תגובה למאמר "ויכוח בין יהודי ליהודי משיחי" מאת יוסף עצמון

במאמר "ויכוח בין יהודי ליהודי משיחי" מהאתר של יד לאחים שנכתב על ידי יוסף עצמון, מתנהל לכאורה ויכוח בין יהודי משיחי בשם ג'ים, ליהודי מסורתי בשם דור (שמות בדויים). לאורך הוויכוח נוצר רושם כי דור (יהודי מסורתי) מתעלה על ג'ים (יהודי משיחי) שלא מצליח להגיב בהצלחה ולהשיב לטענותיו של דור. ברור כי זהו וויכוח פרופגנדי שמטרתו ליצור אשליה כי ליהודים משיחיים המאמינים בישוע כמשיח ישראל אין באמת תשובות לטענות של יד לאחים.

הדבר שמפתיע אותנו זה שכאשר אנו מזמינים נציגים של הארגון "יד לאחים" לוויכוח אמיתי הם מחליטים לסרב לנו ובמקום זאת הם ממציאים בינם לבין עצמם וויכוחים כפי שהם רוצים. בגלל אי יכולתנו לנהל וויכוח אמיתי עם הארגון "יד לאחים" מאחר והם דוחים את הצעותינו שוב ושוב, נשתדל במאמר זה לנהל וויכוח "עקיף" עם הארגון ולשחק את תפקידו של ג'ים. האם אכן דור מצליח לערער את האמונה המשיחית? או שטענותיו הן אותן הטענות הנדושות של "יד לאחים" שהופרכו עשרות אלפי פעמים?

טענה 1

"אין הבדל בינך לבין הנוצרים. כולכם מאמינים ב"ברית החדשה" ובישו הנוצרי."

כמובן שיש הבדל. ההבדל הוא שאנחנו יהודים. המשיח, על פי נבואות התנ"ך, אמור להיות ברכה לכל האומות, לכל הגויים, ולכן כצפוי גם רבים מהגויים מאמינים במשיח היהודי ו"הצטרפו למשפוחה". "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיהו מ"ט).

טענה 2

"הכינוי "נוצרי" נמצא ב"ברית החדשה" (מתי ב' 23) ואשר לשם "ישו", בנוסח הארמי של "הברית החדשה", בן כ-1600 שנים לפחות, אין ניקוד לאות ע ולא ביטאו אותה בתנועת פתח. יש אסמכתא לכך שכבר בימי הבית השני נחלשה בגליל הגיית האותיות הגרוניות."

כמה מגוחך! אותו הכינוי אותו מצטט יוסף עצמון מתייחס למקום המגורים של הוריו של ישוע- נצרת. אין הכוונה להשתייכותו הדתית של ישוע ("נצרות"), שהרי הדת הנוצרית לא הייתה קיימת בכלל דאז. (גם אנו כיום משתמשים בכינויים דומים: "ירושלמי", "תל אביבי", "באר שבעי" וכו').

טענה 3

"השליח פאולוס, באיגרתו הראשונה אל התסלוניקים (ב' 14-15), כותב על "היהודים אשר אף הרגו את האדון ישוע ואת נביאיהם, ואותנו רדפו ואינם טובים בעיני אלוהים ומתקוממים לכל אדם". מה תגובתך בתור "יהודי משיחי" על דברים אלה?"

ראשית, אנו מצטטים את מה שכתוב בברית החדשה בראשונה אל התסלוניקים פרק ב' באופן מדויק, היות ולא רשום "היהודים" כפי שרשמת אלא "תושבי יהודה", שזה הרבה יותר כללי ולא ספציפי לאוכלוסייה מסוימת:

"הֲלֹא אַתֶּם, אַחַי, הֲלַכְתֶּם בְּעִקְּבוֹת קְהִלּוֹת אֱלֹהִים שֶׁבִּיהוּדָה הַשַּׁיָּכוֹת לַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ; כִּי גַּם אַתֶּם סְבַלְתֶּם מִידֵי בְּנֵי עַמְּכֶם כְּמוֹ שֶׁגַּם הֵם סָבְלוּ מִידֵי תּוֹשְׁבֵי יְהוּדָה, אֵלֶה אֲשֶׁר הֵמִיתוּ גַּם אֶת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים, וְאוֹתָנוּ רָדְפוּ. אֵין הֵם מַשְׂבִּיעִים אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים וּמִתְנַגְּדִים לְכָל בְּנֵי אָדָם, בְּנַסּוֹתָם לִמְנֹעַ אוֹתָנוּ מֵהַגִּיד לַגּוֹיִים אֶת הַדֶּרֶך לִישׁוּעָה."

כאשר הפסוק נקרא בהקשר שלו ובניסוח האמיתי שלו ולא המסולף, רואים כי אין זה פסוק אנטי יהודי כלל, אלה קטע באיגרת בו שאול מראה שאותה קהילה בתסלוניקה סבלה מרדיפות מבני עמם כפי שקהילות ביהודה סבלו מתושבי יהודי. ולמה זה – כי לא רצו שיספרו על ישוע. אז בעצם נראה שהדגש הוא אלו שסבלו רדיפות, ולא על מי שעשה אותם, בטח שלא השמצה כנגד אוכלוסייה מסוימת. על פניו אכן נראה כי בברית החדשה ישנם התבטאויות אנטי יהודיות, אך זה רק על פניו. הנה כמה נקודות שכדאי לכם לחשוב עליהן:

1. ספרי הברית החדשה נכתבו על ידי יהודים בדיוק כמו ספרי התנ"ך (אפילו בתנ"ך ישנם כותבים שהם מלכים נוכרים כגון נבוכדנאצר, כורש ועוד). אם תשובו ותקראו את התנ"ך, ספר הספרים, ספר העם היהודי, אתם תראו שם לא מעט מקרים בהם נביאים ישראל אומרים דברים לא פחות "איומים" ממה שעצמון ציטט הנה דוגמא (וכמוה יש עוד רבים בתנ"ך): ישעיה נ"ז: "וְאַתֶּם קִרְבוּ-הֵנָּה בְּנֵי עֹנְנָה זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה׃ עַל-מִי תִּתְעַנָּגוּ עַל-מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן הֲלוֹא-אַתֶּם יִלְדֵי-פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר׃" הנביא קורא לעם ישראל בני שקר, בני עוננה (מכשפת) וזונה, ילדי פשע. וזה חריף בהרבה ממה שישוע אמר..

2. שאול היה יהודי בן יהודי והיה גאה ביהדותו. שאול היה חפץ שעם ישראל יבואו להכרה במשיח ואת זה הכריז שוב ושוב. הנה כמה ציטוטים של שאול על העם שהוא עצמו חלק ממנו: "אִם כֵּן, אֲנִי שׁוֹאֵל, הַאִם נָטַשׁ אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ? בְּשׁוּם פָּנִים לֹא! הֲרֵי גַּם אֲנִי בֶּן עַם יִשְׂרָאֵל, מִזֶּרַע אַבְרָהָם וּמִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין. אֱלֹהִים לֹא נָטַשׁ אֶת עַמּוֹ, הָעָם שֶׁהוּא יָדַע מִקֶּדֶם. וְכִי אֵינְכֶם יוֹדְעִים מָה אוֹמֵר הַכָּתוּב עַל אֵלִיָּהוּ, כֵּיצַד הִתְלוֹנֵן עַל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֱלֹהִים? אֲדֹנָי, אֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ וְאֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ."

שימו לב שאליהו התלונן על ישראל ואמר דברים מאוד זהים למה ששאול אמר. האם זה הופך את אליהו גם לאדם שאומר התבטאויות אנטי-יהודיות? "אִישׁ יְהוּדִי אֲנִי, יְלִיד טַרְסוֹס אֲשֶׁר בְּקִילִיקְיָה, אֲבָל גֻּדַּלְתִּי בָּעִיר הַזֹּאת לְרַגְלֵי גַּמְלִיאֵל. חֻנַּכְתִּי עַל-פִּי דִּקְדּוּקֵי תּוֹרַת אֲבוֹתֵינוּ וְהָיִיתִי קַנַּאי לֵאלֹהִים כְּמוֹ כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". שוב שאול מוכיח את יהדותו, את השכלתו כפרוש שהיה תלמידו של הרב הנחשב ביותר בזמנו, רבן גמלאיל הנודע. אם הוא כזה "אנטי-יהודי" למה שישים כזה דגש על חלק בחייו שהוא כל כך שונא?

טענה 4

"הברית החדשה" הוכרזה כספר קודש בסוף המאה הרביעית לספה"נ על-ידי הכמורה הרומית- לא על –ידי "יהודים משיחיים"! כיצד יכול אתה לכפוף את עצמך להחלטה של אבות כנסיה אנטישמיים בקבלך את סמכותם הרוחנית?

טענה זו אינה מדויקת מבחינה היסטורית. ראשית, כתבי הברית החדשה הוקראו בקהילות המשיחיות די מוקדם, כבר בימי השליחים (קולוסים ד:16). אך לא נקראו "כתבי הקודש" עד סוף המאה השנייה (למרות ששומשו בדרך זו מוקדם יותר). כתבים עתיקים תמיד הוקראו ככתבים קדושים בעלי סמכות רוחנית טרם ניתן להם השם "כתבי הקודש". אבות הכנסייה לא היו אלה שקבעו על פי בחירתם האישית אילו ספרים יכללו בקאנון. הכתבים הוכרו כסמכותיים דורות רבים לפני כך. הסיבות לאיסוף הספרים כאוסף רשמי היו:

  1. הם היו נבואיים – ״הסיבה הראשונית לאיסופם ושימורם של הספרים בעלי ההשראה היתה האופי הנבואי שלהם. מאחר שהם נכתבו בידי אחד השליחים או בידי נביא אלוהים, ערכם חייב להיות רב, ולכן יש לשומרם. עדות לצורת החשיבה הזו שרווחה בתקופת השליחים ניתן למצוא באיסוף ובתפוצה של איגרות שאול (השווה פטר״ב ג׳ 16-15; קול׳ 1' 16).״ (277 ,Geisier, GIB).
  2. צורכי הקהילה הקדומה: הקהילות השונות בימי קדם ביקשו לדעת אילו ספרים יש לקרוא ולכבד, ומה עליהם ליישם בנסיבות השונות, לעיתים גם מסוכנות, שבהן הם חיו בתוך סביבה חברתית ודתית עוינת. הקהילות נדרשו לטפל בבעיות שונות שצצו, וביקשו לדעת בוודאות אילו ספרים יכולים לשמש להן כמקור של סמכות.
  3. עלייתם של כופרים ("מינים"): כבר בשנת 140 לס׳ פיתח המתנגד 'מרקיון' קאנון חלקי משלו, והחל להפיץ אותו ברבים. בתגובה נאלצו תלמידיו הנאמנים של ישוע לכנס את ספרי הברית החדשה בקובץ מקודש ומחייב.
  4. תפוצתם של כתבים מזויפים: קהילות רבות במזרח השתמשו באספות שלהן בספרים שללא ספק היו מזויפים. הדבר חייב החלטה קאנונית.
  5. הפצת הבשורה בשפות נוספות: ״האמונה בישוע כמשיח התפשטה במהירות לארצות אחרות, והתעורר הצורך לתרגם את כתבי הקודש לשפות שמדוברות באותן ארצות… כבר במחצית הראשונה של המאה ה־2 תורגמו הכתובים לסורית וללטינית עתיקה. אבל היות שהמאמינים שנשלחו לאותן ארצות לא יכלו לתרגם ספר בריתות שלא היה בנמצא, התעוררה השאלה אילו ספרים אכן שייכים לקאנון״ .(Geisier, GIB, 278).
  6. רדיפות: הגזירות שגזר הקיסר דיוקלטיאנוס (בשנת 303 לס׳) ציוו להשמיד את כל הספרים שהיו מקודשים בעיני תלמידיו של ישוע. מי ייתן את חייו עבור ספר שהוא אולי דתי, אבל לא מקודש? המאמינים בישוע ביקשו לדעת אילו ספרים הם אכן מקודשים באמת ובתמים.

אבות הכנסייה אינם הסמכות העליונה. אנו כיהודים משיחיים מייחסים סמכות עליונה לאלוהים בלבד. למעשה, לאבות הכנסייה אין כל חשיבות בעינינו, ורוב דבריהם נוגדים את דבר אלוהים. כל אדם עומד מול אלוהים כיחיד, לא מתחת או דרך אדם אחר כלשהו. יחד עם זאת הם כן חתמו את הקאנון, אך אם אתם בודק מה הייתה אותה חתימה של הקאנון, מדובר על בדיקה של מהימנות הספרים ולא על החלטה של "זה נראה לי וזה לא נראה לי". כבר אז היו הרבה ניסיונות לזייף ולסלף את דבריו של ישוע, אך היו כתבים אותנטיים ומקוריים שלא היו לגביהם ספק. ספרים אלו נחתמו בקאנון, ממש כמו שבתנ"ך למשל לא נכללו ספרים כמו ספר חנוך, מכבים א' וב' ואחרים.

מלבד זאת, אלוהים לא מוגבל למי או במה הוא משתמש כדי שרצונו ייעשה. הוא ריבון על הכל ושולט בכל ואין דבר שקורה מחוץ לרצונו. בדיוק כפי שהשתמש בחמור של בלעם כדי לדבר הוא יכול להשתמש באבות כנסייה כדי לחתום את ספר הברית החדשה ובאנשי הכנסת הגדולה לחתום את התנ"ך.

טענה 5

יהודים רצו למנוע את אחיהם מהצטרף לדת חדשה. פעילותך המיסיונרית חותרת לקעקע את הזהות היהודית. הבשורה "המשיחית" החדירה למוחם של נוצרים את האמונה שהם עם ישראל האמיתי – לא היהודים חתומי המילה בבשרם (איג' אל הפיליפיים ג' 3: רומיים ט' 6).

זוהי הטעות הבסיסית של הרבנות. ישוע לא בא ליצור דת חדשה (נצרות) במקום הקודמת (יהדות). לא מדובר פה על דת מאורגנת ומסורות של בני אדם. ישוע בא כדי להיות הדרך החדשה לאלוהים, שהוא אותו האלוהים אשר בחר בעם ישראל – אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. הדרך החדשה היא דרך יחסים אישיים.

לגבי "תורת ההחלפה", עַם ישראל מוזכר ברבות מן האגרות ובהוראת שאול השליח. האיגרת בה פורש השליח את הוראתו בנוגע לישועה, לחיים המשיחיים, וללימוד הבריא באופן המוסדר והמפורט ביותר הינה ללא ספק האיגרת אל הרומיים. בלב איגרת זו, שאול השליח מקדיש שלושה פרקים שלמים ללימוד המעמיק ביותר בברית החדשה בנוגע למקומו של עם ישראל בתוכנית אלוהים.

עובדה זו לכשעצמה מלמדת על החשיבות והמרכזיות של נושא זה באיגרות הברית החדשה. הצהרת הפתיחה בפרקים אלה "אֱמֶת אֲנִי מְדַבֵּר, בַּמָּשִׁיחַ, … עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֲשֶׁר לָהֶם מַעֲמַד הַבָּנִים, הַכָּבוֹד, הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ, וְהַהַבְטָחוֹת; לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ …" הינה חשובה שכן היא מדגימה באופן מדויק למי מתכוון השליח כאשר הוא אומר "יִשְׂרָאֵל" – חד משמעית לצאצאי יעקב – ישראל האתנית, היהודים, ולא באופן אלגורי לקהילה. כפי שנראה, אבחנה זו חשובה מאד כאשר באים לבחון את "תיאולוגיית ההחלפה".

בפרקים אלה שאול השליח מתמודד עם שתי שאלות עקרוניות: א) האם אלוהים דחה את העם היהודי וביטל את קריאתו? ב) מה העתיד של עם ישראל בתכנית אלוהים? שאול מקדיש את שלושת הפרקים הללו כדי להבהיר את התשובות לשאלות אלה.

ראשית, שאול מונה את הברכות והזכויות של עם ישראל כעם הבחירה בפסוקים ד׳-ה׳, וחשוב להבחין שהשליח מדבר בלשון הווה ("אֲשֶׁר לָהֶם") ולא לשון עבר! לאורך כל הפרקים הללו שאול מלמד בבירור שתפקידו וקריאתו של עם ישראל נמשכים לאורך ההיסטוריה האנושית ולא מבוטלים על ידי יצירת הקהילה. שאול אז פונה להזכיר לקוראיו את ריבונות אלוהים, אופיו הבלתי משתנה, ובחירתו הנצחית – "לֹא כְּאִלּוּ דְּבַר אֱלֹהִים שָׁב רֵיקָם … כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים… שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ." (ט׳, ו׳, יב׳, יא׳ כט׳).  למעשה השליח מבסס את טיעונו באופן עיקרי על אופיו של אלוהים – הוא נצחי ובלתי משתנה, כאשר הוא מבטיח, כפי שהבטיח לאברהם ללא תנאי בברית בין הבתרים – הוא מקיים! כדי להסיר כל ספק אצל קוראיו, השליח שאול שואל מפורשות: "אִם כֵּן, אֲנִי שׁוֹאֵל, הַאִם נָטַשׁ אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ?"  והוא עונה מפורשות: "בְּשׁוּם פָּנִים לֹא!". (רומ' יא׳, א׳).

הטענה של עצמון מעוותת את דברי הברית החדשה ואינה משקפת אותם כהלכה. אין בברית החדשה כלל עידוד לאנטישמיות. זוהי טענה מגוחכת חסרת כל שחר. הברית החדשה הינה ספר יהודי שנכתב על ידי יהודים.

טענה 6:

ראה באיגרת אל טיטוס א' 10,11: "כי יש הרבה מורדים דוברי הבל ומתעי נפש ורובם מן המולים (הנימולים), אשר סור ייסכר פיהם, ההפכים בתים כולם בהורותם דברים אשר לא כן – עקב בצע". עדיין לא ברורה לך טענתי? לפי "הברית החדשה" (בשורת יוחנן ח' 31-47) אמר ישוע בהמשך דבריו אל יהודים המאמינים בו:  "אתם מאת אביכם השטן, ולעשות את תאוות אביכם חפצתם: הוא רוצח… ואבי השקר" (פסוק 44). האם אתה מאמין שהוא אמר זאת?

זוהי הוצאה ברורה מההקשר מצדו של עצמון. שאול בפסוקים הללו מדבר על מורי שקר בקרב המאמינים היהודים שלימדו כי הישועה מותנית במילת העורלה. אין הוא מדבר כאן על היהודים ככלל.

מה בנוגע לדברי ישוע? חייבים לקרוא את הפסוקים הללו בהקשרם. הרי לא הגיוני שבמקום אחד ישוע אומר משפט כמו "לא באתי אלא לצאן האבוד של בית ישראל" ומנגד הוא כאילו מקלל אותם וקורא להם "בני השטן". זכרו, ישוע היה יהודי ושאול היה יהודי. הקהל של ישוע היו תמיד יהודים. תלמידיו היו יהודים. כאשר אמר את שאמר לאותם פרושים, תלמידיו היהודים ואף כל שאר השומעים לא ראו בזה דבר רע כלל, או אנטי יהודי. הסיבה היא שישוע לא דיבר על "היהודים" ככלל, אלא שבבשורה על פי יוחנן, כאשר רשום "היהודים" הכוונה היא לראשי הדת, הרי שכל מי שישוע דיבר ונפגש עימו, כולל הוא עצמו היו יהודים. האם הוא קורא אף לעצמו "בן השטן"?! ברור שלא.

ישוע יוצא כנגד אותם פרושים, כפי שרואים לאורך כל הבשורות, משום שהם היו צבועים, מושחתים, שקרנים, גנבים וכמעט כל מה שעשו היה מנוגד לדבר ה'. לנו כיום יש את הלוקסוס להביט אחורה בהיסטוריה, ואכן כשאר קוראים את כתביו של יוסף מתתיהו למשל, ההיסטוריון היהודי מתקופת בית שני ובזמן החורבן, אנו למדים על תקופה אפלה, של שחיתות פוליטית ורשע, המינויים של הכהונה היו לא לפי הכתובים אלא ע"פ שיקולי כוח ומניפולציה, המקדש הפך לבית מסחר, היו זרמים ביהדות שהיו במלחמת עולם אחד עם השני (הצדוקים והפרושים לצרוך העניין, והמאבק היה על כוח ושליטה בעם) והנעשה בעם לא היה מבייש את העמים הנוכריים ביותר.

הארץ הייתה טמאה, ועל זה ישוע הצביע, כנגד זה הוא יצא, משום שאותם מנהיגים פוליטיים אליהם אמר "אתם מאת אביכם השטן.." (הרי הוא דיבר למנהיגים באופן ספציפי במשפט הזה ולא באופן כללי לכל העם) ליבו את הטומאה ואף עשו זאת בעצמם. הקטעים ה-"חמורים" שבברית החדשה כמו שעצמון טוען שאחד מהם הוא בבשורת יוחנן ח' 31-47, דומים יותר להטפות המוסר של הנביאים מאשר להטפה חסרת הסובלנות והגזענית של ימי הביניים. קחו למשל את הקטע הבא, שמתייחס לעם ישראל: "הוי, גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים. עזבו את ה', נאצו את קדוש ישראל, נזורו אחור".

האם נראה לכם שהקטע לקוח מהברית החדשה? ובכן טעיתם, זוהי מובאה מספר הנביא ישעיהו בתנ"ך (פרק א' 4). פניות מסוג זה, שנועדו לקרוא לעמנו לחזור מחטאיו, היו תמיד חלק ממסורת הנבואה. הברית החדשה ממשיכה מסורת זו, לצד פירוט של הצד החיובי של מערכת היחסים בין ישראל לאלוהים. כשנעמיד את הברית החדשה ואת התנ"ך במבחנים זהים של מהימנות היסטורית ותוקף מוסרי, נראה בשניהם אמת באותה מידה. בכל מקרה, אם תראו בעיתון מעריב או ידיעות אחרונות כתבה שיוצאת נגד כפייה ושחיתות דתית, לא תאמר "אנטישמים!". כך גם לגבי ישוע, ישוע היה יהודי שהטיף נגד השחיתות הדתית של יהודים אחרים, ה-"רבנים" דאז.

טענה 7:

בתיאור הפיכתו של פאולוס לשליח- נאמר במעשי השליחים ט' 7: "והאנשים אשר הלכו איתו עמדו נאלמים, כי שמעו את הקול ואיש לא הביטו". לעומת זאת, במעשי השליחים כ"ב 9 כתוב: "והאנשים אשר איתי ראו את האור וייראו, ואת קול המדבר אלי לא שמעו".  האם אפשר לקבל את סמכות- השליחות של פאולוס על בסיס סתירה כזאת? יש עוד סתירות ב"ברית החדשה".

קושי זה ניתן לפתור בקלות כאשר בודקים את הכתוב ביוונית. שני הפסוקים סותרים לכאורה זה את זה. האחד טוען שקול נשמע והשני שלא נשמע כל קול. כשבודקים לעומק את המשמעות בשפה היוונית, השפה שבה נכתב המקור שנמצא בידינו, מבינים את הכול.

ו' פ' ארדֶנט, מומחה ליוונית, מסביר: "משמעות הפועל המתורגם בשני הקטעים אינה זהה, משום שהמבנה הדקדוקי אינו זהה. בפרק ט' הפוֹעָל עומד בסמיכות ('ישמעו את…') ופירושו שמיעה שאין בה הבנה, קולות שנשמעים אבל לא מצטרפים למלים ולמשפטים בעלי משמעות. הם שמעו אך לא הבינו. במעשי השליחים כ"ב 9 נאמר שהנוכחים, מלבד שאול, 'לא שמעו', והפועל מתייחס למצב שהשומע מבין את מה שהוא שומע. מכאן שאין כל סתירה בין שני הקטעים. הראשון קובע שהקול נשמע אך לא הובן, והשני קובע שלא הובן. בשפה מודרנית אין אפשרות לבטא במלה אחת את הדקויות האלה, אך בשפת המקור זה אפשרי".

טענה 8:

לפעמים זה יצלח, אך תיווכח ש"הברית החדשה" איננה נקייה מסתירות. הנה עוד סתירה אופיינית ב"ברית החדשה". לפי מתי כ"ז 3-8 השליך יהודה "המוסר" את הכסף אל ההיכל והלך וחנק את עצמו, וראשי הכוהנים קנו בכסף את שדה היוצר. אבל לפי מעשיה השליחים א' 18 הוא לא מת בחנק אלא נפל, בטנו נבקעה ומעיו נשפכו! ויש עוד סתירות בנוגע ליהודה.

על מנת להבין את המתרחש עלינו לחזור לדיני היהדות שהיו נהוגים באותם ימים. יהודה התאבד בסוף הלילה הראשון של חג הפסח, לפני יומו הראשון של הפסח, שבו הקריבו בבוקר את קורבן הפסח, שרק הכוהנים אכלו ממנו. בהתאם לדיני היהדות, ירושלים כולה הייתה נחשבת לטמאה אם הייתה בה גופת מת, ואי אפשר היה להקריב בה את קורבן הבוקר.

אבל נקבע שאם לוקחים את גופת המת ומשליכים אותה לגיא בן הינום, מקום השריפה, העיר מטוהרת ואפשר להקריב את קורבן הפסח, מאוחר יותר אפשר לשוב ולקבור את הגופה. על רקע זה ניתן לשלב את הסיפורים במתי ובמעשי השליחים. כאשר יהודה תלה את עצמו בין חומות העיר הוא הביא טומאה על העיר ולכן אי אפשר היה להקריב את קורבן הבוקר של הפסח. סביר שבהתאם לנהוג אז לקחו את גופתו והשליכו אותה מעבר לחומות אל גיא בן הינום, ובכך טיהרו את העיר מטומאת המת.

מעשי השליחים א' 18 מתאר את נפילת הגופה של יהודה. הקברנים חזרו מאוחר יותר, אספו את שייריו וקברו אותו. מה הכוהנים היו אמורים לעשות בשלושים שקלי הכסף? כאן יש דוגמה נוספת להיגיון הרבני. במתי כ"ז 6 המנהיגים מבינים שהכסף היה שכר לא טהור. זהו "מחיר דמים" ולכן אסור היה על פי דיני היהדות לקבל אותו אל אוצר המקדש. מכסף מסוג זה היה עליהם להיפטר באחת משתי דרכים. או שהחזירו אותו לבעליו או שהשתמשו בו לטובת הציבור. במצב זה, האפשרות הראשונה ירדה כמובן מהפרק מכיוון שיהודה מת, ולכן לא נותרה לכוהנים ברירה אלא להקדיש את הכסף לטובת הציבור. הם קנו שדה בגיא בן הינום- אותו מקום שבו יהודה נפל ו"נבקעה בטנו", כדי להפוך אותו לשדה קבורה לנוכרים. הראשון שנקבר בו היה יהודה עצמו.

בבשורת מתי מסופר ששדה היוצר נקנה על ידי ראשי הכוהנים, אבל במעשי השליחים כתוב "הוא"- יהודה איש קריות- "קנה לו שדה בשכר הרשע". אין כאן סתירה בדברים. לפי התורה צריך היה לקנות את השדה בשמו של המת- יהודה איש קריות. במובן זה יהודה אכן "קנה שדה". לפי ההלכה דאז הכוהנים נתפסו במצב שכזה כבאי כוח שרכשו את הנחלה בשמו. מתי מספר את הסיפור עצמו בעוד שבמעשי השליחים מפורטות ההשלכות החוקיות, לפיכך שני הסיפורים, גם במתי וגם במעשי השליחים נכונים.

טענה 9:

איך תסביר שעל-פי מתי כ"ג 35 נרצח זכריה בן ברכיה – הוא זכריה הנביא?! והרי אין אף זכריה בן ברכיה בכל התנ"ך כולו! אז אחרי יותר מ-1600 שנים, יתקנו לזכריה בן יהוידע! מה יעשו כעת? היתקנו את ספרי "הברית החדשה" בכל השפות ויודיעו זאת למאות מיליוני הנוצרים?

זכריה בן ברכיה בן עדו היה הנביא שחזונותיו מתוארים בספר זכריה. זכריה א 1: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא לֵאמֹר". בדברי הימים ב כד 20-21 מתואר לנו מותו של זכריה בן יהוידע אשר נסקל בחצר בית המקדש: "וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת-זְכַרְיָה בֶּן-יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי-עֲזַבְתֶּם אֶת-יְהוָה וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם׃ וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית יְהוָה׃"

יש הטוענים כי יהוידע הוא עדו, סבו של זכריה בן ברכיה הנביא. לפי הסבר זה, דברי הימים ב' מתאר את סקילתו של זכריה הנביא. המצדדים בטיעון זה מסתמכים על שמו של זכריה הנביא כפי שמופיע בספר עזרא: עזרא ו 14 (מארמית): "וְזִקְנֵי הַיְּהוּדִים בּוֹנִים וּמַצְלִיחִים, בִּנְבוּאַת חַגַּי הַנָּבִיא וּזְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא, וּבָנוּ וְתִקְּנוּ, בְּמִצְוַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְמִצְוַת כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרַס." בדיוק כמו שיהושוע וישוע הן הטיות של אותו השם, ניתן לטעון כי עדו, עדוא ויהוידע הם בסופו של דבר הטיות של אותו שם של אותו אדם. לכן, יהוידע היה סבו של זכריה הנביא, אשר נסקל בחצר המקדש. יחד עם זאת, מאחר והתנ"ך לא מספק לנו את תיעוד מותו של זכריה הנביא, לא מן הנמנע כי מדובר בשני אנשים שונים אשר מתו מוות דומה- סקילה באבנים בחצר המקדש.

טענה 10:

ושים לב: מרשימת שושלת האבות המיוחסת לישוע, במתי פרק א', הושמטו המלכים יואש ובנו אמציה! ברור שהשמות הושמטו בכוונה ואין זו טעות סופר. "הברית החדשה" איננה דבר אלוהים, ואני מכיר את פסוקי התנ"ך אשר עליהם מתבססת אמונתך.

ביהדות מכונה גם נכד או כל צאצא לצורך העניין "בן". לפיכך נקרא ישוע "בן דוד, בן אברהם" (מתי א' 1). באותו האופן בדיוק משמש התיאור 'אלמוני הוליד את פלוני' גם לתיאור פערי דורות, ולא בהכרח לתיאור אבהות ישירה. מה שחשוב הוא שקיים קשר ביולוגי בין הדורות. מתי מארגן את הדורות לקבוצות של ארבע עשר שמות, תוך החסרת דורות מסוימים, כעדות לנוהג שהיה בתקופתו. השוואה עם שושלות תנ"כיות מראה בבירור כי השמיט דורות (מלכים ב' ח' 24, דברי הימים א' ג' 11, דברי הימים ב' כ"ב 1, 11, כ"ד 27, מלכים ב' כ"ג 34, כ"ד 6).

מתי לא היה הראשון להשמיט דורות, היה זה מנהג נפוץ בקרב היהודים. מטרת אילן היוחסין מעולם לא הייתה לציין מדעית את כל אחד ואחד מהדורות, אלא להסיר ספק בנוגע לירושה, בייחוד כאשר הדבר נוגע לאבות העם החשובים.

טענה 11:

הוא לא פעל כמשה (כתגובה לנבואה מדברים י"ח 15) :ועל פי "הברית החדשה" כשרצה ההמון להמליכו, הוא התחמק (בשורת יוחנן ו' 14-15). ועוד, על פי מתי א' 20, אמו הרתה מרוח הקודש, אך אמו של משה הרתה מגבר! יתר על כן, ה' אישר את סמכות מנהיגותו של משה לעיני כל ישראל (שמות י"ד 30-31, י"ט 9) – דבר שלא היה כן בישוע הנוצרי. הוא לא הופיע לעיני כל עם ישראל, שכן רבים מבני עשרת השבטים היו בגלות, ורבים משבט יהודה היו מפוזרים באימפריה הרומית.

רבים ניסו לערוך רשימות של תכונות משותפות למשה ולישוע,  ומנגד רבים ניסו למצוא הבדלים בין משה לישוע וכך לכאורה להפריך את מועמדותו של ישוע כ"נביא כמשה". אך הרבה מהמקבילות וההשוואות הללו הן דמיוניות ושגויות. אם כי קיימות ארבע נקודות דמיון ברורות בפועלם של משה ושל ישוע המשיח:

א. נביא (במדבר י"ב 6-8)

בדברים י"ח מופיעה 18 מופיעה הבטחה שאלוהים נותן למשה. אלוהים הבטיח למשה שהוא יקים נביא "כמוך". למה אלוהים מדבר על נביא כמשה? מה ייחד את משה לעומת נביאים אחרים? מעמדו הייחודי של משה לעומת יתר הנביאים מוסבר בבמדבר י"ב 5-8:

ה וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם.  ו וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם–יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ.  ז לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה:  בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא.  ח פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.

בקטע זה מסופר על פרשת התמרמרותם של אהרון ומרים נגד אחיהם משה, מכיוון שהאישה שהוא לקח לא מצאה חן בעיניהם. אלוהים עצמו מתערב לטובת משה ומכריז כי למשה מעמד מיוחד בעיניו. אפילו לאנשים דגולים כמו אליהו או ישעיהו אלוהים לא התגלה ישירות אלא בחלומות, בחזיונות ובצורות אחרות. משה הוא האדם היחיד שאלוהים התגלה אליו ישירות פנים אל פנים. על סמך עובדה זו פיתחה היהדות את ההשקפה בדבר שלושת הרבדים של השראת כתבי הקודש. מוקדם נאמר לנו בתורה שהמשיח יהיה מלך. כעת נאמר שהוא יהיה גם נביא, ולא נביא רגיל, אלא נביא נעלה שידבר עם אלוהים "פֶּה אֶל-פֶּה" "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט".

ב. גואל (שמות ג' 10)

בשמות ג' 1-10 אלוהים רואה את סבלו ועוניו של עמו ישראל ומודיע למשה, מהסנה הבוער, על כוונותיו לגאול אותו מארץ מצריים. משה הוא האיש שאלוהים בחר כדי להוציא את עמו מעבדות לחירות. בדומה לכך על המשיח להיות הגואל שיגאל את עם ישראל והעולם מהשעבוד לחטא. (ישעיהו נ"ג)

ג. מתווך (שמות כ' 18-21)

בהתחלה אלוהים דיבר ישירות אל עם ישראל (שמות י"ט 16-25). קולו של אלוהים היה כל כך מעורר יראה עד שהם לא יכלו לשאת את גדולת המעמד וביקשו ממשה לתווך ביניהם כדי שלא יצטרכו לשמוע ישירות את קולו של אלוהים אלא רק את דבריו מפי משה .

ד. מתפלל בעד העם (שמות ל"ב 7-35)

לא פעם במהלך היציאה ממצריים והנדודים במדבר קרה שעם ישראל ניצל ממשפט אלוהים ושרד אך ורק בזכות משה, שחילה את פני ה' בעדם והתפלל עבורם. זה עולה בבירור במיוחד משמות ל"ב 30-32. המשיח יהיה דומה למשה בכל אחד מארבעת התחומים האלה: הוא יהיה נביא, גואל, מתווך ומפגיע המשתדל בעד בני האדם לפני ה'.

טענה 12:

שוב, אתה רוצה שהיהודים יקבלו את "הברית החדשה" בתור דבר אלוהים. אזי, לפי "הברית החדשה", אין אצלכם יווני ויהודים ואין מילה וערלה (הקולסים ג' 11)! כך מתירה "הברית החדשה" ל"יהודים משיחיים" להתחתן בנוצרים ולהתבולל בהם. ו"יהודים משיחיים" עשו כן בעבר וכן בהווה.

לעומת מה שנהוג בקרב הרבנים- האיסור להתחתן עם כל מי שאיננו יהודי, אין כל ביסוס לטענה כזו בתנ"ך, ודווקא בתנ"ך ניתן לראות עשרות דוגמאות לאנשי ישראל שכן לקחו בני זוג שלא היו יהודיות, או יותר נכון, בנות ישראל. אפילו משה רבינו נישא לציפורה שלא הייתה בת ישראל אלא מבנות מדין, כמו גם יוסף שלקח את אסנת אשת פוטיפר ואף אלימלך שלקח לאישה את רות המואבייה – סבתא רבה של דוד המלך.

בתנ"ך ישנם איסורים ברורים מנישואין עם שבעה עמים שחיו אז בארץ כנען (דברים ז' 3-4) אבל תמיד הסיבה למניעת החתונה או להתבוללות איננה עקב החתונה עצמה, אלא משום שנישואים עם בני זוג מעמים אליליים אחרים היו מביאים לעבודת אלילים והתרחקות מאלוהי אברהם יצחק ויעקוב, כפי שגם כתוב מיד אחר כך בפס' 5: "כִּֽי־יָסִ֤יר אֶת־בִּנְךָ֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְעָבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְחָרָ֤ה אַף־יְהוָה֙ בָּכֶ֔ם וְהִשְׁמִידְךָ֖ מַהֵֽר"

דווקא במקרים בהם יהודים משיחיים מתחתנים עם לא יהודי/ה שמאמין באלוהי ישראל ובמשיח ישוע, החיים שלהם יחד משקפים בצורה חזקה ביותר את אלוהי ישראל וההליכה שלהם יחד היא לאור דברו ורצונו של אלוהים. משום כך איננו רואים בעיה בנישואין עם בני/בנות זוג לא יהודיים, כי העיקר זה לא יהודי או לא, אלא הליכה אחרי אלוהים בכל ליבנו, בכל נפשנו ובכל מעודנו וחיים על פי דברו.

טענה 13:

אומנם, על-פי "הברית החדשה", הוא אמר כי לא בא להפר את התורה אלא למלאות (מתי ה17): אבל פאולוס, אשר לפי "הברית החדשה" נקרא לשליחות מן השמים, מציג התגלות חדשה ועל פיה נתבטלה התורה. אפילו האיגרת אל העברים מאשרת זאת (ז' 12, ז' 19). ידוע לך שהצו האחרון קובע. הגויים לא היו כפופים לתורה ואינם צריכה לפטור ממנה. הדבר מתאשר גם באיגרת הגלטיים ג' 23-25: "… ובכן התורה הייתה אומנת אותנו למשיח למען נצדק באמונה, אבל עתה, אחר אשר באה האמונה, איננו עוד תחת יד האומן".

כלומר: אין אנו עוד תחת התורה! המלה עוד היא מלת מפתח המבהירה מי הם "אנו"- "אנו" מכוונת ליהודים שהצטרפו לקהילה "המשיחית" בגלטיה ול"יהודים המשיחיים" בכלל. אדגיש שוב, אין הכוונה ל"משיחיים"- מן הגויים, שהרי הם לא היו כפופים קודם לכן לתורה, אלא ל"יהודים משיחיים".

גם אם עצמון היה רוצה לנסות ולקיים את כל המצוות בתורה, הוא פשוט לא יכול. עשו רשימה של כל המצוות בתורה (או מצאו בגוגל) ועברו עליהן. שליש מהתורה מתעסק בדינים הקשורים לקורבנות, למזבחות, וכל הקשור לכהונה ובית המקדש, מה שלא קיים היום, וגם אם היו בונים עכשיו בית מקדש, אלוהים לא היה שוכן בו ובכל מקרה אין כל דרך לדעת בוודאות מי משושלת כוהנים ולווים ומי לא, בייחוד שהכל כבר התערבב כל כך מאז (שזו עבירה על מצווה בפני עצמה). אז כבר שליש ממצות התורה, שהן המצוות החשובות ביותר בתורה – בלתי ניתנות לקיום.

מתוך שני השליש הנותרים ממצוות התורה תוכלו לראות שהרבה מצוות פשוט אינן רלוונטיות או הגיוניות לחיי היום יום שלנו.

  • המתעסק בכישופים, עתידות (ועוד הרבה אחרים) צריך מיד לסקול אותו באבנים.
  • לגבר אסור אפילו לגעת באשתו במשך שבועיים בחודש (לפני, אחרי ובזמן המחזור שלה היא טמאה
  • אסור ללבוש בגדים המערבבים פשתן וצמר
  • לא לאכול בשר שיש בו דם.
  • המצווה לייבום אשת אחיך אם הוא מת.

כמו כן אתם תמצאו המון מצוות שקשורות לדברים שפשוט לא קיימים היום, כגון דיני מצורעים, דיני מלכים, דיני שבטים, דיני עבדים,  ועוד…

אך עדיין יש כאלה שְיַקשו ויאמרו כי הואיל והקב"ה יודע שבלתי אפשרי למלא אחר את כל המצוות כולן, על כל אחד ואחד מוטלת החובה לשמור באדיקות את אותן מצוות שעדיין ניתן לקיים. אלא שגם גישה זו נתקלת בבעיה: במסכת "דרך ארץ זוטא" נאמר בפשטות ש"כל המבטל דבר אחד מן התורה – חייב כרת".1 חיזוק לכך נמצא בספר תומר דבורה לרבי קורדואירו, בו נאמר כי "אפילו צדיק גמור ועשה עבירה אחת, דומה לפניו כאילו שרף את התורה".2 ועל אף כל ההזהרות, אנו זוכרים היטב כי בדומה להיום, גם בתקופת המקרא עם-ישראל מעולם לא שמר בהצלחה על דברי הברית שמסר לו משה בשם ה`. אדרבא, התנ"ך מספר לנו כי בני ישראל לא פסקו מלעשות הרע בעיני ה`.3 ובדיוק בשל כך, ניבא ירמיהו על ברית חדשה, ברית שתחליף את זו שעם ישראל לא חדל מלהפר חדשים לבקרים.4

כפי שראינו, חלק ניכר מתרי"ג המצוות מתרכז בהקרבת קורבנות ובחוקים אחרים הקשורים לעבודת הכוהנים. לכן, עד שנחרב הבית, בשנת 70 לספירה, עוד היה ניתן להמשיך בעבודת הקורבנות ובהעמדת הפנים שהקב"ה קונה את זה.5 ברם בשעה שנחרב הבית ועבודת הכוהנים חדלה מלהתקיים, היה ברור כי יש למצוא שיטה אלטרנטיבית לכפרה על החטאים (שמִן הסתם לא נעלמו להם). מאותה נקודת זמן ניתן לומר כי חדלה להתקיים יהדות מסוג אחד והחלה להתפתח יהדות מסוג אחר. או אז, החלו לצאת הרבנים עם רעיון מסעיר על ברית חדשה מאת הקב"ה, הלא היא ברית התורה שבעל-פה – ברית ההלכה.6 רצתה ההיסטוריה, ובדיוק באותה תקופה החלו מסתובבים ביהודה ובישראל תלמידיו של רב צעיר מנצרת (ישוע הנצרי), וללמד גם הם על התגשמותה של ברית חדשה אחרת, אותה ברית עליה ניבא ירמיהו הנביא.7

טענה 14:

אתה משחק במלים. העיקרון של שוויון לאלוהים ואלוהים שלבש בשר ודם- סותר לחלוטין את התורה. אין אנו מחכים למשיח אשר, לפי התיאולוגיה "המשיחית", יסגיר לגיהינום נצחי את היהודים שאינם מאמינים בו. אנו בטוחים כי משיחנו יגאל את עם ישראל כולו- "חיל גדול מאד מאד" אשר "כל בית ישראל המה" (יחזקאל ל"ז 10-11). כאשר יבוא המשיח ייתן ה' אותנו "לשם ולתהילה בכל עמי הארץ" (צפניה ג' 20) ולא ישפיל אותנו לעיני הנוצרים והמתקראים "משיחיים"- החושבים שהם בלבד ייגאלו מכלל בני האדם.

ראשית, היכן ההוכחה של עצמון שהעיקרון של אלוהים שלובש בשר או במילים אחרות שלוקח על טבעו האלוהי טבע נוסף- טבע אנושי, הוא עיקרון שסותר את התורה? כמובן, הוכחה כזו לא קיימת. מדוע אין אלוהים יכול לקחת על עצמו טבע נוסף? האם עצמון מגביל את אלוהים? אכן, יהודים משיחיים מאמינים כי המשיח הינו בעל טבע אלוהי ולכן הוא שווה לאלוהים האב. על פי עצמון זה סותר את התורה. אך בוא נראה מה יש לדניאל הנביא להגיד על כך:

"רוֹאֶה הָיִיתִי, עַד אֲשֶׁר כִּסְאוֹת הָעָמְדוּ, וְעַתִּיק הַיָּמִים יָשַׁב. לְבוּשׁוֹ כְּשֶׁלֶג לָבָן, וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ כְּצֶמֶר נָקִי. כִּסְאוֹ שְׁבִיבֵי אֵשׁ, גַּלְגִּלָּיו אֵשׁ דּוֹלֶקֶת. נְהַר אֵשׁ נוֹהֵר וְיוֹצֵא מִלְּפָנָיו, אֶלֶף אֲלָפִים שֵׁרְתוּהוּ, וְרִבּוֹא רְבָבוֹת עוֹמְדִים לְפָנָיו. בֵּית־הַדִּין יָשַׁב וּסְפָרִים נִפְתָּחוּ. רוֹאֶה הָיִיתִי אָז בִּגְלַל קּוֹל הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר דִּבְּרָה הַקֶּרֶן, רוֹאֶה הָיִיתִי עַד שֶׁנֶּהֶרְגָה הַחַיָּה וְהוּשְׁמַד גּוּפָהּ וְנִתְּנָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ. וּשְׁאָר הַחַיּוֹת הָעֳבַר שִׁלְטוֹנָן, וְאַרְכָּה בַּחַיִּים נִתְּנָה לָהֶן עַד זְמַן וְעִדָּן. רוֹאֶה הָיִיתִי בְּחֶזְיוֹנוֹת לַיְלָה, וְהִנֵּה עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בָּא אֶחָד כְּבֶן אָדָם, וְעַד עַתִּיק הַיָּמִים הִגִּיעַ וַיְקָרְבוּהוּ לְפָנָיו. וְלוֹ נִיתַּן שִׁלְטוֹן וְכָבוֹד וּמַלְכוּת; וְכָל הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת יַעַבְדוּ לוֹ. שִׁלְטוֹנוֹ שִׁלְטוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא יַעֲבוֹר, וּמַלְכוּתוֹ לֹא תִּשָׁחֵת." (דניאל ז' 14-9 תרגום לעברית)

בדניאל ז 9 אנו פוגשים את "עתיק הימים" היושב על כיסא המשפט, והוא אלוהים האב (חבקוק א 12). "…וְהִנֵּה עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בָּא אֶחָד כְּבֶן אָדָם." (פסוק 13) – עתה מפנה דניאל את תשומת לבם של קוראיו לדמות נוספת שבאה "עם ענני השמים", נראית "כבן אדם" ומובאת אל לפני "עתיק הימים". עתיק הימים נותן לבן האדם הזה שלטון עולם, כבוד ומלכות נצחיים. כמו כן, כל האומות והלשונות משתחוות לו.

היות שמותר להשתחוות לאלוהים בלבד, יוצא שאותו אחד הדומה לבן אדם הוא ישות אלוהית בכל המובנים. בעצם, יש בתלמוד דיווח מרתק שעוסק בפרשנות לדניאל ז' 10-9, הפסוקים שמובילים עד לקטע שמצוטט למעלה. פסוקים אלה מספרים על החזון שראה דניאל (באותיות נטויות מופיע הביטוי שמשך את תשומת ליבם של הרבנים בתלמוד):

"רואה הייתי, והנה הועמדו כיסאות ועתיק יומין ישב. לבושו היה לבן כשלג, ושער ראשו כצמר נקי. כיסאו היה כלשונות אש וגלגיליו כאש דולקת. נהר אש נמשך ויצא מלפניו. אלף אלפים שירתו אותו וריבוא רבבות עומדים  לפניו. בית הדין ישב וספרים נפתחו." דניאל ז' 10-9

בתלמוד מסופר שהתעורר ויכוח בין כמה חכמים בנוגע למשמעות של המילה "כיסאות" בלשון רבים:

"כתוב אחד אומר, "וכיסאו שביבי אש" [דניאל ז' 9) וכתוב אחד אומר, "עד אשר הובאו הכיסאות ועתיק ימים ישב" (שם), משמע ששני כיסאות הם! ומשיבים: אינו קשה (אין כל סתירה). כיסא אחד לו (לאלוהים עתיק היומין) וכיסא אחד לדוד (למשיח). כמו ששנויה ברייתא בנושא זה, "אחד לו ואחד לדוד", דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' יוסי הגלילי, "עקיבא, עד מתי אתה עושה שכינה חול (עד מתי תחלל את נוכחות שמים), שאדם יושב לידה? אלא שני כיסאות אלה הם אחד לדין ואחד לצדקה. ושואלים: האם קיבל ר' עקיבא את הדיעה הזו ממנו או לא קיבלה ממנו? ומביאים ראיה: בוא ושמע. ששָנינו בברייתא אחרת, "שני כיסאות אלה אחד לדין ואחד לצדקה", דברי ר' עקיבא (בבלי, חגיגה יד א. שים לב שבשיחה שמתנהלת אחר כך ר' אלעזר בן עזריה דוחה את שני הפירושים, וטוען שכיסא אחד נועד לישיבה והשני נועד לשמש כשרפרף, כהדום לרגליים!).

האם יתכן שהפירוש הראשון של רבי עקיבא היה נכון ושיש כיסא המיועד לעתיק היומין וכיסא למשיח? אין ספק שפירוש זה נשמע הגיוני יותר בהקשר שבו הוא מובא, ושהוא מרמז שוב על כך שהמשיח הוא יותר מאשר אדם.

בשום מקום כתבי הקודש מלמדים שהדרך בה אנו מוצדקים היא דרך המוצא היהודי שלנו. כולנו זקוקים לקורבן שאלוהים הציע לנו דרך ישוע המשיח: "כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ." (ישעיהו נ"ג 6). על המשיח קודם כל לבוא ולמות בעד חטאי האנושות ולקחת על עצמו "אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ" ואז בביאתו השנייה תתגשמנה הפסוקים אותם עצמון ציטט "חיל גדול מאד מאד" אשר "כל בית ישראל המה" (יחזקאל ל"ז 10-11).

טענה 15:

שואל אני, היש היום "משיחיים" המקיימים את מצוותיו על פי 'הדרשה על ההר'? האם מטה אתה לחי ימנית למכה אותך על הלחי האחרת? ומי שירצה לריב איתך ולקחת את כותנתך, התיתן לו גם את המעיל (מתי ה-39-40)? קרא את הדרשה בפרק ה' ואילך.

קודם כל על עצמון להבין את ההקשר לדברי ישוע, מה שהוא עשה זה שליפת פסוק מחוץ להקשרו והדבקתו לאג'נדה אחרת. קודם כל, ישוע ציטט מויקרא פרק י"ט, שם אלוהים מדבר על נקמה. עכשיו, צריך להבין את ההקשר התרבותי של מה שהלך שם (מתי פרק ה'), העם היהודי אליו ישוע דיבר היה תחת כיבוש רומי, חיילים רבים היו פוגעים ומשפילים את התושבים. ההשפלה יכלה להיות על בסיס דתי ולאומי. סטירה על הלחי הימנית הייתה ביטוי להשפלה גדולה. בהנחה שרוב בני האדם ימניים, הרי סטירה ביד ימין מן הסתם תפגע בלחי שמאל. על מנת לסטור ביד ימין על לחי ימין הסטירה חייבת להיעשות על ידי גב כף היד! סטירה שכזו היא סטירה משפילה הרבה יותר משהיא כואבת. סטירה משפילה שכזו גוררת רגשות זעם ומעשי נקמה.

חיילים רומים יכלו לצוות על תושב הארץ שאינו אזרח רומי, לשאת את כליהם ומשאותיהם למרחק של מיל (קצת יותר מקילומטר). אם התושב סרב, חייו היו בסכנה. ראו את הדוגמא של שמעון מקירניה כשנדרש לשאת את צלבו של ישוע (מתי כ"ז 32). איך לדעתכם הרגיש תושב יהודי לאחר שחייל רומי עובד אלילים ניצל אותו כאילו היה סמרטוט? בעוד הפרושים והסופרים הלהיבו את העם בגאווה לאומית, הלהיטו אותם לשנאת הפוגעים בהם ולימדו אותם שמיצוי הדין עם הפוגעים בהם כמוהו כמצווה, עומד ישוע ומלמד את ההפך! לא לנקום! אל תתקומם על עושי הרע! משמע, אל תחזיר לאנשים הללו באותו מטבע. אל תרדו לרמה שלהם. אל תפעלו בדרך שתגרום לשרשרת אירועים, אל תתנקמו או תחשבו על נקמה! עדיף לספוג מאשר להחזיר באלימות. אתם שגרירים לאלוהים אז ייצגו אותו בכבוד. (שניה לקורינתים ה' 18-21).

ישוע לא לימד לא להיעזר ברשויות החוק, או לא להתנגד למעשי הפשע, או לא להגן על עצמך ועל בני ביתך, אלא ביטל את הגישה שהפרושים לימדו – נקמה.

טענה 16:

אז אתה רוצה להטביל אותנו, היהודים, עם הגויים לתוך דת אחת, בעוד שה' הבדילנו מכל העמים (ויקרא כ' 24,26)? אנחנו עם קדוש לה' ובנו בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים (דברים י"ד 2). עלינו נאמר: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג 9), "לא יתחשב" פירושו לא ייחשב במניינם. ובכל זאת אתה רוצה לטבול את היהודים והגויים ל"כור היתוך" רב לאומי כדי שנתבולל ונהיה איתם לגוף אחד (קורינתיים הראשונה י"ב 13)! היש לך עוד ספק בעניין זה? אפילו פטרוס לא פעל לפי צו השליחות שציינת, אלא ציווה לטבול לשם ישוע (מעשי השליחים ב' 38), בלי להזכיר את האב והבן ורוח הקודש! אז איך יכול אתה, ג'ים, להסתמך על צווי השליחות של "הברית החדשה"?

מדבריו של עצמון נראה כאילו אלוהים הוא גזעני. הסיבה שאלוהים הפריד את עם ישראל מהגויים היא שהגויים היו עובדי אלילים וביצעו מעשי תועבה ולכן אלוהים רצה למנוע מישראל לחקות אותם. (ראה דברים ט', ויקרא יח׳). אך האם זה אומר שאלוהים לא רוצה שהגויים יבואו ויכירו אותו? את אלוהי האמת? ממש לא! "וייראו ממערב את־ שׁם יהוה וממזרח־שׁמשׁ את־כבודו כי־יבוא כנהר צר רוח יהוה" (ישעיהו נ"ט 19)….."וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיהו מ"ט).. "חָשַׂף יְהוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ". (ישעיהו נ"ב 10)

ועוד בזכריה כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת:  עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים, וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת.  כא וְהָלְכוּ יוֹשְׁבֵי אַחַת אֶל-אַחַת לֵאמֹר, נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וּלְבַקֵּשׁ, אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת; אֵלְכָה, גַּם-אָנִי.  כב וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים, לְבַקֵּשׁ אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם, וּלְחַלּוֹת, אֶת-פְּנֵי יְהוָה (זכריה ח' 20).

הסיפור של יונה גם כן מלמד שלאלוהים אוהב את הגויים גם כן ומעוניין בכך שיכירו אותו ויחזרו בתשובה. לכן, הגאווה הלאומית אותה עצמון מנסה לבסס מהפסוקים שהוא מצטט כלל איננה תנ"כית ואף נוגדת את דבר אלוהים.

לגבי טענו השנייה, הביטוי "בשם ישוע" משמעו "בסמכותו של ישוע". במילים אחרות, פטרוס הכריז על כך שישוע ציווה על טבילה, לזה הכוונה בביטוי "בשם ישוע". זה ממש לא אומר שהוא לא פעל על פי צו השליחות או שלא הזכיר את האב הבן ורוח הקודש. כל מה שפטרוס אמר זה כי יש להיטבל בסמכותו של ישוע, בסמכות של צוו.

טענה 17:

אתה מציע לנו שלום. ראה כמה דם נשפך בסכסוכים בין נוצרים- סכסוכים על שאלות תיאולוגיות שגרמו למלחמות כגון מלחמת 30 השנים באירופה, בשנים 1618-1648, ולרדיפת כתות נוצריות – כבר בימים קדומים- על שלא הלכו בתלם הנוצרי בשליט. בתקופת הרנסנס, בשנת 1553, שרפו חיים את הרופא והוגה הדעות הנוצרי, מיכאל סרבטוס, על שהצהיר כי בסוף כל בני האדם ייוושעו (על פי איג' אל הרומיים ה-18).

בהחלט נכון שדם יהודי רב נשפך בשמו של ישוע על ידי אנשים אלימים ורשעים שלא הלכו אחרי אלוהי ישראל, שמעשיהם היו לכלימה ובושה לאמונה המשיחית האמיתית בישוע ואין לכך כול הצדקה. אולם ההצהרה הנ"ל קצת מוגזמת ומחטיאה נקודה חשובה ביותר. ראשית, דם רב יותר של יהודים נשפך על ידי כאלה שלא היו מאמינים בישוע כלל מאשר כאלה שהיו כביכול מאמינים משיחיים בישוע ושרדפו את בני עמנו בשמו. לדוגמא, הסטליניסטים האתיאיסטים שטבחו בבני עמנו עשו זאת בשם הקומוניזם ולא בשמו של ישוע. הטרוריסטים המוסלמים לא הורגים יהודים בשם ישוע או האמונה המשיחית אלא בשמו של מוחמד.

שנית, עלינו להכיר בעובדה חשובה מאוד, אף על פי שהנושא כאוב מאוד מכדי לחשוב עליו, מבחינת התנ"ך, הסיבה הנפוצה ביותר לסבל ולהרג של העם היהודי הייתה שהעם סטה מדרך אלוהים, הפר את הברית איתו, לא קיים את מצוותיו אשר הבטיח שיקיים כאשר קיבל את תנאי הברית, ולא שמע בקול הנביאים ששלח כדי להשיבו חזרה אליו. קרא שוב בתורה, בפרק על הברכות והקללות (דברים כ"ח) ותבין שהבחירה שהעם עשה לא לציית לאלוהים הניבה את התוצאות שאלוהים הבטיח שיקרו. לא היינו סובלים כל כך אילו העם שלנו היה חף מהפשעים הללו. בקשר לגויים הללו שהתיימרו להיות מאמינים בישוע ואשר בשמו שפכו דם יהודי רב – גם על כך כתוב בתנ"ך.

אך כעת אנו רוצים לשאול אותך שאלה. במלא הכנות, מה הסיבה האמיתית לרדיפות ולהרג הרב של העם היהודי במשך כל השנים? האם אתה מאמין שהגורל המר הזה היה רצונו של אלוהים עבור עמנו? האם כך מביע אלוהים את אהבתו הרבה לעם ישראל? האם כך הוא מביע את רצונו לברך אותנו? או שאתה חושב שמשהו השתבש ושהסבל הרב שהעם שלנו סבל לא היה הדבר שאלוהים ייעד לעמנו. האם אתה באמת ובתמים מאמין שישוע גרם לכל הסבל ולהרג של העם היהודי? ארחיק צעד ואשאל אותך שאלה קשה עוד יותר: נניח שישוע הוא אכן המשיח של העם שלנו, וניתנה בידנו הבחירה לקבל אותו או לדחותו, מה תהיינה התוצאות מסירובנו לקבל את המושיע שאלוהים שלח עבורנו?

לפני כאלפיים שנה, כאשר ישוע נכנס לירושלים בפעם האחרונה בחייו עלי אדמות לפני מותו, הוא בכה כשחזה את העתיד שמחכה לעיר ולסבל הרב שעומד לבוא על העם והכריז: "לו ידעת היום גם את מאין יבוא שלומך, אלה שעתה נסתר הוא מעיניך. הנה ימים באים עליך ואויביך יקימו סוללה סביביך, ויקיפוך ויצורו עליך מכל עבר. וימגרו אותך ואת בניך אשר בקרבך, ולא ישאירו בך אבן על אבן עקב אשר לא ידעת את מועד פקודתך (את יום הביקור שצפוי לבוא לך.)" (לוקס י"ט 41-44)

ישוע חפץ בכל לבו רק לעשות טוב לעמו היהודי, אך כעם לא חפצנו בו. ארבעים שנה אחרי הנבואה הנ"ל, ירושלים נחרבה על ידי הרומים. ישוע ידע שכך יקרה. האזן לקינתו: "ירושלים, ירושלים, ההורגת את הנביאים וסוקלת את השלוחים אליה, כמה פעמים חפצתי לקבץ את בניך כתרנגולת המקבצת את אפרוחיה תחת כנפיה, ולא אביתם. הנה בתיכם יהיו לשממה. כי אני אומר לכם, מעתה לא תראוני עד אשר תאמרו 'ברוך הבא בשם יהוה."' (מתי כ"ג 37-39)

עד לרגע הוצאתו להורג על הצלב, גם לאחר שהולקה קשות, ישוע דאג יותר לסבל שיגרם לעמו מאשר לסבל והיסורים הפיזיים והנפשיים שהוא עמד לעבור, על לא עוול בכפו: "וילכו אחריו המון עם רב והמון נשים והן סופדות ומקוננות עליו. וישוע פנה אליהן ואמר: 'בנות ירושלים, אל תבכינה עלי אלא על נפשותיכן בכינה ועל בניכן. כי הנה ימים באים ותאמרו אשרי העקרות ואשרי הרחם אשר לא ילדו ואשרי השדיים אשר לא היניקו. אז יאמרו אל ההרים שיפלו עלינו ואל הגבעות כסונו (ציטוט מהנביא הושע י' 8), כי אם ככה יעשו בעץ הלח מה ייעשה בעץ היבש?'" (לוקס כ"ג 27-31)

למרבה הצער, כך היה הדפוס של העם שלנו: באותה מידה שהפרנו את התורה ולא שמענו בקול הנביאים שנשלחו מאת אלוהים, כך דחינו את המשיח שאלוהים שלח כדי להושיענו.

שים לב כיצד מתאר אחד ממחברי ספרי התנ"ך את ההיסטוריה של עמנו בתקופת התנ"ך: "ויעד יהוה בישראל וביהודה ביד כל נביאו כל חוזה לאמור: 'שובו מדרכיכם הרעים ושמרו מצותי חקתי ככל התורה אשר צויתי את אבתיכם ואשר שלחתי אליכם ביד עבדי הנביאים'. ולא שמעו ויקשו את ערפם כערף אבותם אשר לא האמינו ביהוה אלהיהם. וימאסו את חקיו ואת בריתו אשר כרת את אבותם ואת עדותיו אשר העיד בם וילכו אחרי ההבל ויהבלו ואחרי הגוים אשר סביבותם אשר צוה יהוה אותם לבלתי עשות כהם. ויעזבו את כל מצות יהוה אלהיהם ויעשו להם מסכה שנים עגלים ויעשו אשירה וישתחוו לכל צבא השמים ויעבדו את הבעל. ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ויקסמו קסמים וינחש ויתמכרו לעשות הרע בעיני יהוה להכעיסו. ויתאנף יהוה מאד בישראל ויסרם מעל פניו לא נשאר רק שבט יהודה לבדו. גם יהודה לא שמר את מצות יהוה אלוהיהם וילכו בחקות ישראל אשר עשו. וימאס יהוה בכל זרע ישראל ויענם ויתנם ביד שסים עד אשר השליכם מפניו." (מלכים ב' פרק י"ז 13-20)

זכור שהסיכום ההיסטורי הנ"ל כתוב בתנ"ך שלנו. דבר ה' כן וצודק לפעמים עד כדי חוסר רחמים.

העובדה היא שאלוהים מזהיר אותנו. ניתן לראות זאת בבירור בכמה פרקים בתורה – או למעשה בתנ"ך כולו. לדוגמא בפרקים כ"ו בספר ויקרא וכ"ח בספר דברים, אלוהים מבטיח ברכות כתוצאה מציות לו, וקללות כתוצאה מאי-ציות. שם, אלוהים שב ומפרט לבני עמו בפרטי פרטים את חיי השפע, ההצלחה והברכה שיהיו מנת חלקם בעולם הזה אם רק ישמעו בקולו ויצייתו למצוותיו, באותה מידה מזהיר אותם על חיים מקוללים ונוראים שיבואו עליהם אם יסרבו לשמוע ולעשות את אשר ציווה עליהם. למרבה הצער, כפי שאלוהים ניבא למשה, ההיסטוריה של עמנו מראה שבאופן שיטתי העם בחר בדרך של אי ציות והקללות שרדפו אותו כתוצאה מכך, ולא בדרך הציות והברכות המובטחות בתורה: "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם, והיה לאכול, ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה." (דברים ל"א 16-17)

טענה 18:

אילו רצה ה' שהיהודים יקבלו את בשורתו, מדוע לא הגיעו אלינו דרשותיו באותה שפה שדיבר? מדוע עלינו לקרוא אמירות המיוחסות לו, שתורגמו מיוונית? האם בטוח אתה שלא דשו בדבריו ושלא הפכו אותם על פיהם? ה' נתן לנו את התורה והנביאים בלשון העברית- הם אינם תרגום!

אם כך, מדוע על פי עצמון התלמוד נרשם בארמית, שפה שאף אחד כמעט אינו מכיר? מדוע דברים רבים ביהדות נכתבו ביידיש? הכל שאלה של איזה שפה דיברו באותה העת.

בתקופת בית שני רוב העם דיבר ארמית, לא עברית. עברית הייתה שפת הקודש ושמורה לתפילה. ישוע דיבר אל העם בשפתם, מן הסתם, אך אלו שכתבו את הדברים אחר כך כתבו בארמית ויוונית. יוונית הייתה השפה המדוברת ביותר אז, אף רואים את התרגום השבעים של התורה ליוונית בידי 72 סופרים וחכמים. יש מחקרים שמראים שהכתבים העתיקים ביותר של ארבעת הבשורות נכתבו בארמית ולא ביוונית, היות ויש שאריות של מילים ומשפטים בארמית בטקסטים (למשל "טליתא קומי" ו"אלוה אלוה למה שבתקני" – אלו משפטים בארמית). הבשורות תורגמו כמעט מייד ליוונית, כי זו הייתה השפה הכי מדוברת, גם של היהודים, והכתבים הארמיים אבדו, לכן המקוריים ביותר שעדיין קיימים הינם רק ביוונית.

הכתבים של שאול לעומת זאת נרשמו לקהילות שהיו פזורות בעולם. השפה המדוברת היותר בעולם אז הייתה יוונית, כמו שכיום השפה ה"עולמית" הינה אנגלית. שאול היה בקיא במספר שפות ולכן רשם לקהילות השונות בשפתם, ולא בשפה העברית שהייתה זרה לא רק לו אלא לרוב היהודים בחייו בארץ וסביב העולם.

כיום הברית החדשה, והתנ"ך בכלל, הינו הספר שתורגם להכי הרבה שפות, שהודפס הכי הרבה פעמים והגיע להכי הרבה ארצות, כך שאין סיבה לומר "אני לא ידעתי ולא הייתי יכול לשמוע".

טענה 19:

ישעיהו (ז' 14) בדברו אל המלך אחז, מדבר על עלמה. עלמה היא אשה צעירה אשר יכולה להיות בתולה או לא בתולה. אין הנביא מדבר על הריון מרוח הקודש – שלא מגבר! מהמשך הפסוקים מתברר שהעלמה חיתה בעת ההיא, שכן הנביא אומר למלך אחד: "כי בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב, תיעזב האדמה אשר אתה קץ מפני שני מלכיה" (פס' 16 באותו פרק). הילד שילדה העלמה הוא הנער המדובר בו. ואכן בטרם ידע למאוס ברע ולבחור בטוב – פלש מלך אשור לממלכת ארם ולממלכת ישראל בצפון, ואחז מלך יהודה ניצל מן המלכים אשר קץ מפניהם, כי רצו לפלוש לארצו. בזה אושר האות: בלידת הילד ובמניעת הפלישה לארץ יהודה.

האות התקיים בימיו של אחז! האם לידת ישוע אחרי כ-700 שנה יכולה להיות אות לאחז ולבית דוד? ואיך תסביר סתירה בולטת בעניין הלידה? באיגרת אל טימותיוס השניה ב' 8 נכתב על ישוע "אשר מזרע דוד כבשורתי", בניגוד לגרסא האחרת הקובעת שאימו הרתה מרוח הקודש. והנה האיגרת הראשונה אל טימותיוס א' 4 – מזהירה מפני הגדות ולימודי תולדות, כנראה בגלל רשימת היוחסין הבלתי מדויקת ברצף הדורות במתי פרק א. קרא גם באיגרת אל טיטוס ג' 9 לעניין זה. ונשאלת השאלה למה, בכלל, ניתנת רשימת היוחסין בלוקס וגם מצד יוסף אם יוסף לא היה אביו של ישוע?

לאחר שהנבואה הקודמת, הצפויה להתגשם תוך 65 שנה, לא השקיטה את לבו, מה כבר יכולה להועיל נבואה שניתנה ללא מועד התגשמות? לנוכח הצבאות המאיימים עליהם מחוץ לחומות, המלך ויושבי ירושלים זקוקים לפתרון מיָּדי! והנה אלוהים הנצחי נותן חיזוק לנבואה קצרת הטווח:

"…כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ." (פסוק 16) – עתה ישעיהו מוסיף הבטחה שעומדת להתגשם עוד במהלך חיי הנוכחים: "בְּטֶרֶם" יגיע הנער לגיל שבו פיתח הבחנה מוסרית – כלומר, עוד לפני שתהיה לו היכולת לבחור בין טוב לרע – יסורו מעל האדמה שני המלכים, מלך ארם ומלך ישראל, שאחז ותושבי יהודה מפחדים מהם. על איזה נער מדובר בפסוק 16? האם הנביא מתכוון לעִמָּנוּ אֵל או לאחר?

פסוק 15 מתאר את עִמָּנוּ אֵל כאחד הבוחר בטוב ומואס ברע תמיד, מיום לידתו, בעקביות מושלמת. אל נשכח שמדובר בעִמָּנוּ אֵל! בפסוק 16, לעומת זאת, מצביע הנביא על "נער" אשר לומד לבחור בין טוב לרע, להבדיל מעִמָּנוּ אֵל. בשלב זה מפנה ישעיהו את תשומת לבם של שומעיו אל בנו הקטן שְׁאָר יָשׁוּב שעומד לידו. שְׁאָר יָשׁוּב הנו ילד רגיל אשר נולד באופן טבעי. כמו כל ילד הוא טועה, ולעתים הוא דווקא בוחר ברע ומואס בטוב. עליו אומר הנביא: "לפני ששְׁאָר יָשׁוּב יגיע לגיל שבו מצפים ממנו למאוס ברע ולבחור בטוב, יסור האיום מעל מלך יהודה ויושבי ירושלים." אם פסוק 16 אינו מתייחס לשְׁאָר יָשׁוּב, אזי…

  1. אלוהים ציווה על ישעיהו להביא את בנו לחינם לפגישה עם המלך;
  2. אין כל "אות" בהולדת עִמָּנוּ אֵל.

אלוהים השתמש בשְׁאָר יָשׁוּב כדי להגדיר את טווח הזמן בו עתידים מלכי ארם וישראל להסיר את האיום מעל יהודה. האמירה "בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר…" לא מגדירה גיל מדויק, אלא תקופה קצרה יחסית בהתפתחות הילד. יוצא מכך שעל המלך לצפות להתגשמות הבטחתו של אלוהים בכל יום.

באשר לטענה כי באיגרת אל טימותיאוס השניה ב' 8 נכתב על ישוע "אשר מזרע דוד כבשורתי" וכי לכאורה זה סותר את העובדה כי נולד מבתולה, היכן הסתירה? ישוע הינו צאצאו של דוד דרך אמו מרים.

טענה 20

אשר לשם "עמנואל", מרים לא קראה לילד- עמנואל!

את הטענה הזאת ניתן להפריך בקלות: (1) על פי שמואל ב י"ב 24-25, שלמה נקרא ידידיה, אך לא כינו אותו בשם הזה אפילו פעם אחת בתנ"ך. (2) התלמוד ומספר פירושים של הרבנים טוענים שהלידה של חזקיהו היא התמלאות הנבואה בישעיהו ט 5, ומשייכים את כול השמות המופיעים בפסוק אליו. אך היכן ומתי כינו את חזקיהו באחד מהשמות הללו? עם זאת המשיכו המקורות של היהדות המסורתית לטעון שהפסוק מתייחס אליו. כיצד, אם כן, ניתן לטעון שהנבואה בישעיהו ז 14 אינה יכולה להתייחס לישוע כי לא קראו לו עמנואל בברית החדשה?

אך בכל זאת רבים שואלים: אם ישוע הוא אכן המשיח המובטח בתנ"ך, מדוע שמו אינו מוזכר במפורש? שמותיו של אֵל שַׁדַּי מצביעים על תכונותיו, אופיו ומעשיו. לאורך התנ"ך שמותיו של אֵל שַׁדַּי מצוינים בסמוך לפרשיות ולאירועים המתארים את מעשיו. לדוגמה:

  1. השם "אֵל רֳאִי" ניתן לאֵל שַׁדַּי על־ידי הגר לאחר שהוכיח לה שהוא יודע ורואה הכול על אודותיה (בראשית טז);
  2. השם "יהוה שָׁלוֹם" ניתן על־ידי גדעון לאחר שאֵל שַׁדַּי הבטיח לו ניצחון על המדיינים (שופטים ו).
  3. התברר לנו בפרקים ב-ג כי אֵל שַׁדַּי הוא זה שהוביל את בני ישראל במדבר. והנה בהושע יג 4 ניתן לו השם "מוֹשִׁיעַ": "וְאָנֹכִי יהוה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע, וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי."
  4. ישנה נבואה משיחית בישעיהו סב 11 שמציגה את המשיח כ"ישע ישראל": "הִנֵּה יהוה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ: אִמְרוּ לְבַת־צִיּוֹן: 'הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא, הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו'." זוהי נבואה שמצביעה קדימה אל ביאתו השנייה של ישוע המשיח, כשיגיע על מנת להושיע את שארית עם ישראל.

לפי העיקרון הנראה בדוגמאות אלה, וברבות אחרות בתנ"ך, השם "ישוע" ניתן לאֵל שַׁדַּי בסמוך להופעתו כמושיע מכפר חטאים (מתי א 21).

טענה 21:

במשך ההיסטוריה יהודים הובלו כשה לטבח. אושוויץ היא דוגמא אחת מני רבות! הם לא התלוננו, אלא התפללו לה'. האם אתה חושב את זעקתו של ישוע, על פי סיפור "הברית החדשה" (מתי כ"ז 46) – "אלי, אלי, למה עזבתני" לתלונה או לתפילה במצוקה? ובהמשך הפרק נאמר: "ויתן את רשעים קברו". לפי המסופר ב"ברית החדשה" הוא לא נקבר בקבר רשעים, אך בשואה הושלכו רבבות גוויות של יהודים לבורות כרשעים, ואין ספור נספים נשרפו ולא נודע מקום אפרם. תחשבו גם על משוספי החרב בפוגרומים. רבים מן ההרוגים נקברו אז בקברי אח יש בפרק עצמו מספר רמזים באשר לכוונתו האמיתית. הפרק עצמו מבהיר אם הכוונה היא למשיח או לישראל.

בדיקה מדוקדקת וזהירה מבהירה שהפסוקים בישעיהו נ"ג  לא יכולים להתייחס לכלל עם ישראל, ולהלן הסיבות לכך:

1. לאורך כל הפסוקים בישעיהו נב 13-נג 12, דמותו של עבד ה' היא של צדיק תמים, מושפל ומעונה, מבוזה ודחוי (לפני הסוף שבו הוא מפואר ומרומם). דמות כזו אינה יכולה להיות עם ישראל, או היהודים, אלא אם כן התורה אינה האמת. כי בתורה כתוב בפסוקים רבים שאם כעם נהיה קדושים וצדיקים בפני אלוהים, נהיה הראש ולא הזנב, נהיה מרוממים ולא מושפלים, נהיה מבורכים ולא מדוכאים, נהיה מקובלים ולא דחויים.

הדברים הללו ברורים מעל לכול ספק, כפי שדבר אלוהים מסביר בויקרא כו ובדברים כח בפרטי פרטים. אין מצב שקורא בלתי משוחד יכול להתנגד למסקנה שמגיעים אליה לאחר קריאת הפסוקים הללו (שאינם עומדים בפני עצמם אלא מסכמים את הנלמד לאורך כול התורה): אם כול בני ישראל היו ועודם אנשים צדיקים וקדושים, על פי תיאור עבד ה' בפרק ישעיהו נג, לא היה מצבם כפי שהוא כיום – עם סובל ודחוי – הנחשב למקולל. אשר רק בגלל חסדו של אלוהים שהבטיח שלעולם לא ייטוש את עמו, ולא בגלל צדקתו, עם ישראל עדיין קיים ומשגשג בארצו.

רק כאשר העם שלנו (או ליתר דיוק הרוב המכריע) חטא (ובכך הפך למתנגד לאלוהים ומשרתיו/עבדיו) יכול היה אדם צדיק כמו ירמיהו או אחד הנביאים התנכיים, (או שארית פליטה של צדיקים מעטים כמו במקרה של המאמינים בימי אליהו) לסבול בגלל צדיקותו, כי אנשים כאלה הלכו נגד הזרם של רוב העם שדחה את אלוהים ואת חוקיו ומצוותיו. אך המחשבה שהעם ככלל הוא עם צדיק תמים שסבל בגלל צדיקותו לא תעלה על הדעת מבחינת ההיבט של התורה. הסבל, הכלימה והבושה, המוות הייסורים, גירוש ועינויים של עם ישראל קדוש – ההולך כשה לטבח על לא עוול בכפו – יהיו הפרת הברית שאלוהים כרת עם ישראל בצאתם ממצרים, כי כתוב בתורה באופן מפורש שהברכות והקללות שיבוא על עם ישראל כתוצאה מקיום הברית (או אי קיומה) יתרחשו בעולם הזה קודם ולא בעולם הבא.

במונחים של האמונה המשיחית, הפרת הברית בצורה כזאת מצד אלוהים תהיה דומה לישוע שייקח מאמין אמיתי (שעל פי האמונה מקבל סליחת חטאים בדמו של ישוע וזוכה לחיי נצח בגן עדן) וידון אותו לגיהינום.

אך על פי פירושו של עצמון (שלדעתו ישעיהו נב 14 מתייחס לעם ישראל ולא לאדם יחיד), אלוהים בכבודו ובעצמו (קראו בישעיהו נג פסוק 10,) יגרום לכך שעם ישראל הצדיק והצייתן יובל כשה לטבח על ידי הגויים מידה כזאת שלא יהיה לו תואר ומראה, כפי שהנביא מתאר בפרק הנ"ל. פשוט מאוד, זה דבר בלתי אפשרי.

2. על פי ישעיהו נב 13-15, עבד ה' אמנם עובר סבל וייסורים נוראים ואין לו תואר או מראה נאה לעין, אך בסופו של דבר הוא ירומם ויתפאר, עד כדי כך שמלכים יעמדו בפניו בהדרת כבוד וישתחוו בפניו. תיאור זה של עבד ה' מתאים להפליא לישוע המשיח, המוערץ ומכובד על ידי מלכים ומנהיגים ברחבי העולם. לא כן עם ישראל, הוא לא קיבל יחס כזה של כבוד והערצה או מעמד כה רם ונישא – עמי העולם אינם משתחווים בפניו. כך שלא רק שהפסוקים הראשונים בהם מתואר עבד ה' סובל ומת עבור חטאי העם אינם מתאימים לכלל עם ישראל, גם הפסוקים הבאים, בהם מתואר שהוא מרומם ומוערץ, אינם מתאים לכלל עם ישראל. אך לא ניתן להבין מהפסוקים הבאים אחריהם שאלה דברים שמלכים אומרים. כיצד יכולים אותם המלכים להכריז על התפעלותם אם דבר כזה בכלל לא קרה?

3. הנביא ישעיהו מציג את עבד ה' כדמות צדיקה לגמרי וללא חטא. על פי מתנגדי האמונה המשיחית, דמות זו היא של עם ישראל. אך מתי היה כלל עם ישראל כזה? מתי והיכן מתעדים פסוקי התנ"ך ואפילו ספרי ההיסטוריה של עמנו תקופה בה עם ישראל היה צדיק תמים ללא מרמה בפיו וללא מעשי אלימות (כמתואר בישעיהו נג 9), מתי היינו שקטים כמו כבשים שמובלים לטבח (שם פסוק 7)? את איזה דור אפשר לכנות "עבד ה' הצדיק" (שם פסוק 11)? אך אם הפירוש המייחס את הפסוקים הללו לכלל עם ישראל נכון, על כלל עם ישראל להיות עם צדיק.

אין נקודה בהיסטוריה שכך היה. ייתכן שזו הסיבה שמוצאים בתלמוד את הפסוק הקרוב ביותר לפירוש זה ב"ברכות" דף ה׳ עמוד א׳: "כל שהקב״ה חפץ בו מדכאו ביסורין…הרי שהפסוקים שבהם מתברך ״עבד ה״ בישעיהו נג׳ מתפרשים על כל יחידי בישראל" … שמתייחס לצדיקים מבין יחידיי ישראל. שים לב שעבד ה' לא נהרג בגלל אשמתו אלא בגלל אשמתם של אחרים (ישעיהו נג 4, 8). העבד לא היה אשם! האנשים האחרים חטאו, פשעו וסטו מדרך הישר (פסוקים 5-6). לא כן עבד ה'! הוא קיבל על עצמו את חטאי הרבים, אך הוא עצמו היה ללא חטא (פסוק 12). התיאור הזה תואם להפליא את ישוע. אך בשום פנים ואופן אינו תואם ומתאר את עם ישראל (או באותה מידה כול עם אחר).

4. על פי ישעיהו נג 4-6 ו-12, עבד ה' הסובל הביא מרפא לאנשים. אנו חטאנו, והוא סבל, ועל ידי סבלו הוא סיפק את הישועה וסליחת חטאים, חסד ומרפא. אין מצב שניתן לייחס את כול אלה לסבל והייסורים שעברו על עם ישראל, כי הסבל שעבר על עמנו לא הביא מרפא לאותם העמים שגרמו לנו את הסבל והייסורים הללו. נהפוך הוא, העמים הללו שהתקיפו אותנו כעם, הענישו אותנו ועינו אותנו, נענשו אף הם על ידי אלוהים על שהחמירו במעשיהם. בניגוד גמור לנאמר כאן על עם ישראל, כאשר המשיח גסס על העץ, הוא התפלל אל אביו שבשמים עבור אלה שצלבו אותו ואמר, "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים" (לוקס כג 34), והסביר לתלמידיו לפני שהלך אל מותו שגופו נשבר ודמו נשפך כ"כופר בעד רבים" (מרקוס י 45).

הוא מת בעד עולם חוטא. הוא מת כדי שאנו נחייה. כול אלה שבאמת ובתמים שמו את מבטחם בו קיבלו סליחת חטאים ומהפך בחייהם על ידי הכוח שבמותו ותקומתו מהמתים. ושוב נשאלת השאלה, מתי מילא עם ישראל את התנאים הנ"ל? כיצד ניתן באמת לייחס את ישעיהו נג לכלל עם ישראל? התשובה לכך כבר נעשית ברורה: לא ניתן לייחס את ישעיהו נג לכלל עם ישראל אלא ליחיד שהוא צדיק תמים ומייצג את העם – ישוע, המשיח והמלך שלנו.

ייתכן שיאמר עצמון בשלב זה שיש לנו עדיין בעיה עם הטענה שלנו, היות ולא הזכרנו את המזמור בתהילים מד, כי בפסוקים של המזמור הזה יש תיאור של עם ישראל הצדיק שלעתים סובל סבל רב מידיהם של אויביו. אתם חושבים שעובדה זו סותרת את הנקודות העיקריות שהעלינו בטיעונינו, ותומכת בעמדה של עצמון שהנבואה בישעיהו נג מתייחסת לעם ישראל הצדיק שסבל השפלות וכאבים מידיהם של האויבים שדיכאו אותו?

במבט ראשון, נראה שמזמור מד אכן תומך בתיאוריה שלו, כי הוא מתאר בפרוטרוט את הסבל הנורא שעבר על העם – נדחה על ידי אלוהים, נשדד על ידי אויביו, נהרס על ידי עמים רבים, נדכא, נלעג, ובויש, הושפל עד עפר – ואז כתוב במפורש:

"כָּל-זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ; וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ, בִּבְרִיתֶךָ. לֹא-נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ; וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ, מִנִּי אָרְחֶךָ. כִּי דִכִּיתָנוּ, בִּמְקוֹם תַּנִּים; וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת. אִם-שָׁכַחְנוּ, שֵׁם אֱלֹהֵינוּ; וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ, לְאֵל זָר. הֲלֹא אֱלֹהִים, יַחֲקָר-זֹאת: כִּי-הוּא יֹדֵעַ, תַּעֲלֻמוֹת לֵב. כִּי-עָלֶיךָ, הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם; נֶחְשַׁבְנוּ, כְּצֹאן טִבְחָה." תהילים מד 18-23. אכן, כמה מהפסוקים מהמזמור הנ"ל מצוטטים  בלימוד מרגש על השואה, במיוחד פסוק 18, " כָּל-זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ; וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ, בִּבְרִיתֶךָ."

האם אפשר להבין מכך שהעם היהודי היה עם צדיק והולך אחרי אלוהים, ובכול זאת נענש על ידי אלוהים בכך שהובס ונהרס על ידי אויביו? בהחלט שלא! כפי שהדגשנו קודם, אם יעשה זאת, יבטל אלוהים את הבטחתו בתורה ויהיה מנוגד לחלוטין לפסוקים הבסיסים של הברית שלו עם עמו ישראל (במיוחד בויקרא כו ובדברים כח) בהם הוא מציג את התנאים לברית: אם עם ישראל כעם יציית לכול התורה וילך בדרך של אלוהים, כול הברכות יבואו עליו. אך אם העם לא יעשה את כול הכתוב בתורה ולא ילך בדרך של אלוהים, כול הקללות יבואו עליו. לכן, אם עצמון חושב שהוא קורא את הפסוקים בתהילים מד בצורה נכונה, ומבין מתוכם שהציות של כלל העם הביא עליו את המשפט והעונש של אלוהים, הדבר אינו אפשרי.

הטענה המרכזית של עצמון בוויכוח היא בתמצית “לא אבגוד באבותיי, ולא אנטוש את אמונת אבותיי!” זוהי החלטה אצילית, ואלוהים מעריך את העובדה שהוא מכבד את זכרם של אבותיו, אבל התורה ברורה מאוד: כשאנחנו צריכים לבחור בין נאמנות למשפחות שלנו לבין נאמנות לאלוהים, עלינו לבחור בנאמנות לאלוהים, ולא משנה מהן ההשלכות. אם אנחנו באמת אוהבים את המשפחה והמורשת שלנו, הדבר האצילי ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא להיות נאמנים לאלוהים ולמשיחו בכל מחיר. בסופו של דבר נהיה מאורות בהיסטוריה המשפחתית שלנו. וכשמישהו אומר: "לא אנטוש את אמונת אבותיי!”, הרשו לנו להזכיר לו שזה מה שאברהם עשה!

לפני כל דבר ובעיקר, על כול אחד מאיתנו לציית לאלוהים, עלינו לתת רק לו דין וחשבון. הנביאים בתנ"ך לא תמיד היו אהובים על העם ועל המנהיגים, לעיתים קרובות לא הבינו אותם כראוי, ואפילו חבריהם ובני משפחותיהם דחו אותם. דוגמא לכך אנו מוצאים בספר ירמיהו כאשר ה' אומר לנביא, "כי גם אחיך ובית אביך גם המה בגדו בך גם המה קראו אחריך מלא, אל תאמין בם כי ידברו אליך טובות." (ירמיהו י"ב 6). והיום, את מי מהנביאים אנו מעריכים ומחשיבים לנביאי אמת, האם את הנביאים שרצו למצוא חן בעיני ההמונים ולנבא באוזניהם את אשר רצו לשמוע, או את הנביאים שהוכיחו את העם ולא זזו מעמדתם גם נוכח ההתנגדות העזה כלפיהם? בספר שמות פרק ל"ב כתוב שבזמן שמשה היה על הר סיני וקיבל מאלוהים את התורה, העם עשה את פסל עגל הזהב והשתחווה לו כאילו היה האלוהים האמיתי.

כאשר משה ירד מההר וראה את מעשי העם, בערה בו אש הקנאה לאלוהים. הוא ידע שאלוהים ישפוט את כול אלה שחטאו, ולכן קרא, "מי לאדוני אלי!" כול בני שבט הלוי נענו לקריאתו ובאו למשה. ומשה אמר להם: "שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו. ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש. ויאמר משה מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה."  (שמות ל"ב 26-39) הלויים קבלו מעמד מיוחד של כבוד כי עמדו לצד אלוהים ונגד בני משפחותיהם. נאמנות כזו דורש אלוהים – כמובן שהכוונה אינה להילחם נגד יקירינו בכלי נשק, אלא לציית לאלוהים וללכת אחריו גם אם נצטרך לנקוט עמדה נגד בני משפחותינו וחברינו האהובים.

למעשה, לפני כניסתם לארץ המובטחת צווה עם ישראל בתורה: "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך, מאלוהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך או הרחוקים ממך מקצה הארץ ועד קצה הארץ: לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו. כי הרוג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה. וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך מעל ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים." (דברים י"ג 7-11).

השורה התחתונה היא שלא אלוהים הוא זה שצריך להיות ראוי לנו, אלא אנו הזקוקים להיות ראויים לו. האם אנו נמצאים ראויים לו? בתנ"ך ישנם מקרים שמלכים הלכו בדרך אביהם ותועדו כמלכים שעשו את הרע בעיני ה', ומקרים של מלכים שהלכו בדרך אביהם ותועדו שעשו את הטוב בעיני ה'.

כתוב על אחזיה מלך ישראל, בנם של אחאב ואיזבל: "ויעש הרע בעיני ה' וילך בדרך אביו ובדרך אמו ובדרך ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל." (מלכים א' כ"ב 53) יאשיהו מלך יהודה היה שונה. אביו אמון לא נכנע לאלוהים והמשיך בעזות מצח לחטוא נגדו ולעשות את הרע בעיניו אפילו יותר ממנשה אביו. סופו היה שנרצח בביתו על ידי עבדיו. בנו יאשיהו היה רק בן שמונה שנים כאשר נמלך למלך יהודה, אך לא הלך בדרך הרעה של אביו אמון, אלא בהיותו נער בן שש עשרה החל לדרוש את אלוהים כמו דוד אביו, ולכן קיבל ציון לשבח בתנ"ך. כתוב עליו: "ויעש הישר בעיני ה' וילך בדרכי דוד אביו ולא סר ימין ושמאל." (דברי הימים ל"ד 2).

לפני בערך 300 שנה, הבעל-שם-טוב ייסד את התנועה החסידית של היהדות, שהייתה חדשנית ונדחתה על ידי הרבנות המסורתית של זמנו. הם החרימו את חסידיו ואף התקיפו אותם פיזית. כיום מונה התנועה החסידית מאות אלפי חסידים ונחשבת לאחת התנועות המסורתיות ביותר של היהדות. הבעל-שם-טוב נחשב היום לאחד מהמנהיגים הדגולים ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית. בתחילת דרכו היה מנודה! דברים כאלה קורים בהיסטוריה.

השאלה הבאה מופנית אל הקוראים , האם לא הגיע הזמן לעשות עוד פעם תפנית מהזרם המסורתי לכיוון חדש ביהדות – היהדות המשיחית והברית החדשה? לאלה ביניכם שיאזרו אומץ ללכת בדרך החדשה הזאת של ציות לאלוהים ויהי מה, איך אתם חושבים שתיראו בעיני הדורות הבאים? לפני כמאה שנה, כאשר תיאודור הרצל חזה את הקמת מדינת היהודים והתחיל את התנועה הציונית המודרנית, הרעיונות שלו נדחו על ידי הרבנים הגדולים של היהדות של זמנו ברחבי העולם. חמישים שנה לאחר מכן, נולדה מדינת ישראל הציונית. מי צדק ומי לא?

כאשר נער יהודי צעיר מפולין בשם אליעזר בן-יהודה הגיע למסקנה שעל השפה העברית להיות שגורה בפי כל יהודי, ואפילו התחיל לקרוא ספרות חילונית בביתו, המשפחה שלו סילקה אותו מהבית. הרבנים של זמנו התנגדו לעברית חילונית מדוברת. כיום יש מיליוני יהודים דוברי עברית מודרנית. מהדוגמאות הללו אנו למדים שדברים שנראים רדיקלים, מוזרים וזרים לדור אחד, מקובלים ונורמליים בדור הבא. אל תיתנו ללחץ מהמשפחה או מפחד מדעת קהל לעצור בעדך מללכת אחר האמת. יגיע היום והבחירה שלך הנכונה תהייה ברורה לכול.

 

[1] בפרק ח, פיסקה חמישית. ובמקום אחר נאמר "שכל העובר על מה שכתוב בתורה, עוקר את עצמו מן העולם הזה ומן העולם הבא" (מדרש "תנא דבי אליהו", פרק טו, עמ` קנ"ט).
[2] פרק ראשון, עמ` לט. ניראה כי דברים אלה נכתבו בהשראת המאמר התלמודי, לפיו: "כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה" (בבלי, חגיגה ה, ב). באיגרת יעקב אנו קוראים כי "איש אשר יקיים את כל התורה ונכשל באחת ממצוותיה, נידון על כולן" (פרק ב, פס` 10).
[3] ספר שופטים רווי בדוגמאות לכך (למשל בפרקים: ב, ג, ד, ו, י, יג; ובסוף פרק כא, שם כתוב כי "איש הישר בעיניו יעשה").
[4] ככתוב בנחמיה (א: 7): "ולא שמרנו את המִצות ואת החקִים ואת המשפטים אשר צִוית את משה עבדך". רוצים דוגמא פיקנטית לכך? במצווה מספר מ"ו ברשימת מצוות ה"לא-תעשה", מזהיר הרמב"ם כל יהודי "שלא לשכון בארץ מצרים לעולם". ברם למרבה האירוניה, ידוע כי את שנותיו הטובות ביותר בילה הרמב"ם דווקא בארץ מצרים… אולי על כך נאמר: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת, ז: 20).
[5] למרות שמאות שנים קודם לכן, כבר גילה ה` בפי ישעיהו מה דעתו על דת מזויפת של טקסים מהולים בחטאים (ישעיהו, א: 11-14, 22); מעניין כי חז"ל ידעו לספר שארבעים שנה קודם חורבן הבית, הפסיק הקב"ה לקבל את הקורבנות שהוצעו לו בבית המקדש (בבלי, מסכתות: ראש השנה לא, ב; יומא לט, ב).
[6] לפי "קיצור שולחן ערוך השלם" לרבי גאנצפריד, המושג `תורה שבעל-פה` אוגד בתוכו את ה"משנה, גמרא, הלכות, אגדות" (עמ` 3, בהקדמה); ואפילו את "מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו" (ירושלמי, פיאה יג, א, פרק ב, הלכה ד).
[7] ירמיהו פרק ל"א, פס` 30-33. באיגרת אל העברים מצטט שאול השליח את הנבואה הזו כמעט במלואה (פרק ח, פס` 8-12; ופרק י, פס` 16-17).

 

אולי גם יעניין אותך: