גדלתי בבית יהודי-חרדי, זיכרונות ילדותי הראשונים הם הורי אשר קמים כל בוקר כדי להקדיש זמן רב לקריאת התפילות, גם אם היה זה בשלהי החורף הקר, עוד לפני שהבעירו את האש באח, היו מקפידים על תפילת השחרית. ולמי שהיה מתבונן מבחוץ, היו אלו אנשים מסורים לאלוהים ויראי שמים.

מגיל חמש ועד גיל חמש עשרה למדתי בבתי ספר אורתודוקסים, רב אחד אף שינן ולמד עמי את התורה כולה בעל פה. לאחר מכן המשכתי ללמוד בגימנסיה, למדתי לימודים קלאסיים (חילוניים). בסיום לימודיי התחלתי לעבוד בעבודה פקידותית בבית חרושת כאשר העובדים היו יוצאים לבלות אחרי שעות העבודה ואני הייתי מצטרף אליהם, התחלתי ליהנות מהתענוגות שלעולם הגשמי היה להציע. על אף שהמשכתי ללכת לבית הכנסת מידי שבוע, באופן מעשי הפסקתי לעקוב אחרי מסורת אבותיי.

מאוחר יותר, מצאתי את עצמי ב"Hebrew Union College"  שבסינסנאטי, אוהיו שבארה"ב, זאת בעקבות החלטת הורי לשלוח אותי להמשיך את לימודי שם. לאחר שבע שנים סיימתי את חוק לימודי ובדרך גם השלמתי תואר ראשון בספרות, ארבע שנים מאוחר יותר כבר החזקתי בתואר השני כאשר למדנו את התנ"ך יחדיו ותרגמנו אותו מעברית לשפה המקומית, למדנו את ההיסטוריה היהודית מראשיתה ועד ימינו בדגש על התורה שבעל פה.

לאחר מכן המשכתי ללמוד והוכשרתי לרב, אני זוכר את הטקס הגדול בו הוסמכתי. לאחריו כיהנתי כרב במשך עשר שנים תמימות. בתקופה זו, רכשתי ידידים רבים והרגשתי כי המון אנשים מסביבי רוכשים לי כבוד, אהדה ואהבה. בשבתות נהגתי לדבר על שאלות החברה, תעשייה, כלכלה, על אמונה באלוהים, על תרבות, על המוסר ביהדות ועוד… בדרשות שלי דרשתי על פרשת השבוע ועל ההפטרה, כמו כן לימדתי בימי ראשון משמונה בבוקר ועד חמש בערב וזאת עם הפסקה בודדת בת שעה לארוחת צהריים.

בשנת 1895 התקיימה סדרה של הרצאות בקהילה מקומית, כאשר מנהיגים רוחניים מעדות שונות התאספו על הדוכן והסבירו את אמונתם כל אחד בתורו. עמדתי בגאוותנות מול הקהל והסברתי מדוע אני, כיהודי, לא יכול להאמין בישו הזה שלהם כמשיח ומושיע שלי. התגאיתי ביהדות הרפורמית שלעומת הזרמים האחרים ביהדות, לא ראתה צורך בקורבן עבור חטאים, כפי שהתורה מחייבת. כאמור, היהדות הרפורמית היא זרם המתבסס על אתיקה שמסבה כוח להשקיט את המצפון על ידי צדקנות, מעשים טובים ושביעות רצון עצמית. באותה העת ישבה בקהל אישה זקנה וחביבה, מאמינה משיחית. גאוותנותי הדהימה אותה עד כדי כך שהיא החלה, בוא במקום, להתפלל בליבה לאלוהים שיפתח את עיני ליבי למשיח שלי.

עד לאותה העת הייתי מאושר בחלקי ומאורח חיי, הייתה לי אישה יפיפייה ואינטליגנטית, הייתי הרב של בית הכנסת "בני ישורון", הייתה לי דירה יוקרתית, הכנסה מרשימה ועמדה חשובה בקהילה היהודית. הייתי חלק ממועדון "היום הזה" ואף השתתפתי בלשכת "הבונים החופשיים" המקומית בדרגה בכירה. אט אט הייתי למרצה-אורח בעל שם. ממועדוני נשים קטנים ובתי ספר ועד לארגונים וכנסים גדולים. מי שהיה מבקר בספרייתי היה מגלה ספרייה עשירה במידע, אפילו הייתי מתכתב עם הסופר האהוב עלי, בוב אינגרסול שאת כל ספריו קראתי. בכל הזדמנות הייתי מוזמן לנאום במעמד כזה או אחר. הייתי הולך עם אשתי למופעים וקונצרטים מפוארים, נהנה משני המשרתים הנאמנים שבביתנו, מבתנו רוז ומהתינוק האהוב שלנו, חיי בהחלט היו חיים כאלה שלא מעט אנשים היו יכולים רק לחלום לעצמם.

יום בהיר אחד, כל זה נפסק כאשר לפתע חלתה אשתי במחלה ממארת בעוד הטיפולים של הרופאים והמומחים הגדולים לא עזרו במהומה. היא נפטרה והשאירה אותי, אלמן ומדוכא. לאחר ההלוויה מסרתי את בתי, רוז, לחותנתי ופרסמתי מודעת דרושים לסוכנת-בית שתעשה את עבודות הבית שאשתי הייתה עושה. מצאתי את עצמי אדם אומלל, לא הצלחתי לישון עוד, הייתי מסתובב ברחובות העיר ולא הצלחתי לברוח מהחלל שנוצר בליבי. כל חלומות הקריירה המדהימה שלי וחיי המשפחה המוצלחים שלי התנפצו לרסיסים, לא ידעתי איפה למצוא ניחומים, הרמתי את ראשי לשמים וזעקתי לעזרה בשם אלוהי אבותיי, אך השמים שתקו, כך לפחות חשבתי. איך עוד יכולתי, כרב בית כנסת, לנחם את הבאים אלי בעוד בעצמי, חיי מוצפים בייאוש.

החלטתי שעלי למצוא פתרון, ניסיתי להיכנס לתוך הניו אייג', אם כי במהרה גיליתי כי מדובר בכזב שאינו מבוסס על דבר. השתתפתי בדיוני תיאוסופיה, אך גם שם לא מצאתי פתרון. לכל כיוון שפניתי מצאתיו חסר תועלת, הרגשתי כמו איוב "יָמַי קַלּוּ מִנִּי-אָרֶג וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה" (איוב ז':ו').

שנתי העשירית ברבנות עמדה בסופה ולכן החלטתי שלא להמשיך לכהן עוד כרב ולכן הגשתי את התפטרותי. רציתי לחקור ולדעת עוד בנוגע לשאלת הייאוש שאפפה אותי, ולכן פניתי אל המקורות הנשכחים, אל התנ"ך.

תחילה, למדתי על התנ"ך דרך היהדות-המסורתית, אך היא לא הצליחה לענות לשאלותיי ולא השביעה את ליבי, החלטתי לנסות משהו שונה. ניסיתי להשוות בין התנ"ך לברית-החדשה, קראתי, למדתי, שיננתי והגיתי. היה פרק מסוים אחד שהשאיר עלי רושם מיוחד, פרק נ"ג בספר ישעיהו הנביא בתנ"ך, ובעיקר פסוק י"א: "מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים וַעֲוֹלנֹתָם הוּא יִסְבֹּל".

כאן, היה האזכור היחיד למושג "צדיק עבדי" בתנ"ך שהצלחתי למצוא. לא בשום מקום אחר מצאתי "צדיק עבדי" בכל התנ"ך. דוד עבדי, ישעיהו עבדי, דניאל עבדי, אבל לא צדיק עבדי, מי הוא אותו "צדיק עבדי" שאלתי את עצמי, מי הוא העבד הצדיק הזה? אל מי מתייחס הנביא, טענתי שיהיה מי שלא יהיה, דבר אחד בטוח, לא יכול להיות שמדובר בעם ישראל, שהרי אלוהים מכנה בפי אותו הנביא את עם ישראל כ"הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת-יְהוָה נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר" (ישעיהו א':ד'). השאלה הזאת המשיכה להטריד אותי במשך זמן…

כפתרון, שיערתי כי בטח מדובר בנביא ישעיהו עצמו, אך עד מהרה התבדיתי כי אין זה כך, שהרי הוא בעצמו הודה "כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי" (ו':ה').  אז מי בכל זאת הוא אותו עבד צדיק?

כשקראתי את פרק נ' בספר ישעיהו הנביא גיליתי את הביטוי הבא: "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק" (נ':ו'). מי הוא זה שנתן את הגב שלו, מרצונו, לסבול מכות. הבנתי  שמפני שבתחילת הפרק נאמר "כֹּה אָמַר יְהוָה", שזה הוא אלוהים שמדבר. האם אלוהים נתן את גבו למכים? ולמה? האם בכלל יש לאלוהים גב? "פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק", מי התעלל בו ככה ולמה? הרגשתי מבולבל, האומנם נשא אלוהים את כל המאפיינים האנושיים הללו? המשכתי לחקור – פרק ק"י בספר תהילים, פסוק א' "נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי…" דוד המלך כותב כי אלוהים בכבודו ובעצמו קורא לצאצא של דוד "אדוני", למה שאלוהים יקרא למישהו "אדוני"?

במבוכתי הגעתי להחלטה לחקור את כל ספר ישעיהו מההתחלה ועד הסוף, נעצרתי בפרק ט' "כִּי-יֶלֶד יֻלַּד-לָנוּ בֵּן נִתַּן-לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל-שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי-עַד שַׂר-שָׁלוֹם." (פסוק ה') – הפסוק בלבל אותי לחלוטין! הרי הדובר בקטע הוא אלוהים בעצמו (לפי ח:כ"ד), קודם לכן אלוהים קרא לעצמו אדוני, ועכשיו אלוהים לא רק מדבר על עצמו ברבים אלא גם מדבר על כך שיש לו ("לנו") בן?! כל זאת הזכיר לי את "תורת-השילוש" ומיד נכנסתי לעימות עם רעיון זה, שהרי אנחנו היהודים מחשיבים זאת לעבודת אלילים, אנחנו חיים לאור המשפט הידוע "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד". תורת האלוהות מבוססת אצלנו על המילה "אחד", ועליה בנויה כל השקפת העולם של היהדות. מאז ומתמיד לימדו הרבנים כי משמעותה של המילה "אחד" היא "יחיד", זאת אומרת איחוד שהוא מוחלט ולא ניתן לפרקו. אך כל זאת עמד בניגוד לתיאורי התנ"ך את אלוהים, אותו האלוהים שדיבר על עצמו ברבים, קרא לעצמו "אדוני", ודיבר על "בנו".

החלטתי לחקור את משמעות המילה "אחד" בתנ"ך בלבד, מצאתי כי משמעות המילה אחד שונתה במהלך הדורות על ידי רבנים שקדמו לי, ושבתנ"ך משמעות המילה אחד היא "אחדות מורכבת", השפה התנ"כית מציירת זאת בכמה מראי מקום, לדוגמא: משה שלח שנים עשר מרגלים לארץ ישראל וכשהם חזרו הם נשאו אשכול ענבים גדול אחד "מוט בשניים" מאות של ענבים היוו אשקול אחד. לאחר מעשה הנבלה והכלימה שנעשה בפילגש בגבעה קמו אחר עשר השבטים הכועסים על שבט בנימין, כארבע מאות אלף לוחמים, מלוכדים "כאיש אחד". שוב פעם השפה התנ"כית משתמשת במילה אחד לא כיחיד אלא כמורכב. אדם וחווה בספר בראשית "היו לבשר אחד", שוב פעם דוגמא לשימוש התנ"ך במילה "אחד" – אחדות הניתנת לפירוק.

כשאלוהים גילה את עצמו לאברהם אבינו, הוא עשה זאת כ"אל שדי", האות הראשונה, האות "ש", מורכבת משלושה ענפים מאוחדים, אות זו מופיעה על כל מזוזה בכל בית יהודי – כל יהודי מלומד יודע כי מיוחסים במסורת היהודית שלושת הענפים כמסמלים את האלוהות, כאשר כל ענף מסמל אישיות אחת ושלושתם מלוכדים יחדיו לאחדות מורכבת אחת.

שאלה חדשה הטרידה אותי, שאלה בעקבות שאלה, שאלה ועוד שאלה, אך תמיד את התשובות מצאתי בתנ"ך. הרגשתי בטוח בתגליתי החדשה ולכן קראתי לאלוהים: "אלוהים, אני מאמין שאתה, בישוע, כיפרת בעדי. אני מאמין שאתה בדמותו של המשיח מתת במקומי, אני מאמין שאתה מגן עלי. מעכשיו והלאה הודה בפומבי שישוע הוא המושיע שלי ואדוני". ואכן כך, אחרי חיפושים ארוכים שוכנעתי, אותו "עבדי הצדיק" הינו המשיח, ישוע המשיח.

ב30 למרץ 1904 הצהרתי בפומבי על אמונתי בישוע המשיח. התרכזתי בלימוד כתבי הקודש ואלוהים פעל בי והוכיח את נאמנותו, אם הייתי מוכרח לכתוב את כל מה שעשה אלוהים בחיי מאותו יום, על טובו וחסדו, הייתי ממלא ספרים שלמים! במשיח ישוע, מצאתי את הנחמה האחת והיחידה לחור שחולל בליבי, נחמה נצחית וחיה – לא עוד ייאוש!

כרב, בעבר השתוקקתי לתת לנואשים מעט תקווה ונחמה, אבל איך יכולתי להעניק זאת לזולתי אם לי עצמי לא היה? יכולתי להעניק אהדה, אך זאת לא הספיקה למיוסרים ולמיואשים. לעומת זאת כמה מספקים ורבי-פאר הם דברי המשיח ישוע אל שבורי-הלב: "אנוכי התקומה והחיים, כל המאמין בי יחיה גם אם ימות, וכל החי המאמין בי – לא ימות לעולם". או "אמן אמן אומר אני לכם – כל השומע את דבריי והמאמין בזה אשר שלחני – יש לו חיי העולמים ולא יעמוד למשפט כי אם עבר ממוות לחיים!"

החיים הנצחיים הם ממקור אחד בלבד – והוא ישוע, המשיח היהודי, המשיח שלנו! איזו בשורה טובה כמים חיים יש לנו!

הרב ורטהיימר נהנה מחיי פאר וחיי כבוד כרב ידוע. היה עליו ליפול על הקרשים על מנת שישוע, בכבודו ובעצמו, יוכל להרימו לפאר ולתכלית שלא הייתה כמותה עבור הרב. רק כשהרב ורטהיימר היה במצוקה, הבין שהמסורת אינה הפתרון לחור שבליבו. אז, נאלץ להרים קולו לשמים ולדרוש את אמת אלוהיו. – האם לך יש את האומץ לפנות אל אלוהים ולבקש ממנו את האמת שלו?

 

עשויים גם לעניין אותך: