המבול ותיבת נוח – עדויות היסטוריות וגיאולוגיות, אודות היקפו ועל ההבדל מסיפורים פאגאנים דומים (מעודכן 2017)

עם כניסתינו ל2017, מדענים רוסים טוענים "מצאנו הוכחה למבול בתקופת נח" (מקור: The Sun UK) הקידוח העמוק ביותר בעולם בחצי האי קולה שברוסיה, סיפק הוכחה מדעית לפיה פרשת המבול מספר בראשית אכן התרחשה. מדענים רוסים טוענים כי הימצאותם של מים בקרקעית הקידוח מוכיחים כי בתקופה התנ"כית כדור הארץ כוסה במים.

תגלית מדעית מספקת הוכחה לאחד הסיפורים המרכזיים של ספר בראשית – פרשת נח: בקידוח המלאכותי העמוק ביותר בעולם, שנמצא בחצי האי קולה שברוסיה, מצאו מדענים רוסים הוכחה לכך שבתקופת התנ"ך כדור הארץ היה מכוסה כולו במים. להפתעת החוקרים, בעומקו של הבור המלאכותי לא נמצאו שכבות יבשות, מוצקות ומסולעות, אלא הרבה מאוד מים. כך דווח בין היתר ב"דיילי אקספרס" הבריטי.

לדברי המדענים, מדובר בהוכחה לכך שהקומפוזיציה של כדור הארץ לא מורכבת רק מציפוי, מעטפת וליבה כפי שנהוג היה לחשוב. על פי הסיפור התנ"כי, מי המבול כיסו את כדור הארץ והתנשאו עד לגובה של כשבעה מטרים מעל הפסגות הגבוהות בעולם. השפל הגיע רק לאחר כ-150 ימים, וזה על פי האמונה היה העונש שהטיל אלוהים על חטאם של בני האדם.
"מים לא יכולים להסתנן דרך סלעים", נאמר בסרטון וידאו שפרסמה קבוצת החוקרים, "מה שמחזק את התיאוריה שכדור הארץ היה מכוסה כולו במים – אחרת אי אפשר להסביר את ההימצאות שלהם שם".

קידוח קולה הוא הבור המלאכותי העמוק ביותר בעולם. העבודה עליו החלה בשנת 1970, כאשר ברית המועצות החליטה על פרויקט קידוח מדעי שמטרתו להגיע אל ליבת כדור הארץ וללמוד על השכבות מהן הוא עשוי. בשנת 1992, הקידוח הופסק מכיוון שהעומק – למעלה מ-12.5 קילומטרים, ייצר תנאי עבודה בלתי אפשריים. הטמפרפטורה בתוך הבור עמדה על 300 מעלות – מה שלא איפשר למקדח לפעול.

"המבול של נוח" בראי מחקרים מדעיים מודרנים (גיאולוגיה ומאובנים)

מחקרים שנעשו בכל רחבי העולם במאה העשרים מורים אף הם על כך שקטסטרופה איומה ארעה בכל רחבי כדור הארץ לפני כמה אלפי שנים. תחת הכותרת "והמבול אמנם היה" מובא מחקר בעניין זה בגיליון "מדע": אמיליאני עם קבוצת חוקרים מאוניברסיטת מיאמי, פלורידה, אספו מספר עדויות בלתי תלויות לכך שהמבול אירע בעקבות תנועת קרחונים לאוקיינוסים, תנועה שהרימה פני המים…

מדוגמאות הקרקע שהוציאו החוקרים מהקידוחים ואשר חצו עידנים גיאולוגיים אחדים, התברר שמשכבה גיאולוגית אחת נעלמו חלק ממיני פורמיניפרה (קבוצת יצורים ימיים חד-תאיים). היעלמות כזאת מעידה בדרך כלל על עליה בטמפרטורת המים. נראה שחלק ממיני הפורמיניפרה לא יכול להמשיך ולהתקיים עוד במים החמים. שינויים אחרים בשכבת קרקע זו מעידים אף הם על התחממות מי הים באותה תקופה.

נוסף לכך מדדו אמיליאני ושותפיו לעבודה את שינוי היחס בין האיזוטופים של החמצן, 18 ו- 16 ועל סמך שינויים אלה הגיעו למסקנה שהמיסיסיפי הזרים באותה תקופה שיטפונות אדירים של מים מתוקים, כתוצא מהפשרת כיפת הקרח הצפון אמריקאית. עדויות אחרות להפשרה זו באות מנתונים של ירידת מליחות מי הים, ותיארוך בעזרת פחמן רדיואקטיבי של שכבות אלה." גם בשנים האחרונות עסקו בכך גיאולוגים בעלי שם עולמי.

ד"ר ויליאם רייאן וד"ר וולטר פיטמן מאוניברסיטת קולומביה ארה"ב העלו תיאוריה מרתקת המבוססת על מחקרים. שבסוף עידן הקרח החלו נמסים קרחונים אירופיים. השיטפונות שנוצרו מהמסה זאת גרמו להרס הגדול באזור הים התיכון, החוקרים חישבו ומצאו שזרימת המים הייתה מהירה וגרמה להגדלת שטחו של הים השחור בקילומטר וחצי מרובעים ליום! במשך אותם ימים, המים התנקזו מעבר לבוספורוס, עד שבסופו של דבר לאחר 90 יום הייתה התפרצותהמים אדירה. גם חקר הצדפים באזור הוכיח שקיים קו חיץ תת-מימי שנוצר לפני אלפי שנים, עקב פריצת מים אדירה.

 

ממצאים גיאולוגיים

במאה העשרים גילתה האנושות מקור רב עצמה לשם הפקת אנרגיה. קידוחים במעמקי האדמה גילו מקורות של פחם ושל נפט שלאחר מכן כונה בשם "הזהב השחור", ולא לחינם, שכן כל מי שעלה בידו למצוא מרבצים של נפט התעשר במהירות רבה. דוגמא לכך ניתן לראות בעושר האגדי העוטף את שליטי המדינות השוכנות באזור המפרץ הפרסי.

אולם למצוא מרבצים אלו אין זה קל כל כך, הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהנפט והפחם נוצרים למעשה מפסולת אורגנית של צמחים ויצורים חיים שנקברו במעמקי האדמה, והסיכוי שאורגניזמים אלו יהפכו לנפט הוא קלוש ביותר כפי שנראה בהמשך. זו הסיבה לכך שמאוד קשה למצוא מרבצים אלו למרות שכמעט בכל מקום בעולם ישנם יצורים חיים וצמחים שבמותם הם נקברים תחת האדמה.

בספרי גיאולוגיה אנו מוצאים את ההסבר לכך שתהליך הפיכת פסולת אורגנית לנפט ופחם היא כה נדיר: "בדרך כלל מתנפלות בהקטריות על פסולת אורגאנית כזו וזוללות אותה, כך שלא נותר ממנה דבר פרט לדו תחמוצת פחמן טהורה ומים… אולם לפעמים נקברת פתע שיכבה עשירה בפסולת אורגנית… מתחת לשכבת סדימנט… הנפט נדיר משום שכדי להיווצר הוא זקוק לסדרה של תאונות גיאולוגיות, וזו הראשונה שבהן: שכבת הבוץ העשיר בפסולת חייבת להתכסות בשכבת בוץ.

החום והלחץ בבטן האדמה פועלים על המאסה הכהה במעין "אלכימיה כימית", שעדיין אינה מובנת כל צרכה. אם התערובת מתבשלת היטב… למשך הזמן הנכון… הופך הבוץ לנוזל סמיך וכהה שלו אנו קוראים נפט גולמי. בישול ממושך יותר הופך את הנפט לקל יותר במשקלו ובהיר יותר בצבעו… זו התאונה השנייה בתהליך התהוותה נפט.

המתכון, שהוא עדין ומסובך כל כך שלא ניתן להכינו בשום מעבדה, חייב להתבשל בצורה מושלמת בבטן האדמה באופן מקרי לחלוטין". ברור אם כן שבשביל ליצור את שדות הנפט הענקיים הנמצאים באזור המפרץ הפרסי, היה צורך בכמויות אדירות של אורגניזמים כגון בעלי חיים וצמחים, שייקברו בפתאומיות ובלחץ רב על ידי שכבה עבה של בוץ על מנת שייהפכו לנפט על ידי הלחץ והחום הרב, כמויות הנפט שנתגלו באזור זה הן כה עצומות עד שאיןמנוס מלומר שסחף אדיר שהגיע לפתע, שטף לשם את כל המסה האורגנית האדירה הזו בכח עצום, והוא אף כיסה הכל בשכבה עבה של בוץ וחול דבר שגרם ללחץ הגדול שאפשר את הפיכת כל המרק הזה לבסוף לנפט.

במילים אחרות, הדבר נגרם על ידי מבול. אם נתבונן במסורת היהודית העתיקה, נגלה התאמה רבה בין ממצא זה לבין מאורעות המבול. בתלמוד מובא שכל מתי המבול נסחפו בסופו של דבר לאזור המפרץ הפרסי: "למה נקרא שמה [של בבל] שנער? שכל מתי מבול ננערו לשם" (מסכת שבת קיג:) וכן "למה נקרא שמה מצולה? "שכל מתי מבול נצטללו לשם" (שם). כל הסחף של מי המבול התנקז בסופו של דבר לאזור זה כמו לתוך חור האמבטיה.

בנוסף לכך מובא במסכת סנהדרין (דף קח:) שמי המבול היו רותחים, תכונה שהייתה נצרכת לייצור הנפט בנוסף על הלחץ העצום. ואכן, גם הממצא הארכיאולוגי מורה על העובדה שסחף אדיר גרף את מי המבול בסופו של דבר לאזור המפרץ הפרסי. בשנות השלושים של המאה הקודמת חפרו קבוצת ארכיאולוגיים בראשות הארכיאולוג האנגלי ליאונרד וולי (LEONARD WOOLEY) את קברות מלכי אור בתל אל-מוקייר שבאור כשדים, לאחר התגליות הרבות שהם מצאו, החליט וולי להגיע בחפירותיו של שכבת הקרקע הנמוכה ביותר שם הוקם היישוב הראשון שבראשונים, בשלב מסויים הם מוצאים שכבת טיט עבה המעוררת אצלם תמיהות קשות.

את תיאורו של הממצא המרתק שמצאו וולי ועמיתיו, מביא ורנר קלר בספרו "התנ"ך כהיסטוריה": "קרקע המחפורת, במקום שמתחילה שכבת הטיט, גבוהה מטרים רבים מעל פני הנהר. לא ייתכן איפוא שאלה הם חומרי משקע של הפרת. מה היא, איפוא, משמעותה של שכבה מוזרה זאת? איכה נוצרה? תשובה לשאלה זאתה לא נמצאה אף בפי אחד מעוזריו. הם יוסיפו אפוא לחפור ויוסיפו להעמיק את הפיר. במתיחות רבה מתבונן וולי לעלייתם של הסלים, סל אחר סל, מן הפיר, שתכניהם נבדקים מייד, והמעדרים שוקעים יותר ויותר בשכבה הזאת, מטר אחד, שני מטרים – ועדיין זה טיט נקי.

לאחר שלושה מטרים כמעט נעלמת שכבת טיט זו פתאום כשם שנתגלתה… הסלים הראשונים המופיעים לאור היום משיבים תשובה שאיש מהחופרים לא היה יכול לחלום עליה. אין הם מאמינים למראה עיניהם, הם שיערו כי יגיעו לקרקע בתולה וטהורה, אבל הדבר המופיע עכשיו לאור השמש הלוהט הוא שוב אשפה ושוב אשפה, פסולת עתיקה. ובתוך אלה שברי כלי חרס ללא ספור. מתחת לשכבת טיט בעובי של שלושה מטרים כמעט, שוב הגיעו לשרידי ישוב אנושי.

מראה הקרמיקה ואופיה השתנו באופן מפתיע, מעל שכבת הטיט היו כדים וקערות שנעשו כנראה, בעזרת האבנים, ואילו הללו – מלאכת כפיים הם. וכל כמה שהקפידו בבדיקת תוכני הסלים וניפויים, מתוך מתיחות גדולה והולכת של הנוגעים בדבר – לא נמצאו בכל אלה שברימתכו.

כלי המלאכה הפרימיטיביים המתגלים כאן עשויים אבני צור מסותתות, זוהי בוודאי תקופת האבן! בו ביום מודיע הטלגרף מארם נהריים את הידיעה המרעישה ביותר לעולם, שהסעירה את הרוחות: "גילינו את המבול!" דבר הממצא המרעיש הזה ב"אור" נתפרסם בעיתונות ארצות הברית ואנגליה באותיות קידוש לבנה". בנוסף לכך, בתוך שכבת הבוץ נתגלו עקבות של חיות ים קטנות ששקעו בתוך הטיט, עדות לכך שמי הים הגיעו עם הסחף הגדול עד לשם. מבדיקה שערכו וולי ושאר הארכיאולוגים שהיו עימו, התברר ששכבת הסחף משתרעת על פני שטח שאורכו 630 ק"מ ורחבו 160 ק"מ ! שכבת הסחף הפרידה למעשה בין שתי תקופות זו שלפני המבול וזו שלאחריה.

 

מחקרי המאובנים

מחקר מעניין שפרסם פרו' משה. מ. טרופ מאוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, מגלה ממצאים מרתקים של מאובנים, המורים על מבול שארע לפני כחמשת אלפים שנה: "על פי סיווג הממצאים בטבלת התפלגות אנו למדים כי שואה עולמית כבירה, אשר התרחשה בעת ובעונה אחת בשני חצאי כדור הארץ, גרמה להפחתה פתאומית בכמות החי והצומח בכלל, והאנושות בפרט.

דוגמאות של מאובנים שקדמו לשואה זו, אשר התרחשה לפני כ- 5000 שנה בתקופה המתימה למבול – נמצאו בשפע בשכבות משקעיות, ועובדה זו מחזקת את הדעה על התרחשותו של שיטפון עולמי". בתרשימים ובטבלאות המצורפות ניתן להבחין בכך שמן התקופה שלפני 5000 שנה נמצאו מספר רב של מאובנים שהם למעשה שרידים של בעלי חיים.

באזור חצי הכדור המערבי נמצאו שרידים של 249 בעלי חיים ובני אדם ובאזור אפריקה ורוסיה נמצאו 403 שרידים כאלו, כמו כן נמצאו כ- 326 שרידי עצים מן התקופה הנ"ל. לעומת זאת מן התקופה שלאחר מכן(4500 –5000 שנה ומתוארכת לתקופת המבול) נמצאו רק 26 שרידים בחצי הכדור המערבי, 56 באזור אפריקה ורוסיה, ורק 35 שרידי עצים אובחנו כשרידים מן התקופה הזו, כל הממצאים הללו מורים בוודאות על כך שהיה מבול עולמי ששטף את העולם כולו, ובעקבות כך הוכחדו בעלי החיים והצמחים. השרידים הספורים שנמצאו בעידן שלאחר מכן, מראים את שלבי ההתרבות האיטית בה החלו לאחר המבול.

 

מה היה היקפו של המבול הגדול?

במשך שנים רבות ספקנים טענו כי אין עדויות ארכאולוגיות למבול גלובלי במילים אחרות מבחינת המדע מבול גלובלי לעולם לא התרחש. המאמר הבא יספק את המודל למבול אשר נקרא "מבול מקומי" וייקח בחשבון את התיאור התנ"כי ואת הראיות המדעיות. בניסיון להציע תשובה אפשרית לשאלה – איפה התרחש המבול? בכל כדור הארץ? או במקום מסוים?

אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת אפילו יותר מגיל היקום, ימי בראשית, הוא נושא המבול בזמנו של נוח. יש שתי גישות למבול של נוח: "מבול גלובלי" ו"מבול מקומי". הגישה הגלובלית אומרת שהמבול כיסה את כל הפלנטה ללא יוצא מן הכלל. הגישה המקומית טוענת שהמקרה היה קטן יחסית, אשר השפיע רק על חלק קטן מהפלנטה ועל חלק קטן מהאוכלוסייה. אך אנו נתמקד כעת בגישה שונה משתי הפרשנויות הללו. נקרא לגישה זו "מבול אוניברסלי", עם המילה אוניברסלי נתכוון לאירוע שמקיף את כל הפרטים בקטגוריה או קבוצה, במקרה הזה, "כל האנושות".

אחת ממילות המפתח בפרקים של המבול אשר מתארת את היקף המבול זו המילה "הָאָרֶץ".  קוראים מודרניים  אשר נתקלים במילה זו חושבים ישר על כל כדור הארץ. אך בימי קדם בני האדם לא דמיינו כדור יבשתי. "ארץ" או "עולם" בשבילם הייתה הכוונה לשטח מקומי או "אנושות"  או "כלל האוכלוסיה".

ישנן שתי דוגמאות מוכרות בתנ"ך אשר משתמשות במילה "הארץ" כמו בסיפור המבול  :בראשית מ"א 56-42 ומלכים א' י' 24. משמעותה של המילה "ארץ" בפסוקים אלו יכולה לשפוך אור חדש על הבנתנו את היקף המבול.

בבראשית מ"א:57 אנו קוראים: וְכָל-הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה, לִשְׁבֹּר אֶל-יוֹסֵף:  כִּי-חָזַק הָרָעָב, בְּכָל-הָאָרֶץ. בראשית מ"ב :5-6 מבהיר שהרעב התפשט בכל האימפריה המצרית ובארץ כנען. המילה "הארץ" בקונטקסט זה מתייחסת לאזור גדול של ציביליזציה אנושית, במקום לכל הפלנטה.

מחבר ספר מלכים א' י:24 מכריז ש כָל-הָאָרֶץ–מְבַקְשִׁים, אֶת-פְּנֵי שְׁלֹמֹה:  לִשְׁמֹעַ, אֶת-חָכְמָתוֹ, אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים, בְּלִבּוֹ. שוב הכוונה לשליטים שבאו מאזור אתיופיה ומארצות ערב של ימינו. סביר להניח שאיש לא בא מאנטרקטיקה או מגרינלנד.

התייחסויות גאוגרפיות מקומיות מופיעות גם בברית החדשה. במעשי השליחים ב' 5 לוקס מתאר יהודים הגרים בירושלים כ יְהוּדִים יִרְאֵי אֱלֹהִים מִכָּל עַם וְעַם אֲשֶׁר תַּחַת הַשָּׁמַיִם.  פרשנים מסכימים שפסוק זה לא כולל בהכרח סינים, אצטקים ובני המאיה. בדיקות דנ"א מאשרות ששום יהודי מהמאה הראשונה לא הגיע מהמזרח הרחוק או מאמריקה המרכזית.

באל הרומים א':8 שאול השליח כותב למאמינים הרומים: דְּבַר אֱמוּנַתְכֶם נִשְׁמַע בְּכָל הָעוֹלָם. באל הקולוסים א':6 הוא כותב שֶׁהַבְּשׂוֹרָה עוֹשָׂה פְּרִי וּמְשַׂגְשֶׂגֶת בְּכָל הָעוֹלָם. חלק מהתרגומים של לוקס מזכירים את הצו של הקיסר אוגוסטוס לגבות מס מ"העולם".  מאחר והקונטקסט של פסוקים אלה מצביע על התייחסותו של הכותב לעולם הרומי, להיקף של האימפריה הרומית.

בכל הפסוקים הללו הביטויים "כל הארץ" "מכל עם ועם תחת השמיים", "בכל העולם" מתייחסים לאזורים גאוגרפיים או גאופוליטיים מאשר לכל פלנטת כדור הארץ. לכן, אנו יכולים להסיק רציונלית שההתייחסויות בבראשית ו-ח ל-"עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" ו-"תַּחַת, כָּל-הַשָּׁמָיִם" לא בהכרח צריכות לרמוז על אירוע גלובלי בהיקפו.

אחרי  שראינו את משמעות המילה "הארץ". על בסיס קונטקסט לשוני והיסטורי, המילה "ארץ" בפסוקים של בראשית יכולה להתייח לא לכל הפלנטה אלא לכל ה"עולם" האנושי. כלומר, המבול היה יכול להיות כלל עולמי(אוניברסלי) מבלי להיות גלובלי.

בנוסף לכך, הרבה קטעים בתנ"ך מחוץ לספר בראשית שופכים אור ברור יותר על ההיקף הגאוגרפי של המבול. אחד מהפרקים הוא תהילים ק"ד, שזהו סיכום תיאורי יפיפה על הניסים הגדולים שאלוהים עשה במשך ששת ימי הבריאה של בראשית א'.

בתהילים ק"ד:6, הסופר מתאר את מראהו של כדור הארץ לפני כל האיים או היבשות שנוצרו (ביום הבריאה הראשון והשני). תהילים ק"ד:7-8 מספר על ההשתנות של קרום כדור הארץ (ביום הבריאה השלישי) ,מעולם ימי לתוך משטח עם שני אוקיינוסים ויבשות. בתהילים ק"ד: 9,הסופר אומר בפרוש  שבתהליך זה של היווצרות יבשות גְּבוּל-שַׂמְתָּ, בַּל-יַעֲבֹרוּן; (המים)  בַּל-יְשֻׁבוּן, לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. מאחר והמבול של בראשית התרחש אחרי ימי הבריאה, פסוק זה מצביע על כך שהמבול לא יכל להיות גלובלי בהיקפו הגיאוגרפי.

ספר איוב, בפרקים ל"ח-ל"ט, גם כן מתאר את האירועים של ימי הבריאה. עם התייחסות ליום השלישי של הבריאה, אלוהים שואל, רטורית, וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם; בְּגִיחוֹ, מֵרֶחֶם יֵצֵא.

ט  בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ; וַעֲרָפֶל, חֲתֻלָּתוֹ.

י  וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי; וָאָשִׂים, בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם.

יא  וָאֹמַר–עַד-פֹּה תָבוֹא, וְלֹא תֹסִיף; וּפֹא-יָשִׁית, בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ. שוב, מקטע זה משתמע שבהיווצרות היבשות אלוהים קבע מגבלות קבועות עבור האוקיינוסים אשר לא יכלו להיחצות שוב.

קטעים נוספים מדגישים את הנקודה שיוסדה בתהלים ק"ד ואיוב ל"ח. שניים מקטעים אלו הם תהילים ל"ג:6-11 ומשלי ח':25-29. בנוסף לכך, השנייה לפטרוס ב':5 מיידע אותנו על כך שאלוהים הביא את המבול על "עוֹלָם שֶׁל רְשָׁעִים". אם האנושות עדיין לא הגרה לכל היבשות של של הפלנטה כמו אנטרקטיקה, גרינלנד, אוסטרליה, צפון ודרום אמריקה, לא הייתה שום סיבה שאלוהים ישמיד גם את המקומות הללו. עיקרון דומה מתבטא בשנייה לפטרוס ג':6  וְעַל־יְדֵי אֵלֶּה נֶהֱרַס הָעוֹלָם שֶׁהָיָה אָז, בְּהִשָּׁפְטוֹ בַּמַּיִם. פטרוס מבדיל כאן את "עולמו" של נוח, מעולמו שלו, העולם הרומי.

אפילו בתיעוד של המבול בספר בראשית(ו'-ט') אנו רואים סימנים לכך שהמבול היה מוגבל בהיקפו . בבראשית ח' לדוגמא, כאשר נוח צופה במיתון של המים, פסוק 5 אומר שהוא יכל לראות את הגבעות הרחוקות וההרים מנקודת מבטו. אז, הוא שחרר יונה.  אבל מצד שני לא־מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה, כִּי־מַיִם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ(בראשית ח' 9). מכאןנאפשר להבין שכנראה היונה עפה מתחת לגובה של נקודת תצפיתו של נוח. אבל המילים שמשומשות כאן "על פני כל הארץ" הן דומות לאלו המשומשות בבראשית ז' :19, הטקסט שמשומש לעיתים קרובות כהוכחה לכך שהמבול היה גלובלי. לכן ביטויים כגון: "על פני כל הארץ", "תחת כל השמיים", "העולם כולו" וכו' מתייחסים לאזור קטן מאשר לכל פני שטח הפלנטה,למשל, מאופק לאופק(פחות או יותר) או באזור מיושב על ידי אנשים, שעליהם הטקסט מתמקד.

המבול של בראשית ייתכן והתרחש במסופוטמיה ומעבר. רוב שמות המקומות שנרשמו בספר בראשית ב'-ח' קשורים במיקומם למסופוטמיה, אך חלקם לא. החריגים הם פישון ונהרות הגיחון, שזרמו מהחלק הדרומי של חצי האי ערב. נראה שאפשר שהמבול של בראשית הציף לא רק את מסופוטמיה אלא גם את כל אזור המפרץ הפרסי וחלק גדול מדרום ערב. זה מעניין לציין כי באזור המפרץ הפרסי הייתה יבשה, על פי הגאולוגים, לפני כ40,000-80,000 שנים, עידן שבערך עולה בקנה אחד עם הימים של נוח.

כמו בכל שאלה או מחלוקת מקראית, גישה מועילה היא גישה שמשלבת את כל קטעי המקרא אשר מתייחסים לנושא ספציפי וכך מביאים תמונה ברורה יותר.

במבט תאולוגי, ההיקף הגאוגרפי של המבול יכול להיקבע על ידי מיקומם הגאוגרפי של בני האדם והחיות שלהם. הבסיס לפירוש של המבול כאירוע קטן יחסית במקום גלובלי, הוא שלציביליזציה של בני האדם באותו הזמן היה מחסור בכלכלה, טכניקה ואמצעים בכדי להשתרע במקומות רחוקים על פני הפלנטה. עדויות ארכאולוגיות מלמדות שהתיישבות בני האדם לא התפשטה מעבר לאזור של שלוש יבשות עיקריות: אפריקה אסיה ואירופה. בראשית י"א :1-9 מספר לנו שגם אחרי המבול הנורא, בני האדם נשארו נחושים בעקשנותם ולא צייתו למצוותו של אלוהים: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ". במקום זאת הם אמרו "הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ"(בראשית י"א 4).

מבחינה תאולוגית, אין סיבה שאלוהים ישמיד את כל כדור הארץ. והחיות שהובאו לתיבתו של נוח היו זוגות(זוגות רבים במקרים מסוימים) של יצורים אשר היו ילידים באזור וחיוניים לכינונה החדש והמהיר של המערכת האקולוגית. פרשנות זו נכונה גם לטקסט ונכונה לאופיו הנגלה של הבורא והמושיע.

 

לכן, השאלה "איך העלה נוח את כל החיות לתיבה" מאבדת ממשמעותה מאחר והמבול היה מקומי ולא גלובלי.

הטענה כי אין לנו ראיות למבול גם מאבדת מתוקפה משום שאם מדובר במבול מקומי, אנו לא אמורים לצפות למצוא ראיות לאירוע כזה, כמו שאנו לא מוצאים ראיות למבולים מקומיים אחרים מהעבר.

 

 

האם ישנה סתירה בתיאור המבול של נוח בספר בראשית?

כך חושב מבקר-המקרא רולי שכותב: בסיפור המבול אנחנו מוצאים שלפי בראשית ו׳ 20-19 אלוהים מצווה על נוח לאסוף זוג אחד מכל מין בעל חיים, ולהביאם לתיבה. ואילו לפי בראשית ז׳ 2 נאמר לו לקחת שבעה זוגות מן החיות הטהורות, וזוג בודד של חיות טמאות.

בבראשית ז׳ 8 ואילך מודגשת הסתירה הזו על ידי האמירה שמופיעה שם, ולפיה לתיבה נכנסו זוגות בודדים של בעלי חיים טהורים וטמאים, למרות שבהחלט יתכן שהדגש הזה על הסתירה לא היה קיים במקור. כמו כן קיים חוסר הסכמה באשר למשך המבול. לפי בראשית ז׳ 12, הגשמים נמשכו 40 יום, ואחריהם, לפי בראשית ח׳ 6 ואילך, נוח המתין פרקי זמן של שבעה ימים עד שירדו המים. ואילו לפי בראשית ז׳ 24 המים נותרו על עומדם במשך 150 יום, ולא ירדו לחלוטין אלא אחרי שנה ועשרה ימים מאז שהחל המבול לרדת (ח׳ 14; השווה עם ז׳ 11) (,Rowley 18 ,GOT).

קיטצ׳ן משיב לטענה זו:

לעיתים קרובות עולה הטענה שפרקים ז׳ וח׳ בספר בראשית, לדוגמה, מביאים שני אומדנים שונים באשר למשך המבול, כשלמעשה טענות אלה אינן אלא המצאה של תורת המקורות. הטקסט המקראי שמצוי בידינו היום הוא עקבי לחלוטין, והוא מדבר על שנה ועשרה ימים (11, אם סופרים גם את היום הראשון וגם את האחרון) שבהם נמשך המבול מתחילתו ועד סופו, כפי שהוכיחו כבר לפני זמן רב אלדרם, ה״דל ואחרים. גם הניגוד שקיים לכאורה בין בראשית ו׳ 20-19 (השווה עם ברא׳ ז׳ 9-8) ובראשית ז׳ 3-2 באשר ל״זכר ונקבה״ או ״שבעה שבעה איש ואשתו״ הוא דמיוני. בבראשית ו׳ 20, המילה ״שניים״ משמשת ככל הנראה כמילה קיבוצית ל״זוגות״, שהרי בעברית אי אפשר ליצור ריבוי למילה כפולה (המילה ״שניימים״ לא קיימת!); בבראשית ו׳ 20-19 וז׳ 9-8 האמירות הן כלליות, ואילו בבראשית ז׳ 3-2, הכוונה היא במפורש לזוגות ושביעיות, האמירה היא מפורטת.

אלכסנדר היידל ערך מחקר מקיף על התיאור המקראי של פרק הזמן שבו נמשך המבול:

כידוע, ביקורת המקרא המודרנית רואה בסיפור המבול שבספר בראשית תערובת שלקוחה משני מקורות עיקריים, שבמובנים מסוימים סותרים זה את זה באופן שאינו ניתן לגישור, ושחוברו יחד בידי עורך. לפי אחד המקורות, זה שמכונה P- המקור הכוהני, המבול החל ביום ה-17 לחודש השני (ז׳ 11) והסתיים ביום ה-27 לחודש השני של השנה שלאחר מכן (ח׳ 14-13). אם כך, האירוע כולו התרחש לאורך תקופה של שנה 11-1 יום. אבל לפי המקור האחר, זה שמכונה J (המקור היהוויסטי), הגשם ירד במשך 40 יום ו-40 לילה (ז׳ 12), ובסופם פתח נוח את הצוהר בתיבה ושלח ארבע ציפורים בהפרשים של שבעה ימים זו מזו, שלוש פעמים ברצף (ח׳ 12-6). אחר כך הוא הסיר את מכסה התיבה ומצא שפני הארץ יבשו (פסוק 13); לפי חישוב זה, המבול נמשך רק 61 יום.

אין זה המקום להיכנס לדיון מפורט בבעיות שכרוכות בנושא; בשלב זה נצטרך להסתפק בכמה מילים. ייתכן שהיו מספר מקורות שונים, ששימשו לצורך חיבור סיפור המבול המקראי, שכן הכתובים עצמם מרמזים באופן מפורש שהסופרים עשו שימוש ברשומות כתובות וכיוצא באלה לצורך הכנת ספריהם. אבל למרות הטענות שהועלו, אל לנו להפריד בוודאות גמורה את החומר המקראי לגורמים שמרכיבים אותו. יתרה מכך, המנהג הרווח – לטפל בשיירים של כל אחד מהמקורות־לכאורה כאילו הוא מכיל את השלם, מוביל לכך שסיפור המבול בספר בראשית, הסיפור שבו אנו עוסקים כרגע, מתמלא באי התאמות.

כל קורא בלתי משוחד צריך להבין שבתיאור המבול בספר בראשית, כפי שהוא מחולק בידי אנשי ביקורת המקרא המודרנית, יש מספר פערים חשובים בחלקים שמיוחסים למקורות P-I J. אילו היתה לנו גישה אל הטקסט השלם של המקורות־לכאורה שמכונים P-I J ,ולצורך הדיון נניח שמקורות כאלה אכן היו קיימים אי פעם, היינו רואים מיד שאין כל חוסר התאמה בין שני הסיפורים. אבל גם בלי גישה כזו למקורות, שוב ושוב הוכח שאפשר ליישב בקלות ובאופן הגיוני את הסתירות־לכאורה שקיימות בסיפורי בראשית, אם משאירים אותן באופן שבו מצאנו אותן בטקסט העברי.

דוגמה טובה לכך יש בנושא שעומד כאן לדיון – פרק הזמן שבו נמשך המבול. אם נותיר את הטקסט המקראי כמו שהוא ונתייחס לסיפור כאל יחידה אחת שלמה, הנתונים המספריים שקשורים במבול יעמדו בהרמוניה מושלמת, כפי שמעיד ההסבר שיובא להלן.

לפי פרק ז׳ 11, המבול החל בשנה ה-600 לחייו של נוח, ביום ה-17 לחודש השני, שבעה ימים אחרי שנוח קיבל את ההוראה להיכנס לתיבה שבנה (ז׳ 10,4-1). במשך 40 יום ו-40 לילה ירד גשם על הארץ (פסוק 12). בשום מקום לא נאמר שאחרי תקופה זו פסקו הגשמים לחלוטין. להיפך, הגשם המשיך לזרום, והמעיינות התת קרקעיים המשיכו לנבוע, שכן נאמר מפורשות שמעיינות התהום וארובות השמים לא נסגרו והגשם שירד מן השמים לא חדל עד סוף היום ה-150 מאז תחילת המבול, מה שגרם לכך שהמים המשיכו לעלות או שמרו על גובהם לאורך כל התקופה הזו (ז׳ 24 – ח׳ 2).

אבל בשעה שזרימת מי התהום נמשכה אולי בחוזקה גם אחרי 40 הימים הראשונים, מטחי הגשם הקשים פסקו מן הסתם, והגשם המשיך לרדת בצורה מתונה יותר. בבראשית ז׳ 12 נאמר, ״ויהי הגשם על הארץ 40 יום ו-40 לילה״, ובפסוק 17, ״ויהי המבול 40 יום על הארץ. כאמור, המונח מבול בפסוק 17 מתאר ללא כל ספק את מטחי הגשם חסרי התקדים שירדו מהשמים, ושגרמו לפני המים לעלות ולהציף את הארץ. מדברים אלה משתמע שהיה זה גשם הזלעפות הבלתי מרוסן, או מטחי המים שירדו מן השמים, שפסקו אחרי 40 הימים הראשונים.

בסופם של 150 הימים החלו המים לרדת (ח׳ 3), וביום ה-17 לחודש השביעי נחה התיבה על אחד מהרי אררט (פסוק 4). זה קרה בדיוק חמישה חודשים ויום מאז שהחל המבול (השווה עם ז׳ 11). נדמה שהמסקנה הברורה היא ש-150 הימים היו חמישה חודשים, ושכל חודש היה בן 30 יום. ביום שבו החלו המים לרדת, כלומר ביום ה-151 מאז פרוץ המבול, נחה התיבה על הקרקע. המים המשיכו לרדת גם אחר כך, עד שביום הראשון לחודש העשירי נראו ראשי ההרים (ח׳ 5). אם חודש מורכב מ-30 יום, הרי שנותרו לנו 74 ימים נוספים, ובסך הכל מדובר ב-225 יום. בסופם של 40 יום מתאריך זה, כלומר, ביום הראשון של החודש העשירי, פתח נוח את צוהר התיבה, ושלח ארבע ציפורים במרווחים של שבעה ימים זו מזו (פסוקים 12-6).

מאחר שהציפור הראשונה נשלחה ביום ה-41, מדובר בסך הכל ב-62 יום נוספים, וכך אנחנו מגיעים ל-287 יום בסך הכל. הציפור האחרונה נשלחה ביום ה-287 מאז שהחל המבול, או (אם מוסיפים את 46 הימים שחלפו לפני פרוץ המבול) ביום ה-333 של השנה. וכך הגענו ליום השלישי בחודש ה-12. 28 יום מאוחר יותר, ביום הראשון של השנה הבאה, השנה ה-601 לחייו של נוח, יבשו המים מעל הארץ (אם כי פני האדמה עדיין לא יבשו לחלוטין), ונוח הסיר את מכסה התיבה (פסוק 13). חודש ו-26 יום אחר כך, ביום ה-27 לחודש השני, שוב היתה הארץ יבשה ומוצקה, ונוח יצא מן התיבה (פסוקים 14 ואילך). שתי תקופות אלה מסתכמות ב-84 יום. אם נוסיף את הימים האלה ל-287 הימים הקודמים, נגיע ל-371 יום בסך הכל, או שנה אחת 11-1 יום מאז פרוץ המבול. אין כאן כל חוסר התאמה.

לא רק שהסתירות־לכאורה לא קיימות בכלל; שני התיאורים תלויים זה בזה, ולפיכך מהווים יחידה אחת. רייבן מדגים זאת:

המבקרים לא הצליחו להפיק שני תיאורים שלמים של המבול, אפילו לא במידה נסבלת. תחילת פרק ז׳ מיוחסת למקור J אם כך, מקור J מספר לנו שאלוהים ציווה על נוח להיכנס לתיבה עם כל ביתו, בלי לספר ולו במילה אחת על בניית התיבה או על משפחתו של נוח. פרק ז׳ זקוק לדברים שנאמרים בפרק ו׳ 22-9 כדי להפוך אותו למושלם או לבר הבנה. בבראשית ח׳ 13 נאמר, ״ויסר נוח את מכסה התיבה, וירא והנה חרבו פני האדמה״. אמירה זו מיוחסת למקור J, אבל אף מילה נוספת של מקור J לא מופיעה עד פסוק 20, שם נאמר, ״ו״בן נוח מזבח ליהוה״. פער רציני זה מגושר באמצעות האמירות החוצצות שהמבקרים מייחסים למקור P. מעבר לכך, מה שנאמר בבראשית ט׳ 17-1 (P) איננו חזרה מיותרת על בראשית ח׳ 22-12 (J), אלא הרחבה של הברית שאלוהים כרת עם נוח אחרי שבנה את המזבח ליהוה והחל לשקם את חייו עלי אדמות.


מאמר מומלץ: איך נוח הצליח להכניס לתיבה שניים מכל חיה?!


ההבדל הספרותי בין סיפור המבול התנ"כי וסיפורי מבול פאגאנים

"אם אירוע בסדר גודל של המבול אכן התרחש – בהחלט היינו מצפים שגם תרבויות אחרות יתעדו את התרחשותו."

אין כמעט אומה שאין במסורת שלה סיפור אפוקליפטי אודות מבול אדיר של מים המציף לפתע את העולם. מוטיב זה מופיע אצל כ-217 תרבויות שונות. בספרות המודרנית מתועדים סיפורים אלו שנכתבו על גבי פפירוסים או אבן.

התיעוד החוץ מקראי המפורסם מכולם הוא ללא כל ספק האפוס הגילגמשי, בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בשנת 1872 גילו חוקרים אנגליים 20 אלף כתובות בחורבות הספרייה של העיר נינווה ההיסטורית, שם נמצאו 12 לוחות חרותים בלשון אכדית והם הועברו למוזיאון הבריטי, כולם היו טמונים באדמה כ- 2500 שנה עד ששזפתם עין אדם.

לאחר מאמצים מרובים עלה בידי החוקרים לפענח חלק מן הכתובים, בלוח מס' 11 מסופר שגילגמש (שהיה בתחילה דמות אמיתית כפי הנראה, ונהפך כעבור זמן למיתוס, כנהוג בימי קדם) יצא למסע ארוך והרפתקני על עבר אביו זקנו אותנפשתים, ממנו כך קיווה ילמד את סוד האלמוות. אותנפשתים סיפר לו כי הוזהר על ידי "ראש האלים" שעומד להגיע לעולם מבול שעתיד להחריב את כל העולם.

אותנפשתים זה הוא כפי הנראה מקבילו של נח המקראי בהתחשב בכך שחי שנים ארוכות עד כדי כך שאחד מצאצאיו בא ללמוד ממנו כיצד חיים כל כך הרבה, ואכן נח היה היחיד שהיה בגיל כה מופלג בדור שלאחר המבול. מעניין לציין שבשריד החורי של אגדת המבול שמו של הגיבור הוא נחמוליאל.

הסיפור המתואר על ידי גילגמש מזכיר בצורה מדהימה את המוזכר במקרא אודות נח. ולדוגמא הציווי שהוא מקבל מורה לו: "אתה, איש שורפק… בנה לך בית עצמם, אנייה תעשנה… מלטה חיים! זרע חיים למינהו קח אל האוניה, והאוניה אשר תבנה ארכה ורחבה במדה ישאו". בתורה מובא ש: "ויאמר אלוקים לנוח … עשה לך תבת עצי גופר… ומכל החי מכל בשר… תביא אל התיבה להחיות אתך…" (בראשית ו' יג').

קטע זה והקטעים הבאים מזכירים מאוד את המסופר בתורה, אמנם בשינויים מעטים, שינויים שכפי שנראה, מראים איכן נמצא הדיוק ואיכן הדברים נאמרו לא בדיוק כפי שהיו. והוא ממשיך: "… עשיתי את תבנית התבה, מאה ועשרים אמה עד פאת מכסיה, מאה ועשרים אמה קומת כתליה" ובתורה מובא "וזה אשר תעשה אותה שלוש מאות אמה אורך התיבה חמישים אמה רחבה ושלושים אמה קומתה" (בראשית ו' טז').

בנוסח הגילגמשי מובא ש: "תחתיים, שנים, שלישיים ורביעיים חמישיים ושישיים לתיבה, שביעיים לתיבה מבחוץ". ובתורה מובא: "תחתיים שניים ושלישיים תעשה" (שם טז'). אותנפישתים מספר ש: "ששה כורים כופר שפכתי בם" כפי המוזכר בתורה "וכפרת אותה, מבית ומחוץ בכופר" (שם יד'). הוא מוסיף ומספר: "כל אשר היה לי טענתי עליה… זרע כל חיים למינהו טענתי עליה.

הורדתי את כל בני ביתי ואת כל אחי באניה… בהמת שדי, חית השדה הבאתי בה…" ובתורה מובא: "ויבוא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול… מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ומן העוף וכל אשר רומש על האדמה". (בראשית ז' ז-ט). לאחר תיאורו את המבול מסיים אותנפשתיים ואומר: "כל שבטי האדם היו טיט-יון, פני האדמה מדבר ילל מות".

ולבסוף: "פתחתי את הצוהר ויגה אור על פני", ובתורה: "ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה" (בראשית ח' ו'). במאמר מוסגר ניתן להבחין מייד שהתיאור שמביא גילגמש אודות מידות התיבה איננו אפשרי מבחינה הנדסית, שכן תיבה שאורכה מאה ועשרים אמה לא ייתכן שגובהה יהיה זהה מאה ועשרים אמה, שהוא גובה עצום לכל הדעות, מבנה שכזה היה מתהפך עם בא הגל הראשון.

לעומת זאת מבנה התיבה כמתואר בתורה הוא המבנה האידיאלי והיציב ביותר בפני סערות קשות- 300 אמה אורך, 50 אמה רוחב, ו- 30 אמה גובה, ואכן מכאן הסיקו חז"ל כיצד יש לבנות ספינות ענק ואמרו: "למדתך תורה דרך ארץ, שאם יעשה אדם ספינה שתהא עומדת בלימן [-בנמל], יעשה רוחבה אחת משישית באורכה, וגובהה אחד מעשרה באורכה".

סיפור המבול דומה לסיפורי הבריאה כי הוא מציאותי יותר מגירסאות אחרות ופחות מיתולוגי מהן, מה שמעיד על האותנטיות שלו: קווי הדמיון הבולטים מעידים על גרעין היסטורי משותף של המאורעות הכלולים בסיפורים השונים, ולא על גניבה ספרותית מצידו של משה.

השמות בסיפורים השונים אינם דומים. נוח נקרא "זיאוסודרה" בסיפור המבול השומרי, ו"איתנפישתים" בסיפור הבבלי. הסיפור הבסיסי לא משתנה. גיבור הסיפור מקבל הוראות לבנות אונייה בגודל מוגדר, שכן אלוהים (או האלים) עמד להביא מבול על העולם. הגיבור מציית, נחלץ מהמבול ומעלה קורבן לאל לאחר שהוא יוצא בשלום מן האונייה. אלוהים (או האלים) ניחם על החיים שאבדו, וכורת ברית עם האדם. המכנה המשותף הזה של כל הסיפורים מעיד על כך שהמאורע אכן התרחש במהלך ההיסטוריה.

סיפורי מבול דומים קיימים בעוד מקומות בעולם. ליוונים, להודים, לסינים, למקסיקנים, לאינדיאנים משבט האלגונקיני ולתושבי הוואי יש סיפורי מבול משלהם. אחת משושלות המלכים השומריים רואה במבול נקודת התייחסות היסטורית. אחרי שהרשימה מפרטת את שמותיהם של שמונה מלכים שחיו חיים ארוכים במיוחד (עשרות אלפי שנים), מובא המשפט הבא, שקוטע את הרשימה, ״[אז] שטף המבול [את הארץ] וכשירדה [שוב] המלוכה אל הארץ מן השמים, המלוכה ניתנה [בראשונה] לקיש״.

יש סיבות טובות להאמין שהתיאור בספר בראשית הוא הסיפור המקורי. הסיפורים האחרים מכילים עיבודים שמצביעים על השחתת הסיפור המקורי. הסיפור בבראשית הוא היחיד שמציין את השנה שבה ירד המבול, וכן את התאריכים הקשורים בקורות חייו של נוח. למעשה, המאורעות שמתועדים בספר בראשית כתובים כיומן מסע. האונייה הבבלית, שנבנתה בצורת קובייה, לא יכלה להציל אף אחד. המים הסוערים היו הופכים אותה מצד לצד. התיבה המקראית, לעומת זאת, נבנתה בצורה מלבנית ־ ארוכה, רחבה ועמוקה ־ כך שתוכל לשוט על הגלים הסוערים. משך הזמן שבו ירדו הגשמים בסיפורים הפגאניים (שבעה ימים) לא היה יכול לגרום להרס שאותו הם מתארים.

הרס כזה יכול להתרחש רק אחרי שהמים מכסים את רוב ההרים, ומגיעים לגובה של כ־5 ק״מ לפחות. סביר להניח שלשם כך הגשם היה צריך לרדת במשך יותר משבעה ימים. הרעיון הבבלי, שלפיו כל מי המבול חילחלו באדמה ביום אחד, נשמע מגוחך לא פחות. עוד הבדל מדהים בין הסיפור בבראשית לבין הגירסאות האחרות הוא שבסיפורים הפגאניים הגיבור הופך לבן אלמוות וזוכה לתשבחות, ואילו התנ״ך עובר לתאר את חטאו של נוח. רק גירסה שמבקשת לתאר את האמת תכלול הודאה כזו.


תשובות לשאלות נפוצות והתנגדויות לתיאור תיבת נוח בכתובת: www.answersingenesis.org/noahs-ark


תשובות לשאלות נפוצות והתנגדויות לתיאור המבול בכתובת: www.answersingenesis.org/the-flood


אולי גם יעניין אותך: