העדות ההיסטורית והמשפטית לתחייתו של ישוע מן המתים

או שתחייתו של ישוע היא אחד התעלולים המרושעים, האכזריים והנתעבים ביותר שאוזן אדם שמעה מעודה, או שזוהי העובדה ההיסטורית המדהימה ביותר. שלושה דברים בסיסיים קשורים בישוע: ההשפעה שלו על מהלך ההיסטוריה, בזכות הניסים שחולל והדברים שלימד; הנבואות התנ״כיות שהתנשמו בו; תחייתו מן המתים. תחייתו של ישוע מן המתים והאמונה המשיחית קשורות זו בזו. לאחת אין קיום בלי האחרת.

חשיבות התחייה של ישוע

ישוע עצמו אמר שיהיה לו גוף בשר ודם לאחר שיקום לתחייה, כהוכחה לכך שאכן קם מן המתים. פירוש הדבר שלאחר התחייה, גופו יהווה הוכחה ניצחת לכך שהוא אלוהים שלבש בשר. אם כך, מי שטוען שישוע לא קם לתחייה בגוף בשר ודם, בעצם מערער על אלוהותו. הקבר הריק כשלעצמו, לא מוכיח את תחייתו של ישוע מן המתים יותר משגופה שנעלמה מחדר המתים מהווה הוכחה לכך שמישהו קם לתחייה. האמונה המשיחית מבוססת על העובדה שישוע קם לתחייה בגוף אנושי, ולא על כך שהיא 'נעלמה' מהקבר.

ד״ר נורמן גייזלר אומר על כך, ״אם ישוע לא קם לתחייה באותו גוף שהונח בקבר, התחייה מאבדת את ערכה וחדלה לשמש הוכחה לכך שהוא אלוהים(יוח׳ ח׳ 58 ; י׳ 30). התחייה לא יכולה לתמוך בטע¬נתו של ישוע לאלוהות, אלא אם כן אותו גוף שנצלב קם לתחייה. היה זה גוף גשמי, פשוטו כמשמעו. אם ישוע לא קם מן המתים בגוף שנצלב, הרי שאין כל דרך לאמת את תחייתו. היא מאבדת את יכולת השכנוע שלה״.

משמעות התחייה

כל הזרמים והאמונות המובילות בעולם, חוץ מארבע, מבוססות על הנחות פילוסופיות בלבד. מתוך הארבע האחרות, שמבוססות על אמונה באישיות ולא בפילוסופיה כלשהי, האמונה בישוע היא היחידה שטוענת שהקבר של מייסדה עומד ריק.

ד"ר וויליאם ליין קרייג אומר: "בלי האמונה בתחיית המשיח, אין למשיחיות כל קיום. בלי התחייה היו תלמידיו של ישוע נותרים הרוסים ומובסים. וגם אילו המשיכו לזכור אותו בתור המורה האהוב שלהם, צליבתו היתה משתיקה לעד כל תקווה שפיעמה בהם לראות בו את המשיח. הצלב היה נותר סופה העצוב והמחפיר של הקריירה שלו. האמונה המשיחית מתבססת על אמונתם של התלמידים הראשונים בכך שאלוהים אכן הקים את ישוע מן המתים.".

ווילבור מ׳ סמית הגיע למסקנה הבאה, ״אם ישוע אמר שוב ושוב, בביטחון גמור, שאחרי שהוא יעלה לירושלים, הוא יומת ושביום השלישי יקום מן הקבר; ואם נבואה זו התגשמה, אזי כל דבר אחר שהוא אמר אי פעם גם חייב להיות אמת״.

אדולף הארנאק, אתאיסט שדוחה את האמונה המשיחית, מודה ש״הביטחון הרב של התלמידים בישוע מתבסס על אמונתם שהוא לא נשאר במצב של מוות, אלא הוקם בידי אלוהים. לאור החוויה שעברו כשראו אותו אחרי מותו, העובדה שקם מן המתים היתה בעיניהם לעובדה קיימת ויציבה כשם שמותו היה עובדה קיימת, ולכן הפכה התחייה לנושא העיקרי שעליו הם התבססו בכל פעם שלימדו עליו״.

ה׳ פ׳ לידון אומר, ״האמונה בתחייה היא אבן היסוד של האמונה המשיחית. אם מסירים אותה, הכל קורס והופך לעיי חורבות״.

"אם התחייה לא התרחשה, אזי כוחו של המוות לא בוטל, וכך גם תוצאות החטא; במקרה כזה אין כל חשיבות למותו של ישוע, והמאמינים עדיין שרויים בחטאיהם, בדיוק במקום שבו הם היו לפני ששמעו את שמו של ישוע." (ו׳ ג׳ ספארו־סימפסון)

 

הנבואות על כך שישוע יקום מן המתים

היה זה אותו ישוע, אותו משיח, שלצד דברים מדהימים אחרים חזר ואמר דבר מה, שאילו יצא מפיו של כל אדם אחר, היה מרשיע אותו באותו רגע ומעיד שהוא אגואיסט מתנשא או אדם לא מאוזן באופן מסוכן. עצם העובדה שישוע אמר שהוא עולה לירושלים כדי למות אינה מדהימה כל כך, למרות שכל הפרטים שהוא סיפק אודות מותו, במשך השבועות והחודשים שקדמו לאירוע זה, הם כשלעצמם נבואה שהתגשמה. אבל כשאמר שהוא עצמו יקום מן המתים ביום השלישי לאחר שייצלב, הוא בעצם אמר דבר שרק טיפש היה מעז להעלות על דל שפתיו אילו ציפה שתלמידים כלשהם ישארו מסורים לו – אלא אם כן הוא היה משוכנע לחלוטין שהוא אכן עתיד לקום לתחייה. אף מייסד של אמונה, דת או זרם לא העז לומר דבר כזה!

"אם אתה או אני נאמר שוב ושוב לכמה חברים שאנחנו מצפים למות במועד מסוים, בין שבמוות אלים ובין שבמוות טבעי, וששלושה ימים אחר כך נקום לתחייה, בשלב מסוים חברינו יכניסו אותנו למוסד סגור, עד שתשוב אלינו השפיות. הם יפעלו נכונה, שכן רק כסיל יסתובב וידבר על כך שהוא יקום מן המתים שלושה ימים לאחר מותו. רק כסיל, אלא אם כן הוא יודע שהדבר אכן יתרחש. ואף אחד מעולם לא ידע זאת על עצמו, חוץ מישוע המשיח.

ברנרד ראם מעיר, ״כשמתייחסים לתיאור שבספרי הבשורה כאל תיעוד מהימן של אירועים שאכן התרחשו, אין כל ספק שישוע ניבא את מותו ואת תחייתו, ואף הכריז על כך באוזני תלמידיו… מחברי הבשורות מפגינים כנות גמורה כשהם מודים שלא הבינו במלואן את הנבואות האלה עד שהתחייה התרחשה (יוח׳ כ׳ 9). אבל העדות מובאת מפי ישוע עצמו, שאמר שיקום מהמתים אחרי שלושה ימים. הוא גם אמר שיוצא להורג בדרך אלימה, שמותו יהיה פרי של שנאה ושהוא יקום לתחייה ביום השלישי. כל מה שאמר אכן התרחש. ישוע לא רק ניבא את תחייתו. הוא שם דגש על כך שתחייתו מן המתים תשמש כ״אות״ שיאמת את משיחיותו (מתי י״ב; יוח׳ ב׳).

מתי ט״ז 21 – ״מאותה עת החל ישוע להבהיר לתלמידיו כי עליו ללכת לירושלים ולסבול הרבה מידי הזקנים וראשי הכוהנים והסופרים, ולהיהרג וביום השלישי לקום״.

מתי י״ז 9 – ״כשירדו מן ההר ציווה עליהם ישוע: ׳אל תספרו את המראה לאיש עד אשר יקום בן האדם מן המתים׳״.

מתי י״ז 23-22 – ״כאשר התהלכו בגליל אמר להם ישוע: ׳עתיד בן האדם להימסר לידי אנשים ויהרגוהו, וביום השלישי יקום׳. אז התעצבו עצב רב״.

מתי כ׳ 19-18 ־ ״הנה אנחנו עולים לירושלים, ובן האדם ימסר לראשי הכוהנים ולסופרים. הם יחרצו את דינו למוות וימסרו אותו לגויים להתל בו ולהלקותו ולצלוב אותו, וביום השלישי יקום״.

מתי כ״ו 32 – ״אבל אחרי שאקום אלך לפניכם לגליל״.

מרק׳ ט׳ 10- ״הם שמו ליבם לקבר, וחקרו בינם לבין עצמם מה פירוש ׳לקום מן המתים׳״.

לוקס ט׳ 27-22 – ׳״צריך שבן האדם יסבול הרבה, שהזקנים וראשי הכוהנים והסופרים ידחוהו, שייהרג וביום השלישי יקום׳. אמר אל הכל: ׳מי שרוצה לבוא אחרי, שיתכחש לעצמו ויישא את צלבו יום יום וילך אחרי; כי החפץ להציל את נפשו יאבד אותה. אבל המאבד את נפשו למעני, יצילנה.׳״.

יוח׳ ב׳ 22-18 – ״הגיבו ראשי היהודים ואמרו אליו: ׳איזה אות אתה מראה לנו בעשותך את הדברים האלה?" השיב ישוע ואמר להם: ׳הרסו את ההיכל הזה ובשלושה ימים אקים אותו׳. הם אמרו: ׳46 שנים נבנה ההיכל הזה ואתה בשלושה ימים תקים אותו?" אך הוא דיבר על היכל גופו. לכן, כאשר קם מן המתים, נזכרו תלמידיו כי אמר להם את זאת, והאמינו בכתוב ובדבר שאמר ישוע״.

 

התחייה כמאורע שהתרחש במהלך ההיסטוריה

תחייתו של ישוע התרחשה במציאות, ובמהלכה אלוהים פעל במימד מוגדר של מרחב וזמן.

ווילבור סמית אומר: "משמעות התחייה היא עניין תיאולוגי, אבל עצם התרחשותה הוא עניין היסטורי; טבעו של הגוף שישוע קם איתו לתחייה אולי נותר בגדר תעלומה, אבל את העובדה שגופתו נעלמה מן הקבר יש להכריע בעזרת עדות היסטורית.

המקום שבו התרחשה התחייה הוא ללא ספק מקום אמיתי. האדם שהקבר היה בבעלותו אכן חי במחצית הראשונה של המאה ה-1 לסי; הקבר אכן נחצב בסלע, על צלע של גבעה בקרבת ירושלים, ולא הוכן מאיזה אבק מיתולוגי דק. הקבר הוא בעל חשיבות גיאוגרפית. השומרים שהוצבו כדי לשמור על פתח הקבר לא היו ישויות עלומות שירדו מהאולימפוס; הסנהדרין היתה גוף של אנשים שנאספו לעיתים קרובות בירושלים. וכפי שנאמר באין סוף ספרים שנכתבו בנושא, האיש ההוא – ישוע – היה אישיות אמיתית, אדם ככל האדם, ללא כל קשר למה שהוא היה בנוסף לכך. והתלמידים שיצאו לדרך כדי להכריז על אדונם שקם לתחייה היו אנשים אמיתיים, שאכלו, שתו, ישנו, סבלו, עבדו ומתו. איזו מהעובדות האלה קשורה לתיאולוגיה? זוהי אך ורק בעיה היסטורית עובדתית.

אלפרד אדרשהיים, ההיסטוריון המבריק, מדבר על מועד מותו ותקומתו של ישוע: "היום האביבי הקצר התקרב אל סופו. היה זה ״ערב שבת״. כעיקרון, התורה ציוותה שגופתו של פושע לא תישאר תלויה במשך הלילה בלי להביאה לקבורה. יתכן שבנסיבות רגילות הרבנים לא היו פונים בביטחון כזה אל פילטוס ומבקשים שיקצר את סבלם של הנצלבים, שכן ההוצאה להורג בצליבה נמשכה לפעמים כמה ימים ולא ארבע שעות, עד שנשמתו של הנצלב פרחה. אבל זה היה מקרה מיוחד. השבת שעמדה בפתח היתה ״חג ומועד״, שכן היה זה גם יום שבת וגם החג השני של פסח, שנחשב בכל המובנים לקדוש לפחות כמו החג הראשון… היה זה היום שבו הועלה קורבן תנופה כזבח לאלוהים.

ווילבור סמית אומר על כך, ״מוטב שנאמר בפשטות שהמידע שיש בידינו לגבי השעות שקדמו למותו של ישוע ולגבי שעת מותו… עולה על כל מה שידוע לנו על מותו של כל אדם אחר בימי קדם״.

 

העדות ההיסטורית והמשפטית

ניתן לאשר את תוקפה של התרחשות מסוימת (עדויות נסיבתיות) בתנאי שכאשר המידע יוצא לאור, יש בחיים מספיק אנשים שהיו עדי ראייה להתרחשות או לקחו בה חלק.

וויליאם ליון פלפס, שבמשך למעלה מ־40 שנה שימש כפרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת ייל, כתב כ־20 ספרים על חקר הספרות ומשמש כנואם מטעמה של אוניברסיטת ייל, אומר:

"המאורע החשוב ביותר בסיפורו של ישוע הוא התחייה. האמונה בישוע תלויה במאורע זה. טוב לדעת שכל אחד מארבעת מחברי הבשורות, וגם שאול השליח, תיארו את התחייה בצורה ברורה ומפורשת. שמותיהם של אלה שראו אותו לאחר שניצח את המוות עומדים לרשותנו, ובהחלט אפשר לומר שהעדות ההיסטורית על התחייה עולה על העדות שיש בידינו בנוגע לכל נס אחר; שאול השליח אמר בצדק ש"אם המשיח לא קם לתחייה, הכרזתנו הבל וגם אמונתכם הבל".

איש לא יוכל לכתוב בימינו אוטוביוגרפיה של המלכה ויקטוריה, שנפטרה לפני 31 שנה, ולמלא אותה בסיפורים שלא התרחשו כלל. הסיפורים האלה יוכחשו על הסף.

אין ספק שהקהל הרחב לא יקבל את הסיפורים האלה או יעביר אותם מפה לאוזן כאילו היתה זו האמת בהתגלמותה. לכן גם לא סביר להניח שסיפור התחייה, כפי שהוא מופיע בבשורת מרקוס ותואם להפליא את התיאורים שמופיעים בספרי הבשורה האחרים, אינו המצאה. חובה לנטוש תיאוריה מיתולוגית זו, שכן היא לא עומדת בבדיקה מדוקדקת.

אמברוז פלמינג טוען בתוקף שאין בבשורות דבר כלשהו שיכול להוות בעיה עבור איש מדע בנוגע לניסים שמתוארים בהן. הוא מציב אתגר בפני כל אדם בעל יושר אינטלקטואלי, כשהוא עומד בתוקף על כך שאם 'יבדקו את הנושא ב׳דעת חפצה׳, כפי שמכנים זאת עורכי דין, הבדיקה רק תוליד ביטחון עמוק יותר בכך שגוף המשיח לא מתבסס על מדע בדיוני או ניזון מאשליות, וגם לא מ׳אגדות מחוכמות׳ כפי שמכנה אותן השליח כיפא, אלא על מאורעות היסטוריים שהתרחשו באמת, ושמוזרים ככל שיהיו, הם המאורעות הגדולים ביותר שהתרחשו אי פעם״.

ווילבור סמית מצטט את פרופסור תומאס ארנולד, שבמשך 14 שנה עמד בראש ראגבי, כתב את המחקר ההיסטורי שראה אור בשלושה כרכים, History of Rome (״תולדות רומא״), מונה ליושב ראש המחלקה להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת אוקספורד, וללא ספק מודע לחשיבותן של עדויות כשמבקשים לקבוע עובדות היסטוריות. מלומד דגול זה אמר:

"העדות על חייו, מותו ותחייתו של ישוע, הוכיחה את עצמה ברוב המקרים כמספקת; זוהי עדות טובה בהתאם לחוקים המקובלים, שנועדו להבחין בין עדות טובה לרעה. עשרות אלפי אנשים עברו על עדות זו פיסה אחר פיסה, בזהירות מרבית, כמו שופט שמסכם תיק חשוב ביותר. אני עצמי עשיתי את זה פעמים רבות, לא בניסיון לשכנע אחרים אלא כדי לספק את עצמי. במשך שנים חקרתי את ההיסטוריה של תקופות אחרות, שקלתי ובחנתי את העדויות של אלה שכתבו על אותם מאורעות, ואינני מכיר עובדה כלשהי בתולדות האנושות שיש לה הוכחות טובות או מלאות יותר, לשיטתו של חוקר הוגן, מהאות הגדול שאלוהים נתן לנו כשישוע מת וקם לתחייה.

הרב והסופר פנחס לפיד כתב: "חבורה זו של תלמידים מפוחדים היתה מוכנה להשליך כמעט הכל ולהימלט ביאוש לגליל; אבל עובדי האדמה, הרועים והדייגים האלה, שבגדו באדונם, התכחשו לו ואיכזבו אותו קשות, הפכו לפתע, בין לילה, לחבורת מבשרים מלאי ביטחון, שהאמינו בכל ליבם בישועה ופעלו בהצלחה רבה אחרי התחייה. אין חזון או הזיה שיכולים להסביר את המהפך העצום הזה. יתכן שדי היה בחזון אחד כדי לייסד כת או אסכולה או מסדר, אבל לא כדי לייסד אמונה חובקת עולם, שהצליחה לכבוש את חציו המערבי של כדור הארץ רק בזכות האמונה בתחייה."

 

ראייה משפטית

כאמור, לאחר תחייתו, ישוע לא נתגלה רק לאדם אחד, אלא נתגלה למאות אנשים שונים במקומות שונים שהללו היו מוכנים להישבע בחייהם בכך. ג׳ נ׳ ד׳ אנדרסון כותב על העדויות בנוגע לפעמים שבהן ישוע נראה לאחר תחייתו: "הדרך הקיצונית ביותר לבטל את העדויות היתה לומר שהסיפורים האלה אינם אלא בדותות, שקרים טהורים. אבל ככל הידוע אין בימינו אפילו מבקר בכיר אחד שינקוט עמדה כזו. למעשה, עמדה כזו היא בלתי אפשרית.

חשבו על מספר העדים, מעל 500 איש. חשבו על אופיים של העדים – גברים ונשים שהפיצו את התורה המוסרית ביותר שהעולם ידע, ושהיו מוכנים לשלם עליה בחייהם. חשבו על האבסורד: קומץ פחדנים מובסים שמתחבאים יום אחד בחדר העלייה, וכמה ימים אחר כך הופכים לחבורה שאף רודף לא מצליח לשים מחסום לפיה. ועכשיו נסו לייחס את השינוי הדרמטי הזה לזיוף עלוב שהם ניסו לכפות על העולם. הרי אין בזה כל היגיון.

לא ייתכן שהתלמידים היו מצליחים להמציא סיפור כזה (שמאות אנשים ראו את ישוע לאחר תחייתו) ולהפיץ אותו, שהרי אותם אנשים היו בחיים והיו מכחישים בתוקף את אשר נאמר עליהם. האם הגברים האלה, שסייעו בשינוי המבנה המוסרי של העולם, הם לא יותר אשקרנים פתולוגיים או משוגעים פתיים שהולכו שולל?

 

הזיות?

לא יעלה על הדעת שמאות אנשים שפויים ובעלי הלך רוח נורמאלי, במספרים שונים, בשעות ובמקומות שונים, במצבים מגוונים, יקבלו רשמים חושיים – יראו, ישמעו, ימששו – ושכל החוויות הרב גוניות האלה יהיו אך ורק פרי של הזיות סוביקטיביות.

היינריך קלוקר מספר בספרו Psychopathology of Perception (״הפסיכופתולוגיה של התפיסה״) על הנוירוביולוג המפורסם ראול מורג. ״בחיבורו על הנוירוביולוגיה של ההזיות הגיע מורג למסקנה ששינויים והפכפכות הם המאפיינים העקביים ביותר של הזיות ושל התופעות הנלוות אליהן. בעיניו, הזיה אינה תופעה סטטית, אלא תהליך דינמי, שחוסר היציבות שלו משקף את חוסר היציבות של הגורמים והמצבים הקשורים למקור ההזיה״.

אם כך, לא אפשרי ששני אנשים ישקעו באותה הזיה בדיוק באותו הזמן במקומות שונים, בטח שלא 500 מאות אנשים או יותר.

"טענות יוצאות דופן דורשות עדויות יוצאות דופן?"

לא ניתן לספור כמה פעמים ספקנים זורקים אמרה זו לאוויר כאילו היא בעלת משמעות מסוימת. בדרך כלל משתמשים באמרה זו כאשר זה מגיע לשיחות על תקומתו של ישוע מן המתים והניסים שהוא חולל. האם אמרה זו נכונה ומוצדקת?

אמרה זו אמנם נשמעת הגיונית אך היא שגויה באופן מובהק. תאורטיקנים של תורת ההסתברות בלמדם איזה סוג של ראיה מאמתת אירוע בלתי סביר הגיעו למסקנה שאם אתה רק שוקל את האי-סבירות של האירוע כנגד האמינות של העדות, אז אנו צריכים להיות ספקנים לגבי תקפותן של טענות רבות ומקובלות.

במקום זאת, הדבר החשוב הוא מה הסבירות שתהיה לנו את העדות הנוכחית אם האירוע הבלתי סביר לא התרחש. זה יכול לאזן בקלות את האי סבירות של האירוע עצמו. במקרה של תקומתו של ישוע מן המתים, לדוגמה, זה אומר שאנו צריכים לשאול בנוסף, "מה ההסתברות לקיומן של עובדות היסטוריות כמו הקבר הריק, הופעותיו של ישוע לאחר מותו לתלמידים, ואמונתם של התלמידים בתחייתו של ישוע, אם התחייה לא התרחשה?"

הסבירות שיהיו לנו עדויות אלו אם ישוע לא קם מן המתים קלושה מאוד מאוד. למעשה, אם היינו מיישמים עיקרון זה בחיי היום יום, אז היינו צריכים להיות ספקנים כמעט לגבי כל מקרה או דיווח. מקרים יוצאי דופן מתחרשים כל הזמן, ובדרך כלל אין לנו עדויות יוצאות דופן לאירועים אלו. דוגמא פשוטה תיהיה הכיבושים היוצאי דופן של אלכסנדר מוקדון. כל אחד מסכים כי זה קרה, אך אין לנו תיעוד לכיבושים הללו עד רק מאות שנים אחרי שהכיבושים התרחשו. האם תיעוד כל כך מאוחר מספיק בכדי לדעת מה קרה? רוב החוקרים חושבים שכן. האם התיעוד הוא יוצא דופן? זה לא נראה כך. אז האם עלינו להגיע למסקנה שהכיבושים של אלכסנדר הגדול מעולם לא התרחשו? ובכן, כמובן שלא.

אם כך קריטריון זה הוא לא מוצדק ולא שימושי. השאלה הטובה יותר שעלינו לשאול היא: "לאור הראיות שיש לנו לאירוע יוצא דופן, מה הסבירות כי יהיו בידינו ראיות אלו אם האירוע לא התרחש?

כמעט כל החוקרים מסכימים שהאמירות הבאות אודות ישוע וחסידיו הן מהימנות מבחינה היסטורית:

  • ישוע מת בצליבה בידי הרומים.
  • הוא נקבר, ככל הנראה בקבר פרטי.
  • מיד לאחר מכן מצאו את עצמם תלמידיו רפויי ידיים, אבלים, נואשים וחסרי תקווה.
  • קברו של ישוע נמצא ריק זמן קצר לאחר קבורתו.
  • התלמידים חוו מפגשים עם מי שהם האמינו שהיה ישוע שקם לתחייה.
  • תודות לחוויות האלה, חייהם של התלמידים השתנו מן הקצה אל הקצה. הם היו מוכנים למות למען אמונתם.
  • תחייתו של ישוע הוכרזה בכל עם ועדה בשלב מאוד מוקדם, כבר בראשית ימי הקהילה.
  • העדות הפומבית וההטפה של התלמידים על התחייה נעשתה בירושלים, העיר שבה ישוע נצלב ונקבר זמן קצר קודם לכן.

ההסבר הסביר היחידי לעובדות האלה הוא שישוע אכן מת וקם לתחייה. כפועל יוצא מכך, תחייתו של ישוע הייתה נס על-טבעי שהפגין את קיומו של אלוהים ואת היותו של ישוע מושיע העולם המובטח בכתובים. אם לא כן איך יכלה האמונה בישוע לקום במקום שבו היה קל ביותר להפריך אותה, בירושלים, שלושה ימים לאחר הצליבה? התחייה היא עובדה היסטורית, ולכן אפשר להעמיד אותה למבחן כמו כל מאורע היסטורי ולקבוע באופן הגיוני אם היא אכן התרחשה. וכפי שהראנו, העובדות מעידות בפירוש על המציאות של התחייה.

אלוהים מגלה את עצמו ביוצא מן הכלל

ההתנגדות העיקרית לתחייה איננה נובעת מנקודת השקפה היסטורית אלא מנקודת השקפה פילוסופית. היא מבוססת על טיעונו של דיוויד היוּם שעלינו לקבל כאמת את המאורעות שמהווים את הפירוש ההגיוני ביותר, את המאורעות הסבירים ביותר.

עם זאת, לא כל מאורעות החיים עומדים בדפוס צפוי. החשודים הרגילים אינם תמיד האשמים האמתיים. איסוף רמזים ועדים מאפשרים לנו לעקוב אחר רצף העדות שיכול להוביל אותנו לתשובה שאותה אנחנו מחפשים. במקרי פשע אנחנו נדרשים ללכת בעקבות ההוכחות לאן שיובילו אותנו. עד כמה עלינו לעשות כן בחיפושנו אחר עדות לקיומו של אלוהים?

מאורע כמו התחייה היה, ללא כל ספק, דבר עצום ובלתי רגיל. העובדה שאנשים מתים בדרך כלל נשארים מתים הופכת את תחייתו של ישוע למאורע נסי וייחודי, כנגד כל הסיכויים, שמחץ את דרך הטבע. מה עוד אפשר לצפות מאלוהים כשהוא מגלה את עצמו לאנושות? הנסים שחולל ישוע היו גם הם אות לכך שהוא לא היה אדם רגיל. הם לא היו מעשי קסם שעשה מישהו בניסיון לנצל את ההמונים לצורך רווח; הם היו אותות ומופתים שהצביעו על אלוהים ועל ההגשמה של הישועה שהבטיח.

לי סטרובל, עיתונאי לשעבר בעיתון Chicago Tribune, החליט לבסס את הטיעונים לתמיכה בתחייתו של ישוע מנקודת השקפה היסטורית, תוך שימוש בעקרונות הוידוא שמשמשים עורכי דין בשעת משפט. הוא הסביר את ההוכחות לתחייה תוך ציון חמש נקודות שמייצגות את המאורעות שההיסטוריה מצביעה על אמתותם.

הוצאה להורג

ישוע מת. הרומים היו מומחים בהוצאה להורג בצליבה, והחיילים הרומים הונחו, תחת עונש מוות, לוודא שהקרבן מת על הצלב. אדם צלוב לא היה יכול לשרוד את הצליבה בשום פנים ואופן. הוודאות המוחלטת של מותו של ישוע מאושרת במאמר שפורסם ב-Journal of American Medical Association (ירחון הוועד הרפואי האמריקני):

אין כל ספק בכך שהעדות ההיסטורית והרפואית מצביעה על כך שישוע מת טרם נדקר בצדו, מה שתומך בדעה המסורתית שהרומח שדקר בצדו, שנדחף בין צלעות צדו הימני, סביר להניח ניקב לא רק את הריאה הימנית שלו, אלא גם את קרום הלב ואת הלב עצמו, והבטיח בוודאות שהוא אכן מת. כפועל יוצא מכך, פרשנויות שמבוססות על ההנחה שישוע לא מת באמת על הצלב אינן עולות בקנה אחד עם הידע הרפואי המודרני.

קבר ריק

אחרי מותו של ישוע הוא נקבר בקברו של יוסף איש רמתיים, שהיה מנהיג בקרב היהודים. ג'ון א. ט. רובינסון המנוח, מאוניברסיטת קיימברידג', כינה את קבורתו של ישוע, "אחת העובדות המוכחות ביותר שמצויות בידינו לגבי ישוע ההיסטורי".

לא רק שהוא נקבר, אלא שקברו גם עמד ריק אחרי שלושה ימים. עצם העובדה שהסתובבו שמועות, שחלקן נשמעות גם היום, שתלמידיו גנבו את גופתו, רק מחזקת את עצם העובדה שהקבר עמד ריק. "אני חושב שלא צריך להיות לנו ספק כלשהו שבהתחשב בכך שישוע נצלב בידי הרומים שהוא באמת מת ושמקום קבורתו הזמני נמצא ריק זמן קצר לאחר מכן". מאחר שהתלמידים הכריזו על התחייה בעיר שבה הוא נצלב ונקבר, הרומים יכלו בקלות לספק את הגופה אילו לא באמת נעלמה. העדוֹת הראשונות לכך שהקבר היה ריק היו נשים, דבר שהתלמידים מעולם לא היו ממציאים בעצמם, שכן עדותם של נשים לא נחשבה מהימנה.

עדי ראייה

העדות החזקה ביותר לתחייה היא בעדויות הראייה של התלמידים ושל יותר מחמש מאות עדים, עליהם נמנה מאוחר יותר גם שאול השליח.

מָסַרְתִּי לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי, שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, לְפִי הַכְּתוּבִים; נִקְבַּר וְקָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְפִי הַכְּתוּבִים; וְנִרְאָה אֶל כֵּיפָא וְאַחַר כָּךְ אֶל הַשְּׁנֵים־עָשָׂר. אַחֲרֵי כֵן נִרְאָה בְּבַת אַחַת אֶל יוֹתֵר מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַחִים, אֲשֶׁר רֻבָּם עוֹדָם בַּחַיִּים וּמִקְצָתָם מֵתִים. אַחַר כָּךְ נִרְאָה אֶל יַעֲקֹב וּלְאַחַר מִכֵּן אֶל כָּל הַשְּׁלִיחִים. אַחֲרֵי כֻּלָּם נִרְאָה גַּם אֵלַי, אֲנִי, הָאַחֲרוֹן, אֲשֶׁר כְּנֵפֶל אֲנִי (הראשונה לקורינתים טו 8-3).

השינוי שחל בתלמידים הראשונים היה כה עצום שאפילו חוקרי ברית חדשה ספקנים מודים שהתלמידים האמינו שהם באמת פגשו בישוע שקם לתחייה. לדוגמה, החוקרים הידועים בספקנותם, א. פ. סנדרס ובארט אהרמן הכירו בעובדה הזו:

אין לי ספק כלשהו שחסידיו של ישוע (ומאוחר יותר שאול) חוו את חוויית התחייה. מה הייתה המציאות שהובילה להתנסות הזו? את זה אינני יודע.

זוהי עובדה היסטורית שחלק מחסידיו של ישוע האמינו שהוא קם מן המתים זמן קצר לאחר מותו. אנחנו מכירים חלק מהמאמינים האלה בשם; אחד מהם, שאול השליח, טוען בצורה ישירה למדי שהוא ראה את ישוע לאחר מותו. לפיכך, עבור ההיסטוריון, האמונה המשיחית מתחילה מיד לאחר מותו של ישוע, לא בתחייתו עצמה, אלא באמונה בתחייה.

תכנים מומלצים:
1 מתוך 166

אחד המאפיינים המדהימים ביותר של עדות עדי הראייה, כפי שציינתי, היא שהעדות הראשונות לתחייתו של ישוע היו נשים. המאמינים הראשונים לא היו מעלים על דעתם להמציא סיפור שכזה שכן באותם ימים, עדותן של נשים לא נחשבה ברת תוקף או קבילה כהוכחה.

רשומות קדומות

הסיפורים על אודות התחייה מקורם בתקופת הזמן שמיד לאחר הצליבה עצמה. ג'ון דומיניק קרוֹסַן, חוקר הברית החדשה וספקן, כתב יחד עם ג'ונתן רִיד:

שאול כתב אל הקורינתים מאפסוס בשנות ה-50 למאה הראשונה לספירה. אבל בראשונה אל הקורינתים טו 3 הוא אומר, "מָסַרְתִּי לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי". המקור והזמן הסבירים ביותר שבהם יכול היה לקבל את המסורת הזו היו ירושלים בשנות ה-30 המוקדמות, אז לפי הנאמר בגלטים א 18, שאול אומר שהוא "[עלה] לִירוּשָׁלַיִם לִרְאוֹת אֶת כֵּיפָא וְשָׁהִיתִי אֶצְלוֹ חֲמִשָּׁה־עָשָׂר יָמִים".

צמיחת גוף המשיח

עדות אחרונה לאמיתות התחייה היא היווצרותו של גוף המאמינים בראשיתו. לפני התחייה, כמעט כל חסידיו של ישוע נטשו אותו. רבים ברחו מפחד לעצם חייהם. ואז פתאום חסידיו נאספו יחדיו והקימו את גוף המאמינים, גוף המשיח. המאמינים האלה לא רק הכריזו בעוז על כך שישוע קם מן המתים אלא גם שמו במרכז חייהם את החגיגה של המאורע הזה ואת הרעב למשנתו של ישוע. בסופו של דבר גוף המשיח הלך וגדל, למרות ההתנגדות שספג, עד שחלש על כל האימפריה הרומית והתפשט בכל רחבי העולם המוכר.

החבורה המפוחדת ומלאת היראה הזו של השליחים, שהיו מוכנים לוותר על הכול ולברוח לגליל בייאוש; האיכרים, הרועים והדייגים האלה, שהתכחשו לאדונם, בגדו בו ואכזבו אותו נואשות, השתנו בין לילה והפכו לקבוצת מבשרים חדורי ביטחון, משוכנעים בישועה ומסוגלים לפעול בהצלחה רבה הרבה יותר אחרי התחייה מאשר לפניה. אין חזון או הזיה שדי בהם כדי להסביר שינוי מהפכני שכזה.

אפשר לראות בצמיחה הפתאומית הזו של קהילת המאמינים בישוע כ"מפץ הגדול השלישי" בהיסטוריה. הראשון היה תחילת היקום, השני היה הפיצוץ הקמבריוני והשלישי ההתפרצות או הצמיחה הפתאומית של קהילת המאמינים בישוע.

מה משמעות התחייה?

עצם העובדה שישוע מנצרת קם מן המתים אחרי שלושה ימים הייתה יכולה להיות לא יותר מאשר עניין מסקרן לולא המשמעות שמיוחסת לאירוע בכתבי הקודש (הראשונה לקורינתים טו 3-1). באמצעות דבר אלוהים אנחנו יכולים להבין את החשיבות העמוקה של התחייה.

ישוע הוא בן אלוהים

הקיום של ריבוי דתות הוביל אנשים מסוימים לשאול את השאלה, אם אלוהים באמת אמתי, מדוע קיים כזה בלבול? שלוש מתוך חמש הדתות העיקריות בעולם – נצרות, יהדות ואסלאם – קשורות זו לזו תודות לאמונה משותפת בדמויות מסוימות כמו אברהם, משה וישוע, אבל אפילו בין דתות אלה ההבדלים הם תהומיים. התשובה היחידה היא שבני האדם באופן כלשהו הופרדו מאלוהים, כפי שמלמדים הכתובים.

לפיכך, כל מגוון הדעות אודות אלוהים יהיו שונות ובלתי מושלמות. התחייה של ישוע, עם זאת, מעידה על כך שישוע הוא באמת "בן אלוהים", או הייצוג המושלם של אלוהים עלי אדמות. העובדה הזו מבדילה בין האמונה המשיחית (או הנצרות) לבין כל דת או פילוסופיה אחרת והופכת את ישוע למקור המהימן היחידי לדעת את אלוהים.

דבריו אמת

תודות לתחייה אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהדברים שאמר ישוע הם דבר אלוהים עצמו. תחיית ישוע הייתה ההגשמה של מה שהובטח לאברהם, למשה ולנביאי התנ"ך האחרים. ישוע אמר: "הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יַעַבְרוּ וּדְבָרַי לֹא יַעַבְרוּ" (מתי כד 35). כשנביאי התנ"ך דיברו, לדבריהם קדם הביטוי "כה אמר ה'", אבל כשישוע דיבר הוא אמר: "אֱמֶת אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם" (לוקס כא 3). ההבדל? אלוהים עצמו הוא שדיבר.

חטאינו נסלחו

אין דבר שבני האדם מעוניינים בו יותר מאשר להיות מקובלים בעיני אלוהים ולהיחשב צדיקים בעיניו. השאלה היא מה אלוהים מצפה מאתנו? הוא מצפה שנשמור על חוקי המוסר. כשהחוק המוסרי הזה מופר, הפשע מכונה חטא. ישוע המשיח מציע סליחה אמתית מכיוון שהתחייה אישרה שמותו כתשלום עבור חטאינו התקבל. "הוּא אֲשֶׁר נִמְסַר לַמָּוֶת מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ וְהוּקַם לִתְחִיָּה מִפְּנֵי שֶׁהֻצְדַּקְנוּ" (רומים ד 25). הצדקה היא מונח משפטי שמכריז שאיננו אשמים.

אלוהים קיים

נס התחייה מפגין שאלוהים לא מת! בהשקפת העולם הנטורליסטית, לא ייתכנו נסים בגלל הפילוסופיה שטוענת שאל לנו לקבל מעשה בלתי סביר כדבר אמת. הם שכחו שאלוהים ברא את חוקי הטבע ויכול להפריע את סדר העניינים ולהיכנס לתמונה מחוץ למערכת. מכיוון שיש חוקים שמסבירים מה קורה בדרך כלל, אנחנו יכולים לדעת כשמשהו יוצא מן הכלל מתרחש. אלוהים גילה את טבעו ואופיו דרך חוקים ותהליכים רגילים שהוא כונן כמו גם דרך נסים יוצאים מגדר הרגיל כדוגמת תחייתו של ישוע מן המתים.

אפשר להאמין בוודאות

מכיוון שישוע קם לתחייה מן המתים, ניתנה לנו מתנת הוודאות. כמה אירוני שאחד העקרונות המדעיים מכונה עיקרון חוסר הוודאות ביחס לחוסר יכולתנו לדעת את המהירות והמיקום של חלקיקים תת-אטומיים. יש רעיונות אחרים כמו אלה שהציע עמנואל קאנט במאה השמונה עשרה לפיהם איננו יכולים לדעת מה נמצא בדיוק מעבר לעולם הגשמי. הרעיונות האלה מעידים על מגבלות הדעת. יש גבול להבנה המוגבלת שלנו.

נס תחייתו של ישוע הוא בכך שהוא המחיש איך חדר אלוהים דרך הפרוכת של העולם הגשמי והפך לאדם בדמותו של ישוע המשיח. התחייה נתנה אישור למציאות הזו. למרות שיכולת הידיעה וההבנה שלנו בשורה התחתונה היא עדיין מוגבלת, אלוהים נתן לנו את היכולת לדעת שהוא אמתי, שדברו אמת ושיש חיים לאחר המוות. ממש כפי שילדיי הצעירים אינם יכולים להבין דברים מסוימים אבל יודעים מספיק כדי לבטוח בי כאביהם, כך התחייה מאפשרת לנו לדעת מספיק כדי לבטוח באלוהים בדברים שאותם איננו מבינים בצד הזה של הנצח.

שם מעל כל שם

אין עוד שם שמעורר תגובות כמו שמו של ישוע המשיח. כל הדמויות הדתיות בעולם יחדיו אינן מעוררות ויכוח או מחלוקת רבים כמוהו, "וְאֵין יְשוּעָה בְּאַחֵר" (מעשי השליחים ד 12).. הסיבה לכך שישוע הוא המקור היחידי לישועה טמונה בכך שהוא עשה את מה שאף אדם אחר בהיסטוריה לא עשה כשחי חיים מושלמים ללא חטא ואז מסר את חייו בעבור חטאי העולם כולו.

מותו ותחייתו של ישוע אמתו את זהותו כבן אלוהים והוכיחו שהדברים שאמר היו דבר אלוהים עצמו. מכיוון שאלוהים לבש בשר ודם בישוע, ניתנה לנו מתנת הוודאות. כיצורים מוגבלים איננו יכולים להיות בטוחים לגבי דבר, אבל אנחנו יכולים להיות בטוחים מספיק כדי לבטוח באלוהים בדברים שאין שום אפשרות שביכולתנו לדעת או להבין בכוחות עצמנו.

יְהֵא בָּכֶם הֲלָךְ רוּחַ זֶה אֲשֶׁר הָיָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ: הוּא אֲשֶׁר הָיָה קַיָּם בִּדְמוּת אלוהים לֹא חָשַׁב לְשָׁלָל הֱיוֹת שָׁוֶה לֵאלוהים, אֶלָּא הֵרִיק אֶת עַצְמוֹ, נָטַל דְּמוּת עֶבֶד וְנִהְיָה כִּבְנֵי אָדָם; וְכַאֲשֶׁר הָיָה בְּצוּרָתוֹ כְּאָדָם, הִשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְצִיֵּת עַד מָוֶת, עַד מָוֶת בַּצְּלָב. עַל כֵּן הִגְבִּיהוֹ אלוהים מְאֹד וְנָתַן לוֹ אֶת הַשֵּׁם הַנַּעֲלֶה עַל כָּל שֵׁם, לְמַעַן תִּכְרַע בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ כָּל בֶּרֶךְ, בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּמִתַּחַת לָאָרֶץ, וְכָל לָשׁוֹן תּוֹדֶה כִּי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ הוּא הָאָדוֹן, לְתִפְאֶרֶת אלוהים הָאָב. (פיליפים ב 11-5).

בקיצור, ההשפעה של חייו של ישוע שינתה את מהלך ההיסטוריה האנושית.

ד"ר ג'יימס אלאן פרנסיס כתב את החיבור One Solitary Life ("חיים של אדם אחד") [o1] בראשית המאה העשרים. תיאור חייו של ישוע והשפעתו הפכו לאחד החיבורים הספרותיים המשיחיים המצוטטים והאהובים ביותר מאז ועד היום:

"הוא נולד בכפר נידח, כבנה של איכרה. עד שמלאו לו שלושים, הוא עבד בנגריה, ואז במשך שלוש שנים היה מטיף נודד. הוא לא כתב ספר. לא החזיק במשרה. מעולם לא היה לו בית. הוא מעולם לא ביקר בכרך. הוא לא התרחק מרחק שעלה על 320 קילומטר ממקום הולדתו. הוא לא עשה דבר מהדברים שבדרך כלל נלווים לגדולה. הרשויות גינו את משנתו. חבריו נטשו אותו. אחד מהם בגד בו ומסר אותו לידי אויביו בעבור סכום זעום. אחר התכחש לו. הוא סבל בוז ולעג של משפט.

הוא מוסמר אל צלב בין שני גנבים. בשעה שגסס, מוציאיו להורג הימרו על הרכוש היחיד שהיה לו עלי אדמות: בגדו. כשמת הוא הורד מן הצלב והונח בקבר שאול.

1900 שנה עברו וחלפו, והיום הוא גולת הכותרת של המין האנושי, המנהיג הנערץ של מאות מיליונים מיושבי הארץ. כל הצבאות שאי פעם צעדו וכל הציים שאי פעם נאספו וכל הפרלמנטים שאי פעם ישבו וכל המושלים שמשלו אי פעם – כולם יחדיו – לא השפיעו על חיי בני האדם עלי אדמות בצורה כה מהותית כפי שהשפיעו עליהם חייו של האדם האחד הזה".

(נלקח מתוך הספר "אלוהים לא מת", רייס ברוקס)

או שסיפור תחייתו מן המתים של ישוע הוא סיפור הבדותא וההונאה המתוחכם ביותר שהומצא, או שהוא העובדה ההיסטורית הנפלאה ביותר שהתרחשה אי פעם. נושא התקומה מן המתים מעביר את השאלה: "האם הברית החדשה דוברת אמת?" מן המישור הפילוסופי והופך אותה לשאלה הסטורית. אולם, האם קיימות ראיות מספקות המוכיחות את אמיתות התקומה?

להלן מספר נתונים חשובים: ישוע מנצרת, נביא יהודי שטען שהוא המשיח עליו מנבא התנ"ך, נאסר ונשפט כפושע פוליטי ולכן גם נצלב. שלושה ימים לאחר מותו וקבורתו, נמצא קברו ריק על-ידי מספר נשים שפקדו אותו. תלמידיו טענו שאלוהים הקים אותו מן המתים, וכי הוא נראה אליהם מספר פעמים לפני שעלה השמיימה. על בסיס אירוע זה נולדה המשיחיות והתפשטה ברחבי האימפריה הרומית. בעקבותיה התפתחה גם הנצרות ומאוחר יותר נוצרו בתוכה פלגים רבים…

האם באמת התרחשה תקומת המתים? האם באמת היה קברו של ישוע ("ישו") ריק? מחלוקות בשאלות אלו ממשיכות לגעוש גם היום.

האם ישוע באמת קם מן המתים?

תיאורם של עדי ראיה

התיאורים של התקומה מן המתים בברית החדשה נכתבו כאשר אנשי דור התקומה חיו עדיין, אנשים אלו יכלו בהחלט לאשרם או להכחישם.

כותבי ארבעת הספרים הראשונים של הברית החדשה (הבשורות) היו עדי ראיה בעצמם, או שייחסו את הדיווח שמסרו לעדי ראייה אחרים, אשר נוכחו במאורעות עצמם. על מנת להגן על טיעוניהם לתקומה הפנו מחברי הבשורות את תשומת לב המתנגדים (ואפילו של מתנגדיהם הקיצוניים ביותר), לעובדות שנגעו לתקומה ואשר היו ידועות לכל בתקופה זו. פ.פ. ברוס, פרופסור לביקורת מקראית ולפרשנות באוניברסיטת מנצ'סטר, טוען ביחס לערכם התיעודי של כתבי הברית החדשה כמקורות ראשוניים:

"אפילו אילו הייתה קיימת נטייה כלשהי לסלף את העובדות, הרי שעצם אפשרות נוכחותם של עדים עויינים בקרב שומעיהם היתה פועלת כגורם מתקן."

מהימנות המקורות

בגלל העובדה שהברית החדשה היא המקור ההיסטורי העיקרי למידע אודות התקומה, ניסו מבקרים רבים לתקוף את מהימנותו של מקור זה.

לדעת פ.צ. באואר, חוקר הגורס כי הברית החדשה נכתבה רק בסוף המאה השניה לספירה, מקור כתבי-היד הללו הוא במיתוסים או באגדות שהתפתחו בפרק הזמן הארוך שחלף מימיו של ישוע ועד למועד חיבור הטקסטים.

אולם, בסוף המאה ה–19 אימתו ממצאים ארכיאולוגיים את מהימנותם של כתבי היד של הברית החדשה. התגליות הללו של כתבי יד מוקדמים מפפירוס גישרו בין תקופתו של ישוע לבין כתבי היד המאוחרים יותר שהיו ברשות החוקרים דאז. ממצאים אלו חיזקו את מהימנותם של כתבי הקודש בעיני המלומדים. הארכיאולוג הידוע ויליאם אלברייט, טוען: "כיום ניתן לקבוע, ללא שום צל של ספק, כי אין כל בסיס לתארך ספר כלשהו מספרי הברית החדשה אחרי שנת 80 לספירה, דהיינו כשני דורות קודם להשערה שהועלתה על-ידי הקיצוניים שבין החוקרים אשר קבעו את מועד החיבור לשנים שבין 130 ל–150 לספירה."

24,000 כתבי יד

במקביל לגילויים של כתבי הפפירוס, נתגלה מצבור עצום של כתבי יד אחרים (למעשה, ידוע כיום על למעלה מ–24,000 כתבי יד עתיקים של הברית החדשה שנמצאים ברשות החוקרים). עובדה זו הניעה את סר פרדריק קניון, חוקר כתבי יד עתיקים בעל מוניטין, לכתוב:

"מרווח הזמן בין התיעוד המקורי לבין העדות הקדומה ביותר שבידנו הוא כל כך מזערי עד להיותו כמעט חסר ערך לחלוטין. לכן ניתן להסיר כל ספק ביחס למהימנותם של כתבי הברית החדשה. גם אמינות כתבי היד והתאום שביניהם מבוססים לחלוטין."

הרופא וההיסטוריון לוקס (כותב הבשורה על פי לוקס בברית החדשה) תיעד את התקומה בנאמנות.  סיר וויליאם ראמזי שניסה במשך 15 שנה להטיל ספק באמינותו של לוקס כהיסטוריון ולדחות את מהימנות הברית החדשה, הסיק לבסוף:

"לוקס היינו היסטוריון מהשורה הראשונה… מקומו לצד גדולי ההיסטוריונים."

האם ישוע באמת קם מן המתים?

קבורת ישוע

עדי הברית החדשה הכירו היטב את נסיבות התקומה. לפי הנוהג היהודי, נכרכה גופתו של ישוע בתכריכים. כ–40 קילוגרם של משחות חניטה ריחניות, שעורבבו יחדיו עד למרקם סמיך ודביק הדומה לגומי, נמשחו על התכריכים כדי להדקם לגופה. לאחר שהגופה הונחה בקבר חצוב בסלע,  גוללה אבן גדולה מאוד שסתמה את פתח הקבר. משקל אבנים אלו היה כ–2 טון לערך. משמר רומי, הרגיל במשמעת לחימה קפדנית, הוצב לשמור על הקבר. פחד מעונש גרם לעירנות ללא פגם בעת השירות, בעיקר בעת השמירות הליליות." המשמר הצמיד לקבר את החותם הרומי, סמל לכוחה ולסמכותה של רומי.  החותם הושם על מנת למנוע את השחתתו של הקבר. כל מי שהיה מנסה להזיז את האבן מעל פי הקבר היה שובר את החותם ובכך מביא על עצמו את זעם השלטונות הרומיים.

הקבר באמת היה ריק?

ברם, הקבר היה ריק. תלמידי ישוע טענו שהוא קם מן המתים. הם דיווחו על כך שהוא הופיע לפניהם מספר פעמים במשך 40 יום, כשהוא מוכיח את קיומו באופנים ובדרכים "בהן לא ניתן להטיל ספק."  השליח שאול מספר כי באחת הפעמים נגלה ישוע בפני למעלה מ–500 איש, שרובם היו עדיין בחיים בעת ששאול כתב את הדברים הללו. עדים אלו יכלו לאמת את העובדות, או לחילופין, לסותרם. את פרשת הקבר הריק "אי-אפשר היה להכחיש משום שזכתה לפרסום רב." פול אלטוס סובר כי: "סיפור התקומה לא היה מחזיק מעמד בירושלים אפילו יום ואף לא שעה אלמלא הטענה שהקבר הריק היתה מבוססת כעובדה לכל המעוניין".

כיצד נוכל להסביר, אם כן, את עובדת הקבר הריק? האם ניתן לייחס זאת לסיבה טבעית? המשיחיים מאמינים, על סמך גודש של ראיות היסטוריות, כי ישוע הוקם מן המתים בגופו, בזמן ובמקום, על-ידי כוחו העל-טבעי של אלוהים. הקושי להאמין בכך יכול להיראות גדול אמנם, אך הקשיים המתעוררים כשדוחים טענה זאת עלולים להיות גדולים אף יותר. התיאוריות המנסות למצוא סיבות טבעיות לתקומתו של ישוע הינן חלשות למדי, ולמעשה הן רק מחזקות את אמיתות התקומה:

1. תיאוריית הקבר הלא נכון.

תיאוריה שפותחה על-ידי קירסופ לייק מניחה שהנשים אשר טענו כי הקבר ריק ניגשו בטעות לקבר אחר. אם כך, גם התלמידים שהלכו לבדוק את אמיתות סיפורן ניגשו לקבר הלא-נכון. אולם, אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי הרשויות הכירו היטב את מקום הקבר, שהלוא הן שדרשו את הצבת המשמר הרומי בכדי למנוע את גניבת הגופה. המשמר הרומי עצמו ודאי וודאי שידע את מקום הקבר כי הרי הוא נכח שם! אם אמנם טעו התלמידים באיתור הקבר אין שום ספק שהרשויות היהודיות היו ממהרות להציג את הגופה מהקבר הנכון ובכך היו שמות, אחת ולתמיד, קץ ל"שמועות" ולטענות. או שהשלטון הרומי כשרצה לוודאות שאכן הקבר ריק, היה מגלה שפשוט התבלבלו בקבר.

ניסיון נוסף להסביר את ההתרחשויות טוען שהופעותיו של ישוע לאחר התקומה היו אשליות או הזיות. לבד מהעובדה שתיאוריה זו אינה מקיימת את התנאים הפסיכולוגיים הגורמים ליצירת הזיות, היא גם אינה משתלבת עם האירוע ההסטורי. עדיין נשאלת השאלה: היכן הייתה הגופה ומדוע לא נמצאה?

2. תיאוריית ההתעלפות.

האם ישוע באמת קם מן המתים?

תיאוריה של ונטוריני שזכתה לפופולריות לפני כמה מאות שנים ושעדין מצטטים אותה בימינו, גורסת שישוע למעשה לא מת, אלא שהוא פשוט איבד את הכרתו מחולשה ואיבוד דם. כולם חשבוהו מת, אך מאוחר יותר הוא התאושש ואת זאת החשיבו התלמידים ל"תקומה מן המתים". דוד פרידריך שטראוס, חוקר ספקן שאינו מאמין בתחייה מן המתים הנחית מכה מוחצת על השערה זו:

"הסברה שיצור הזוחל מקברו 'חצי מת', חולה וחלש, הזקוק בדחיפות לטיפול רפואי, לחבישה, להתחזקות ולתמיכה, יותיר בתלמידיו רושם של שר החיים המנצח את המוות והקבר, רושם שהיה התשתית לפעילויותיהם בעתיד, סברה זו הינה בלתי סבירה לחלוטין. תחיה שכזו היה בה רק כדי להחליש את הרושם של התלמידים, להעציבם ולגרום להם מפח נפש – לבטח שלא להפוך את צערם להתלהבות ואת יראתם להשתחוות."

3. תיאוריית הגופה שנגנבה.

האם ישוע באמת קם מן המתים?

נבחן את הסברה שהגופה נגנבה על-ידי התלמידים בשעה שהשומרים ישנו. מצב הדיכאון והפחד בו היו נתונים התלמידים מספק טיעון חזק ויציב כנגד זה שלפתע פתאום, הם נהפכו מלאי אומץ וירהיבו עוז לעמוד נגד חיל המצב הרומי ששמר על הקבר, ולגנוב את הגופה. הם לא היו במצב רוח לנסות דבר כזה.

מגיב על כך ג'.נ.ד. אנדרסון, מי שהיה דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת לונדון, ראש המחלקה למשפט מזרחי בבית הספר ללימודי אפריקה והמזרח ומנהל המכון ללימודי משפט גבוה באוניברסיטת לונדון: "דבר זה נוגד לחלוטין את כל מה שאנו יודעים עליהם: את המוסר שלימדו, את האיכות המוסרית של חייהם, את התמדתם בסבל וברדיפות. כמו כן אין בסברה זו להסביר את השינוי הדרמטי שחל בהם, בהפכם מחבורה מיואשת ומפוחדת לקבוצת עדים אשר שום התנגדות לא יכולה היתה לעצור בעדם."

באותה מידה אין שום הגיון בהשערה שהרשויות היהודיות או הרומיות העבירו את הגופה. אילו הייתה הגופה ברשותם, או שידעו היכן היא, מדוע לא הקימו קול זעקה כאשר טענו התלמידים כי ישוע קם לתחייה? אם כך היה, הרי שיכלו להסביר בדיוק היכן נמצאת הגופה. ואם גם זה היה נכשל, לא היה דבר קל יותר מלהניח את הגופה על עגלה, ולהסיעה במרכז ירושלים. ראיה ניצחת מעין זו הייתה שמה קץ למשיחיות באחת ובעודה באיבה!

ד"ר ג'ון ורוויק מונטגומרי מוסיף: "אין שום הגיון בכך שהתלמידים ימציאו סיפור מעין זה ויפיצו אותו, בשעה שלכאורה היה קל כל כך לסתור אותו על-ידי הצגת הגופה." פרופסור תומס ארנולד, מרצה להיסטוריה בעל מוניטין מאוניברסיטת אוקספורד, מחבר הספר המפורסם "ההסטוריה של רומא", מכיר היטב בחשיבותן של ראיות בקביעת עובדות היסטוריות. מלומד חשוב זה אומר:

"במשך שנים רבות חקרתי תקופות היסטוריות שונות ובחנתי ושקלתי את הראיות שניתנו על-ידי כותביהם. אינני מכיר בכל ההיסטוריה האנושית עובדה המוכחת על-ידי ראיות מבוססות ומלאות יותר, מהאות שנתן לנו אלוהים כאשר ישוע מת וקם לתחייה." ברוק פוס ווסטקוט (1825-1901), מלומד בריטי אמר: "אם נצרף את כל הראיות יחד, לא נגזים בקביעה כי לא קיים בהיסטוריה אירוע הנתמך בראיות מוצקות או מגוונות יותר מאשר התחיה של ישוע. קיימת רק אפשרות אחת לסתור את מהימנות האירוע, והוא – סירוב מוחלט להאמין בהתרחשותו."

ד"ר פול מאייר, מרצה להיסטוריה עתיקה באוניברסיטת ווסטרן מישיגן, מסיק: "אם נשקול את כל הראיות בקפידה ובהגינות, על-פי עקרונות המחקר ההיסטורי, אין אנו יכולים שלא להגיע למסקנה כי הקבר אכן היה ריק בבוקר של אותו יום א' בחול המועד של פסח. עד היום לא נמצא אפס קציה של ראייה, משום מקור: ספרותי, אפיגרפי או ארכיאולוגי, שסותר עובדה זו."

חיים שהשתנו

אולם העדות המשכנעת מכל חייבת להיות חייהם של אותם משיחיים ראשונים. עלינו לשאול את עצמנו: מה גרם להם להתרוצץ מקצה עולם ועד קצהו עם המסר על משיח שקם לתחייה? אילו היו נגרמות להם בשל כך טובות הנאה כלשהן כגון יוקרה ועושר, או אילו היו זוכים למעמד חברתי גבוה יותר – יתכן והיינו יכולים להסביר הגיונית את פעולותיהם, את נאמנותם ומסירותם המוחלטת ל"משיח החי".

אולם, בתמורה למאמציהם זכו משיחיים אלו למלקות, לסקילה למוות, להיות מושלכים כטרף לאריות, לעינויים, לצליבה – כל שיטה אפשרית כדי לגרום לכך שיחדלו לדבר. הם מצידם, היו אנשי שלום, שמעולם לא ניסו לכפות בכוח את אמונתם על איש, ואף מסרו את חייהם שלהם כהוכחה הניצחת לביטחונם המושלם באמיתות המסר שלהם. גם היום, למי שמאמין בישוע המשיח, יש בטחון מוחלט כמו לאותם מאמינים ראשונים, שאמונתו אינו מבוססת על מיתוס או אגדה כי אם על עובדה היסטורית איתנה של משיח שקם מן המתים ושהותיר קבר ריק.

אולי גם יעניין אותך: