האם הדתות המונותאיסטיות הן המקור לאלימות בעולם?

בספרו Terror in the Mind of God (טרור בדעת אלוהים), מרק יורגנסמאייר טוען שדת מטבעה היא אלימה. באיזה אופן? היא נוטה "להקרין בבואות של מלחמה קוסמית ולהפוך אותן לאבסולוטיות" – גם אם ביסודו של דבר התכלית של הדת היא להביא לשלום וסדר. ההמלצה של יורגנסמאייר? מילוי הדת בערכים המרככים של "הגיון והגינות"; מה שיעזור לסתום את הגולל על אלימות והרג במטרה להוליד שלום והרמוניה בעולמנו.[i]

בספרה The Curse of Cain (קללת קין), רג'ינה שוורץ קוראת תיגר על "הירושה האלימה של המונותאיזם" (בכך נכללים היהדות, האיסאלם והנצרות). אמונה באל אחד (מונותאיזם) ואמת אקסקלוסיבית הולכות יד ביד, מה שמוביל כביכול לבעיות וצרות לכל מי שלא מאמין באותו האל. חסידיו של אותו "אל אמת אחד ויחיד" ידחו, ישנאו, וירחיקו מעליהם את כל הזרים, שלא מקבלים על עצמם את אלוהיהם או את השקפת עולמם.[ii] מונותאיזם וטענות לאמת אקסקלוסיבית יוצרים מנטליות של "אנחנו לעומת הם": כדי לשמור על הזהות והטוהר הדתי שלנו, הם חייבים להיות מורחקים ומנודים מקרבנו. לכך מתכוון האתאיסט ריצ'ארד דוקינס כשהוא מדבר על אלוהים ש"מתעסק בצורה אובססיבית בעליונות שלו על אלים יריבים ובאקסקלוסיביות של שבט הנוודים שלו".[iii]

מסיבה זו קין, שאת מנחתו אלוהים דחה בעוד ששעה לזו של אחיו הבל, קם עליו ורצח אותו. בדומה לכך, אלוהים בחר בצורה לא הוגנת ביעקב הצעיר על פני אחיו עשיו, מה שהוביל לקונפליקט ולמתיחות ביניהם. מסיבות דומות, בני העם הנבחר, ישראל, בסופו של דבר הרגו את הכנענים, שלא נבחרו; אלוהים היה לצידם של ישראל, לא של הכנענים. ניכור ורצח הם התוצאות הצפויות של מונותאיזם. כפועל יוצא מכך פעולות טרור כמו אירועי ה-11 בספטמבר לא צריכות להפתיע אותנו – כך טוענים האתאיסטים.[iv] החלופה לדת כפייתית תהיה הערכים הנאורים של סובלנות תוך מתן העדפה לגיוון ופלורליזם; הערכים האלה באופן כללי מקדמים זרים בברכה ולא מדכאים יצירתיות.

אנחנו צריכים רק ערכים של הארה?

ההפך הוא הנכון. אנחנו יכולים לטעון שאנחנו לא צריכים פחות דת ויותר ערכים נאורים. באופן אירוני, הברבריות של המהפכה הצרפתית הנאורה הפכה את החיפוש אחר חירות, שיוויון, ואחווה לאכזריות ולסיוט מזוויע. כפי שטענו רבים, מיסוד הפלורליזם והגיוון בחברה יכול להוביל לסילוק והוצאת הדת המסורתית אל מחוץ לתמונה.

כשהדת מובנת בצורה נאותה, אנחנו זקוקים ליותר ממנה, לא לפחות. אבל אנחנו זקוקים לסוג הנכון של ערכים דתיים, לא סתם כל דבר שמכנה עצמו דת (חשוב על ג'ים ג'ונס, דייויד כורש, והג'יהאדיסטים). השקפת עולם מקראית אמיתית, כשהיא מלווה בחשיבה נאותה, ראויה לקבל מקום כבוד בהתחשב בבסיס שהיא מהווה למוסריות ובהשפעה החיובית שלה על עיצוב התרבות. אמונה שמעוגנת בכתבי הקודש למעשה תומכת בסובלנות: למרות חוסר ההסכמות בינינו, בני האדם הינם בכל זאת נושאי צלמו של אלוהים, ואנחנו נקראים לבקש לחיות בשלום עם כולם כל עוד זה בידינו (רומים י"ב 18). היא תומכת בגיוון: ישוע במותו על הצלב שבר את מחיצת האיבה בין גזעים, מעמדות, ובין זכר ונקבה (גלטים ג' 28; אפסים ב' 22-11). השליח שאול מדבר אומנם על לוחמה, אבל כוונתו למעשה היא למלחמה רוחנית (האפסים ו'). למרות שאנחנו יכולים בהחלט לדבר על מלחמה מוצדקת (למשל, מיגור הדיכוי הנאצי), הרי שהמלחמה לה נקראים המאמינים בישוע לא דורשת כלי נשק ארציים (השניה לקורינתים י' 4). הכיבוש עליו מדבר שאול קורא לנצחון הטוב על הרע (רומים י"ב 21).

אז אנחנו לא מדברים פה על דת כללית, כאילו כל הדתות זהות זו לזו וכל דת הרסנית בדיוק כמו אחרות. כמו כן, עלינו לשאול אם דת כלשהי היא אמת. היא עומדת בקו אחד ומסבירה את המציאות? חשוב שלא נעשה את אותה הטעות שעשו הכובשים האשורים, שדיברו "אֶל אֱלֹהֵי יְרוּשָׁלִָם כְּעַל אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ, מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאָדָם" (דברי הימים ב' ל"ב י"ט). אז כשאנחנו מדברים על תוספת דת, אנחנו מדברים גם על דת שהיא אמת.

מה לגבי טענתה של שוורץ שמונותאיזם מוביל לאלימות? קשה לראות איך האחדות של אלוהים יכולה כשלעצמה להוביל לאלימות. קודם כל, שוורץ מתעלמת מההתייחסויות המקראיות לחסדו, רחמיו, סבלנותו וחמלתו של אלוהים (לדוגמה, שמות ל"ד ו'-ז'). מירוסלב וולף טוען שגם לו היינו נפטרים מהמונותאיזם, הרי ש"הבידול והאלימות 'ביננו' ל'בינם' ממש לא היו נעלמים".[v] בעיניהם של הרומים, הפאגאנים, עובדי האלילים שסגדו לקיסר, המאמינים המשיחיים נרדפו כאתאיסטים שטענו שדי היה באמונה באל אחד. למרבה האירוניה, חיצי ההתקפה של דתיים שתמכו בגיוון ופלורליזם כוונו כנגד המשיחיים המונותאיסטים במזרח התיכון!

מעבר לכך, ההיסטוריה (בנוסף לכותרות העיתונים מחר בבוקר) מלאה בתיאורים על שבטים לא-בהכרח-מונותאיסטיים שנלחמו זה בזה או על ממשל קומוניסטי כזה או אחר שתקף קבוצת דת כזו או אחרת. ולמה ההתמקדות דווקא בדת כלשעצמה? למה לא לתקוף את הפוליטיקה ואת הניצול הפוליטי של הדת? מה לגבי שבטיות אתנית שגורמת לעוינות ואלימות, כמו ביוגוסלביה לשעבר? למה לא לקחת בחשבון גורמים היסטוריים וחברתיים מורכבים שתרמו לקונפליקט? ניכור, עוני, שלילת כוח או השפעה, גזענות/שבטיות, מוסדות כוח ושליטה, מאבקים היסטוריים ורחשי טינה עשויים לגרום להתעוררות של כעס ובעטיה אלימות. לעיתים קרובות הדת היא התווית בה נעשה שימוש כדי להצדיק אלימות בין צדדים שנלחמים זה בזה.

אז למה לחשוב שדת היא הגורם היחידי, מושא האשמה היחיד? במקום למשוך את אלוהים לתוך המצב כדי לכסות על שורש הבעיה (או הבעיות), עלינו להתנגד לפיתוי של שימוש באלוהים לצורך המטרות שלנו. ומה לגבי ההשפעות החיוביות שיש לדת? מה אם דת כלשהי מפיקה יותר רווח ותועלת מאשר פגע? התפיסה לפיה דת מולידה אלימות או פגע בדרך כלל מטשטשת את המורכבות של הגורמים המעורבים.

ומה לגבי קין

מה לגבי הבעיה שמעלה שוורץ בנוגע לקין? אלוהים לא בחר בהבל על חשבון קין. אלוהים הזהיר את קין לגבי הגישה מלאת החטא שלו, באומרו שעליו להשתלט על חטאו ש"רובץ לפתחו" (ראה בראשית ד' ז'). קין יכל להעלות קרבן רצוי לאלוהים לו התרעומת שלו היתה הופכת לענווה. למרות שקין כעס "וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (ד' ה'-ו'), אלוהים הזכיר לו שמצב שכזה לא היה בלתי מן הנמנע: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב, שְׂאֵת (כלומר, מצב רוחך ישתפר)" (פס' ז'). אלוהים בפרוש לא שעה למנחתו של הבל על חשבונו של קין. למעשה, אפילו לאחר שקין הרג את אחיו, אלוהים בחסדו עדיין העניק לקין את הגנתו.

אותו הדבר נכון גם לגבי יעקב ועשיו. למרות שעשיו איבד את זכות הירושה, בסופו של דבר הוא התפייס עם אחיו הרמאי (בראשית ל"ג ד'). עשיו הצליח בנקודה בה קין נכשל. אנחנו לא יכולים להפנות אצבע מאשימה כלפי אלוהים באף אחד מהתרחישים האלה. וכשזה מגיע לישראל ולאומות העולם, בחירת ישראל בידי אלוהים לא שללה את הישועה מהגויים (ראה למשל רחב, רות, נינווה בימי יונה). רצונו של אלוהים הוא לכלול את כל מי שמוכן לבוא אליו.

אפילו בקרב ישראל, אלוהים בחר בשבט יהודה, דרכו נועד לבוא המשיח משושלת דוד. שוב, זה היה אמצעי להבאת ישועה ליהודים כמו גם לגויים. עצם העובדה שאלוהים בחר לפעול דרך שבט יהודה, למרות השם המוכפש שיצא לו (בראשית ל"ז כ"ג-כ"ז; ל"ח), אינה מעידה על כך שיוסף (שהיה איש אמונה ויושרה) לא יכל לחוות ישועה או לקבל את ברכת אלוהים תודות לבטחונו בו וציותו לדרכיו.

מעבר לכך, חשוב על כך שיש אנשים שהם יותר חכמים, אתלטיים, אומנותיים או יפים יותר מאחרים. אין לנו פה שיוויון מושלם, אלא כשזה מגיע לכבוד ולערך שמגיעים לכל אדם ואדם. ועם זאת, אלה שלכאורה בורכו פחות יכולים להפוך מרירים או מלאי קנאה כלפי אלה שלכאורה בורכו יותר, או שאדם יכול להכיר בחסדים שזכה להם ולהתמודד באופן בונה ומועיל עם האכזבות שחווה. למעשה, חלק מהנכסים שנחשבים לכאורה לברכה, כמו כסף, מראה, או חוכמה עשויים למעשה להוות מכשולים רוחניים ומקור לגאווה ולעצמאות יתר.

חשוב על משוררת המזמור העיוורת פאני קרוסבי (1915-1820). כשהיתה בת שישה שבועות, רופא העניק טיפול שגוי – תחבושת רותחת – לעיניה המודלקות, מה שגרם לעיוורונה התמידי. במקום להפוך מרירה ומלאת כעס, היא נשבעה להיות מלאת סיפוק בחלקה בחיים. היא כתבה כמה ממה שהפכו למזמורי ההלל המפורסמים ביותר. תוך התייחסות לעיוורנה, היא כתבה את הבתים הבאים:

עד כמה מאושרת אני,

למרות שאין ביכולתי לראות;

אני נחושה בדעתי,

בעולם הזה מאושרת להיות.

אני נהנית מברכות כה רבות,

שמאחרים נמנעות;

בגלל עיוורוני להאנח, לבכות,

איני יכולה, ולעולם לא אעשה זאת.[vi]

 

זכות ההרחקה העצמית

אלוהים בורא באדיבות ובנועם בני אדם כדי שיקחו עימו חלק בחיים, בשמחה ובטוב שלו. אלוהים הוא עניו ומרוכז בזולת, משרת את ברואיו ומראה טוב ואדיבות לכל (מתי ה' 45). אחד המאפיינים העיקריים שייחודיים לאלוהים – ולאלה שלוקחים את חוקיו ומצוותיו ברצינות – הוא אהבתו לאויביו. לא מדובר פה באהבה הפשוטה שבאה לידי ביטוי בהיותנו טובים כלפי אלה שמרעיפים טוב וחסד עלינו, אלא באהבה הקשה, הגסה, והמושלמת ביותר מכל סוגי האהבה הקיימים (מתי ה' 48-46).

יהיה מי שיתנגד ויאמר: "מה לגבי הדוקטרינה שעוסקת בגהינום, בהפרדה האולטימטיבית? למה אלוהים לא מראה הסברת פנים לכולם בלי הבחנה? לא זו האלטרנטיבה שבאמת מלאה בשלום ואהבה?" מירוסלב וולף מבחין נכונה ש"הסברת פנים מוחלטת" הופכת בעייתית כשמבצעי עבירה שאינם מוכנים לחזור בתשובה על מעשיהם יושבים לשולחן אל מול קרבנותיהם שטרם מצאו מרפא ומזור לפגיעתם. דעה מעוותת שכזו באשר להסברת פנים למעשה "תמליך את האלימות שכן היא מותירה את מבצעי העבירה ללא שינוי ואת האלימות ללא השלכות מתקנות".[vii] האח הבכור במשל הבן האובד (לוקס ט"ו) צריך היה להגיע להחלטה: האם להישאר בחוץ ולהחמיץ פנים, או להכנס הביתה ולחגוג את שיבתו של אחיו הצעיר ובכך להפגין כבוד כלפי אביו החנון והרחום.

הגהינום הוא הפרדה עצמית מאלוהים, ניתוק והתנגדות מוחלטים להכוונתו. אם אנחנו רוצים ניתוק מוחלט מאלוהים, הוא יעניק לנו את רצוננו. הגהינום הוא לא חדר עינויים שמורכב מאש נצחית. הגהינום ביסודו של דבר הוא מקום של הפרדה עצמית ובידוד מנוכחות אלוהים (השניה לתסלוניקים א' 9). יצורים רוחניים (השטן ועושי דברו) יחוו את ההפרדה המוחלטת מאלוהים אותה הם מבקשים. ק' ס' לואיס אומר:

אני מוכן לשלם כל מחיר כדי שאוכל לומר באמת ובתמים "הכל יוושעו". אבל ההגיון שלי משיב ואומר, "שלא מרצונם, או ברצונם?" אם אומר, "שלא מרצונם", אני מייד נתקל בסתירה; איך יכול המעשה הנשגב ביותר של כניעה עצמית מרצון להיות שלא מרצון? אם אומר, "מרצונם", ההגיון שלי משיב, "איך אם הם לא יכנעו?"[viii]

לא, הבעיה היא לא דת, למרות שמעשים רבים שנעשו בהשראת הדת הם בהחלט דוחים ומלאי סטייה. בתנ"ך, אנחנו רואים שאלוהים רצה לכלול יהודי וגוי, חבר ואויב גם יחד בתכנית הישועה שלו. בהגיענו לברית החדשה, החזון הזה של עם אחד שמורכב מכל עמי העולם סוף סוף מתחיל להתממש.

כשהיא מובנת כהלכה, האמונה המשיחית, בליווי הדוקטרינה של אלוהים שנותן מעצמו ומרוכז בזולת, היא למעשה קרן של תקווה למציאת שלום וריצוי (רומים ה' 11-6; אפסים ב' 17-14). יש שיסרבו להשתתף וימשיכו במאבק, אבל זו לא אשמתה של האמונה המשיחית.

ומה לגבי מסעות הצלב?

המבקרים מציינים את מסעות הצלב כעדות לאופיה האלים של הנצרות. אנחנו יכולים בלב שלם להודות בכך שמסעות הצלב, האינקוויזיציות, ומלחמות הדת האירופאיות היו טרגדיה, כתם על ההיסטוריה של האמונה המשיחית והנצרות. אבל המאורעות האלה משקפים את מהותה של האמונה המשיחית? כל הדיבור הזה על דת שמובילה למלחמות מעלה את השאלה הבאה. למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "דת"? כל דת שהתקיימה אי פעם? קונפוציוניזם, בודהיזם, בהאי, מדע נוצרי (Christian Science), עדי יהוה? הקשר בין דת ומלחמה יוצא מנקודת הנחה שלדת יש קשר מזערי אם בכלל לאמת. כל התגלות ייחודית, אותנטית, אמיתית משמים בכלל לא נתפסת כאפשרית מבחינתו של המבקר. גם לא נשאלת השאלה, האם אלימות מוטמעת במסורת הדתית הספציפית הזו, או שמא היא עומדת בניגוד מוחלט לדת הזו?

אלה שמבקרים (ובצדק) את מסעות הצלב כהולכת שולל מוסרית ירחיקו לכת ויחברו את מסעות הצלב עם הגי'האד האיסלמי. איחוד השניים הוא טעות, ובנקודה זו ביכולתי רק לעמוד על הנקודות הכלליות.[ix] משמעות המונח הערבי ג'יהאדהיא "מאבק", ובכך נכלל מאבק פנימי, אינטלקטואלי או מוסרי, כמו גם מאבק לוחמני ואלים. עם זאת, ההבנה המסורתית יותר של המונח ג'יהאד היא מהסוג האלים שמאפיין את ההיסטוריה האיסלאמית באופן גורף; יש מעט מאוד סימוכין, אם בכלל, לג'יהאד כמאבק רוחני/פנימי ותו לא.[x]

תכנים מומלצים:
1 מתוך 166

אפילו בהשוואת מסעות הצלב לג'יהאד האיסלאמי המיליטנטי, מסעות הצלב עדיין נראים טוב יותר:

מסעות הצלב (1291-1095) ג'יהאד איסלאמי

 

מסעות הצלב נמשכו כמאתיים שנה. הג'יהאד נמשך כבר יותר מאלף ושלוש מאות שנה.
מסעות הצלב ספגו ביקורת על היותם ראשית האימפריאליזם. ההתרחבות האימפריאליסטית של הג'יהאד בראשות מוחמד החלה חמש מאות שנה קודם למסעות הצלב.
מסעות הצלב החלו כניסיון לכבוש מידי המוסלמים שטחים שבעבר היו בידי הנצרות. הג'יהאד החל בכוונה לכבוש שטחים נוצריים שמעולם קודם לכן לא היו מיושבים בידי מוסלמים, ולכונן בהם קהילות מוסלמיות.
ישוע, בשמו נערכו מסעות הצלב, לא לימד או הדגים אלימות כנגד מי שסרבו לשעות למשנתו. מוחמד לא רק הטיף לאלימות נגד מי שלא קיבלו על עצמם את דרכי האיסלאם אלא גם לקח בה חלק בעצמו ביותר משישים מבצעים צבאיים אגרסיביים.
המאמינים הראשונים בישוע ומחברי הברית החדשה לא הביעו תמיכה כלשהי באלימות. במאות הראשונות לקיומה, הנצרות שהיתה נטולת כל כוח והשפעה פוליטיים התפשטה תודות למעשי אהבה והפצת הבשורה הטובה אודות ישוע המשיח, בשורה שבכוחה לשנות את חיי המאמין. הקוראן מכיל טקסטים לוחמניים ואגרסיביים רבים. אחרי מותו של מוחמד, האיסלאם התפשט לכל עבר באמצעות אלימות. הוא השתלט על אזורים שהיו קודם לכן בשליטת הנוצרים ובאורח קבע היווה איום על הנצרות הממוסדת (למשל בספרד, צרפת, וויינה).

 

ברנרד לואיס, החוקר המערבי המוביל ללימודי האיסאלאם מסכם בצורה יפה את ההבדלים המשמעותיים בין הג'יהאד האיסלאמי ומסעות הצלב – למרות ששניהם מתוארים כמלחמות קודש נגד אויבים שאינם מאמינים בדת האמת:

מסע הצלב הוא התפתחות מאוחרת בהיסטוריה הנוצרית, ובמובן מסויים, מהווה סטייה קיצונית מהערכים הבסיסיים של האמונה בישוע כפי שהם מבוטאים בספרי הבשורה. הנצרות נתונה תחת מתקפה מאז המאה השביעית לספירה, ואיבדה שטחים נרחבים לידי המוסלמים; הרעיון של מלחמת קודש, או מלחמת צדק, היה מוכר ורווח כבר מהעת העתיקה. אבל במאבק המתמשך בין הנצרות והאיסלאם, מסעות הצלב היו מאוחרים, מוגבלים ונמשכו זמן קצר באופן יחסי. הג'יהאד נוכח כבר מראשית ההיסטוריה המוסלמית – בכתבי הקודש המוסלמים, בחייו של הנביא, ובמעשיהם של בני דורו ושל יורשיו. הוא המשיך להתקיים לאורך ההיסטוריה המוסלמית והוא שומר על מקומו עד לימינו אנו. המונח מסע צלב בא במקור לציין מלחמת קודש עבור הנצרות. אבל בעולם הנוצרי הוא כבר מזמן איבד את משמעותו. … המילה ג'יהאד גם היא משמשת במגוון מובנים, אבל שלא כמו המונח מסע צלב היא שמרה על המשמעות המקורית והעיקרית שלה.[xi]

מבקרי מסעות הצלב או האינקוויזיציות בהחלט צודקים באומרם שהמאמין המשיחי לא צריך לקדם בברכה מעשי זוועה או השמדת כופרים בשם ישוע. ועלינו לשאול את המבקרים, "מדוע לבחור דווקא במאורעת הלא-משיחיים האלה כמוצגים א' וב' לייצוג האמונה המשיחית במקום לבחור בדוגמאות שהפגין ישוע עצמו, שלא לדבר על פרנסיס מאסיסי, מרטין לות'ר קינג הבן, האם תרזה, וויליאם ווילברפורס, ומשכיני שלום משיחיים אחרים?" אכן, מעשי זוועה ושלטון טרור תיאולוגי שנעשו בשמו של ישוע עומדים בניגוד מוחלט לכל מה שישוע עצמו הפגין ולימד בימי פעילותו עלי אדמות.

מלחמות יהוה בתנ"ך זהות לג'יהאד האיסלאמי?

למרות שאני דן בנושא ביתר פירוט במקום אחר,[xii] כדאי שנאמר כמה מילים לגבי ההאשמה הרווחת ש"מלחמות יהוה בתנ"ך זהות למעשה לג'יהאד האיסלאמי המיליטנטי".

חשוב שנזכור שהאיסלאם באופן מסורתי חילק את העולם לשני מימדים: "העולם המוסלמי/עולם השלום" (dar al-salam), בו חולש האיסלאם, ו"עולם המלחמה" (dar al-harb), אליו שלטון האיסלאם צריך להגיע ולהתפשט – אם יש צורך בכך, באמצעי לוחמה, באמצעות החרב. האיסלאם הוא אמונה דומיננטית. לאורך ההיסטוריה, הגישה המוסלמית כלפי לא מוסלמים היתה של שליט כנגד נתין, כובש לעומת נכבש. האיסלאם בראשיתו אף לא העלה על דעתו את האפשרות שמוסלמי יחיה תחת מרותה של ממשלה לא מוסלמית.[xiii]

לוחמה התקפית ודיכוי התנגדות היו לב ליבו של האיסלאם כבר מראשיתו. (1) מייסד האיסלאם מוחמד לקח חלק ביותר משישים מבצעים צבאיים; (2) הקוראן מכיל קטעים נוקשים, אגרסיביים ומיליטריסטיים רבים; (3) מאז מותו של מוחמד, חסידיו הפיצו את האיסלאם באמצעים אלימים, תוך כיבוש שטחים רבים שהיו בשליטת הנוצרים; (4) זכויות האדם במרבית המדינות המוסלמיות בימינו (מאלי וסאנגל הן היוצאות מן הכלל) שואפות לאפס, ואם תושבי המדינות האלה מעוניינים להשיג חירות פוליטית, למרבה האירוניה עליהם לעבור למערב במקום להישאר בארץ מוצאם.

החוקרת היהודית-מצרית בת יאור תיעדה ביסודיות את ההיסטוריה של הד'ימים (מצבם של נוצרים, יהודים, ולא-מוסלמים אחרים תחת החוק המוסלמי) באזורים שנתונים לשליטת מוסלמים. כל סובלנות מוסלמית כלפי לא-מוסלמים יכלה בקלות לפנות את דרכה לג'יהאד לוחמני אם מס הגולגולת (ג'יזיה) לא שולם למוסלמים. יאור מתעדת ביסודיות את הדיכוי ואף את ה"השמדה הפתוחה של אוכלוסיות נוצריות וההיעלמות של התרבות הנוצרית המזרחית".[xiv]

"המיתוס של סובלנות מוסלמית", היא אומרת, לא התקיים קודם למאה העשרים. זוהי יצירה מודרנית של המערב. הוא התוצאה של קשיים פוליטיים ותרבותיים שהתעוררו ברגע שכוחות קולוניאליסטיים כמו אנגליה וצרפת נסוגו מצפון אפריקה והמזרח התיכון – מבלי להותיר אחריהם את היכולת להגן על מיעוטים נוצרים במקום. ספרות שלמה התפתחה שמשבחת את הסובלנות המוסלמית כלפי יהודים ונוצרים; היא צצה מסיבות כלכליות (חשוב על נפט!) ופוליטיות. מתוך רצון שלא להפר את שיווי המשקל הרעוע, הכוחות הנסוגים העדיפו לנקוט במדיניות פרו-איסלאמית רווחית מבחינה כלכלית.[xv] ולמרות שהקוראן מכריז, "אין מקנים דת בכפייה" (סורה 2:256), הרי שכפייה היתה חלק מהלך המחשבה המוסלמי כבר מלכתחילה. אני לא מתכחש בכך לקיומם של מולסמים שוחרי שלום רבים ברחבי העולם; לאורך השנים אני עצמי התחברתי עם לא מעט מהם. אנחנו יכולים להיות אסירי תודה למוסלמים שוחרי שלום שכאלה, למרות שהיה נחמד לו יותר מהם היו מדברים ביתר תקיפות כנגד האלימות שמבוצעת בשם האיסלאם.

מה אם כן עלינו להסיק מההשוואה בין הג'יהאד המוסלמי והמלחמות שזכו לאישורו של יהוה בתנ"ך? הנה סקירה קצרה של ההבדלים המרכזיים:

מלחמות יהוה בתנ"ך הג'יהאד המוסלמי
גיאוגרפיה המלחמה הוגבלה מבחינה גיאוגרפית לארץ המובטחת. אין מגבלות גיאוגרפיות לג'יהאד. העולם הלא-מוסלמי הוא "עולם המלחמה".
משך פרק הזמן מלחמות יהוה הוגבלו באופן כללי לדור אחד (סביב ימי יהושע), למרות שמאבקים שוליים עדיין נמשכו עם כמה מאויביה העקשים של ישראל. אין מגבלות זמניות/היסטוריות לג'יהאד.
מטרת המלחמה המלחמה נועדה להעניש תרבות מושחתת לבלי הכר (מבחינה מוסרית ותיאולוגית), לא מכיוון שהיו לא-ישראלים או אפילו מכיוון שהם לא עבדו את יהוה. העונש הזה הגיע לאחר תקופה של יותר מארבע מאות שנה בהן מלאה סאתו של חטאם של הכנענים (בראשית ט"ו ט"ז). תוקפנות/מלחמה מופנית כלפי לא-מוסלמים (כולל יהודים ונוצרים – "עם הספר").
מושא אהבת אלוהים יהוה אוהב אפילו את אויביו/אלה שלא אוהבים אותו (ראה בראשית י"ב ג'; יונה). תכנית הגאולה שלו מקיפה את אויבי ישראל המסורתיים (בבל, אשור, מצרים) וכוללת אותם כחלק מעמו של אלוהים. אלוהי האיסלאם אוהב רק את אלה שאוהבים אותו ומצייתים לו.
סטנדרט המוסריות טבעו הרחום והחנון של אלוהים הוא המקור למצוותיו. אלוהי הקוראן הוא אל שכולו רצון (בניגוד לאל טוב מטבעו), שמצווה ככל העולה על ליבו.
הגשמת תכנית אלוהים מה שמאפיין את מלכות המשיח הוא שלום (ישעיהו ט' ו'; י"א א'-י'). בברית החדשה, מטרתו של ישוע היא לחתור תחת האויב האמיתי – השטן וצבאותיו (יוחנן י"ד 30; אפסים ו' 10-18; קולוסים ב' 15) – לא האויבים הפוליטיים של ישראל. התוקפנות הצבאית של מוחמד נתפסת בעיני מוסלמים רבים כנורמטיבית (מה שמחזיר את הגלגל לאחור ממה שהמשיח בא להגשים, וחותר תחת התכנית והמטרה האולטימטיבית של אלוהים). שים לב: נהוג לראות בפסוקים הסובלניים בקוראן כקדומים יותר ואי לכך לפסוקים הלוחמניים יותר משקל רב יותר לעומתם.
נורמטיביות המלחמה הלוחמה נגד הכנענים לא נועדה להיות נורמלית ומתמשכת (כשמה שמניע אותה הוא כוח הציווי משמים) אלא ייחודית. אלוהים מעוניין בברית חדשה לא-לאומית עבור עמו (ירמיהו ל"א; יחזקאל ל"ו). התוקפנות הצבאית של מוחמד (מייסד האיסלאם), בתמיכת המיליטריזם של הקוראן, ההיסטוריה האגרסיבית של האיסלאם, והמציאויות הפוליטיות בימינו במדינות מוסלמיות מעידה על תבנית מובנית.

 

דת מובילה לאלימות? דת היא דבר מסוכן? אם נענה בחיוב על השאלות האלה, תהיה בכך הכללה גסה. קודם כל, דעה שכזו אינה לוקחת בחשבון ואריאציות רבות בקרב כל הדתות המסורתיות בעולם, שחלקן רגועות ולא מאיימות מטבען. שנית, אלה שתומכים בעמדה הזו נכשלים לשאול אם טקסטים לוחמניים בספרי קודש מסויימים הם נורמטיביים וקבועים או ייחודיים ונועדו לפרק זמן קצוב. שלישית, ההנחה הזו לא מבחינה בין המהות של דת והשימוש לרעה שעושים בה מי שקוראים לעצמם חסידי אותה דת. רביעית, היא לא לוקחת בחשבון את קיומה של אמת בדת – שהשקפת עולם דתית כלשהי עשויה להיות אמת ולפיכך מתחריה שוגים כשאינם מסכימים עם האמת שבה. ולסיום, ההשקפה לפיה דת היא דבר מסוכן מכיוון שהיא שוללת השקפות עולם אחרות היא כשלעצמה מבלבלת. היא משאירה אותנו תוהים, "הפלורליזם המתקתק הזה לא שולל או דוחק לשוליים את השקפות העולם ה'צרות' של, למשל, המונותאיזם?" לטעון שטענה כלשהי היא אמת זה כמו לטעון שכל הטענות העומדות בניגוד לה הן שקריות.


מאמר המשך: אז מה המקור האמיתי לסבל, אלימות ורוע בעולם?


לקריאה נוספת

Copan, Paul. When God Goes to Starbucks: A Guide to Everyday Apologetics. Grand Rapids: Baker, 2008.

Volf, Miroslav. “Christianity and Violence.” In War in the Bible and Violence in the Twenty-First Century, edited by Richard S. Hess and Elmer A. Martens. Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2008.

Ye’or, Bat. Islam and Dhimmitude: Where Civilizations Collide. Teaneck, NJ: Farleigh Dickinson University Press, 2002.

 

[i]  Mark Juergensmeyer, Terror in the Mind of God (Berkeley: University of California Press, 2000), 242, 159, 243.

[ii]  Regina Schwartz, The Curse of Cain (Chicago: University of Chicago Press, 1997), 63.

[iii]  Richard Dawkins, The God Delusion (Boston: Houghton Mifflin, 2006), 37.

[iv]  Mirsoslav Volf, “Christianity and Violence,” in War in the Bible and Violence in the Twenty-First Century, ed. Richard S. Hess and Elmer A. Martens (Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2008); and R. W. L. Moberly, “Is Monotheism Bad for You? Some Reflections on God, the Bible, and Life in the Light of Regina Schwartz’s The Curse of Cain,” in The God of Israel (Cambridge: Cambridge University Press, 2007), 94–112.

[v]  Volf, “Christianity and Violence,” 8.

[vi] את המזמור המלא באנגלית ניתן למצוא באתר ChristianHistory.net, “Fanny Crosby,” August 8, 2008, http://www.christianitytoday.com/ch/131christians/poets/crosby.html.

[vii]  Volf, “Christianity and Violence,” 13.

[viii]  C. S. Lewis, The Problem of Pain (New York: Macmillan, 1962), 118–19.

[ix] ראה את שלושת הפרקים בנושא מלחמות יהוה והג'יהאד האסלמאי בספרי, When God Goes to Starbucks: A Guide to Everyday Apologetics (Grand Rapids: Baker, 2008).

[x] לתיעוד התנהגות האיסלאם, ראה For documentation on Islam’s track record, see Bat Ye’or, The Decline of Eastern Christianity under Islam: From Jihad to Dhimmitude (Teaneck, NJ: Farleigh Dickinson University Press, 1997); The Dhimmi: Jews and Christians under Islam (Teaneck, NJ: Farleigh Dickinson University Press, 1985); and Islam and Dhimmitude: Where Civilizations Collide (Teaneck, NJ: Farleigh Dickinson University Press, 2002).

[xi]  Bernard Lewis, The Crisis of Islam: Holy War and Unholy Terror (New York: Modern Library, 2003), 37–38.

[xii] שוב, ראה את הפרקים העוסקים באיסלאם ובמלחמות יהוה בספרי, When God Goes to Starbuck.

[xiii]  Norman Anderson, “Islam,” in The World’s Religions, 4th ed. (Downers Grove, IL: InterVarsity, 1975), 128.

[xiv] מתוך ראיון שערך מייקל קרומרטי עם יאור, “The Myth of Islamic Tolerance,” in Books and Culture 4, no. 5 (September–October 1998): 38, www.christianitytoday.com/bc/8b5/8b5038.htm.

[xv] שם.

 

 

אולי גם יעניין אותך: