"שבת היום" – הסיפור האמיתי מאחורי השבת

הסרטון בקרוב..  🙂

כַָּידוע, הדיבר הרביעי מתמקד בְּמנוחת יום השבת. עם ישראל; שזה עתה יצא ממצרים, לא באמת הכיר את הקונספט של מנוחה שבועית, שהרי בני ישראל היו עבדים בְּמצרים. ולכן, בשמות כ', אלוהים מבקש מהם להתרגל לְרעיון חדש: "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת". דברים פרק ה' לעומת זאת, נאמר לָדור שאחרי. על מנת שלא ייקחו כמובן מאליו את הפריווילגיה לָעצור ולנוח, אפשרות שבכלל לא הייתה זמינה לְאבותיהם המשועבדים בְּמצרים, מבקש אלוהים מעם ישראל: "שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת".

גם רשימת מוֹעֲדֵי יְהוָה שבְּויקרא כ"ג, מתחילה עם הנצחת השבת, המשמשת תבנית לכל שאר מועדי יהוה.

ושימו לב לְזה, השבת מסמלת את הברית בין אלוהים לְעם ישראל:
"אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שמות ל"א:י"ג)

אך למען האמת, השבת מופיעה עוד הרבה לפני ברית סיני. כבר עם סיום בריאת העולם, הוכרז: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב:ב-ג)

 

 

אלוהים, לא מתעייף, ולכן גם לא זקוק לְמנוחה פיזית. אז מה הכוונה כי אלוהים שבת? במהלך הבריאה, עם סיום כל יום בו אלוהים עשה משהו חדש, מופיעה הערה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב". בְּסיום הבריאה, כשהוא נכנס לתוך השבת, הוא מסכם ואומר "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד",  אלוהים היה מסופק, מאוד מפועל בריאתו.

מנוחה אמתית היא רק כשאנחנו מסופקים עם מה שעשינו והשלמנו. רק אז אנחנו באמת מסוגלים לָעצור, להתענג ולנוח. אם עצרתי משהו לפני שהספקתי לסיים אותו, לא באמת אהיה מסוגל לשבות, לְפחות לא בְּמחשבותיי.

 

 

יחד עם הדגש והדרישה של אלוהים, כן לשמור את השבת, ישנה הנחת יסוד. והיא, שכבני אדם, אנחנו עלולים לשכוח, עלולים לעולם לא לעצור, עד שנשרוף את עצמנו. וזה באמת הקיצון האחד; לשכוח שהשבת היא מתנה שנועדה לברך אותנו, לשרת אותנו.
אבל יש גם את הקיצון השני, המחשבה שאנחנו, נבראנו בשביל להיות עבדים לְחוקי השבת, או שהשבת מתייחסת לָפן הפיזי בלבד. לכן, בְּמקום שהשבת תהווה מקור של מנוחה, רפואה וטעינה; נראה בָּשבת נטל ומעמסה של חוקים ואיסורים, שרק מלחיצים אותנו, וגורמים לנו לדאוג מהחשש, שלא פעלנו על פי החוקים.

 

פה בישראל, כולנו כבר עדים לָכפייה הליגליסטית, של האיסורים והחוקים המגוחכים, שהפילה עלינו ההלכה הרבנית. אלפי חוקים והלכות מוזרות; החל מהאיסור על שבירת גביעי יוגורט בְּשבת, ועד האיסור לקרוע נייר טואלט בָּשירותים בְּשבת. הרבנים, במקום להבין שאלוהים העניק לנו את השבת בְּמתנה, ובְּמטרה לברך אותנו, הפכו את השבת לְנטל מעיק, מעמסה קשה ומייסרת. אסור לְהביט בְּחלון ראווה בְּשבת, אסור לכתוב בְּיד ימין בְּשבת, אסור להסתרק בְּשבת, אסור לָשים לימון בָּתה בְּשבת, אסור לדרוך בְּשלוליות בְּשבת, אסור להוסיף מים לְזרי פרחים בְּשבת, אסור לחמם מרק בְּשבת, אסור לדרוך על הדשא בְּשבת, ואם יתוש מנסה לָעקוץ אותך? אסור לְהפריע לו, שלא תהרוג אותו בְּטעות, בְּשבת. אסור להשתמש בְּמטרייה בְּשבת, אסור להציל חיים של גויים בְּשבת. אסור לָעשות שום דבר בְּשבת. ורק ככה, על פי ההלכה הרבנית, נצליח לְהרשים ולשמח את אלוהים, בְּשבת.

 

 

זה מביא אותנו לְמצב, בו בְּמקום לנוח ולנפוש, אנחנו מתישים את עצמנו בְּהתעסקות תמידית בְּמה אסור לנו לעשות. ובְּניסיונות למצוא דרכים לעקוף את האיסורים; שאותם בעצם אנחנו המצאנו. אין חדש תחת השמש, וכבר לפני אלפיים שנה, ישוע היה צריך להתמודד עם הלך הרוח הזה בדיוק. רבני הפרושים, שכלכך פחדו לְהפר את השבת, מצאו את עצמם ממציאים אינספור חוקים, הלכות ואיסורים, שאותם הציבו כגדר, מסביב לָשבת.   

דוגמא אחת לכך, מופיעה בָּבשורה ע"פ מרקוס פרק ב'. שם מתואר: "בְּשַׁבָּת עָבַר בִּשְׂדוֹת הַקָּמָה, וְתַלְמִידָיו הֵחֵלּוּ לִקְטֹף שִׁבֳּלִים בַּדֶּרֶךְ. אָמְרוּ לוֹ הַפְּרוּשִׁים: "רְאֵה, מַדּוּעַ הֵם עוֹשִׂים בְּשַׁבָּת דָּבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ? הֵשִׁיב לָהֶם: "הַאִם מֵעוֹדְכֶם לֹא קְרָאתֶם, מַה שֶּׁעָשָׂה דָּוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמַחְסוֹר וּבְרָעָב, הוּא וַאֲנָשָׁיו? הֲרֵי נִכְנַס לְבֵית הָאֱלֹהִים, בִּימֵי אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וְאָכַל אֶת לֶחֶם הַפָּנִים, אֲשֶׁר אֵינוֹ מֻתָּר לַאֲכִילָה אֶלָּא לַכֹּהֲנִים, וְנָתַן גַּם לָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ." הוֹסִיף וְאָמַר לָהֶם: "הַשַּׁבָּת נֶעֶשְׂתָה לְמַעַן הָאָדָם, וְלֹא הָאָדָם לְמַעַן הַשַּׁבָּת. לָכֵן, בֶּן-הָאָדָם אָדוֹן גַּם לַשַּׁבָּת." הוּא נִכְנַס שׁוּב לְבֵית הַכְּנֶסֶת. הָיָה שָׁם אִישׁ שֶׁיָּדוֹ יְבֵשָׁה, וְהֵם הִתְבּוֹנְנוּ בְּיֵשׁוּעַ, לִרְאוֹת אִם יְרַפֵּא אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְהַאֲשִׁים אוֹתוֹ. אָמַר אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר יָדוֹ יְבֵשָׁה: "עֲמֹד בָּאֶמְצַע" פָּנָה אֲלֵיהֶם וְשָׁאַל: "הַאִם מֻתָּר לְהֵיטִיב בְּשַׁבָּת אוֹ לַעֲשׂוֹת רָעָה? לְהַצִּיל נֶפֶשׁ אוֹ לַהֲרֹג?" אַךְ הֵם שָׁתְקוּ. הִבִּיט בָּהֶם כֹּה וָכֹה בְּזַעַם, בְּרֹב עֶצֶב עַל קְשִׁי לְבָבָם, וְאָמַר לָאִישׁ: "הוֹשֵׁט אֶת הַיָּד!" הוּא הוֹשִׁיט אוֹתָהּ וְיָדוֹ שָׁבָה לְאֵיתָנָהּ." (בשורת מרקוס ב:23-ג:5)

 

 

 

התשובה של ישוע מפתיעה. הוא מצטט משמואל א' כ"א. ישוע מבקש מאיתנו לבחון, איך דוד המלך הבין את מצוות התורה. דוד ראה את ההגבלות אותן יצרה התורה כְּגמישות. הוא הבין שלא נבראנו למען התורה, אלא שהתורה, מהווה ברכה בכך שהיא נבראה עבורנו, על מנת לברך ולשרת אותנו; בני האדם. כך גם השבת. אלוהים לא ברא את בני האדם, על מנת להיות עבדים הכפופים לְכל מיני הלכות שבת. אלא, קידש את השבת על מנת לְברך, ולהעניק אותה לנו, בני האדם.

לְעומת דוד, חישבו על הלחץ הנפשי העצום, שיש על האדם המנסה לשמור את השבת; תחת מסורות ההלכה הרבנית. הפחד שמה ישגה או יפספס משהו. וזאת בדיוק הסיבה, מדוע הקטע מסתיים בָּתיאור כי ישוע: "הִבִּיט בָּהֶם כֹּה וָכֹה בְּזַעַם, בְּרֹב עֶצֶב עַל קְשִׁי לְבָבָם." (מרקוס ג:5) הרבנים, פספסו לָחלוטין את ליבו של אלוהים. ובשמו של אלוהים, גרמו לְלחץ, לְפחד ולְמעמסה על בני העם. ישוע, בא לשחרר אותנו מכבליה של הדת.

 

 

מבחינתו של ישוע, השבת היתה משהו הרבה יותר עמוק מאיסורים והלכות. היא נועדה לברך את בני האדם, כך שנוכל לתת לָגוף ולָנפש שלנו את האפשרות לנפוש, לחגוג את ההספק, היצירה והעשייה שלנו, ולהשתקם מחדש. את הלימוד הזה הוא גם בחר להדגים בְּמעשים, בעודו משקם ומרפא את האיש המצורע, בְּמהלך השבת. זאת הייתה כוונתו של ישוע עבורנו, כשלימד כי "הַשַּׁבָּת נֶעֶשְׂתָה לְמַעַן הָאָדָם וְלֹא הָאָדָם לְמַעַן הַשַּׁבָּת." (מרקוס ב:27)

כשלימד שהשבת נֶעשתה למעננו, ולא אנחנו אלה שנבראנו למענה של השבת, ישוע בעצם הציע תפיסה הפוכה מזו של הדת. השבת, וכל מצוות התורה, הם מתנה לָאדם במטרה לברך אותנו. ולא עונש ומעמסה, על מנת לְהתיש ולכבול אותנו.

 

 

ישוע לימד כבר אז, את מה שכְּבני אדם, רק היום אנחנו מתחילים לְהבין. עיקרון שמופיע כבר בְּספר בראשית: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ". (בראשית א:כ"ו) נבראנו עם הדחף לְעשייה ולְיצירה. ולכן לעבוד נותן לנו סיפוק. כשאנחנו לא עובדים, אנחנו מרגישים חסרי ערך, הזהות שלנו חווה משבר, אנחנו משתעממים ושוקעים בְּדיכאון.

ראו את דבריה של פרופסור אורלי צדוק, פסיכולוגית מאוניברסיטת תל-אביב: "ישנה תופעה ידועה: אנשים מבוגרים שיוצאים לְפנסיה, או מפחיתים עבודה- קורסים נפשית…לְצערי, זה קרה לְסבא שלי…הוא לא שָמַח לצאת לְפנסיה, וזמן קצר אחרי הפרישה, חלה ונפטר. העבודה הייתה הוא, והוא היה העבודה, ובלעדיה- הוא לא היה מסוגל לְהמשיך."

כשאנחנו עושים, בונים ויוצרים: אנחנו מקבלים הרגשת סיפוק. לא במקרה, עבודה שאנחנו נהנים ממנה, נותנת לנו משמעות אדירה לָחיים. הנפש שלנו משתוקקת לְייצר ולעשות. זה טבעי, הרי נבראנו בְּצלמו של אלוהים. אבל כשהזהות שלנו מבוססת בְּמָה שאנחנו עושים, בְּמיוחד בְּימנו, זה גם מעייף. זה מעייף נפשית, לְנסות ולְהשקיט את נפשנו, על ידי לוחות זמנים עמוסים. אנחנו עמלים, אבל הנפש שלנו לא שובעת. מנסים לָעצור, אבל הנפש שלנו לא מוצאת מנוחה. מחשבה רודפת מחשבה, צריך לָעשות, צריך לְהספיק, צריך לְהתקדם.

השבת, היא הזדמנות נפלאה, אחת לְשבוע, לָעצור ולְהביט אחורנית על מה שהספקנו, על מה שיצרנו. לָחגוג ולְהתענג, על ההישגים הגָשמיים שהשלמנו.

 

 

יש קשר ישיר בין מה שאנחנו עושים, לְמי שאנחנו. או במילים אחרות, בין מה שאנחנו עושים; לָזהות שלנו. כבני האדם, אנחנו בונים את הזהות שלנו סביב מה שאנחנו עושים; המעמד שלנו והעיסוק שלנו. לא בְּמקרה הרי, זה גם מה שמופיע לנו על כרטיסי הביקור, כי הזהות שלנו שם. אבל כרטיסי הביקור שלנו, לעולם לא יוכלו לְספק את הצרכים הנפשיים העמוקים שלנו.

רבים נופלים בְּדיוק בָּפח הזה. מבלים את חייהם בְּניסיון להגיע אל "הפסגה", רק כדי לְגלות שאין בה כלום.
לא במקרה, אנחנו שומעים כל שני וחמישי, על עשירים מצליחים ומפורסמים, שלפתע מוצאים את עצמם מתמודדים עם דכאון, מתדרדרים לסמים ולָטיפה המרה, מפרקים משפחות, ואפילו מתאבדים.

היום מעריצים אותם. אבל מחר, כשהם יאבדו מיופיָים, מהר מאוד ישכחו מכישרונם ויעברו לָכוכב הבא.

כשאנחנו בונים את הזהות שלנו בְּדברים זמניים ובלתי יציבים, גם הזהות שלנו, הנפש שלנו, הופכים לְבלתי יציבים וזמניים.

 

 

שימו לב מה עוד הוסיף ישוע, כשהכריז על עצמו: "בֶּן-הָאָדָם הוּא אֲדוֹן הַשַּׁבָּת".
מחפשים מנוחת שבת לָנפש שלכם? סיפוק? ערך עצמי?
עבודה יצירה ועשייה, מספקות אותנו ובונות את הזהות שלנו, אך ורק באופן חלקי וזמני. הערך העצמי שלנו, הנפש שלנו, לעולם לא יגיעו לידי סיפוק ומנוחה מושלמים, בְּכוחות עצמנו ומעצם פועלנו.

כְּשהמשיח הכריז: 'אני אדון השבת', הוא בְּעצם אמר: אני זה שאחראי על השבת האמיתית, אליה אתם כלכך כמהים. אותן עשרים וארבע שעות אחת לְשבוע, הן לא הדבר האמיתי. הן רק צל, סמל, טעימה.
השבת האמיתית? היא בי. המנוחה? היא בְּפועלי.

"בּוֹאוּ אֵלַי, כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים, וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה. קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי, וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי, וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, כִּי עֻלִּי נָעִים, וְקַל מַשָּׂאִי." (מתי י"א:28-30)

בואו אליו. הוא זה שיכניס אתכם לְמנוחת השבת. הוא זה שמסוגל לְהעניק לָנפש שלכם, משמעות נצחית.

 

 

לָכן, אין ספק ששורש העניין פה הוא הנפש האנושית. יש קשר חזק בין הגוף הפיזי שלנו, לבין הרוח והנפש שלנו. מנוחה פיזית לבדה לא מספיקה. כמה פעמים יצאנו לְחופשה, רק כדי לחזור ממנה יותר מותשים ממה שיצאנו? מדוע? כי נפשית, בָּראש שלנו, היינו מוטרדים מאינספור דאגות. אם הנפש שלנו לא בְּמנוחה, אז אין לנו מנוחה.

ואת המשימה הגדולה בְּיותר, שמכבידה יותר מכל על נפשנו, אנחנו לא מסוגלים לְהשלים בְּעצמנו. בְּעוד אלוהים יכול להגיד על בריאתו שהיא טובה, "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד" (בראשית א:ל"א). אנחנו לא יכולים לומר "טוב מאוד", על הרבה דברים בְּחיינו. המשימה החשובה בְּיותר; ההתרצות שלנו מול אלוהים מושלם; לא יכולה לְהיעשות בְּצורה שהיא פחות ממושלמת. אך כְּבני אדם לא מושלמים; החיים שלנו לא מושלמים. לכן, אנחנו לא יכולים לְהציג את המעשים שלנו לְאלוהים, בְּתור זבח ומנחה מושלמים.

אבל את מה שאנחנו לא מסוגלים, אלוהים מסוגל. וכאן נכנסת לְפעולה אהבתו של אלוהים. אשר הפגין את החסד שלו, בכך שהתגלה אלינו בְּדמותו של המשיח המושלם, אשר חי חיי טהרה מושלמים. סבל את הסבל שמגיע לנו. ולבסוף, העניק את עצמו בתור קורבן. וכשהיה על הצלב, רגע לפני מותו, "אָמַר יֵשׁוּעַ: "נִשְׁלַם". (יוחנן י"ט:30).

 

 

ישוע השלים את מה שאנחנו לא הצלחנו לְהשלים. הוא חי את החיים המושלמים, שכל אחד מאיתנו שואף לְחיות. ומת את המוות הנוראי, שלכל אחד מאיתנו מגיע לסבול.

ישוע השלים בְּצורה מושלמת, את המשימה השלמה והחשובה מכל, עבורנו. המשיח הוא הזבח והמנחה המושלמת לְאלוהים. ולכן, אנחנו אלו שעכשיו יכולים לָנוח. לָנוח בָּמשיח, ובָּפועל, שהשלים עבורנו.

כל מה שנותר לנו, זה לקבל בְּאמונה את מה שעשה, כְּדבריה של הברית החדשה: "נַחְתֹּר נָא לְהִכָּנֵס אֶל הַמְּנוּחָה" (עברים ד:11).

 

 

על פי האגרת אל העברים, פרק ד', השבת היא ביטוי של חופש, חירות ומנוחה, הבאים לידי ביטוי בָּנפש. מנוחה אמיתית, היא כאשר בתוך תוכנו, אנחנו נחים מלנסות ולְהצדיק את עצמנו; מול אחרים, מול עצמנו ומול אלוהים. אם אתה יודע שנושעת על ידי מה שהמשיח עשה עבורך, וזה לא תלוי בָּניסיונות הכושלים שלך, לְהרשים את אלוהים על ידי מנהגים וטקסים אנושיים, אז אתה באמת יכול לנוח. ואם תנסה בְּעצמך להרשים את אלוהים? לעולם לא תעצור, לעולם לא תסיים, לעולם לא תנוח.

אבל מי שנמצא בָּמשיח, כבר ניצח. כבר זכה בְּמנוחת השבת הנצחית, בְּישוע.

 

 

לְסיכום, השבת מנציחה את בריאתו של אלוהים, את היצירתיות של אלוהים, ואת גאולתו של אלוהים.
האלוהים, אשר הוציא את עמנו מעבדות פיזית בְּמצרים, מעניק לכולנו גאולה רוחנית, בָּמשיח. מנוחה בְּפועלו של המשיח. אשר עכשיו זמינה לא רק לְישראל, אלא לְכלל בריאתו של אלוהים.
ויום אחד, כפי שישעיהו מנבא, מנוחת השבת תוגשם ותושלם גם בְּצורתה הגָשמית, כאשר הבריאה תשוב לְמצבה המקורי.

אולי גם יעניין אותך: