ישוע הציג פעם בפני קהל עוין את השאלה הבאה, ״מי מכם על עוון יוכיחני?״ (יוה׳ ח׳ 46). הוא לא קיבל כל תשובה. כשהציע להם להאשים אותו, הוא עמד לבחינה מדוקדקת שלהם ונמצא חף מפשע. הוא היה יכול לעודד ביקורת ציבורית כזו משום שהוא היה נקי מחטא. הוא גם אמר ש״את הטוב בעיניו [של אלוהים] אני עושה תמיד״ (יוח׳ ח׳ 29).

המודעות העצמית של ישוע לטוהר שלו היא מדהימה. הוא שונה לחלוטין מכל מה שאנחנו מכירים מהניסיון האישי שלנו. כל מאמין משיחי יודע שככל שהוא מתקרב לאלוהים, כך הוא מפתח יותר מודעו ורגישות לחטאו שלו. אבל זה לא היה כך במקרה של ישוע. הוא חי קרוב לאלוהים יותר מכל אחד אחר, ובכל זאת היה חופשי מתחושת חטא כלשהי.

הברית החדשה מספרת על הפיתויים שניצבו בפני ישוע (לוקס ד׳), אבל לא מזכירה אף פעם כי חטא. אנחנו לא שומעים אותו מתוודה על חטא או מבקש סליחה על עוול כלשהו שעשה, למרות שלימד את תלמידיו לעשות כן. נראה שלא היתה בו שמץ מתחושת האשמה שנלווית לטבע החוטא ששוכן בקרב המין האנושי. ק׳ א׳ ג׳פרסון כותב, ״הסיבה הטובה ביותר לכך שעלינו להאמין שישוע היה ללא חטא״… היא העובדה שהוא גרם לחבריו הקרובים ביותר להאמין בזה. אין בדבריו כל זכר לחרטה, כל רמז לנקיפות מצפון, כל סימן לעצב על קיומו של חיסרון כלשהו באישיותו, כל שריד לצער.

הוא לימד את תלמידיו להתייחס אל עצמם כאל חוטאים, ואמר מפורשות שליבו של האדם הוא מרושע ועקוב מכל. הוא אמר לתלמידיו שבכל פעם שהם מתפללים, עליהם להתפלל שאלוהים יסלח להם, אבל אף פעם לא דיבר או פעל כמי שמודע לכך שעשה דבר מה שלא היה רצוי בעיני אלוהים.

עדות נוספת היא זו של א׳ א׳ גארווי, שאומר, ״אם היה בקרבו של ישוע חטא סמוי כלשהו, או אפילו זכר של חטאים מן העבר, היתה זו עדות לחוסר רגישות מוסרי, שעומד בניגוד גמור להבחנה המוסרית החדה שעולה מהדברים שהוא לימד״ .

עדותם של חסידיו

הכתובים חושפים את חוסר העקביות של כל הדמויות שעליהן הם מספרים. אף אחד מהגיבורים היהודיים לא מוצג כשהוא נקי מפגם, אפילו לא דוד, המלך הדגול ביותר של ישראל, או משה, שהושיע את עמו ממצרים. גם הברית החדשה מתארת את חסרונותיהם של השליחים, כמעט בכל ספר, ובכל זאת אנחנו לא מוצאים אפילו עדות אחת לקיומו של חטא בחייו של המשיח. עובדה זו מדהימה עוד יותר כשמבינים שישוע היה מוקף בתלמידיו רוב שעות היממה, במשך שלוש וחצי שנות פעילותו.

כשלוקחים בחשבון את העובדה שהתלמידים חיו לצידו של ישוע באותה תקופה, ושהמורשת היהודית שלהם שמה דגש על הטבע האנושי החוטא ועל הצורך בגאולה מיד שמים, מדהים עוד יותר שהם לא מצאו אף פגם באדונם. אין ספק שהם היו מבחינים בצעד שגוי אחד לפחות שישוע עשה בזמן שהם שירתו לצידו, אבל עדותם מלמדת שהם לא מצאו בו כל שגיאה כזו.

במערכת היחסים ההדוקה שלהם איתו, הם אף פעם לא מצאו אצלו את החט¬אים שהיו בהם עצמם. הם עיצבנו זה את זה, רטנו והתווכחו, אבל אף פעם לא ראו את הדברים האלה אצל ישוע. הרקע היהודי הקפדני שלהם היה מקשה עליהם לומר שישוע הוא ללא חטא, אלא אם כן הוא אכן היה כזה. חבריו הקרובים ביותר של ישוע ־ שמעון כיפא ויוחנן, העידו על כך שלא היה בו חטא:

  •  פטר״א א׳ 19 ־ ״כי אם בדם יקר של שה תמים שאין בו מום, בדמו של המשיח״.
  • פטר״א ב׳ 22 ־ ״אשר חטא לא עשה ולא נמצאה מרמה בפיו״.
  • יוח״א ג׳ 5 ־ ״אתם יודעים שהוא נגלה כדי לשאת את חטאינו, ובו אין חטא״.

פסוקים אלו, כמובן, מתאימים לנבואת ישעיהו הנביא בפרק נ"ג אודות כך שהמשיח צפוי להיות ללא פגם "עַל לֹא-חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו". (פסוק ט)

עדותם של שונאיו

אחד האנשים שנצלבו ליד ישוע העיד על כך שלא היה בו חטא. בלוקס כ״ג 41 מסופר שאחד הגנבים גער בחברו ואמר, ״האיש הזה לא עשה שום רע״. גם פילטוס מצא שישוע חף מכל פשע. אחרי שחקר אותו ובדק את האשמות השווא שהובאו נגדו, הוא אמר לראשי הכוהנים, לשרים ולעם, ״הבאתם אלי את האיש הזה כמדיח את העם, והנה אני חקרתי אותו לעיניכם ולא מצאתי באיש הזה כל אשמה מן הדברים שאתם מאשימים אותו״ (לוקס כ״ג 14). ואחרי שההמון הזועם תבע שפילטוס יצלוב את ישוע, פילטוס, שהתקשה להאמין למשמע אוזניו, שאל, ״אבל מה רעה עשה זה? לא מצאתי בו כל אשמה מחייבת מוות״ (לוקס כ״ג 22). שר המאה הרומי שעמד ליד צלבו של ישוע הכריז, ״באמת, האיש הזה היה צדיק!״ (לוקס כ״ג 47).

שונאיו של ישוע העלו נגדו האשמות לעיתים קרובות, בניסיון למצוא בו אשמה כלשהי. אבל הם אף פעם לא הצליחו להביא להרשעתו (מרקוס י״ד 56-55). מרקוס מספר על ארבעה מקרים כאלה (ב׳ 1 ־ ג׳ 6). במקרה הראשון, אויביו של ישוע האשימו אותו בגידוף מכיוון שסלח על חטאיו של אדם מסוים. אבל, אם ישוע היה אלוהי, הרי שהיתה לו הסמכות לסלוח על חטאים.

ההתכחשות העצמית המוחלטת הזו של ישוע בשירותו של אלוהים ולמען בני האדם היא מה שהכתובים מכנים אהבה. באהבה אין כל רווח אישי. המהות של אהבה היא הקרבה עצמית. האדם הגרוע ביותר מתקשט בניצוצות ארעיים של אצילות כזו, אבל חייו של ישוע הקרינו אותה בזוהר שלא דעך מעולם. ישוע היה נטול חטא מכיוון שהוא היה נטול כל אנוכיות. חוסר אנוכיות כזה הוא האהבה בהתגלמותה. ואלוהים הוא אהבה.

במקרה השני הם הזדעזעו כשראו את ישוע יושב בחברת אנשים ״טמאים״ ־ חוטאים, מוכסים, זונות וכיוצא באלה. רבים מקרב הרבנים חשבו שצדיקים צריכים להימנע מחברת אנשים כאלה. אבל ישוע ענה על הטענה הזו ותיאר את עצמו כרופא שבא לרפא את החוטאים (מרקוס ב׳ 17).

במקרה השלישי הואשם ישוע בהפצת גירסה שטחית של היהדות, שכן הוא ותלמידיו לא צמו כמו הפרושים. ישוע הגיב ואמר שכל עוד הוא עם תלמידיו, אין כל צורך שיצומו. אבל כשיעזוב, הצום יהפוך לאחד ממנהגיהם.

ובמקרה האחרון, טענו הרבנים שהוא הפר את המסורת שאוסרת עבודה בשבת, כשריפא אנשים וקטף שיבולים ביום זה. אבל ישוע הגן על עצמו בהצביעו על הטעות שבמסורות שלהם. אין ספק שישוע ציית לתורת אלוהים. יחד עם זאת, מאחר שהוא ״אדון השבת״, הוא בחר שלא לציית למסורות של בני אדם, שלמעשה הקלו ראש בפירוש האמיתי של תורת אלוהים ובמטרתה המקורית.

עדותה של ההיסטוריה   חייו הטהורים ונטולי החטא של ישוע משכו גברים ונשים זה למעלה מ־2,000 שנה. חייו עמדו במחקר ביקורתי, ושבו את מחשבותיהם ואת ליבם של בני אדם מכל שכבות האוכלוסייה ומרקעים דתיים שונים. לדוגמה, באיסלאם ישוע נתפס כנקי מחטא. לפי הקוראן (מרים, פ׳ י״ט), המלאך גבריאל אמר למרים שבנה, ישוע, יהיה ״זך״, כלומר, נקי מחטא.

ההיסטוריון פיליפ שאף אומר שישוע ״הוא קודש הקודשים של האנושות״. ״מעולם לא התהלך עלי אדמות יצור טהור ממנו. הוא לא פגע באיש, לא ניצל איש. הוא מעולם לא אמר מילה שלא היתה במקומה, הוא מעולם לא עשה מעשה שגוי״. ״הרושם הראשון שנוצר אצלנו כשאנחנו קוראים על חייו של ישוע הוא של חפות מושלמת מפשע ומחטא, בתוך עולם מלא חטא. לו, ורק לו, היתה ילדות טהורה ומושלמת, שלא הוכתמה בנערותו ובבגרותו. זו הסיבה שהסמלים של שה ויונה מתאימים לו״.

״במילה אחת, השלמות המוחלטת שלו מעלה את אופיו מעל להישג ידו של כל אדם אחר, והופכת את אופיו ליוצא מן הכלל, לנס מוסרי בהיסטוריה״. ״הוא ההתגלמות בבשר של אמות המידה המושלמות של מוסריות וקדושה, הדגם הנעלה ביותר לכל מה שהוא טהור וטוב ואצילי בעיני אלוהים ואדם״.

פיליפ שאף אומר, ״ככל שאדם הוא טוב וקדוש יותר, כך הוא מודע יותר מאי פעם לצורך שלו בסליחה, ומבין עד כמה הוא לוקה בחסר בהשוואה לאמות המידה הלא מושלמות שלו של שאיפה למצוינות. אבל ישוע, שהיה לו טבע כמו שלנו ושעמד בפיתויים כמונו, לא נכנע מעולם לפיתוי; מעולם לא היתה לו סיבה להתחרט על מחשבה, מילה או מעשה כלשהם; הוא מעולם לא נזקק למחילה או לתיקון; הוא מעולם לא הפר את ההרמוניה בינו לבין אביו שבשמים. כל חייו היו רצף אחד של מעשים שהעידו על הקדשה עצמית לכבודו של אלוהים ולרווחה הנצחית של בני האדם".

עדותם של ספקנים ומבקרים

הפילוסוף הצרפתי ז׳ק רוסו (דאיסט) אמר: ״כשאפלטון תיאר את דמותו של האדם הצדיק שהוא ראה בעיני רוחו, [הצדיק] שכורע תחת עומס כל העונשים וכובד האשמה אבל ראוי לגמול הנעלה ביותר על מוסריותו, הוא תיאר במדויק את דמותו של ישוע״.

ווילבור סמית כותב: "אפילו דוד שטראוס, המתנגד החמור ביותר לכל המרכיבים העל טבעיים של הבשורות, על כל הביקורת הנוקבת, המבריקה והמרושעת שלו, על כל ההכחשות הגורפות שלו לכל דבר שעולה ממנו ריח של נס, נאלץ להודות לפני מותו בכך שבישוע קיימת שלמות מוסרית. ״ישוע הזה… הוא רמות אמיתית, לא מיתוס; הוא אדם אמיתי, לא רק סמל… הוא המופת הנעלה ביותר של דת שהדעת האנושית יכולה להעלות על הדעת; ואיש אינו יכול להגיע לרמה של חסידות מושלמת בלי שישוע ישכון בליבו״."

לסיכום, שלמות ללא חטא וחפות מושלמת מחטא הן מה שהיינו מצפים למצוא באלוהים שלבש בשר, ואת זה אנחנו מוצאים בישוע המשיח. הנחת המוצא והעובדות מתאימות זו לזו״.

 

עשויים גם לעניין אותך: