שהמשיח הוא הקורבן הנצחי והאולטימטיבי), ומאידך תחת לחץ מתמשך מהעובדה כי אין בית מקדש, אין מזבחות ואין כהונה, ולכן אין דרך להקריב קורבנות. על הרבנים היה לספק פתרון לשתי הבעיות. במילים אחרות, הם היו מוכרחים להיפטר מהצורך בהקרבת קורבנות. והם אכן השכילו לעשות זאת על ידי עיוות של הטקסט, זאת, על ידי הסטה של אות אחת בפסוק. כידוע, התנ"ך המקורי היה בעל פיסוק, ריווח או ניקוד כפי שהוא היום. בואו נניח שאין ריווח בין האותיות, לשם המחשה:

" ו נ ש ל מ ה פ ר י מ ש פ ת י נ ו "

תרגום המסורה (המאה ה-10 לספירה)
בעלי המסורה (הרבנים אשר חיברו את נוסח המסורה במאה ה-10 לספירה) ניקדו, פיסקו וריווחו את התנ"ך. מאז ועד היום, תרגום המסורה הוא התנ"ך הנפוץ ביותר בקרב דוברי העברית. מדובר בנוסח מהימן ביותר, אך ישנם כעשרים שינויים שבוצעו בטקסט שבנוסח המסורה. כידוע, בעלי המסורה בחרו לרווח ולנקד את הושע י"ד פסוק ג' בצורה הבאה:

"וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ", במילים מודרניות: "ניתן קרבנות בעזרת המילים שלנו".

מבחינה דקדוקית, כדי שתרגום המסורה לפסוק זה יתקבל כעברית מקראית תקנית, המילה 'פרים' צריכה היתה להיות בסמיכות למילה שפתינו, זאת אומרת פָּרֶי שְׂפָתֵינוּ' ('הפרים הם שפתינו' = 'הקורבנות הם תפילתנו'). אך זה כמובן, לא מה שכתוב. דוגמא לכך ניתן למצוא בירמיהו נ:כ"ז – "חִרְבוּ כָּל-פָּרֶיהָ".

ניתוח ספרותי

הנביא הושֵעַ בֶּן-בְּאֵרִי חי בממלכת ישראל בתקופת בית המקדש הראשון. בזמן חייו של הושע כן הועלו בבית המקדש על המזבח קרבנות. בבית המקדש הראשון הוקרבו לפחות כ-150,000 קרבנות. שלמה המלך בעצמו הקריב לפחות 120,000 צאן כמו גם 22,000 בקר. (דברי הימים ב, ז:ה). המקדש פעל בעוד הושע מנבא וקורא לעם ישראל לשוב לאלוהים ולחזור בתשובה מעבודת האלילים שרבים בעם לקחו בה חלק. כל זאת בקריאה ובתחנונים לחסדו, שהרי קרבנות המזבח ללא חרטה האמיתית מהלב לא שווים בעיני אלוהים (ישעיהו א:י-י"ז). בפסוק ג', ממליץ הושע לעם ישראל לומר לאלוהים (אִמְרוּ אֵלָיו) את המילים הבאות: "כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב" ("תסלח לכל חטאינו, תקבל אותנו בטובך"), זאת על מנת ש"נְשַׁלְּמָהפְּרִי שְׂפָתֵינוּ" (שנוכל בתמורה להגיד לך תודה).

בעברית מודרנית, "פרי מעמלנו" משמעותו "התוצר של פועלנו". בהתאם, וממש כמו עברית מודרנית, "פרי משפתינו" הוא שימוש סטנדרטי גם בעברית המקראית, ניתן למצוא את התנ"ך משתמש במילה 'פְּרִי' שוב ושוב באופן פיגורטיבי כמילה נרדפת ל-"תוצר".
למען האמת, לא רק שהמילה "פרים" לא קיימת כלל בספר הושע, אלא שהושע חוזר ומשתמש במונח "פרי" כמה וכמה פעמים, אף פעם לא בתור בקר (פרה) אלא תמיד באותה הצורה:

–          "חֲרַשְׁתֶּם-רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם אֲכַלְתֶּם פְּרִי-כָחַשׁ" (י:י"ג)

–          "הֻכָּה אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם יָבֵשׁ פְּרִי" (ט:ט"ז)

–          "גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל פְּרִי" (י:א)

–          "אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא" (י"ד:ט)

לא רק הושע, גם בשאר התנ"ך ניתן למצוא את אותו השימוש במילה, להלן מספר דוגמאות:

–          ירמיהו ו:י"ט – "פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם"

–          משלי א:ל"א – "וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם".

–          משלי י"א:ל – "פְּרִי-צַדִּיק עֵץ חַיִּים".

–          ישעיהו ג:י – "פְרִי מַעַלְלֵיהֶם".

–          תהילים קכ"ז:ג – "שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן".

 

ועכשיו, שימו לב להקבלה הניגודית שעושה מחבר ספר משלי למילים 'פרי' ו'שפתיים':

–          משלי י"ח:כ – "מִפְּרִי פִי-אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ    תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע".

את המושג "פרים שפתינו" לעומת זאת, לא ניתן למצוא בעוד מקום בתנ"ך, אף פעם.
יש לציין כי גם שאול השליח (המאה ה-1 לספירה) השתמש במושג "פרי שפתינו" כמילים האומרות תורה: "פְּרִי שְׂפָתֵינוּ הַנֹּתְנוֹת תּוֹדָה לִשְׁמוֹ" (עברים י"ג:ט"ו).

אך ללא ספק, מכת השחמט המוחצת מגיעה דווקא מחז"ל עצמם! באנציקלופדיה למחשבת היהדות 'אספקלריא' (מאת הרב שמואל אברהם אלדר שליט"א), תחת ערך 'קרבן', מודה כי במקור לא היה כתוב "פרים שפתינו" אלא "פרי משפתינו": "אמר רבי יצחק, תא חזי, הקיום של העולם, של העליונים ושל התחתונים הוא קרבן, שהוא נחת של הקב"ה, ומי ראוי להקריב לפניו נחת הזה, הוי אומר שהוא האדם בתפילתו "ונשלמה פרים שפתינו" , נכתב במקור "ונשלמה פרי משפתינו". במטרה לשנות את הכוונה כי התפילות באות במקום הקורבן".

חוקרי מקרא באקדמיה מכירים את התופעה הזאת. ישנם מקומות נוספים בתנ"ך שם בעלי המסורה בחרו לשנות את הריווח והניקוד מסיבות שונות.[3]

נוסחים אחרים לתנ"ך

תרגום השבעים (המאה ה2 לפנה"ס)

תרגום השבעים בוצע שש מאות שנה בלבד לאחר הושע. כמאתיים לפני הספירה. שבעים הרבנים שתרגמו את תרגום השבעים ראו את הפסוק המדובר בהושע י"ד:ג' בצורה הבאה: 'ונשלמה פרי משפתינו'.

זאת אומרת שבמקור, האות "מ" לא היתה צמודה לאותיות 'פרי' (ויצרה 'פרים') אלא לאותיות 'שפתינו' (ויצרה 'משפתינו').

תרגום הפשיטא (המאה ה2 לספירה) גם הוא תרגם בדיוק באותה הצורה.

לסיכום, על חז"ל היה לחץ, מצד אחד נדרש מהם להקריב קורבן מבלי שיש בית מקדש, מצד שני הברית החדשה מציעה כי בישוע, אלוהים שהתגלה אלינו ושירד אלינו בדמות בשר ודם, בקרבנות יש כפרה מושלמת אחת ולתמיד עבור חטאי האנושות "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם" (יוחנן א 29).
הרבנים שהיו תקועים בין הפטיש לסדן מצאו דרך "יצירתית" אך מעופשת לבעיה – עיוות הטקסט התנ"כי ברמייה על מנת שיתאים לאג'נדה שלהם, ובתקווה שאף אחד לא ישים לב.

 


[1] http://www.bmj.org.il/article/626

[2]על פתחה של רומי, עמוד 483

[3]– לדוגמא: עמוס ו:י"ב:[3]הַיְרֻצוּן בַּסֶּלַע סוּסִים אִם-יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים (במקור בבקר ים) – המחבר שואל שתי שאלות רטוריות, א: האם סוסים רצים על סלע (התשובה לא). ב: האם בקר חורש בתוך הים (התשובה לא).

– דוגמא נוספת: ישעיהו ב:כ: " בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ-לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים (במקור: "לחפרפרות" [חפרפרת]), ולא לחפור פירות. אין דבר כזה לחפור פירות וזה גם לא הגיוני לפי הקשר הקטע. לעומת זאת: "להשתחוות לחפרפרות ולעטלפים" (אלילי זהב).

 

 

 

 

אולי גם יעניין אותך: