האם אלוהים דיבר דרך משה או שהתורה היא הונאה ספרותית יפה?

מהי התורה? כפי שכבר נאמר, חמשת הספרים הראשונים בתנ״ך ־ בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים – מוכרים בשם החומש או חמשת חומשי תורה. המילה ״חומש״ נגזרת מהמילה ״חמש״, ופירושה ״אוסף של חמישה״ או ״ספר בעל חמישה כרכים״. במסורת היהודית הספרים האלה נקראים תורה (מן המילה ״הוראה״), ספר התורה או תורת משה.

מה היא מכילה?

1) היסטוריה קדומה, עם רקע מסופוטמי: ברא׳ א׳־י״א

2) היסטוריה של האבות: ברא׳ י״ב־נ׳

3) העבדות במצריים וההכנות ליציאת מצריים: שמות א׳־ט׳

4) יציאת מצריים, פסח, ההגעה לסיני: שמות י׳־י״ט

5) עשרת הדיברות ומעמד הר סיני: שמות כ׳־כ״ד

6) מצוות בנוגע למשכן ולכהונת אהרון: שמות כ״ה־ל״א

7) עבודת אלילים והפרת הברית: שמות ל״ב־ל״ד

8) ישום המצוות בנוגע למשכן: שמות ל״ה־מ׳

9) דיני קורבנות: ויק׳ א׳־ז׳

10) הקדשת הכוהנים והעלאת הקורבנות הראשונים: ויק׳ ח׳־י׳

11) דיני טוהרה: ויק׳ י״א־ט״ו

12) יום הכיפורים: ויק׳ ט״ז

13) מצוות מוסר וטוהרה: ויק׳ י״ז־כ״ו

14) נדרים ומעשרות: ויק׳ כ״ז

15) מפקדים ומצוות: במד׳ א׳־ט׳

16) המסע מסיני לקדש: במד׳ י׳־כ׳

17) המסע למואב: במד׳ כ״א־ל״ו

18) מבט היסטורי על תקופת המדבר: דבר׳ א׳־ד׳

19) נאום שני, עם דברי הסבר: דבר׳ ה׳־י״א

20) לקט מצוות וזכויות: דבר׳ י״ב־כ״ו

21) קללות וברכות: דבר׳ כ״ז־ל׳

22) כניסת יהושע לתפקיד ומות משה: דבר׳ ל״א־ל״ד

 

מטרת התורה וחשיבותה

כתבי הקודש הם חיבור היסטורי, אבל מסוג מיוחד. זהו חיבור היסטורי על הגאולה שאלוהים מספק למין האנושי. התורה היא הפרק הראשון בחיבור זה.

אונגר מפרט:

"למחבר התורה היתה תוכנית מוגדרת. הוא לא ביקש לתעד את ההיסטוריה האנושית. המשימה שלו היתה לספק תיאור של הדרך מלאת החסד שבה אלוהים סיפק את כל מה שנדרש כדי להושיע את האדם. זו הסיבה שהתורה היא חיבור היסטורי שיש מאחוריו מניע – מניע דתי, עמוק, שחודר לכל מקום. אבל העיקרון הדתי שמונח ביסודה של התורה לא הופך את המאורעות שמתוארים בה לאמינים פחות מבחינה היסטורית. הוא פשוט מעניק להם חשיבות נצחית, שעולה בהרבה על הזמנים שבהם נכתבו הדברים, ושמגיעה אל מעבר לחשיבות שיש להם בחייהם של אומה או עם אחד. חשיבות זו נותנת להם ערך רב ממדים עבור האנושות כולה…"

"התורה מעידה על מעשי הגאולה של אלוהים, שהוא האל הריבון בהיסטוריה ובטבע. הפעולה המרכזית של אלוהים בתורה (ולמעשה אף בתנ״ך כולו) היא יציאת מצריים. בסיפוו זה אלוהים פרץ לתודעתם של בני ישראל, והתגלה כאלוהים הגואל." – ד׳ ה׳ הובארד

הקושי להבין את האופי והמטרה המדויקים של התורה גרם למבקרים רבים להכחיש את האמיתות ההיסטסורית שלה, או לאמץ דיעות שפלות בנוגע למהימנות שלה. אם התיאור של שנות העבדות במצריים, לדוגמה, של הגאולה המופלאה ושל הנדודים במדבר אינו אלא פרי הדמיון, אזי הקשר החיוני של התורה לתולדות עם ישראל ולכל תוכנית הישועה על פי כתבי הקודש יוצר בעיה שאין לה פתרון, [שכן] איך בכלל הצליח מישהו לבדות תיעוד יוצא דופן שכזה.

ד׳ ה׳ הובארד מדבר על החשיבות העיקרית שיש לתורה כשמדובר בהבנת מערכת היחסים של עם ישראל עם אלוהים:

בתור תיעוד של התגלות ותגובה, התורה מעידה על מעשי הגאולה של אלוהים,שהוא האל הריבון בהיסטוריה ובטבע. הפעולה המרכזית של אלוהים בתורה (ולמעשה אף בתנ״ך כולו) היא יציאת מצריים. בסיפור זה אלוהים פרץ לתודעתם של בני ישראל, והתגלה כאלוהים הגואל. התוכנות שנרכשו במסגרת התגלות זו איפשרו לעם להעריך מחדש – תחת הנהגתו של משה -את מסורות אבותיהם, ולראות בהן את הניצנים של יחסו של אלוהים לעם ישראל, שפרחו באופן מזהיר ביציאת מצריים.

 

ההתגלות הראשונית של אלוהים לאנושות

אפילו לאנגדון ב׳ גילקי, שאי אפשר לכנותו מלומד שמרני, קורא ליציאת מצריים ולמעמד הר סיני ״נקודת הציר של דת המקרא״. לפיכך, לתורה יש מקום חשוב בהשקפת העולם של המאמינים בישוע, כי היא מתעדת את ההתגלות הראשונית של אלוהים לאנושות.

גילקי אומר כי ״ליציאת מצריים יש עניין רוחני עבורנו, לא רק היסטורי. במילים אחרות, השאלות שעולות בנוגע למה שאלוהים עשה בסיני לא מעסיקות רק את חוקר הדת השמית ואת התיאולוגיה, אלא יש לה חשיבות גם עבור המאמין בימינו, שמבקש לחרוץ את דעתו בנוגע למעשים שאלוהים עשה במהלך ההיסטוריה״.

המקור וההיסטוריה של התיאוריה שמתנגדת לכתיבתה של התורה על ידי משה

לפי יוהנס איש דמשק, הנצרנים, כת של נוצרים־יהודים שחיו במאה ה־2 לס' הכחישו שמשה כתב את התורה. בדרשות של קלמנס, אוסף כתבים קדומים שנכתבו אחרי המאה ה־2 לס', נאמר שהתורה נכתבה בידי 70 זקנים חכמים, אחרי מותו של משה. למרות שב־200 השנה הראשונות לס׳ היו מספר קבוצות ואנשים שהכחישו את חיבור התורה בידי משה, יש לשים לב לדברים שאומר יאנג: אין כל תיעוד לקיומה של ביקורת עוינת כלפי התנ׳׳ך בקרב אבות האמונה או בקהילה האורתודוקסית עצמה במהלך 200 השנה הראשונות לס'. השליחים ויורשיהם, אבות האמונה, שחיו לפני ועידת ניקאה, האמינו שמשה חיבר את התורה ושהתנ״ך הוא ספר שמקורו באלוהים…

ביקורת עוינת מאותה תקופה – מקורה בקבוצות שנחשבו כמינות או כפגאניות. ביקורת זו משקפת הנחות מוצא פילוסופיות מסוימות, ואופייה הוא משוחד ולא מדעי בעליל. אם כך, הטענה שמשה לא כתב את התורה שורשיה כבר ב־200 השנה הראשונות לס׳. הבסיס העיקרי של טענה זו הוא פסוקים שלכאורה נכתבו לאחר מות משה. למרות שגם במאות הבאות היו כמה שהטילו ספק בכך שמשה כתב את התורה, רק במאה ה־19 לס׳ קיבל הטיעון בסיס חדש ־ בסיס של ביקורת ספרותית ־ ורק אז התפתחה בצורה משמעותית התיאוריה שהתורה לא חוברה בידי משה.

דוגמה לגישה המתנגדת לכתיבת התורה על ידי משה: תורת המקורות

חסידי תורת המקורות מלמדים שחמשת הספרים הראשונים בתנ״ך נכתבו קרוב ל־1,000 שנה אחרי מות משה, והיו תוצאה של תהליך כתיבה, שכתוב, עריכה ואיסוף שנעשה בידי עורכים אנונימיים. בפרק זה נבחן את הביקורת הספרותית שמיושמת לגבי התורה, לצד עדויות המוכיחות שהתורה חוברה בידי משה.

בשנת 1895 הוסיף יוליוס וולהויזן את הליטוש האחרון לתיאוריה שלו, שהיום נחשבת לשכיחה בקרב החוגים המודרניים של ביקורת המקרא. התיאוריה מוכרת בשם תורת המקורות (JEDP). היא מבססת את טענותיה על ביקורת ספרותית, ומקדמת את התיאוריה שלפיה התורה (בראשית עד דברים) לא נכתבה בידי משה, כפי שטוענים הכתובים, שכן מדובר בחיבור שהושלם שנים רבות אחרי מותו.

חסידי תורת המקורות מתמקדים בהבדלים ספרותיים שקיימים בתוך הטקסט (שמותיו של אלוהים, כפילויות, שניות  דיווחים חוזרים), וכן בסגנון ובהגייה של ספרי התורה. הם טוענים בתוקף שמשתנים אלה מעידים על כך שהתורה נכתבה בידי ארבעה מקורות שונים ־ E ,J, P,D. האות J (או י׳ בעברית) בגלל המופעים הרבים של שמו המפורש של אלוהים – יהוה, השם שבדרך כלל משמש את המחבר האנונימי של מקור J סגנון הכתיבה של מחבר זה הוא שופע, ויש לו אוצר מילים יחודי. האות E (א׳ בעברית) מציינת את המקור שמרבה להשתמש בשם ״אלוהים״.

במקרים רבים קשה להפריד בטקסט בין J ולכן, פעמים רבות מתייחסים אליהם כאל מקור אחד – מקור JE (י״א בעברית). האות D מציינת את המקור שכתב את ספר דברים, שנמצא בשנת 621 לפנה״ס. והאות P מייצגת את חוקת הכוהנים. מחבר זה היה המהדיר האחרון שעבד על התורה. הוא הוסיף לדברים את הליטוש האחרון. מקור P מאופיין בשימוש שהוא עושה בשם ״אלוהים״ ובסגנונו החריף. הלשון שהוא נוקט בה היא לשון של משפטן, לא של היסטוריון. אין לבלבל בין מקור P למקור E, שסגנונו רענן וקולח.

מבחינה כרונולוגית, המקורות נכתבו לפי סדר האותיות(מימין לשמאל) ־ E ,J, P ,D. הנה תיאור מצוין של הרקע והמטרה של כל מחבר ומחבר:

המקור הראשון -J

J… היה הראשון שליקט את האגדות, המיתוסים, השירים ואפילו סיפורים מוכרים מעמים אחרים, כמו הבבלים, ויצר מהם חיבור אחד גדול של תולדות עמו של אלוהים. חלק מהמקורות ש-J השתמש בהם היו מסורות שעברו בעל פה; חלקם כבר היו קיימים בכתב. מחבר אנונימי זה חי בתקופתם של דוד או שלמה. הוא ביקש לשמר את המסורות הישנות מהתקופה שבה ישראל הפך לעם והחל לבוא במגע עם עמים ועם רעיונות אחרים. ככל הנראה עשה J שימוש בהצהרות או בהכרזות האמונה הקדומות בנוגע למה שאלוהים עשה עבור עמו. דוגמה לכך נמצאת בדברים כ״ו 10-5. המחבר קיבץ את הסיפורים סביב המערך הבסיסי הזה של הצהרות אמונה. מחבר זה מכונה ״יהוויסט׳״ (Yahwist) בגלל השימוש שהוא עושה בשם יהוה… חוקרים גרמניים, הראשונים שגילו את המחבר הזה, מאייתים את השם יהוה עם האות J.

המקור השני -E

E, או המחבר האלוהיסט, היה השני שאסף את כל המסורות לחיבור היסטורי אחד. הוא כתב את חיבורו בסביבות שנת 700 לפנה״ס, כנראה בתקופה שבה הממלכה הצפונית, ממלכת ישראל, היתה נתונה תחת איומים מצד אויבים. E השתמש במסורות שעברו מדור לדור בקרב שבטי הממלכה הצפונית. חלק מהמסורות היו זהות לאלה ששימשו את J, השאר היו שונות. בסיפורים שהתרחשו לפני הולדת משה, E משתמש בשם אלוהים בכל פעם שהוא התייחס לאלוהים. הוא האמין שהשם יהוה נגלה למשה, ושלא היה ידוע לפני כן. E שם דגש מיוחד על משה, כפי שעולה מהתיאור בדברים ל״ד 12-10. E היה מספר סיפורים מוצלח (לדוגמה סיפורו של יוסף).

המקור השלישי -JE

JE אחרי חורבן ירושלים נערכו החיבורים של שני מחברים אלה יחדיו, והפכו לחיבור היסטורי אחד בידי עורך בלתי ידוע. במקרים מסוימים שמר העורך על שתי הגירסאות – של J ושל E – לסיפור כלשהו, אפילו כשהם היו חלוקים ביניהם בנוגע לפרטים. במקרים אחרים הוא השתמש באחד המקורות כבסיס, והוסיף לתיאור פרטים מהמקור השני. בשמות י״ד, החומר המקורי לקוח מ-J; ממקור E נלקח רק חלק קטן מאוד. לעיתים הוסיף העורך משפטים משל עצמו.

יתכן שמקור P היה כוהן, או קבוצת כוהנים שחיו בגלות בבל. הם חיברו קובץ של מצוות שנועדו לשמור על קדושת העם, כלומר, קובץ של מנהגי הפולחן והחוקים שהיו ראויים להישמר. קובץ כוהני זה היה בהתחלה ספר נפרד. בשלב כלשהו במאה ה-4 לפנה״ם הוא נערך ושולב בחיבור המאוחד של JE הרי זה כאילו ״לקח מישהו תיאור מרגש של ההיסטוריה האמריקנית ושילב בנקודות מפתח את החוקה האמריקנית או חקיקה של הקונגרס האמריקני״. החומר של מקור P הוא בדרך כלל לא חי כל כך כמו זה של JE המחברים של מקור P התעניינו בפרטי פולחן והעלאת הקורבנות, במצוות, בשושלות יוחסין, במקומות ובתאריכים מדויקים, בתיאורים ובמידות מדויקות וכיוצא באלה. היכן שהם הוסיפו דברים משלהם למקורות של J ו-E, היתה להם נטייה להדגיש ואף להפריז בהדגשת המעורבות של אלוהים, ולתאר פעולות מסוימות כמעשה קסמים כמעט.

המקור הרביעי -D

מקור D (הדויטרונומיסט, שנגזר משמו של ספר דברים באנגלית), שם לו למטרה להכניס רפורמה במנהגי הדת. כשמקור D נכתב, מקורות E ,J ,P עדיין לא אוחדו לחיבור אחד.

דרייבר כותב:

"היתה זו הכרזה משמעותית, שיצאה נגד הנטיות ששלטו באותם ימים. החיבור הניח את הבסיס לרפורמה דתית עצומה. בין שהדברים נכתבו בתקופה הקודרת של מלכות מנשה, ובין שבשנים הבהירות יותר -לאחר עלייתו של יאשיהו לשלטון, החיבור היה בגדר מאמץ אצילי, שנועד לספק נקודת התלכדות רוחנית, כך שכאשר יאפשרו זאת הנסיבות, הכוחות הבלתי מאורגנים של הדת הלאומית יוכלו לסדר שוב את עצמם סביב [נקודה זו]. החיבור היה בגדר הענקת אישור מחודש לעקרונות הבסיסיים שמשה התעקש עליהם מקדם, נאמנות ליהוה ודחייה של כל אלילי השקר. היה זה ניסיון לממש באופן מעשי את האידאלים שעליהם דיברו הנביאים, בייחוד הושע וישעיהו, להפוך את יהודה אכולת היאוש בעקבות שלטונו של מנשה, ל״אומה הקדושה״ שישעיהו ראה בחזונו, ולעורר בעם את המסירות לאלוהים ואת האהבה לזולת שהושע ראה בהן חובות ראשונות החלות על בני האדם.

לאורך כל הדרך המחבר שואף לספק מניעים, שיבטיחו נאמנות לאלוהים… ניתן לתאר את ספר דברים כניסוח נבואי מחדש של חקיקה קדומה יותר, והסתגלות לצרכים חדשים. יש סבירות גבוהה… שהחלק הארי של המצוות הכלולות בספר דברים קודם בהרבה לימיו של המחבר עצמו… הוא משלב אותם יחדיו לספר הוראות שנועד לכוון את העם, ומספק הוראות והערות שנועדו לעורר את השומעים״.
הרברט ליווינגסטון מסכם היטב את תאריכי החיבור של ארבעת המקורות המרכיבים את התיאוריה של וולהויזן:

איך מתארכת התיאוריה של וולהויזן את ארבעת המקורות? מאחר שהוא טוען שמקור D נכתב במאה ה-7 לפנה״ס ופורסם במסגרת הרפורמה שהכניס יאשיהו בשנת 621 לפנה״ס, הפך מקור זה לאבן הראשה של התהליך. הוחלט שמקור D הכין את תוכנם של מקורות E-I J, אבל לא את זה של P; לפיכך, E-I J נכתבו לפני 621 לפנה״ס, ואילו P בשלב מאוחר יותר.

מבחינה דיאלקטית, אפשר לתארך את מקור J, עם התפיסות הנאיביות שלו, לפני מקור E, ונדמה שהשלבים הקדומים של הממלכה המפולגת  מספקים מסגרת היסטורית נאותה לכתיבתו.

אפשר לטעון שמקור J היה התגובה של ממלכת יהודה נגד יסודה של הממלכה הצפונית. אם כך, מטרתו של J היתה לספק ליהודה מקור "היסטורי" שיצדיק את מקומן של יהודה וירושלים כמרכז השלטון של כל ישראל. ומקור E הופך למוצר המנוגד של הממלכה הצפונית, בהנהגת שבס אפריים, ומבקש ללמד שהיו תקדימים היםסור״ם, עוד בימיהם של האבות ושל יהושע, לכך שמרכז השלסון של העם היה ממוקם בצפון.

התיאוריה ממשיכה, ומגיעה למסקנה שאחרי חורבן הממלכה הצפונית, בשנת 721 לפנה״ס, אנשים רחבי אופקים שחיו בימיו של מנשה (המחצית הראשונה של המאה ה-7 לפנה״ס) חשו שמקור E יקר מכדי שיאבד, ולפיכך שילבו אותו במקור J מקור חדש זה, מקור JE, הפך להנחת היסוד החדשה, ומקור D הפך לאנטיתזה שלו. אומרים שהחשיבה של מקור D ניצחה באופן משמעותי במהלך גלות בבל, והשפיעה על הגוון של הספרים ההיסטוריים – יהושוע עד מלכים ב'. אבל ״ספר הקדושה״, שנקשר בשמו של יחזקאל, צמח כאנטיתזה נוספת למקור D; וכך, לאט לאט, במשך כ-100 שנה, הכוהנים (בגולה ואחר כך בירושלים) אספו את מקור P והפכו אותו למסגרת של הסינתזה הכללית – של התורה.

לסיכום, מקור J מתוארך לזמן קצר אחרי שנת 900 לפנה״ס, ומקור E זמן קצר לאחר מכן, במאה ה-9 לפנה״ס. השניים אוחדו בסביבות שנת 650 לפנה״ס, נכתבו באותה תקופה כמקור מאוחד ופורסמו בשנת 621 לפנה״ס. מקור P הופיע במאה ה-5 לפנה״ס, ובסביבות שנת 400 לפנה״ס נערכה התורה פחות או יותר בצורה שמוכרת לנו היום.

 

משה בעצמו טען שכתב את התורה

בשל הטענות האלה דוחים חסידי תורת המקורות את הרעיון שמשה הוא שחיבר את התורה. משה, שכנראה חי בסביבות שנת 1400 לפנה״ס, טען שהוא מחבר התורה. חסידי תורת המקורות דוחים את התאריך הזה ואומרים שהתורה הושלמה רק בין המאה ה־8 ל־5 לפנה״ס.

תורת המקורות מטילה ספק באמינותו של התנ״ך כולו. אם טענותיהם של חסידיה הן נכונות, המסקנה המתבקשת היא שהתנ״ך הוא הונאה ספרותית אחת גדולה. או שאלוהים אכן דיבר דרך משה, או שעלינו להכיר בכך שמה שאנחנו מחזיקים בידינו הוא הונאה ספרותית יפה.

הנושא העיקרי איננו ״אחדותה של התורה״, אלא ״איך נוצרה אחדות זו?״ במילים אחרות, החלק הספרותי שמכיל את הספרים בראשית עד דברים הוא סיפור אחד מתמשך. השאלה היא, ״איך נוצר סיפור בהמשכים זה?״ האם משה, כפי שמלמדות היהדות והנצרות המסורתית, וגם הכתובים, כתב את התורה, או שמא הסיפורים לוקטו שנים רבות אחרי מותה האפשרות השנייה מטילה ספק באמינותו של ישוע, בדיוק של מחברי ספרי התנ״ך והברית החדשה כאחד, וביושרו של משה עצמו.

ליווינגסטון מעיר בחריפות: "כמעט כל ספר שמקדם את התיאוריה הזו מכיל רשימה של פרקים ופסוקים שבמקור, השתייכו [כביכול] למקורות העצמאיים. כל הקטעים המבודדים שנותרים, מיוחסים בקלות רבה מדי לעורכים או מקבצים. אבל חשוב להבין שאין כל אסמכתא ספרותית כזו, ושלא מצויים בידינו כתבי יד מסוג כלשהו, שמזכירים את מקורות D ,E ,J, או P, בין שכל אחד מהם בנפרד ובין שכקבוצה. המקורות האלה נוצרו על ידי הפרדתם מהטקסט של התורה, כפי שהוא מצוי בידינו היום, בסיוע הקריטריונים שהוזכרו לעיל".

ההשלכות שיש להישענות על תורת המקורות

(א) דחייה של רעיון חיבור התורה בידי משה, כשרק קטעים מהתורה מיוחסים לימיו;

(ב) רוב החוקרים שמקבלים את דעתו של וולהויזן לא רואים באנשים ובנשים שעליהם מסופר בתורה בני אדם אמיתיים -במקרה הטוב הם רואים בהם גיבורים אידאליים;

(ג) התורה לא מספקת היסטוריה מהימנה של העת העתיקה, אבל לעומת זאת משקפת את ההיסטוריה של ימי הממלכה המפולגת, עד ראשית ימי שיבת ציון;

(ד) אף אחד מהאנשים שמוזכרים בתורה לא היה מונותאיסט, והכוהנים בתקופת שיבת ציון הם שגרמו להם להיראות כאילו האמינו באל אחד

(ה) אלוהים מעולם לא דיבר לאנשים מסוימים בעת העתיקה, אבל עבודתם של הכוהנים היא שיצרה את הרושם הזה

(ו) רק חוקים מעטים בתורה נוצרו במקור בתקופה שקדמה למלכות;

(ז) רק חלק קטן ממנהגי הפולחן שמתועדים בתורה הם מהתקופה שקדמה למלוכה, ורובם הם מתקופת השיבה לציון;

(ח) לבני ישראל מעולם לא היה משכן כמו זה שמתואר בספר שמות;

(ט) כל המענות בתורה על כך שאלוהים הושיע את ישראל באורח נס הן מוטעות

(י) כל תפיסה, שלפיה המבנה המאוחד של חמישה ספרים, כפי שהוא מצוי היום בידינו, הוא המבנה המקורי שכן כך כתב משה את הדברים, היא שגויה

(יא) הספקנות שעומדת מאחורי התיאוריה מעוררת בקרב ההדיוט חוסר אמון כלפי התורה כפי שהיא מצויה היום בידינו, עד כדי כך שהיא הופכת חסרת כל תועלת עבורו.

כל הזכויות למהדורה העברית שמורות ל"מעוז" ישראל צור (תל אביב) בע"מ. כל הציטוטים מהברית החדשה לקוחים מהתרגום החדש אלא אם צויין אחרת, כל הזכויות לתגרום החדש של הברית החדשה שמורות לחברה לכתבי הקודש בישראל

אולי גם יעניין אותך: