האם השערת היקומים המקבילים (Multiverse) מסבירה את הכוונון העדין של היקום?

בעשרות השנים האחרונות מדענים נדהמו לגלות כי קיומם של חיים תבוניים במקום כלשהו ביקום תלויים בערכים מדויקים של קבועים פיזיקאליים- ממש עם תחילת היווצרותו של היקום.

המחלוקת הנוכחית על הכוונון העדין של היקום הפכה למחלוקת הנוגעת באפשרות לקיומם של יקומים מקבילים. זהו לב ליבו של הדיון הנוכחי על הכוונון העדין. על מנת להסביר את הכוונון העדין של היקום (ללא מעורבות אינטיליגנציה), אנו מתבקשים להאמין לא רק שיש יקומים אחרים, אשר לא נצפים על ידינו, אלא שיש מספר אינסופי של יקומים אחרים, ויתרה מזאת, שכולם מסודרים באקראיות בקבועים ובגדלים שלהם, לכן כמה מהם בטוח יהיו מכווננים בכדי לאפשר חיים תבוניים.

אך יש לפחות 3 בעיות עם השערת היקומים המקבילים:

1.ראשית, אותם יקומים מקבילים עצמם דורשים כיוונון עדין. השערת הרב יקומים חייבת לספק מנגנון מסוים שייצור את היקומים הללו. אך המנגנון עצמו לא אמור להיות מכוונון אחרת זה רק מקשה על הפתרון. הבעיה היא שאותו מנגנון חייב להיות מכוונן מכיוון שהוא חייב לוודא שכל יקום יווצר עם ערכים שונים כך שזה יגדיל את ההסתברות לקבל יקום מאפשר חיים, לכן בעיית הכוונון פשוט נופלת על המנגנון.

2. הבעיה השנייה היא שרוב התיאורטיקנים של היקומים המקבילים הם ספקנים בנוגע לקיומם הממשי של היקומים המקבילים. למה אחרי הכל אנו צריכים לחשוב כי יקומים מקבילים אכן קיימים? האם יש עדות חיצונית כלשהי לקיומם? זכרו כי התאורמה של בורד- גות'-וילנקין (2003) תקפה ליקומים המקבילים עצמם.

התאורמה שלהם מוכיחה כי גם היקומים המקבילים דורשים התחלה אבסולוטית לקיומם1. אם זהו אכן המצב, זה אומר שהמנגנונים אשר יוצרים את היקומים המקבילים פועלים רק תקופת זמן מוגבלת ולא אינסופית. לכן המנגנונים, אשר יוצרים את היקומים יצרו מספר סופי ומוגבל של יקומים ולא אינסופי, לכן זה מיותר לדבר בכלל על כמות אינסופית של יקומים. אין לנו שום ראיה אמתית כי יקומים מקבילים אכן קיימים.

3. שלישית, הבעיה הכי מרכזית והכי קשה בהשערה הזו נקראת "בעיית המוח של בולצמן":

דמיינו אינסוף קופים שיושבים ליד מקלדת, ומקלידים. נכון, בגלל הכמות שלהם, יש סבירות לא אפסית שייצא מידע ממה שהם הקלידו. אבל הרבה יותר סביר שמתוך כל החוסר סדר שהם הקלידו, תצא פסקה בודדת מהספר של שייקספיר, מאשר שספר שלם של שייקספיר ייצא. יותר סביר להניח שיהיו איים קטנים של סדר בתוך ים שלם של אי סדר.

אם היקום שלנו הוא חלק אקראי מתוך להקה אינסופית של יקומים אז זה סביר יותר באופן גורף שאנחנו אמורים לראות יקום שונה מהיקום שאנחנו עכשיו רואים, רוג'ר פנרוז חישב כי זה סביר יותר באופן בלתי נתפס שמערכת השמש שלנו צריכה פתאום להיווצר על ידי התנגשויות אקראיות של חלקיקים מאשר שיקום מכוונן כמו שלנו יתקיים. אז אם היקום שלנו הוא חלק אקראי מתוך להקה אינסופית של יקומים אז זה יותר סביר באופן בלתי נתפס שאנחנו צריכים למצוא את עצמנו בתוך איזור סדר, לא גדול ממערכת השמש, שמוקף בים של בלגאן.

וכאן נכנס העניין עם המוח של בולצמן, בשביל שיקום כלשהו יהיה יקום שנצפה על ידי צופה, שמוצא את עצמו צופה ביקום, גודל הסדר של הסדר לא צריך להיות גדול יותר ממערכת השמש. היקום הנצפה שהכי סביר להיות נצפה, הינו יקום שבו מוח בודד צץ מתוך תנודת ואקום, ומוצא את עצמו מוקף ביקום ריק. הרעיון הוא לא שהמוח הוא כל היקום, אלא המוח הוא טיפת סדר בתוך ים של חוסר סדר.

הבעיה ביקומים המקבילים כהסבר לכוונון העדין היא שהם לא באמת מסבירים למה חיים מורכבים כמונו קיימים, כשהסבירות היא שהתצפית שלנו תיהיה שונה לחלוטין כמו שהסברנו למעלה.

לכן, הפנייה ליקומים מקבילים שיסבירו את הכוונון העדין, לא באמת עוזרת. אין באמת סיבה לחשוב שרוב היקומים הנצפים הם יקומים שבהם צופים כמונו צופים ביקום, הרבה יותר סביר שרוב היקומים המקבילים הם יקומים שבהם מוח בודד מוצא את עצמו בתוך ים של חוסר סדר.

לכן, הסבר היקומים המקבילים נכשל בלהסביר את הכוונון העדין של היקום ואת התצפיות שלנו.

 

 

Roger Penrose, The Road to Reality (New York: Alfred A. Knopf, 2005), pp. 762-5.

 

 1.   http://prl.aps.org/abstract/PRL/v90/i15/e151301  

 

אולי גם יעניין אותך: