הינדואיזם ותנועת העידן החדש

לדת הינדואיזם יש 750 מיליון מאמינים, היא ממלאה לא פחות מ-1/6 מאוכלוסיית העולם, ולכן השפעתה הולכת וגדלה. רובנו נחשפנו במידה זו או אחרת למה שנקרא "תנועת העידן החדש". אם כן, כנראה שהבנו שחלק ניכר מהחשיבה של העידן החדש נובע מן ההינדואיזם. רובנו כנראה גם מבינים שמספר ההודים בארה"ב הולך וגובר. מפתיע לגלות שבארה"ב לבדה יש כ-200 מקדשים או מרכזים הינדים. רבים מאמינים שאופיו האקלקטי, המגוון של ההינדואיזם, הופך אותו לגורם המרכזי שיאחד את העולם הדתי הלא-נוצרי.

לא קשה להבין את המשיכה של העולם המערבי להינדואיזם. קודם כול, ההינדואיזם מקבל את ההשקפה האבולוציונית. המדע המודרני מדגיש את האבולוציה הגופנית שלנו, והינדואיזם מדגיש את האבולוציה הרוחנית שלנו. הפסיכולוגיה המודרנית מדגישה את הטוב הבסיסי והפוטנציאל הבלתי מוגבל בטבע האדם, וההינדואיזם מדגיש את אלוהותו של האדם. הפילוסופיה המודרנית מדגישה שכל טענה לאמת היא יחסית, וההינדואיזם מקבל השקפות דתיות נוגדות לכאורה. ההינדואיזם הוא גם דת שמדגישה את עליונותה של המציאות הרוחנית על החומרית, ולכן הוא מושך אנשים רבים שהתאכזבו מהרדיפה אחר החומריות.

אמנם יש אמונות יסוד המשותפות לכל ההינדים, אבל אין תורה הינדית "אורתודוקסית" – אין דוגמה עיקרית שההינדים חייבים להאמין בה. הינדואיזם הוא בעצם משפחה של אמונות ומנהגים המתפתחים בהדרגה. שורשי ההינדואיזם נעוצים בקשר בין שתי דתות בסיסיות: זו של התרבות הקדומה ששכנה לשפת נהר האינדוס מהאלף השלישי לפני הספירה, וזו של האמונות הדתיות שהגיעו להודו עם העם האריאני (ייתכן שמהאזור הבלטי) והתחילו לחלחל לעמק האינדוס אחרי שנת 2000 לפנה"ס. דתם של האריאנים מתוארת בכתביהם של "הקדושים" בספרי הוודה (הוודות = "ידע" או "חכמה"). הוודות הם ארבעה קבצים של חיבורים שנכתבו בשנים 1500-500 לפנה"ס. הוודות הם היסוד לאמונות ההינדיות, והם חושפים התפתחות הדרגתית של אמונות דתיות. הפרקים האחרונים של הוודות מכונים "אופנישד" וכוללים את הבהגוואד גיטא. סמכותם מצומצמת, אבל הם נפוצים מאוד.

 

אמונות הינדיות על אלוהים ועל העולם

חשוב שנבין את ההשקפות ההינדיות על אלוהים גם אם איננו מכירים הינדים או אנשים מהודו. הסיבה לכך היא שכולנו במגע עם תנועת העידן החדש ששואבת את המושגים שלה על אלוהים מההינדואיזם. אם כן, מה ההינדים מאמינים על אלוהים?

הפרקים הראשונים של כתבי הקודש ההינדים – הוודות – מתארים כמה ישויות אלוהיות, אלילים, שהם בעיקר האנשה של תופעות טבעיות, כגון סערות או אש. בני האדם העלו לאלים אלה תפילות וקרבנות. בסופו של דבר התפתחה מערכת מקיפה של טקסים דתיים וקרבנות שהיוו אמצעי שדרכו קיבלו המאמנים את ברכתם של האלים האלה. הפרקים האחרונים של הוודות, ה"אופנישד", מציגים את ההתפתחות המשמעותית שחלה באופן שבו תפסו ההינדים את האלוהות. אופנישדות רבות אינן מדברות על המון רב של אלים אלא על ישות עליונה מעבר לתפישה שלנו, שנקראת "ברהאמה". ברהאמה הוא מטבעו לא אישי, אבל לפעמים מתייחסים אליו באופן אישי בשם "איסבארה".

לצד השקפה זו של ישות אלוהית אחת, האופנישדות גם מלמדות שאנחנו זהים ביסוד הישות שלנו ("אתמאן") לישות עליונה זו. בהינדואיזם נהוג לומר "אתמאן הוא ברהאמאן!". למעשה, כל יצור חי הוא ברהאמאן בתוך תוכו! בנוסף לכך, במקום קרבנות טקסיים, ההינדואיזם מלמדת שאפשר לקיים מגע עם הישות האלוהית באמצעות ידע אינטואיטיבי על האיחוד של הכול בעולם. האופנישדים גם מלמדים שהעולם החומרי, כולל האישיות המודעת שלנו, איננו ממשי לגמרי. המילה "מאיה" מייצגת את הכוח שבאמצעותו אלוהים, או הישות העליונה, הביא את העולם הלא ממשי הזה לידי קיום.

פילוסופיה מוניסטית או פנתאיסטית זו אמנם הציעה ידע אינטלקטואלי מקיף על הישות העליונה, אבל לא הציגה את ההיבט שמושך את לבם של בני אדם. כתוצאה מכך, התחולל שינוי עצום בהינדואיזם שמקורו בעיקר בחיבורו של בהגוואד גיטא, ה"ברית החדשה" של ההינדואיזם. הגיטא מתעד שיחה בין הנסיך הלוחם ארג'ונה והרוכב שלו קרישנה (הנחשף כהתגלמות של האל "וישנו"), וטוען שסגידה אישית לאלוהות היא אמצעי לישועתם של בני אדם מכל מעמד חברתי.

משלב זה ואילך החלו שני זרמים עיקריים אלה, בחשיבה ובמנהגים ההינדים, לגדול ולהתפתח – הזרם האינטלקטואלי והפילוסופי יותר שהדגיש את אחדותם של כל הדברים, והזרם שהדגיש מסירות אישית לאל. הזרם האחרון שולט בעם הפשוט של הודו עד עצם היום הזה. האלים שזוכים לכבוד הרב ביותר הם ברהאמה (הבורא), וישנו (השומר) ושיבא (המחריב). בהודו יש מקדשים רבים המוקדשים לשיבא (או לאחת מ"נשותיו" כגון קאלי), או לוישנו (או לאחת מעשר ההתגלמויות שלו, שמכונות "אוואטאר"). בסך הכול חובק ההינדואיזם כ-330 מיליון אלים ואלות!

כיצד דת אחת יכולה לקבל המון רב כזה של השקפות ואמונות? עובדה, ההינדים מקבלים את זה. יחד עם זאת גם רבים מהם מכירים בכך שאף לא אחד מהאלים האישיים בהינדואיזם הוא בלעדי או ייחודי. כולם מייצגים דרכים שונות בתפיסת האמת שעומדת מאחורי כל הדברים – ברהאמה.

 

עקרונות יסוד בהינדואיזם

בשלב זה נפנה את תשומת לבנו לשתי אמונות יסוד של ההינדים: (א) האמונה שלהם לגבי מקור הרוע והסבל (ב) האמונה שלהם לגבי החיים שלאחר המוות.

הראשון מבין עקרונות היסוד האלה הוא הקארמה. משמעות המילה "קארמה" היא "פעולה", אבל המושג הדתי מתייחס יותר לתוצאות המעשים. תורת הקארמה קובעת שכל מחשבה ופעולה מובילים להשלכות שחלות על העושה או החושב אותם. אם אדם משקר או גונב, יעשו לו עוול בשלב כלשהו בעתיד. ההינדים מאמינים שכל הסבל של הסובל הוא תוצאה של המעשים שהוא עשה בעבר, בחיים האלה או בגלגול קודם. יש שמאמינים שקארמה בעצם גורמת לדטרמיניזם או פטליזם נוקשים- כלומר, שאין בררה אלא להשלים עם הקארמה. רוב האנשים מאמינים שאמנם ההווה שלנו נקבע על ידי העבר שלנו, אבל אנחנו יכולים להשפיע על העתיד שלנו אם נתנהג בצורה נאותה בהווה.

יש אנשים שהשוו את תורת הקארמה עם הכתוב בספר ״אל גלטים״ ו', ז׳ (מתוך הברית החדשה): "מה שאדם זורע, את זאת גם יקצור". בהחלט כתוב בתנ"ך ובברית החדשה שלמעשים שלנו יש תוצאות – לטוב או לרע, אבל אין הדבר דומה לאמונה שכל חוויה בחיים היא תוצאה של מעשים שנעשו בעבר. מושג זה בהחלט איננו מבוסס על התנ"ך והברית החדשה. עיקרון היסוד השני של ההינדואיזם הוא תורת גלגול הנשמות, שנקראת סמסארה. איש איננו יכול למצות את כל הקארמה שלו בחיים, ולכן כתבי הקודש ההינדים קובעים שנפשות נולדות שוב בגוף אחר אל העולם הזה אחרי המוות, בין שבגוף אנושי או אחר. אופי לידתו של הפרט נקבע על ידי הקארמה הנובעת ממעשים שהוא עשה בעבר.

עיקרון האהימסה קרוב לעיקרון גלגול הנשמות. עיקרון זה קובע שאין לפגוע ביצורים חיים. זהו עיקרון היסוד המוסרי של ההינדואיזם, ההגנה על כל צורה של חיים (שהם אלוהיים) והוא הסיבה העיקרית לכך שחלק מההינדים הם צמחוניים. עיקרון נוסף שקשור לגלגול הנשמות הוא מערכת הקאסט. התורה ההינדית מלמדת שיש ארבעה קאסטים או מעמדות חברתיים בסיסיים (ואלפי תת קבוצות בתוך הקאסטים). לכל קבוצה יש חוקים ומחויבויות משלה המתייחסים לכל היבט בחיים כמעט. בראש ניצבים הברהאמאנים – הכוהנים.

תכנים מומלצים:
1 מתוך 166

אחריהם הקשאטרייה – הלוחמים והשליטים. אחריהם הוואישייה – הסוחרים והאיכרים. אחריהם השודרה – מעמד הפועלים. הישועה אפשרית רק לשלושת הקאסטות הגבוהות ביותר, שנקראות "אלה שנולדו פעמיים". מחוץ למערכת הקאסטות יש המוקצים או המוחרמים. עיקרון זה אמנם הוצא אל מחוץ לחוק בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, אבל כפריים רבים עדיין נחשבים למוקצים. הקאסטה של הפרט נקבעת בלידתו על ידי הקארמה האישית שלו. לכן, הניסיון לחולל שינוי חברתי או לשנות את המעמד החברתי סותר את עיקרון הקארמה ומערכת הקאסטות.

אין פלא שמטרתו העיקרית של ההינדי היא להשתחרר ממעגל המוות והלידה מחדש שיוצרת הקארמה. ההינדים מכנים את השחרור הזה "מוקשא".

 

דרכי הישועה ההינדיות

מדוע חסידי העידן החדש עוסקים ביוגה? למה הם מסורים כל כך למדיטציה? אולי מפתיע לגלות, אבל מנהגים אלה חשובים מאוד בחיפושו של ההינדי אחרי ישועה! קודם ציינו שהמטרה העיקרית של ההינדואיזם היא להשתחרר ממעגל גלגול הנשמות של הקארמה – ההשלכות של מעשי העבר, בחייהם האלה או הקודמים! כעת עלינו לבחון את הדרכים העיקריות שבהן ההינדים מבקשים להגיע לישועה זו – שחרור מהקיום עלי אדמות.

לפני שנדון בשלושת הדרכים העיקריות של ישועה בהינדואיזם, עלינו להזכיר ארבע מטרות בחיים שמותר להינדים לשאוף אליהן. ההינדואיזם מניח שבמהלך הגלגולים הרבים בני אדם התמסרו למטרות אלה או לחלקן. הראשונה היא מטרת ההנאה או העונג, בעיקר באמצעות אהבה ותשוקה מינית. לזה הם קוראים "קאמא". המטרה הלגיטימית השנייה בחיים היא עושר והצלחה, ולזה קוראים "ארתא". המטרה השלישית בחיים היא חובה מוסרית או "דהארמה". מי שמתמסר לדהארמה מתכחש לכוח ולעונג אישי לטובת הכלל. המטרה הסופית בחיים היא המוקשא – שחרור ממעגל גלגול הנשמות בעולם החומרני הזה, וכניסה למצב של נירוונה.

ההינדים מכירים בשלוש דרכים אפשריות למוקשא, או לישועה. הראשונה היא דרך המעשים – קארמה יוגה. הדרך הזו מקובלת מאוד ומדגישה את הרעיון שהפרט יכול להשתחרר באמצעות מילוי המטלות המשפחתיות והחברתיות שלו ובכך להתגבר על הקארמה הרעה שהוא צבר. חוקי המאנוּ מורכבים מכללים רבים בתחום הזה והחשובים שבהם הם חוקי פולחן שיש לקיים בשלבים שונים של החיים.

הדרך השנייה לישועה היא דרך הידע – ג'ננה יוגה. הנחת היסוד של הידע היא שהגורם לשעבוד שלנו למעגל גלגול הנשמות בעולם הזה הוא בורות או "אבידיה". בהתאם להשקפה השלטת של חסידי הדרך הזו, הבורות שלנו נובעת מהאמונה השגויה שלנו שאנחנו פרטים ולא אחד עם הישות האלוהית ברהאמאן. הבורות הזו היא שגורמת למעשים הרעים שלנו, ובעקבותיהם לקארמה רעה. על מנת להשיג את הישועה הזו צריך להגיע למצב של מודעות שבו מממשים את האיחוד עם ברהאמאן. את זה ניתן להשיג באמצעות הגות עמוקה, בדרך כלל כחלק מסיגול מנהגי היוגה.

הדרך השלישית והאחרונה לישועה היא דרך ההתמסרות או "בהקטי יוגה". זוהי הדרך החביבה על פשוטי העם בהודו; היא מספקת את הכמיהה לדת אישית המערבת רגשות. זוהי התמסרות אישית לאחד מהאלילים הרבים של ההינדואיזם. התמסרות כזו באה לידי ביטוי באמצעות מעשי סגידה – פוג'ה – במקדשים, בבית, בהשתתפות בחגים הרבים לכבוד האלים האלה ובאמצעות עלייה לרגל לאחד האתרים הקדושים הרבים בהודו. הדגש הוא שדרך ההתמסרות מנסים להשיג רחמים ועזרה במטרה להשתחרר ממעגל גלגול הנשמות. יש הינדים שתופשים את הישועה הסופית כאיחוד עם הישות האלוהית תוך איבוד כל קיום אינדיבידואלי. אחרים תופשים אותה כישות שמימית הסוגדת לאל באופן אישי.

 

העמדה המשיחית כלפי ההינדואיזם

עורך העיתון ״Hinduism Today ("הינדואיזם היום") אמר לא מזמן ש"צבא קטן של שליחי יוגה" עבר הכשרה במטרה "לצאת אל העולם המערבי… הם אולי אינם מכנים את עצמם הינדים, אבל הינדים יודעים מניין היוגה נובעת ולאן היא מובילה". מהי ההשקפה המשיחית הנכונה לגבי הדת הזו מהמזרח הרחוק, זו שהשפעתה על המערב רבה כל כך? קודם כול עלינו לומר שכמשיחיים אנחנו מסכימים עם ההינדים בנוגע לכמה עקרונות: ההינדים צודקים בטענה שלא הכול כשורה בעולם ובקיומו של האדם. הם גם צודקים בהנחה שלהם שהמרפא לדילמה האנושית הוא רוחני מטבעו.

מעבר לשני עקרונות אלה כמעט שאין אף מכנה משותף בין הינדואיזם ומשיחיות. נציין להלן רק חלק מההבדלים החשובים ביותר ביניהם:

ראשית, ההינדואיזם איננו מכיר בשום דרך בכך שאלוהים ברא את העולם הזה למטרה טובה. הם מדברים על אלוהים כאילו שהוא הביא את היקום לידי קיום תוך כדי הפגנת כוח לשם שעשוע. הם גם אינם מכירים בו כקדוש וצדיק, ושאנחנו יציריו ומחויבים כלפיו בדין וחשבון על חיינו ומעשינו.

הניגוד השני בין הינדואיזם למשיחיות הוא התפישה לגבי טבע האדם והניכור שלנו מאלוהים. התורה ההינדית גורסת שהאדם אלוהי מטבעו ואחד עם אלוהים! הבעיה היא שהאדם איננו מכיר בעובדה הזו והלך שולל אחרי ההתמקדות שלו בעולם החומרני והזמני הזה. הבורות שלו היא שגורמת לו לעשות מעשים שצוברים לחובתו קארמה רעה ולוכדת אותו במעגל גלגול הנשמות.

לעומת זאת, התנ"ך והברית החדשה מלמדים שמקור ההתנכרות שלנו מאלוהים, ובסופו של דבר של כל חוסר השלמות בעולם הזה, איננו בורות לגבי האלוהות שלנו אלא המרד החוטא שלנו נגד אלוהים ומטרותיו בחיינו. דבר זה מוביל אותנו לניגוד השלישי והאחרון – דרך הישועה. התורה ההינדית גורסת שישועה ממעגל גלגול הנשמות מושגת באמצעות המאמצים שלנו – בין שבמעשים טובים, מדיטציה או התמסרות לאלוהות מסוימת.

התנ"ך והברית החדשה מלמדים שהצורך הרוחני שלנו הוא בישועה ממשפט אלוהים על החטא שלנו ושיקום של חיים בהדרכתו ובאהבתו. את הישועה הזו ניתן למצוא רק דרך אהבתו של אלוהים, דרך  מעשה הישועה והחסד שעשה למעננו למרות שאיננו ראויים לכך. קבוצות הינדיות מסוימות שמות דגש דומה על חסד אלוהים (אולי בעקבות השפעה נוצרית), אבל גם כאן קיים הבדל גדול. התורה ההינדית על חסד איננה מכירה בצורך בכפרה על חטא אלא מציעה סליחה ללא ריצוי, ללא אותו ריצוי שהאלוהים הקדוש דורש.

לעומת זאת, הבשורה המשיחית גורסת שבן האלוהים היה לאדם, הקריב את עצמו למוות על הצלב ואיפשר לכל מי שבוטח במשיח סליחה אמתית על חטאים אמתיים שנעשו נגד אלוהים אמיתי. כל מי שבוטח בו יכול למצוא סליחה אמיתית, להכיר את אלוהים ואת מטרותיו בחייו ולהיות בטוח בחיי נצח אתו!

 

אולי גם יעניין אותך: