האם כל תיאור המצוי בתנ"ך (כגון עבדים ושפחות) הוא בהכרח גם ראוי בעיני אלוהים?

האתאיסט כריסטופר היצ'נס מציין את "בני ישראל המרדנים וכפויי הטובה". למעשה הוא צודק, התנ"ך לא מתיימר להציג את חייהם של אנשים מושלמים. אלא להיפך, הוא מכיל המון דמויות מלאות פגמים ואנושיות מלפני ומלפנים. המבקרים תוהים, "איזה מן מודלים לחיקוי מהווים אברהם (שמשקר אודות שרה), משה (שרוצח מצרי), או דוד (שכופה עצמו מכוח מעמדו על בת שבע ואז מורה על הריגת בעלה, אוריה)?" יש אמת בטענותיהם של המבקרים: לא כך ראוי שיהיו פני הדברים. אבל המחברים המקראיים בדרך כלל לא מגיבים על המעשים והפעולות האלה שכן הם מניחים (לפחות באופן חלקי) שאין צורך שיעשו כן. במילים אחרות, המצוי הוא לא בהכרח הראוי; האופן בו דמויות מקראיות מתנהגות לא בהכרח מהווה מתן אישור להתנהגותם.
הנה שאלה שעלינו לוודא אנחנו שואלים: איזו מן דוגמה הם מהווים – דוגמה למצוינות מוסרית, חסרי מוסר מרושעים, או איפשהו באמצע?

קח למשל את המלך דוד. הוא דומה יותר לדמות בטרגדיות יווניות – גיבור עם פגמים עמוקים, עם עיקרי מוסר מעורבים. דוד דומה מאוד לך ולי. הוא מדגים את נקודות השיא והשפל של הצלחה וכשלון מוסריים. חוקר המקרא ג'ון ברטון אומר: "סיפור דוד עוסק בכעס אנושי, תשוקה, שאפתנות וחוסר נאמנות מבלי להגיב בצורה מפורשת על הדברים האלה, אלא פשוט מביא את הדברים כסיפור באופן כזה שהקורא חייב להביט להם בעיניים ולהכיר בדמיון שיש בינו (או בינה) לבין הדמויות המתוארות בסיפור".
המחברים המקראיים לעיתים קרובות עורכים בסיפוריהם ניתוח עדין של דמויות מפתח כמו גדעון ושלמה, שהמנהיגות שלהם לוקה בחסר וההליכה הרוחנית שלהם מעידה על פשרנות. בחינה דקדקנית מעלה שמעמד הגבורה שהוענק לאברהם, משה ודוד בתנ"ך (והדים לו נשמעים גם בברית החדשה) מושרש לא בשלמות המוסרית שלהם אלא במסירות הבלתי מתפשרת שלהם ליהוה ובבטחון הנחוש שלהם בהבטחות אלוהים במקום לבחור ללכת אחרי אלילי הנכר כפי שעשו רבים בימיהם.

כמו כן, חלק ניכר ממצוות ישראל הן בגדר חוקים קזואיסטיים. כלומר, חוקים ומצוות שיש להחיל אם תרחיש כזה או אחר מתרחש? התרחישים האלה לא בהכרח מקבלים תמיכה או מתקבלים כטובים או אידיאליים. לדוגמה, אם מישהו גונב את רכושו של אחר או אם מישהו רוצה להתגרש, אז פעולות מסויימות צריכות להיעשות במקרים הנחותים האלה. גניבה היא לא דבר חיובי, וכמוה גם לא גירושין.

עקרון מצוי \ ראוי

ספקנים רבים מבקרים את המוסר התנ"כי בטענה שאלוהי התנ״ך איננו מוסרי. לדוגמא, מאשימים את אלוהי המקרא כי הוא מעודד עבדות, או מעודד אבות למכור את בנותיהן כשפחות. אבל ברקע שבוחנים לעומק מבינים שמדובר על הוצאת פסוקים מהקשרם על ידי אלו המנסים לקרוא ולהבין את המקרא מפרספקטיבה של שנות האלפיים.
התנ"ך הוא סיפורת, ולא רשימה של מצוות, חוקים והלכות; כפי שיש שרוצים שתחשבו. סיפורת המתארת מערכת יחסים מתמשכת בין אלוהים לבני האדם. הקשר הדברים הנאמרים נחוץ והכרחי להבנת קטעים קשים בכתבי הקודש. לכן, נמליץ תחילה לקחת צעד אחורה ולהבין מהו ההקשר התאולוגי, הפוליטי, החברתי והתרבותי וההיסטורי בהם נאמרו הדברים.
הנרטיבים התנ"כיים כוללים בתוכם כללי התנהגות מוסריים, טקסיים וחברתיים. לכן, היישום שלהם לימנו לא תמיד צריך להלקח במונחים מילוליים. בעוד את רוב מצוות התורה בלתי אפשרי לקיים בימנו, מאחר שהן קשורות לבית המקדש ולכהונה. האספקטים המוסריים שהמצוות בתורה מלמדות אותנו כן צריכות להילקח ברצינות.

לדוגמא, בדרך לכנען, אלוהים אומר לבני ישראל שלא לדכא את הזר או הגר שבקרבם. הסיבה שניתנה היא מאחר שבני ישראל ידעו בליבם איך ההרגשה להיות מדוכא, הרי בעצמם בדיוק יצאו מעבדות במצרים. אולי הם רגילים שככה מתייחסים לזרים, ואולי רצו לדעת איך זה מרגיש שיש כלכך הרבה כוח וסמכות בידיים, ולכן התעללו והתאכזרו לזר ולגר בקרבם. אך אלוהים הזכיר לעם ישראל שגם הם היו זרים בארץ מצרים. ולפיכך, אנחנו עדים למשפט הראשון אודות זכויות האדם: הזר היה חייב להיות מיוחס כתושב עיר לכל דבר, למעשה, היו מחוייבים לאהוב אותו כאחד משלהם. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם  (ויקרא יט׳: לג׳-לד׳). פסוקים אלו ללא ספק אירוניים בהתחשב ליחס המשפיל שמקבלים כיום הגויים בהלכה הרבנית.

הברית החדשה מציעה לנו תבנית מחשבה חדשה בכדי לפרש את המנהגים התנ"כיים. באחד מן הניסיונות של המנהיגים הדתיים להכשיל את ישוע, הם בחנו אותו על נושא הגירושין כששאלו אותו ""הַאִם מֻתָּר לְאִישׁ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ עַל כָּל דָּבָר?". (מתי י'ט׳, א׳-ט׳). התלמוד כידוע, מאשר לגבר לגרש את אישו אפילו אם מאכליה לא טעימים או באם היא איבדה מיופיה. בתחילה, היה נראה כאילו ישוע נופל ישר למלכודת שלהם, בעודו מצטט מהתורה: "הַאִם לֹא קְרָאתֶם שֶׁהַבּוֹרֵא 'עָשָׂה אוֹתָם זָכָר וּנְקֵבָה… 'עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד'?'. מנהיגי הדת שהיו בטוחים שהכשילו את ישוע שאלו אותו בחזרה "אִם כֵּן לָמָּה צִוָּה מֹשֶׁה לָתֵת לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת וּלְשַׁלְּחָהּ?". אך ישוע שחזה את הניסיון שלהם הציע פרשנות מרעננת: "בִּגְלַל קְשִׁי לְבַבְכֶם הִתִּיר לָכֶם מֹשֶׁה לְשַׁלֵּחַ אֶת נְשֵׁיכֶם, אַךְ מֵרֵאשִׁית לֹא הָיָה כָּךְ". ישוע נותן לנו מפתח להבנת מצוות התורה, ישוע  הבהיר כי מצוות רבות  בתנ"ך צריכות להיות מובנות כ"ויתורים" לקושי של הלב האנושי, ולא כביטויים של אופיו הקדוש של אלוהים.

 

תכנים מומלצים:
1 מתוך 166

עבדות בתורה?

עכשיו, בואו וניישם את התפיסה הזו לגבי העבדות בתורה. המציאות בקרב עם ישראל היתה שרבים לקחו לעצמם עובדים למטרות שונות, או בשפה התנכית; עבדים. רבים מהאדונים החלו להתאכזר לעבדים שלהם ולהתעלל בהם. ולכן אלוהים התערב ודרש ליצור חוקים המקבילים את היחס בין אדון לעבד. כשבני ישראל היו מורדים באדונים שלהם במצרים, הם היו רגילים ליחס משפיל ומבזה שבא לידי ביטוי בהתעללות פיזית קשה. ולכן כך גם הם נהגו בעבדים שלקחו לעצמם. בואו נבחן את אחד הפסוקים האהובים ביותר על הספקנים; שמות כ"א פסוקים כ-כ"א, שם, אלוהים מצווה את משה להגביל את בני ישראל בדרך בה הם מענישים את העבדים שלהם. נניח שעבד נתפס בניסיון לגנוב משהו מהאדון שלו, עד אותו הרגע, קרוב לוודאי שהאדון היה מפרק את הצורה של העבד, כעת האדון היה מוגבל להעניש את עבדו אך ורק בצורה כזאת שכבר למחרת הוא היה מסוגל לתפקד שוב.

למען האמת, התורה מקלה מאוד ביחס לחוקי השריעה המוסלמים המורים לכרות את ידו של הגנב, וכן גם ביחס לתלמוד הרבני המורה להכות בחוזקה אפילו ילדים קטנים שנתפסו גונבים.

 

אלוהים לא עודד להשתמש באלימות בצורה כזאת או אחרת, אלא דרש להגביל את המציאות האלימה שהיתה נהוגה בקרב עם ישראל.
לכן, המסקנה שהתנ"ך תומך או מעודד בעבדות היא שגויה מיסודה.
למען האמת, מאוחר יותר בספר ויקרא פרק כה׳ ניתן לראות כי עבדות איננה אידיאל בעיני אלוהים.

מי שיקרא את הפרק יבין שאלוהים לא מעודד עבדות, אלא ההיפך הוא הנכון. אבל, המצוות ניתנו בהתאם למציאות ולתרבות באותה העת, עבדות היתה עובדה קיימת, אנשים לקחו לעצמם עבדים. אלוהים התייחס למציאות הקיימת ולכן נגע ביחס בין האדון לעבד.
למעשה, הברית החדשה עוד מוסיפה ומלמדת כי תחושת העליונות של אדם אחד על אדם אחר היא חטא. כתבי הקודש מלמדים שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים ולכן כולם שווים מבחינת זכויותיהם, כבודם, ומעמדם בעיניו של אלוהים. גם יהודים וגם גויים. ראו את דבריו של השליח שאול:
"כֻּלְּכֶם בָּנִים-לֵאלֹהִים עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ…אֵין יְהוּדִי אַף לֹא גּוֹי, אֵין עֶבֶד אַף לֹא בֶּן חוֹרִין, לֹא זָכָר אַף לֹא נְקֵבָה, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלְּכֶם אֶחָד בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (גלטים ג 26-28)
לכן, ביטול מנהג העבדות הוא ראוי לכל מי שבאמת רוצה לכבד את כלל בריאתו של אלוהים.

 

למכור את בתי כשפחה?

אוקי, ומה לגבי הדוגמא האחרת בשמות כא׳ פסוק ז', שם לכאורה אלוהים מרשה לאב למכור את בתו בתור שפחה? ובכן, אם נקרא את הפסוק בהקשרו של הפרק כולו, נבין שגם פה, הפרק מתעסק דווקא בהגנה על השפחה, על העתיד שלה ועל כבודה. משפחות שהיו נתונות למצוקה כלכלית היו מוכרות את הבנות שלהן כשפחות, ולכן אלוהים בא ואומר; אבא, אם בכל זאת החלטת שאתה מוכר את הבת שלך כשפחה, מנהג שהיה נפוץ באותה העת, אז חובה על האדון שקנה אותה ממך לדאוג לה ולעתיד שלה, אם נמאס לו ממנה, אסור לו לזרוק אותה וגם לא למכור אותה הלאה רק כדי להיפטר ממנה, הוא מוכרח או לחתן אותה עם אחד הבנים שלו, או לשחרר אותה לחופשי ללא שום תמורה. וזה לא משנה אם שבוע קודם אותו אדון שילם 200 גמלים עבורה.

 

לסיכום, קל מאוד להוציא פסוקים מהקשרם בניסיון לצייר את אלוהים כמפלצת מוסר מעוותת. אך מי שיקח כל פסוק בהקשר שלו בפרק, וכל פרק בהקשר שלו בספר, וכל ספר בהקשר שלו בתנ"ך כולו, ועל כך יוסיף את הרקע התרבותי, החברתי וההיסטורי, יבין שאלוהים מציג לאנושות איזון מושלם בין צדק ומשפט אמת, לבין חסד חמלה ואהבה.

אולי גם יעניין אותך: