האם מקור ההלכה הרבנית באמת בתורת-משה? ומה ההמשך הטבעי האמיתי לתנ"ך?

האם היהודים האורתודוקסים "שומרי המצוות" מקיימים את תורת משה המקראית ודבקים בה בכל ליבם, בכל נפשם ובכל מאודם? לאמיתו של דבר, ההלכה הרבנית לא הולכת אחרי מצוות משה, אלא אחרי מסורות וטקסים שחז"ל המציאו ולא ניתנים למציאה בתנ"ך. אם כך, מהו כן ההמשך הטבעי לספר התנ"ך?

המומחה הגדול לספרות חז"ל מהאוניברסיטה העברית, פרופסור אביגדור שנאן, מודה:

"אני פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, ותחום העיסוק שלי זה הספרות היהודית אחרי התנ"ך, כלומר כל מה שהתחבר בעם ישראל מהמאה השניה לפני הספירה: משנה, תלמוד, סידור תפילה.. זה כולל מדרשי אגדה, זה כולל תרגומים לתנ"ך… כל הספרות היהודית שנקראת ספרות חז"ל; הספרות הרבנית, היא אבן היסוד של היהדות, ולא התנ"ך. "התיאולוגיה שלנו היום (ביהדות) היא לא התיאולוגיה של התנ"ך. ההלכה שאנחנו חיים לפיה היום, היא לא ההלכה של התנ"ך. היא הלכה של חז"ל…ההלכה שבה אנחנו חיים היום, כל אחד בדרך שלו, היא לא ההלכה של התנ"ך, היא ההלכה של חז"ל, דוגמא מאוד קיצונית לפי התנך אדם שייך לעם ישראל על פי האב לא על פי האם לכן יעקב כל הבנים של יעקב התחתנו עם נשים כנעניות, לכן יוסף מתחתן עם אישה מצריה, משה מתחתן עם אישה מדינית, ובוא נזכור אישתו המצריה של יוסף היא אמא של אפרים ומנשה, שני שבטים גדולים בעם ישראל. משה התחתן עם אישה מדינית, שלמה התחתן עם אישה עמונית שהיא אמו של רחבעם המלך שבא בעקבותיו, בועז מתחתן עם אישה מואבית, רות.
לתנ"ך אין שום בעיה להכניס לעם ישראל נשים זרות והתינוק שנולד שייך לעם ישראל על פי האב. פתאום אתה מגיע לספרות המשנה והתלמוד, והתמונה היא מאה שמונים מעלות להפך, עכשיו ההלכה אומרת שיהודי הוא מי שנולד לאישה יהודיה ללא קשר לאב.
ההלכה של היהודים; דיני שבת, דיני כשרות, כל דבר שעולה בדעתך – הוא לא מקראי, לא תנ"כי, אין בתנ"ך בית כנסת, אין בתנ"ך קדיש, אין בתנ"ך כל נדרי, אין בתנך בר מצווה, אין בתנ"ך טלית. כל דבר שמישהו מגדיר אותו כיהודי הוא מתחיל לחפש את השורשים זה לא התנ"ך זה ספרות חז"ל, שם התחיל הכל…איפה יש בתנ"ך את היהדות? על משה רבינו לא נאמר שהוא יהודי, על אברהם לא נאמר שהוא יהודי, על דוד לא. זה רק על מרדכי, "מרדכי היהודי", זה סוף התנ"ך, זה התקופה הפרסית."

ברם בניגוד לבני העדה הקראית, חז"ל אף הודו בכך שאינם דבקים בתורת המקרא, ולא רק בזאת אלא גם בכך שעם-ישראל מעולם לא שמר על התורה שבכתב: "מאחר שעברנו על כל התורה מאל`ף ועד תי`ו היה ראוי שיחרב העולם כלו… "והם [עם ישראל] עברו התורה מאל`ף ועד תי`ו כדברי חכמינו ז"ל… "ובראות שאף על פי שעברנו כל התורה ולא חזר העולם לתהו ובהו, נראה שכונת פסוק `אם לא בריתי` אינו מדבר על התורה… "ועכשיו לא עברו, כי אם תורה שבכתב שהיא בבחינת זכר… "ואם היו עוברים גם על תורה שבעל פה שהיא בבחינת נקבה, הייתי מחריב גם שאר העולם".1

במילים אחרות, בעוד שמצד אחד טוענים חז"ל כי מעולם לא שמרנו בהצלחה על התורה שבכתב,2 מן הצד השני הם סבורים כי לא עברנו על זו שבעל-פה, שכן אם היינו מפרים גם את האחרונה, היה הקב"ה מחריב את העולם.

אולם למה הכוונה באמירה כי מעולם לא שמרנו על התורה הכתובה? האם אין היהודים ה"דתיים-שומרי-המצוות-ובעלי-התשובה" כביכול, מתגאים בכך שהם ממלאים בקנאות את תרי"ג המצוות שמסר משה רבנו? ובכן, יתכן אפוא כי רובם המכריע בטוח כי הוא שומר את כל מצוות חומשי התורה, ברם עיון קצר ברשימת אותן מצוות – כפי שערך אותן הרמב"ם3 – מגלה כי למעשה, גם לצדיק הגמור ביותר יהיה בלתי אפשרי לקיים כיום את מצוות התורה כלשונן. מדוע? אם בוחנים את רשימת מצוות ה"לא-תעשה" וה"עשה" שערך הרמב"ם, מתגלה מציאות די עגומה: מתוך 613 המצוות שמנה הרמב"ם, לפחות 20% (!) כבר לא ניתנות לקיום בשום פנים ואופן.

הכוונה כמובן לאותן מצוות הקשורות במשכן, בכהונה, בהקרבת עולות וזבחים, במלך ועוד. שימו לב: עיון ברשימת 248 מצוות ה"עשה", מגלה כי בלתי אפשרי לקיים לפחות כ- 106 מהן (קרי, 42%); כשבודקים את רשימת 365 מצוות ה"לא-תעשה" המצב יותר טוב: "רק" 21 מצוות אינן ניתנות לקיום (כ- 5.7%). ואני מעודד כל אחד ואחד לעבור על הרשימה ולהיווכח בעצמו כי על כל חמש מצוות הכתובות בתורת משה, יש אחת שאיננה אפשרית לקיום.

אז מה הבעיה? הלא מצוות שעבר זמנן הוחלפו במצוות והלכות חדשות, יותר רלוונטיות. יש בעיה! ראשית, כבר בתורה נמצאת הזהרה חד-משמעית, ולפיה: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם".4 שנית, הרמב"ם בעצמו מזהיר במצווה מספר שי"ד ברשימת ה"לא-תעשה": "שלא לגרוע מכל מצוות התורה, שנאמר "ולא תגרע ממנו" (דברים יג,א)".5 הרמב"ם אף חוזר על כך באופן דומה בתשיעי מתוך י"ג עיקרי האמונה שלו ואומר כי הוא "מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מחלפת ולא תהי תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו".

אך עדיין יש כאלה שְיַקשו ויאמרו כי הואיל והקב"ה יודע שבלתי אפשרי למלא אחר את כל המצוות כולן, על כל אחד ואחד מוטלת החובה לשמור בהדיקות את אותן מצוות שעדיין ניתן לקיים. אלא שגם גישה זו נתקלת בבעיה: במסכת "דרך ארץ זוטא" נאמר בפשטות ש"כל המבטל דבר אחד מן התורה – חייב כרת".חיזוק לכך נמצא בספר תומר דבורה לרבי קורדואירו, בו נאמר כי "אפילו צדיק גמור ועשה עבירה אחת, דומה לפניו כאילו שרף את התורה".7 ועל אף כל ההזהרות, אנו זוכרים היטב כי בדומה להיום, גם בתקופת המקרא עם-ישראל מעולם לא שמר בהצלחה על דברי הברית שמסר לו משה בשם ה`. אדרבא, התנ"ך מספר לנו כי בני ישראל לא פסקו מלעשות הרע בעיני ה`.8 ובדיוק בשל כך, ניבא ירמיהו על ברית חדשה, ברית שתחליף את זו שעם ישראל לא חדל מלהפר חדשים לבקרים.9

כפי שראינו, חלק ניכר מתרי"ג המצוות מתרכז בהקרבת קורבנות ובחוקים אחרים הקשורים לעבודת הכוהנים. לכן, עד שנחרב הבית, בשנת 70 לספירה, עוד היה ניתן להמשיך בעבודת הקורבנות ובהעמדת הפנים שהקב"ה קונה את זה.10 ברם בשעה שנחרב הבית ועבודת הכוהנים חדלה מלהתקיים, היה ברור כי יש למצוא שיטה אלטרנטיבית לכפרה על החטאים (שמִן הסתם לא נעלמו להם).

מאותה נקודת זמן ניתן לומר כי חדלה להתקיים יהדות מסוג אחד והחלה להתפתח יהדות מסוג אחר. או אז, החלו לצאת הרבנים עם רעיון מסעיר על ברית חדשה מאת הקב"ה, הלא היא ברית התורה שבעל-פה – ברית ההלכה.11 רצתה ההיסטוריה, ובדיוק באותה תקופה החלו מסתובבים ביהודה ובישראל תלמידיו של רב צעיר מנצרת (ישוע הנצרי), וללמד גם הם על התגשמותה של ברית חדשה אחרת, אותה ברית עליה ניבא ירמיהו הנביא.12

 

התלמוד – תורה חדשה במקום תורת משה

תכנים מומלצים:
1 מתוך 166

חז"ל האמינו כי בעת עלייתו של משה רבנו להר סיני, נתן לו הקב"ה שתי תורות: אחת שבכתב ואחת שבעל-פה.1 התורה שבכתב הועלתה על הכתב (החומש) בעוד שע"פ המסורת, הועברה התורה שבעל-פה מדור לדור2 תחת איסור גורף שלא לכתבה. מסביר הרב יניב חניא:

בתחילה נעיין במקור המובא במסכת גיטין דף ס עמוד ב`: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב". מקור זה מלמד אותנו נקודה חשובה ומעניינת, חז"ל לומדים כאן מפסוקים שיש איסור לכתוב את דברי התורה שבע"פ ויש איסור ללמוד תורה שבכתב בעל פה. דברים אילו בהחלט מתמיהים ואפילו קשים להבנה לבן דורנו. כבר דורות רבים וארוכים שאנו רגילים שכל התורה שלנו כתובה, אנו מתייחסים בכבוד רב לספרים אלו ומקדישים את רוב זמן לימוד התורה שלנו לעיון בהם!! האם כל ספרים אלו מקורם בחטא ח"ו?

מדוע אם כן אנחנו כל כך מקפידים לכתוב ספרים רבים, לעיין בהם וללמוד מתוכם? מדוע אין עוצרים את הדפסת התורה שבעל פה? על שאלה זו עונים חז"ל במסכת גיטין, בעמוד הקודם לזה שממנו ציטטנו במקור הקודם, שם מביאים חז"ל פסוק מתהילים קי"ט: "עת לעשות לה` הפרו תורתך", פסוק זה מלמדנו יסוד חשוב בעבודת ה`. לעיתים דווקא הרצון לשמור על תורת ה`, להגדיל את שמו בעולם, יכול להוביל למצב של "הפרו תורתך".

ישנו ערך חשוב מאוד, הנלמד מפסוקים, שלפיו אסור לכתוב את דברי התורה שבעל פה (בסיבה לאיסור זה נעסוק מיד), אולם בשל אורך הגלות, רדיפות קשות של היהדות וירידת כוח הזיכרון נוצר צורך דחוף לכתוב את הדברים- אחרת הם היו נשכחים לגמרי!!! כאן באים חז"ל ומפעילים את הכלל אותו ציטטנו מתהילים, "עת לעשות לה`", כדי לשמור על התורה וערכיה, "הפרו תורתך", יש להפר את הכלל של אי כתיבת הדברים. 3

המושג "תורה שבעל פה" מהווה אפוא את אחד החידושים המסעירים והמהותיים ביותר שהציגו חז"ל על במת ההיסטוריה היהודית. למעשה, התורה שבעל-פה איננה מתפקדת אלא כ"ברית חדשה" – כזו הבאה להחליף דת מקראית שהפכה ללא רלוונטית עקב נסיבות היסטוריות. מדוע אם-כן, בחרנו לכנות את התורה שבעל פה דווקא בביטוי "ברית חדשה"? ובכן, זאת עשינו הואיל ורעיון התושב"ע לא רק שאינו נמצא בשום מקום בתנ"ך, הוא אף הופיע לראשונה רק בתלמוד, מִפיהם של התנאים.4

חז"ל הגיעו למסקנה שכעת, כאשר נחרב בית המקדש, חייבת להימצא דרך אלטרנטיבית לכפרה על חטא, ואמנם "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: `כי חסד חפצתי ולא זבח`".5 ו"מה הן גמילות חסדים שהיה מתעסק בהן? היה מתקן את הכלה ומשמחה, ומלווה את המת, ונותן פרוטה לעני, ומתפלל שלוש פעמים בכל יום – ותפִלתו מתקבלת ברצון".6

בנוסף לגמילות חסדים (שכאמור, כללה גם את נתינת הצדקה וקיום התפילות) הכילה הברית החדשה של הרבנים דרכים נוספות לכפרה על עוונות: "בזמן שאין בית המקדש קיים, תלמידי חכמים הם כפרה להם לישראל"7; או: "כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם"8; וגם: "מי שדעתו שְפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם"9; ועוד: "בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם [על ישראל]? אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר קורבנות [הפטרות], בזמן שקוראין בהן לפַני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם"10; ואפילו: "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר (ירמיהו לג): קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה… "ואם משמחו מה שכרו?… "רבי אבהו אמר: כאילו הקריב [קורבן] תודה".11

אם הברית הראשונה התבססה על דם הקורבנות,12 הרי שהברית החדשה של חז"ל התבססה כפי שראינו, על גמילות חסדים, תלמוד תורה, קריאת ההפטרות ועוד. אך היו כמה רבנים שהמשיכו והעלו את השאלה המטרידה: "תורה מה תהא עליה?"13 או במילים אחרות, מה יהיה גורלה של התורה שבכתב? והתשובה לא איחרה לבוא: "מה תהא עליה? הרי [היא] כרוכה ומונחת בקרן זווית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד".14 מכאן הלך והחמיר יחסם של הרבנים לתורת משה, עד כי התלמוד הירושלמי מתעד את הִתלבטותו הקשה של רבי חגי: "נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים שבכתב, ואין אנו יודעין איזה מהן חביב".15 ברם לפי הכתוב בשמות לד, 27: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל", מגיע הרב למסקנה מהירה כי "אותן שבפה חביבין", קרי: "חביבין הן הדברים הנדרשים מן הפה, מן הדברים הנדרשים מן הכתב"!16

כעת, היה זה רק עניין של זמן עד שהגיעו חז"ל לתובנה מרחיקת הלכת, לפיה: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה"!17 כאן למעשה, מוצגת הברית החדשה של חז"ל בכל הדרה, כאשר באופן יוצא דופן היא באה על חשבון תוקפה של הברית שניתנה בכתב. אין תימה אפוא, כי ההדף שהותיר אחריו יחס זה, לא איחר לבוא ועִמו באו קביעות כמו זו: "העוסקין במקרא – מידה ואינה מידה; במשנה – מידה ונוטלין עליה שכר; בגמרא [תלמוד] – אין לך מידה גדולה מזו."18 אמירות מסוג כזה לא רק שהסתכנו בסירוסו של המקרא,19 הן אף גבלו בהפיכתו לבלתי-רלוונטי, הלכה למעשה.20

ברם חז"ל לא הסתפקו בזאת, ועל-מנת להצדיק את קיומה של בריתם החדשה הם ביקשו לייחס לתורה שבעל-פה תוקף היסטורי שהחל כבר מבראשית. על-כן, אם חשבנו בטעות כי לימוד הגמרא בישיבות החל מתגבש רק בתקופת סוף בית שני, באו הרבנים ולימדו כי הן אברהם אבינו21 והן בנו יצחק,22 ידעו וקיימו את כל התורה כולה, גם זו שבכתב וגם זו שבעל-פה! אולם גם בכך לא הסתפקו חכמינו ותאמינו או לא, הם קבעו כי אפילו ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו אינו טומן ידו בצלחת, ובכל יום הוא "יושב ועוסק בתורה"23 "בבית המדרש שלו",24 ממש כמו תלמיד ישיבה "שתורתו אומנותו".25 בהתאם לכך, הבטיחו חז"ל כי "כל תלמיד חכם שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו".26


[1] ספר "מנחת אליהו" לרבי אליהו הכהן (פרק ב, עמ` 30-31).
[2] ובכך הם צודקים, שהרי לא לחינם הִתוודה דניאל ואמר כי "כל ישראל עברו את תורתך" (דניאל, ט: 11).
[3] בהקדמה לספרו "משנה תורה".
[4] ספר דברים, כז: 26. אנא שימו דגש על המילה "הזאת".
[5] ובספר דברים, ד: 2. חשוב לזכור כי כשם שאסור לגרוע, אסור גם להוסיף (ככתוב שם).
[6] בפרק ח, פיסקה חמישית. ובמקום אחר נאמר "שכל העובר על מה שכתוב בתורה, עוקר את עצמו מן העולם הזה ומן העולם הבא" (מדרש "תנא דבי אליהו", פרק טו, עמ` קנ"ט).
[7] פרק ראשון, עמ` לט. ניראה כי דברים אלה נכתבו בהשראת המאמר התלמודי, לפיו: "כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה" (בבלי, חגיגה ה, ב). באיגרת יעקב אנו קוראים כי "איש אשר יקיים את כל התורה ונכשל באחת ממצוותיה, נידון על כולן" (פרק ב, פס` 10).
[8] ספר שופטים רווי בדוגמאות לכך (למשל בפרקים: ב, ג, ד, ו, י, יג; ובסוף פרק כא, שם כתוב כי "איש הישר בעיניו יעשה").
[9] ככתוב בנחמיה (א: 7): "ולא שמרנו את המִצות ואת החקִים ואת המשפטים אשר צִוית את משה עבדך". רוצים דוגמא פיקנטית לכך? במצווה מספר מ"ו ברשימת מצוות ה"לא-תעשה", מזהיר הרמב"ם כל יהודי "שלא לשכון בארץ מצרים לעולם". ברם למרבה האירוניה, ידוע כי את שנותיו הטובות ביותר בילה הרמב"ם דווקא בארץ מצרים… אולי על כך נאמר: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת, ז: 20).
[10] למרות שמאות שנים קודם לכן, כבר גילה ה` בפי ישעיהו מה דעתו על דת מזויפת של טקסים מהולים בחטאים (ישעיהו, א: 11-14, 22); מעניין כי חז"ל ידעו לספר שארבעים שנה קודם חורבן הבית, הפסיק הקב"ה לקבל את הקורבנות שהוצעו לו בבית המקדש (בבלי, מסכתות: ראש השנה לא, ב; יומא לט, ב).
[11] לפי "קיצור שולחן ערוך השלם" לרבי גאנצפריד, המושג `תורה שבעל-פה` אוגד בתוכו את ה"משנה, גמרא, הלכות, אגדות" (עמ` 3, בהקדמה); ואפילו את "מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו" (ירושלמי, פיאה יג, א, פרק ב, הלכה ד).
[12] ירמיהו פרק ל"א, פס` 30-33. באיגרת אל העברים מצטט שאול השליח את הנבואה הזו כמעט במלואה (פרק ח, פס` 8-12; ופרק י, פס` 16-17).

[1] "משנה תורה" לרמב"ם, הקדמה, א-ד.
[2] מסכת אבות א, א.
[3] מכון לב הגולן, אבנ"י אית"ן, שיעור מספר 7, נושא: אמונה.
[4] בתלמוד הבבלי מסופר על נכרי שרצה להתגייר ושאל את שמאי כמה תורות יש לכם (היהודים), והלה "אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה" (שבת לא, א).
[5] אבות דרבי נתן, פרק רביעי, סימן ה.
[6] שם. גם בתלמוד נאמר כי "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו, מוחלין לו על כל עונותיו" (בבלי, ברכות ה, א-ב); וגם: "גדולה תפילה יותר מן הקורבנות" (שם, ברכות לב, ב).
[7] מדרש "אליהו זוטא", פרק ב.
[8] בבלי, מנחות קי, א; או כפי שאמר הקב"ה לדוד המלך: " טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח" (בבלי, שבת ל, א), שהרי "גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין" (בבלי, מגילה ג, ב).
[9] בבלי, סנהדרין מג, ב; וסוטה ה, ב. או: "כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (בבלי, סוכה מה, א); ובנוסף: "יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם" (בבלי, ברכות ה, א).
[10] בבלי, תענית כז, ב; חז"ל אף קבעו כי בכוחה של הגלות לכפר על חטאים, שהלא: "גלות מכפרת עון… "גלות מכפרת על הכל" (בבלי, סנהדרין לז, ב); בספר "קדושת העיניים" נאמר כי "אם עוצם עיניו מראות ברע, אזי נתכפרו לו כל עונותיו" (פרק ה, עמ` תלה); ובספר "מנחת אליהו" מבטיחים לנו חכמינו כי "כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה" (מפתחות, תלמוד, עמ` 39).
[11] בבלי, ברכות ו, ב. כל זאת למרות שחז"ל הודו בעצמם כי "אין כפרה אלא בדם, שנאמר (ויקרא יז): כי הדם הוא בנפש יכפר" (שם, יומא ה, א; מנחות צג, ב; זבחים ו, א). מכאן ניתן ללמוד כי חז"ל בעצמם לא חדלו מלהכיר בצורך של הקרבת הקורבנות.
[12] בהתאם לכתוב בספר שמות כד, 8: "ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה` עמכם".
[13] בבלי, ברכות לה, ב; נזיר נ, א; קידושין נב, ב.
[14] בבלי, קידושין סו, א.
[15] ירושלמי, פיאה יג, פרק ב, הלכה ד.
[16] שם.
[17] בבלי, גיטין ס, ב (גם זאת על סמך פסוק 27 בשמות פרק לד).
[18] בבלי, בבא מציעא לג, א. (במילים אחרות: בניגוד למשנה ולגמרא, לימוד המקרא אינו טומן בחובו כל ערך).
[19] בהתאם לפתגם התלמודי: "סרס המקרא ודרשהו" (בבלי, בבא בתרא קיט, ב).
[20] כנראה שהרבנים לא התלוצצו כאשר ניבאו כי "עתידה תורה שתשתכח מישראל…" (בבלי, שבת קלח, ב).
[21] בבלי, יומא כח, ב.
[22] מדרש "תנא דבי אליהו", פרק ו, עמ` סה; למעשה, במדרש ויקרא רבא נאמר כי גם יעקב, יהודה ויוסף קיימו "מה שכתוב בתורה" (פרשה ב, סימן י); כמו כן, סיפרו חז"ל, כי למשה רבנו היה בית מדרש משלו (ירושלמי, עירובין לב, ב, פרק ה, הלכה א); ודוד המלך, כשלמד בישיבה, "לא היה יושב על גבי כרים וכסתות אלא על גבי קרקע… ו"כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (בבלי, מועד קטן טז, ב). דרך אגב, חכמינו האמינו כי גם "אדם הראשון ידע התורה, והניחה בקבלה לשֵת בנו, ואחר כך באה לידי חנוך, עד שבאה לשֵם והיה מתעסק בה" (ספר "עבודת הקודש" לרבי מאיר בן גבאי, חלק ג, פרק כא).
[23] בבלי, עבודה זרה ג, ב; וכן במדרש "אליהו זוטא", פרק כ.
[24] מדרש תנא דבי אליהו, פרק ג, עמ` כה.
[25] מדרש "פלא יועץ", סימן הלכה, עמ` קפד.
[26] שם, פרק יח, עמ` קפג; או: "כל מי שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים, זכה לישב בצילו של הקב"ה" (ירושלמי, תענית כא, א).

 

אולי גם יעניין אותך: