באתי לעולם ישירות לתוך הבלגאן של מלחמת העולם הראשונה. בעוד אנשים מסביב גוועים ברעב, אני עצמי נולדתי למשפחה חסידית משושלת רבנים מיוחסים. על אף שהורי לא היו עשירים במיוחד, הם השקיעו בי ובאחיי בכך ששלחו אותנו לבתי המדרש היקרים ביותר. היה זה חלומו של אבי לראות אותי ואת שלושת אחיי מכהנים כרבנים בארץ ישראל.

ל"חדר" הגעתי בגיל שלוש. בגיל שבע כבר דיברתי וקראתי עברית באופן שוטף. בגיל תשע למדתי את החומש מלימודיו של רש"י, וכך גם הכרתי את התלמוד. בהיותי בן אחת עשרה התלמוד היה הספר השולט על כל שאר ספרי הלימוד שלי, כך גם היה בשנים הבאות… בגיל שלוש עשרה עליתי לתורה.

כאמור, בית הורי היה מאוד קיצוני בדתיות ובמסורת ששמרנו. אבי שהיה רב, נהג ללכת שלוש פעמים ביום לתפילה בבית הכנסת. שחרית, מנחה ומעריב. את כל חיינו התאמנו לתלמוד, כל מצווה וכל הלכה הייתה מותאמת לרצונו של התלמוד, היה זה רצונו של אבי שנהיה לרבנים חרדים כמוהו.

גרנו בעיירה מחוץ לוורשה שבפולין, חיינו חמש מאות משפחות יהודיות ושמונה מאות משפחות פולניות שאינן יהודיות, ביניהם לבנינו הפרידה חומה אדירה וחזקה בעלת ארבעה שלבים שמנעה מאיתנו להתערבב, החומה לא הייתה מאבנים, אלא הייתה זו חומה רוחנית. השלב הראשון בחומה: חליפות כפתנים שחורים מסורתיים וכובעי שטריימל שחורים גדולים, היה אסור לנו להתלבש בהתאם לאופנה, כפי שהפולנים היו מתלבשים. השלב השני: יידיש הייתה שפתינו, בעוד פולנית שפתם. השלב השלישי: חיי החברה, כמו חיי הדת סבבו את בית הכנסת, לעומת הפולנים שהיו ברובם המכריע קתולים.

והשלב הרביעי: לנו היו עסקים זעירים, חייטים, סנדלרים וכיוצא בזאת, בעוד הפולנים עבדו כפקידים ברשויות ובעיריות, תפקידי פקידות ממשלתית כלשהי הייתה אסורה על היהודים.

כמובן שהיו עוד הבדלים ביניהם לבנינו, מנהגים שונים, אורח חיים שונה, התנהגות שונה, תחביבים שונים וכמובן מראה חיצוני. אפשר לומר שחיינו כשני עמים שונים במחוז אחד, אכלנו אותו האוכל ונשמנו את אותו האוויר הצלול, אך ההרגשה הייתה כאילו שחיינו אלפי קילומטרים אחד מן השני.

כשהייתי בן שש יצאתי לבדי לטיול מחוץ למתחם היהודי, פתאום חלפה לידי אבן ואיתה נשמעה צעקה "יהודי! יהודי!". כילד, עדיין לא הבנתי שכיהודי אני אמור לשנוא את הפולני חסר הנשמה והפולני אמור לשנוא אותי. לפיכך, נבהלתי ורצתי הביתה לאימי בבהלה וסיפרתי לה את אשר קרה.

"למה הילד הזה זרק עלי אבן? למה הוא צעק עלי "יהודי!"? בחיי לא פגשתי אותו, למה הוא שונא אותי?" שאלתי את אימי. "הוא נוצרי! והנוצרים הם שונאי ישראל! למרות שהוא לא מכיר אותך, אתה האויב שלו והוא האויב שלך!" ענתה לי אימי. "אבל למה הוא האויב שלי?" דחקתי באימי. "הוא מאמין במה שלימדו אותו, אם זה הכומר בכנסייה, המורה בבית הספר או המשפחה בבית – כולם מלמדים אותו לשנוא את היהודים, אין סיבה של ממש מעבר לכך. אבל כשהמשיח שלנו יגיע, אנחנו אלה שנהיה לשולטים, נחייה בארץ ישראל ואף אחד לא יציק לנו יותר." ענתה אמי בסיפוק. "רגע! אבל מתי המשיח יבוא?" הקשתי על אמי. "אנחנו לא יודעם מתי, אבל אנחנו יודעם שכאשר הוא יבוא, כל הסבל שלנו מהנוצרים ייפסק." מאז ולמשך כל חיי, התקווה למשיח ליוותה אותי, היא זאת שנתנה לי את הכוח לסבול את ההשפלות מידיי שכניי הקתולים.

מגיל שלוש עשרה ועד גיל עשרים ושתיים למדתי בבתי מדרש שונים, בכולם התעמקתי בתלמוד כיעד עיקרי. התלמוד שבתוכו 60 ספרים דנים בתחומי יומיום שונים, נישואין, גירושין, נזקין, חגים, תפילה, חקלאות ועוד… השיטה של התלמוד להגיע למסקנה נקראת "וויכוח ופלפול". רב אחד יטען כי במידה והביצה נולדה ביום טוב, היא כשרה, בזמן שאחר יטען שהיא טרפה. התלמוד כולו עוסק בוויכוחים בסגנון הזה, בסודות, במטפיסיקה (על טבעי) ופולקלור (מנהגי המסורת).

כתלמיד ישיבה שיננתי ולמדתי בעל פה שמות רבנים רבים, כמו כן אין ספור ספרים שנכתבו ב1800 שנה האחרונות המנסים לפרש את התלמוד, ביניהם המפורסמים ביותר, רש"י, ראש, תוספות ורמב"ם. היה כלכך הרבה ללמוד ורציתי לדעת בעל פה כמה שיותר, ביליתי את כל חיי בתוך התלמוד, לא היו לי עוד תחביבים אף לא הורשתי ללמוד לימודים חילוניים. לא היה לי כל קשר עם מתמטיקה, גיאוגרפיה וכדומה, אך מה שכן, כבר בגיל עשרים ושתיים נחשבתי ללמדן חריף ובקי ביותר בכל הקשור לתלמוד.

מלחמת העולם הראשונה בראשון לספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, אז כבר כיהנתי כרב ובדיוק התכוננתי לחתונה שלי, בניתי לעצמי תוכנית לעלות לישראל וללמד שם תלמוד בבתי מדרש, רעיון נוסף שהיה לי כגיבוי היה להגר לדרום אמריקה, שם נודע לי כי היה מחסור ברבנים. אך המלחמה סיכלה את כל הרעיונות שלי, בעצם, החיים שלי, כפי שעתיד הייתי ללמוד, היו בסכנה.

ברביעי לספטמבר כבר נכנסו חיילים גרמנים לעיירה שלנו. החיים הפכו לסיוט, כל היהודים היו כנידונים למוות במשפט שדה. לא ניתן לתאר במילים את ההרגשה שחווינו וחוו שאר היהודים, במשך שש שנים הנאצים רצחו כשישה מיליון יהודים, ביניהם מיליון ילדים, שליש מהיהודים עלי אדמות נעלמו לפתע, אדמת אירופה הייתה רטובה, רטובה מדמם של היהודים. פה ושם ידענו על משפחות נוצריות שהחליטו, בניגוד להיגיון, להסתיר בביתם יהודים ולהגן על משפחותיהם, מספרם של חסידי אומות העולם הללו היה קטן.

במאי 1945 נגמרה המלחמה, הנאצים הובסו, ישראל קיבלה עצמאות ואט אט נבנתה מדינה ליהודים בארץ ישראל. אך אני איבדתי את כל משפחתי וחבריי בשואה. התחלתי לחפש תשובות, בעיקר לשאלה "למה?", כשיצאתי ממחנה הריכוז פרסמתי הודעות בתקווה למצוא מישהו מקרוביי, נעזרתי בעיתונים ובארגונים שונים, לאכזבתי גיליתי כי כולם נספו בשואה, השד הנורא הזה, האידיאולוגיה הנאצית, השאירה אותי לבדי.

תודות להלם שבו הייתי שרוי, עדיין לא הקלתי לחלוטין את העובדה שלאט לאט החלה לחלחל בי, אני לבד. לא שייך לשום מקום, לא שייך לאף אדם, ללא בית, ללא משפחה, ללא חברים. מצאתי את עצמי בעולם זר. חיפשתי חברים חדשים, אבל זה לא הרגיע את הגעגוע שלי למשפחתי ולחבריי, הייתי כה מיואש ומאוכזב, הרמתי את ראשי לשמיים ושאלתי את השאלה הנשאלת ביותר על ידי יהודים: "למה?". מחשבות החלו להציף אותי, אם באמת יש אלוהים, למה הוא נתן למיליון ילדים תמימים להירצח כך? איפה היה בעוד עמו הנבחר נרצח?

ארצות הברית מאחר ונשארתי לבד בפולין, החלטתי להגר לארצות הברית, הייתי בטוח שמעבר לארץ חדשה יקל עלי ויעזור לי לשכוח את כל מה שקרה ובכך להתחיל את חיי מחדש. אך זה לא היה כלכך פשוט, תחילה היה עלי לעבור דרך גרמניה שזה עתה הובסה, בחלקה המערבי ישב הצבא האמריקאי. הצטרפתי לארגון ציוני שפעילותו המרכזית היה להעביר יהודים מפולין למדינות אחרות, ומשם להגר לישראל או להצטרף למשפחותיהם שבארצות הברית.

באפריל 1946 הגעתי למחנה פליטים יהודי בגבול הגרמני-אוסטרי. התחלתי לעבוד כרב במחנה זה. כמו כן היה עלי להיות עורך עיתון פליטים. ב1952 מצאתי את עצמי בארצות הברית, הועסקתי כמשנה לרב הקהילה היהודית בעודי לומד אנגלית.

כמו כן עבדתי כמורה לתלמוד במדרשה, אך דווקא שם התחוללה מלחמה כבדה בליבי, השאלה הטרידה אותי יותר ויותר, איפה היה אלוהים בשואה?

במדרשה לימדתי דברים שעצמי לא הייתי בטוח עוד באמיתותם. למדתי שאם נרצה לנצח את אויבינו, עלינו לשמור את קדושת השבת, אך בתוכי ידעתי שהסיבה לא טמונה בכך. לא היה לי בטחון או הוכחה שמה שאני בעצמי מלמד בכלל נכון, איבדתי את האמונה שלי בכל האגדות התלמודיות, אחר כך גם איבדתי את האמונה שלי בחוקיו ובאמיתות וויכוחיו. התחלתי לוותר על המסורת ולהתחיל לחפש אחר האמת, אך לא ידעתי היכן להתחיל.

כאמור, בכל חג אנו כיהודים הולכים לבית הכנסת להתפלל, תוך וידוי החטאים שלנו ובקשת סליחה מאלוהים, אנו אומרים אמרות כגון "מפני חטאינו גלינו מארצנו", הוידוי הוא מרכיב חשוב ביותר בתפילותינו. הסידור שלנו מונה חטאים שונים שעלינו להתוודות עליהם בתפילותינו בכל יום, אם כי יום התפילה והוידוי הרציני ביותר הוא יום הכיפורים, בו חייב כל יהודי מעל גיל שלוש עשרה לצום בהכותו ארבעים וחמישה פעמים על חטא, לאחר הוידוי כולם שרים יחדיו "סלח לנו!".

כשהתפללתי בדיוק את התפילות הללו, הרגשתי אומללות ותסכול מפני שידעתי שלפי התנ"ך, וידוי לבדו לא מספיק כדי לקבל סליחת חטאים. ידעתי שאלוהים הציב תנאי בתורה לקבלת סליחה על חטאינו – הקרבת קורבן. ספר ויקרא מפרט במדויק את עניין זה.

בהתאם לזאת לא הייתי משוכנע כלל אם אלוהים מייחס משמעות כלשהי לתפילות יום הכיפורים, זאת משום שידעתי מצוין, ששעה קלה אחרי סיום יום הכיפורים, סיום הוידויים והצום, אנו חוזרים באופן מיידי לחיינו הישנים וכך גם לחטאינו, אם כך יש לנו צורך דחוף בשינוי הגישה שלנו כלפי אלוהים, שינוי הלב.

הרגשתי חוסר סיפוק מהמצב הרוחני שלי. כעת כבר לא הייתה לי כלל עוד אמונה באנושות וגם לא באגדות ובמסורת של התלמוד. הרגשתי אומלל מכיוון שאני, רב, לימדתי משהו שאני בעצמי לא האמנתי בו. גם ידעתי שכל ההלכות, כל הויכוחים והפלפולים, הטיעונים שנשמעו כה טוב והפירושים השונים, הם כבר כלא רלוונטיים לתרבות ולתקופתנו כיום. הייתה חסרה לי אמת רוחנית שתהיה אקטואלית עבורי אשר אוכל לחיות את חיי באור שלה, לא עוד מסורת אחריה נאלצים אנו ללכת בעיוורון. אך מה היא דרך זאת? לא ידעתי.

הסתכלתי בבני עמי והם היו נראים לי כמו צאן שאיבדו את הרועה שלהם. אלפיים שנות תלמוד, חסידות, קבלה ושאר השיטות שיצרנו לעצמנו לא הועילו להושיע את ילדי השואה. ידעתי שיש סיבה לסבל שלנו כעם, חטא כלשהו, כפי שאנחנו קוראים בתפילות החג שלנו.

ערב אחד, יצאתי לטייל על מנת ליהנות מאווירו הצח של האביב, עברתי ליד חנות ובה ראיתי צעירים עומדים בפתחה ומחלקים עלונים לכל מי שעובר, גם אני קיבלתי אחד, אך מכיוון שעדיין לא ידעתי אנגלית, החלטתי פשוט להיכנס לחנות ולבחון בעצמי על מה מדובר, החנות הייתה ריקה, בעצם, לא הייתה זאת חנות, כל הנוכחים הרכינו ראשם בתפילה.

"מה זה?" שאלתי את עצמי, שיערתי שהם לא יהודים, שהרי הם לא מתפללים כמונו, מתוך ספר, בעמידה ובנדנודים מצד לצד, קדימה ואחורה, הם התפללו באופן ספונטני מהלב. המתנתי בסבלנות עד שסיימו. כשהם סיימו, הבחין אחד מהם ובא לקראתי, לא הצלחתי להבין את מה שאמר, שהרי דיבר באנגלית, לכן השבתי לו שאני דובר גרמנית, עברית ויידיש. בעזרת סימנים, הם ניסו להסביר לי שעלי לשוב מחר, באותה השעה.

למחרת כשהגעתי היה בחור דובר גרמנית, הוא לחץ את ידי בידידות והסביר לי בגרמנית כי החבר'ה הצעירים הללו בשליחות ונפגשים כאן כדי להתפלל בעד עם ישראל. "בשליחות?" שאלתי. אלוהים שם על ליבנו לבוא לכאן, להתפלל בעד היהודים ולעודד אותם כי אלוהים אוהב אותם וברצונו להושיעם.

מה הכוונה להושיעם, שאלתי? ועל איזה אהבה אתה מדבר, לאור השואה שזה עתה פקדה את יהדות אירופה. האיש נשאר שליו, חייך וענה לי "אני מבין לליבך, אבל מאמינים אמיתיים במשיח – אוהבים את היהודים. כל הפוגעים בהם לרעה לא באמת הולכים אחרי המשיח, הבסיס של המשיחיות היא אהבת האנושות, עם דגש על אהבת העם הנבחר, היהודים. ישוע בעצמו לימד זאת."

"אתה רציני? כל אותם אלו שענדו צלבים על צווארם ופסלים של קדושים בבתיהם, ובמקביל תכננו פוגרומים, האם אלא לא מאמינים בישוע? מה לגבי הכנסיות הקתוליות בפולין ואוקראינה שהיוו מקור האנטישמיות? האם הכמרים הקתולים לא הסיתו את העם הפשוט לשנאת היהודים?" השבתי בכעס.

בעודו מביט בעיני ברגישות ענה "ישוע המשיח לימד לאהוב, לאהוב את האנושות, לאהוב את אויבינו ולאהוב את השונאים אותנו, מי שאינו עושה בקולו, לא יכול לקרוא לעצמו "תלמיד המשיח" ולא יכול להיקרא משיחי." הוא העניק לי עותק של הברית החדשה ביידיש, הסכמתי לקחת אותה, מעולם לא קראתי אותה, שהרי כאדם חרדי, נאסר אלי.

הימים הקרובים עברו עלי בקריאה, קראתי אל תוך הלילה, כל מילה, פסוק ופרק היו עבורי כתגלית מדהימה, העניין רק הלך וגבר, כבר בבשורת מתי, התפלאתי לגלות שישוע, יהודי, נצר לבית אברהם ולבית דוד. עוד יותר הפתיע אותי שבכל עמוד מצאתי הפנייה או ציטוט לתורה ולתנ"ך.

כך, תוך כדי קריאה, בכל עמוד בבשורה הייתה הפנייה או ציטוט מן התנ"ך, בכך הבנתי שהברית החדשה היא בעצם מעין התמלאות של התנ"ך, מעין המשך ישיר לתנ"ך, פתאום נפתחו עיניי, אנו כיהודים כלכך עסוקים בתלמוד, שלגמרי נטשנו את התנ"ך הכה קדוש לנו. כך, מיהודי שהאמין בתלמוד, הפכתי ליהודי שהאמין בתנ"ך.

כחודש לפני חג הפסח, הגיע לידי כתובת של יהודי שמאמין בישוע, "יהודי-משיחי". הוא חי בניו יורק, לכן מיהרתי לנסוע אליו מפני שמעולם לא הכרתי יהודי שמאמין בישוע קודם לכן, הוא קיבל אותי בברכה לביתו ועד מהרה ישבנו ולמדנו ביחד את הברית החדשה ביידיש.

יום אחד בעת שביקרתי אותו, הוא הקריא לי שיר שנתקל בו, "איש המכאובות": "..לא-תאר לו, ולא הדר, ונראהו ולא-מראה, ונחמדהו. נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי, וכמסתר פנים ממנו, נבזה ולא חשבנוהו. אכן חלינו הוא נשא, ומכאבינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו נגוע, מכה אלוהים ומעונה. והוא, מחלל מפשעינו, מדוכא מעונותינו, מוסר שלומינו עליו, ובחבורתו נרפא-לנו. כולנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו, ויהוה הפגיע בו את עוון כולנו.." בסיום הקריאה שאל אותי – "על מי לדעתך נכתב השיר הזה?" "על ישוע, מן הסתם" עניתי. "אתה צודק" הוא השיב לי, "למען האמת, אני פשוט העתקתי את נבואתו של ישעיהו הנביא בתנ"ך מתוך פרק נ"ג".

אם רק הייתם יכולים לתאר לעצמכם את ההפתעה והתדהמה שחוויתי, אני, רב, לא הכרתי את תוכנו של ישעיהו פרק נ"ג אשר נכתב מאות שנים לפני זמנו של ישוע!

כבר למחרת הרגשתי שאני מוכרח להראות את הנבואה הזאת לרב אחר, ידיד שלי, אך גם הוא הופתע לגלות זאת, הגעתי למסקנה, כלכך הרבה רבנים ויהודים אחרים לא מזהים את ישוע כמשיח כי לא טרחו לקרוא את התנ"ך. חייבים להביא את התנ"ך היהודי לעם היהודי, החלטתי.

מיד הלכתי לידידי החדש, היהודי המשיחי מניו יורק, סיפרתי לו שאני מאמין בתנ"ך, בברית החדשה ובישוע המשיח! יחדיו התפללנו לסליחת חטאים בדמו של המשיח, אי אפשר לתאר את אשר התחולל בליבי! שמחה בלתי נתפסת אחזה בי. שלום, שלווה ואושר הציפו אותי, בחיי לא הרגשתי כך, אך תמיד שאפתי לכך. אישיותי החלה להשתנות מקצה לקצה, הייתי כמו אדם חדש, במקום ייאוש ודיכאון מצאתי אושר ומטרה. נולדתי מחדש!

בשובי הביתה לקחתי את התנ"ך והתחלתי לקרוא את ישעיהו פרק נ"ג שוב ושוב. אחזה בי השאלה, איך יכול להיות ששום רב לא מלמד על זה, האם אנו היהודים מתעלמים מקיומו של פרק זה?

אחרי שקיבלתי את ישוע כמשיח ומושיע אישי שלי, הרגשתי שלא מספיק שאני גיליתי את האמת, מה לגבי כל אותם אחיי היהודים?, אך ידעתי, לא מדובר במשימה פשוטה שהרי הכרתי את הדעות הקדומות שמכסות את עיניהם של יהודים כה רבים אודות לישוע ולברית החדשה. למרות זאת, ידעתי שאלוהים יהיה עמי ויעזור לי לתת את ההזדמנות לאלו שמעולם לא שמעו.

פגשתי יהודים כה רבים, עייפים ואומללים, מגששים באפילה ומבקשים למצוא את האמת, אך איש לא בא לעזרתם. הייתי נחוש בדעתי להכריז להם את הבשורה הטובה, ליגעים ולנשברי הלב, כפי שאמר ישוע המשיח: "בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה" (הבשורה על פי מתי, י"א:28). זו היא עדותי האישית, הגעתי לישוע עייף, עמוס ומלא אכזבות, אך בו מצאתי מנוחה, אהבתו של ישוע השביעה בליבי את הרעב לאהבת אב, אם, אח ואחות שלא היו עמי עוד.

תעודת הרבנות של הרב שטרן:

%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%a9%d7%98%d7%a8%d7%9f

 

עשויים גם לעניין אותך: