הברית החדשה – מהימנותה הביבליוגרפית (נאמנות למקור)

מתי השולמה הברית החדשה ואיך קובעים את גילו של כתב יד מסוים? יש כמה גורמים שמסייעים במלאכה: החומר שעליו נכתבו הדברים, גודל האותיות וצורתן, פיסוק וניקוד, חלוקת הטקסט, עיטור הטקסט, צבע הדיו, המרקם והצבע של הנייר או הקלף.

מכתבי היד החשובים

להלן רשימה כרונולוגית של כמה מכתבי היד החשובים ביותר שנתגלו עד כה:

אוסף ג'ון ריילנדס (130 לס׳):

שמור בספריה על שם ג׳ון ריילנדס במנצ׳סטר, אנגליה. זהו הקטע העתיק ביותר של הברית החדשה שמצוי בידינו. ״בשל תאריך הכתיבה המוקדם של קטע זה מבשורת יוחנן ובגלל המקום שבו הוא נתגלה (מצריים)  לא רחוק מהמקום שבו הוא חובר לפי המסורת (אסיה הקטנה), קטע זה מאשר את התאריך המסורתי שבו נכתבה הבשורה ־ לקראת סוף המאה ה־1 לס׳״.

ברוס מצגר מדבר על ביקורת שאבד עליה הקלח ואומר, ״אילו נתגלה הקטע הזה באמצע המאה ה־19, אנשי אסכולת הביקורת על הברית החדשה, שנוסדה בהשראתו של פרדיננד כריסטיאן באוואר, פרופסור מבריק מאוניברסיטת טובמגן שבגרמניה, לא היו יכולים לטעון שהבשורה הרביעית נכתבה רק אחרי שנת 160 לס׳״.

פפירוס בודמר (השני)  (200-150 לס׳):

נרכש בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20 מידי סוחר מצרי. הקטע שמור בספרייה לספרות העולם של בודמר. כתב היד מכיל את רוב חלקיה של בשורת יוחנן. מאז שנתגלו כתבי היד של אוסף צ׳סטר ביטי (הרחבה בהמשך), התגלית החשובה ביותר של כתבי יד של הברית החדשה על גבי פפירוסים היתה הרכישה של אוסף בודמר בידי הספרייה לספרות העולם בקולוני שליד ז׳נבה. כתיבתו של האוסף P66 מתוארכת לסביבות שנת 200 לס׳ ואולי אפילו מוקדם יותר. הוא כולל 104 דפים של בשורת יוחנן א׳ 1 ־ ו׳ 11 ; ו׳ 35 ־ י״ד 26 ; וקטעים של 40 דפים אחרים, המכילים את פרקים י״ד־כ״א בבשורת יוחנן. הטקסט הוא תערובת של דפוסים־ אלכסנדרוני ומערבי, ובין השורות מופיעים כ־20 תיקונים, שאופייניים לדפוס המערבי.

הרברט יונגר, מנהל אוספי הפפירוסים בספרייה הלאומית של וינה, קובע את תאריך כתיבתו של P66 לתקופה קדומה יותר, באמצע המאה ה־2 לס׳ ואולי אפילו בראשיתה.

קטע P72, שגם הוא חלק מאותו אוסף, הוא הקדום ביותר של איגרת יהודה ושתי איגרותיו של כיפא (בברית החדשה). P75, כתב יד קדום נוסף שגם הוא נרכש על ידי מ. בודמר, הוא קונטרס שמכיל את בשורות לוקס ויוחנן. העורכים, ויקטור מרטין ורודולף קייזר מתארכים עותק זה לתקופה שבין 175 ל־225 לס׳. ואם כך, זהו העותק הקדום ביותר של בשורת לוקס שמצוי היום בידינו, ואחד העותקים הקדומים ביותר של בשורת יוחנן. מצגר מתאר כתב יד זה כ-״תגלית החשובה ביותר מבין כתבי היד של הברית החדשה, מאז רכישת הפפירוסים של אוסף צ׳סטר ביטי״.

אוסף צ'סטר ביטי (200 לס׳):

כתבי יד אלה נרכשו בשנות ה־30 של המאה ה־20. עד אז הם היו שמורים אצל סוחר מצרי. היום הם נמצאים במוזיאון צ׳סטר ביטי שבדבלין. חלק מכתבי היד נמצאים בבעלותה של אוניברסיטת מישיגן. באוסף יש פפירוסים של כתבי יד קדושים עתיקים, שלושה מהם מכילים חלקים גדולים של הברית החדשה. בספרו The Bible and Modern Scholarship (״כתבי הקודש והמחקר המודרני״) כותב סר פרדריק קניון, ״תגלית זו ־ התגלית החשובה ביותר מאז שנתגלה כתב היד סינאיטיקוס ־ צמצמה למעשה את הפער בין כתבי היד הקדומים ביותר לבין התארוך המסורתי של ספרי הברית החדשה, עד כדי כך שפער זה איבד כל משמעות בדיונים על מקוריותם של החיבורים הכלולים בברית החדשה.

אין עוד ספר קדום שהטקסט שלו נתמך על ידי עדויות כל כך קדומות ובשפע כזה, וכל חוקר בלתי משוחד לא יוכל להכחיש את מהימנותו של הטקסט שבידינו.״ (רשימות מפורטות של הפפירוסים שקיימים היום של ספרי הברית החדשה ביוונית פורסמו והודפסו בשטוטגארט על ידי החברה מאוחדת לכתבי הקודש).

דִיאַטֶסָרוֹן:

הדיאטסרון הינו ״הרמוניה של ארבעה חלקים״. הביטוי היווני הוא Dia Tessaron, ופירושו ״דרך הארבעה״. חיבור זה משלב את ארבע הבשורות, פרי עטו של טטיאנוס (נכתב בסביבות שנת 160 לס׳). אוסביוס כתב בחיבורו "תולדות הכנסייה", ד׳ 6,29, עמ׳ 140, ״מנהיגם הקודם, טטיאנוס, חיבר ושילב לקט מספרי הבשורה כשהוא מכנה זאת בשם דיאטסרון, תעודה שעדיין קיימת במספר מקומות״. החוקרים גורסים שטטיאנוס, משיחי מסוריה, היה הראשון ששילב את הבשורות. אבל רק חלק קטן מיצירתו מצוי היום בידינו.

קודקס הוותיקן וכתב יד וטיקנוס (350-325 לס׳):

שמור בספריית הוותיקן ומכיל כמעט את כל כתבי הקודש. אחרי למעלה מ־100 שנות ביקורת הטקסט, רבים רואים בקודקס זה את אחד מכתבי היד האמינים ביותר של הברית החדשה.

כתב יד סינאיטיקוס (350 לס׳):

שמור במוזיאון הבריטי. מכיל כמעט את כל הברית החדשה ולמעלה ממחצית הספרים בתנ״ך. נתגלה בשנת 1859 על ידי ד״ר קונסטנטין פון טישנדורף במנזר שעל הר סיני. הנזירים הביאו את כתב היד לצאר של רוסיה, ובדצמבר 1933 רכשה אותו ממשלת אנגליה מברית המועצות תמורת 100,000 ליש״ט. סיפור גילויו של כתב יד זה הוא מרתק במיוחד. ברוס מצגר מספר על השתלשלות העניינים:

בשנת 1844, בטרם מלאו לו 30, יצא טישנדורף, שהיה אז מרצה אורח באוניברסיטת לייפציג, למסע נרחב ברחבי המזרח הקרוב בחיפוש אחר כתבי יד של כתבי הקודש. כשהגיע למנזר סנטה קתרינה שעל הר סיני, הוא הבחין בכמה דפי קלף בפח האשפה, שהיה מלא ניירות שנועדו לשמש להדלקת התנור במנזר.

כשבחן את הקלפים גילה שהם חלק מעותק של תרגום השבעים לתנ״ך, שנכתב כמעט כולו באותיות גדולות ביוונית. הוא שלף מפח האשפה לא פחות מ-43 קלפים כאלה, ונזיר שעמד שם העיר כבדרך אגב ששני פחים מלאים בדפים דומים כבר עשו את דרכם אל האש!

מאוחר יותר, כשהובאו לטישנדורף חלקים אחרים מאותו כתב יד (חלקים שמכילים את ספר ישעיהו, מקבים א׳ ומקבים ב׳ בשלמותם), הוא הבהיר לנזירים שהדפים הללו הם יקרי ערך, ושאין להשתמש בהם לצורך הבערת אש. ארבעים ושלושה הדפים שנמסרו לידיו הכילו חלקים מדברי הימים אי, ירמיהו, נחמיה ואסתר. עם שובו לאירופה הוא הפקיד אותם בספריית האוניברסיטה של לייפציג, שם הם נמצאים עד היום. בשנת 1846 הוא פירסם את תוכנם, וקרא להם ׳קודקס פרדריקו־אוגוסטאנוס׳ (על שמו של מלך סקסוניה, פרדריק אוגוסטוס, שהיה השליט והפטרון שלו).

בביקורו השני של טישנדורף במנזר בשנת 1853 הוא לא מצא כתבי יד חדשים. ההתלהבות שהוא הפגין בשנת 1844 עוררה כנראה את חשדם של הנזירים. ב-1859, בימיו של הצאר הרוסי אלכסנדר השני הוא ביקר במנזר בפעם השלישית. זמן קצר לפני שעזב את המנזר נתן טישנדורף לאחראי על המנזר עותק מהמהדורה של תרגום השבעים שהוא הוציא לאור בלייפציג.

הנזיר אמר בתגובה שגם לו יש עותק של תרגום השבעים, ושלף מתוך ארון בתאו כתב יד עטוף בבד אדום. לנגד עיניו של המלומד הנדהם עמד האוצר שהוא כל כך השתוקק למצוא. הוא הסתיר את רגשותיו, וביקש רשות להמשיך ולעלעל בכתב היד. טישנדורף פרש אל חדרו, נשאר ער כל הלילה מרוב חדווה ושמחה, וחקר את כתב היד שבידו – ״שכן״, כפי שכתב ביומנו (דבר שעשה בלטינית, כראוי למלומד) "quippedormire nefas videbatur"="במצב כזה, לפרוש לישון כמוהו כחילול הקודש׳׳.

עד מהרה הוא גילה שכתב היד שלפניו מכיל מעל ומעבר למה שהוא קיווה; כתב היד לא הכיל רק את חלקו הארי של התנ״ך; גם ספרי הברית החדשה היו כלולים בו בשלמותם ובמצב מעולה. נוסף על אלה הכיל כתב היד מהדורה של שתי איגרות קדומות מן המאה ה-2 לס', את איגרת בר-נבא (שהיתה מוכרת כבר קודם לכן, אבל דרך תרגום לטיני עלוב), וכן חלק גדול מ-״הרועה״ של הרמס, שקודם לכן היה מוכר רק בשמו.

כתב היד האלכסנדרוני (400 לס׳):

נקרא גם קודקס אלכסנדריוס או ספר אלכסנדריה. שמור במוזיאון הבריטי. באנציקלופדיה בריטניקה נאמר שכתב היד הזה נכתב במצרים ביוונית. הוא מכיל את כתבי הקודש כמעט בכללותם.

קודקס אפרים (המאה ה־5 לס׳):

שמור בספריה הלאומית של פריס. חשיבותו באשר לטקסט של חלקים מסוימים בברית החדשה נובעת מעצם היותו בן המאה ה־5 ובשל העדות שהוא מספק. פרט לאיגרת השנייה לתסלוניקים והאיגרת השנייה ליוחנן, כל שאר הספרים בברית החדשה נמצאים בכתב היד הזה. כאמור, ״כתב היד הוא מן המאה ה־5 לס׳, ונמנה עם סוג התעודות המכונה פָאלימְפססט (כתב יד שבו הכתב המקורי נמחק ועליו נכתב משהו מחדש). בעזרת כימיקלים ומאמץ שקדני וזהיר ניתן לקרוא את הכתוב המקורי שמתחת לטקסט הקיים״.

קודקס בִיזָאֶה (אחרי 450 לס׳):

שמור בספריית קיימברידג׳ ומכיל את הבשורות ואת ספר מעשי השליחים ביוונית וגם בלטינית.

קודקס וושינגטון או פְריריקַאנוס (בסביבות 450 לס׳):

מכיל את ארבע הבשורות. שמור במוזיאון הסמיתסוניאן בוושינגטון.

קודקס קלֵרמונטַאן (המאה ה־6 לס׳):

מכיל את איגרות שאול. זהו כתב יד דו-לשוני.

כתבי יד אלו הם כעדות לכך שטקסט הברית החדשה שנמצא עמנו כיום הינו אמין ומהימן למקור.

התרגומים העתיקים

אמצעי נוסף שתומך בעדות הטקסטואלית ומעיד על דיוקם של כתבי היד הוא התרגומים העתיקים שנמצאו. רק לעיתים רחוקות תורגמו חיבורים קדומים לשפות שונות. כבר מראשית ימיה שאפה האמונה במשיח להפיץ את עצמה ולהגיע לכל מקום ולכל אדם. התרגומים הראשונים של הברית החדשה נעשו בידי שליחים מטעם הבשורה, ונועדו לסייע בהפצת האמונה בקרב העמים שדיברו סורית, לטינית או קופטית.

התרגומים של הברית החדשה לסורית ולטינית החלו בסביבות שנת 150 לס׳. נוסחים אלה קרובים מאוד למועד כתיבתם של החיבורים המקוריים. קיימים היום למעלה מ־15,000 עותקים של נוסחים שונים כאלה.

הנוסחים הסוריים (התרגומים הארמיים):

התרגום הסורי העתיק

מכיל את ארבע הבשורות, והועתק בסביבות המאה ה־4 לס׳. חשוב להבהיר שסורית היא הכינוי שבדרך כלל ניתן לארמית ששימשה את תלמידיו של ישוע. הכתב של שפה זו שונה מהאל״ף בי״ת הארמי. תיאודור ממופסאסטיה (שחי במאה ה־5) כתב שהכתובים תורגמו ללשונם של הסורים.

הפשיטתא הסורית

המילה פשיטתא פירושה ״פשוט״. מדובר בנוסח המקובל, שהופק בסביבות 250-150 לס׳. כיום מצויים בידינו למעלה מ־350 כתבי יד של הפשיטתא, שנכתבו במאה ה־5 לס׳.

התרגום הסורי־ישראלי

רוב החוקרים מתארכים את הנוסח הזה למאה ה־5 לס׳. (450-400)

פילוקסניאן

ב-508 לס׳. פוליקרפוס תירגם לסורית את הברית החדשה עבור פילוקסניאן, הבישוף של מאבוג.

נוסח סורי הארקליאני

ב-616 לס׳. תרגום הברית החדשה בידי תומאס מהארקל.

הנוסחים (תרגומים) הלטיניים:

לטינית עתיקה

עדויות מהמאות ה־4־13 לס׳ מלמדות שבמאה ה־3 לס׳ היה קיים נוסח בלטינית עתיקה, ששימש ברחבי צפון אפריקה ואירופה.

לטינית אפריקנית עתיקה (קודקס בביאנסיס 400 לס׳)

מצגר כותב ש-״א׳ א׳ לאו מעיד על קיומם של סימנים פלאוגרפיים, המלמדים שנוסח זה הועתק מפפירוס בן המאה ה־2 לס׳.״

קודקס קורביאן

500-400 לס׳. מכיל את ארבע הבשורות.

קודקס וורסלן

360 לס׳.

קודקס פאלאטין

תכנים מומלצים:
1 מתוך 166

המאה ה־5 לס׳.

הוולגטה הלטינית

(פירוש המילה וולגטה הוא ״עממי, פופולרי, נפוץ״). הירדנימוס היה מזכירו של דמאסוס, הבישוף של רומא. בין השנים 384-366 הוא טרח על הכנת הוולגטה, לבקשתו של הבישוף .

הנוסחים הקופטיים (התרגומים המצריים):

פ׳ פ׳ ברוס כותב שקיימת סבירות גבוהה שהנוסח המצרי הראשון תורגם במאה ה־3 או ה־4 לס׳.

צַאהידית- תחילת המאה ה־3 לס׳.

בוחַ'רית- העורך, רודלף קייזר, מתארך את התרגום למאה ה־4 לס׳.

נוסחים קדומים אחרים:

ארמנית- אחרי שנת 400 לס׳. כנראה שהמקור שעליו מתבסס תרגום זה הוא ספר בריתות ביוונית שנמצא בקונסטנטינופול.

גותית- המאה ה־4 לס׳.

גרוזינית- המאה ה־5 לס׳.

אתיופית- המאה ה־6 לס׳.

נובית- המאה ה־6 לס׳.
תודות לקיומן (ומציאתן) של מגילות אלו, ניתן כיום להוכיח כי לא בוצע שינוי או עריכה בתוכן של ספרי הברית החדשה.

מספר כתבי היד וקרבתם למקור

המבחן הביבליוגרפי בודק איך הגיעו אלינו התעודות והמסמכים השונים. היות שהמקור לא נמצא היום בידינו, יש לבדוק עד כמה מהימנים הם העותקים הקדומים ביותר שכן שרדו, בהתחשב במספר כתבי היד (MSS) ובפרק הזמן שעבר בין כתיבת המקור לבין כתיבת העותקים שקיימים היום.

פ׳ א׳ פיטרס מציין כי ״רק על בסיס מסורת כתבי היד, הכתבים שמרכיבים את הברית החדשה הועתקו יותר פעמים וזכו לתפוצה רחבה יותר מכל ספר עתיק אחר״.  משום כך, יש היום בידינו כתבי יד רבים שמאפשרם לנו לבדוק את מידת הדיוק שבו הועתק הטקסט של הברית החדשה. כשסופרים רק את העותקים של כתבי היד ביוונית, מוצאים שהברית החדשה השתמרה ב־5,656 כתבי יד שלמים או חלקיים, שהועתקו ביד מהמאה ה־2 עד המאה ה־15 לס׳.

היום מצויים בידינו למעלה מ־5,686 כתבי יד של הברית החדשה ביוונית. עליהם נוספים עוד כ־10,000 כתבי יד של הוולגטה בלטינית, ולפחות 9,300 עותקים של נוסחים קדומים אחרים (MSS). כמו כן יש קרוב ל־25,000 עותקים של קטעים מהברית החדשה, אם לא יותר. אין עוד תעודה קדומה שמספר כתבי היד ששרדו ממנה מתקרב למספרים האלה. לצורך השוואה, מהאיליאדה של הומרוס, שעומדת מבחינה זו במקום השני, שרדו 643 כתבי יד. הטקסט השלם הראשון שהשתמר מחיבורו זה של הומרוס הוא מן המאה ה־13 לס׳.
להלן פירוט כתבי יד של הברית החדשה, ששרדו עד היום:
כתבי יד ביוונית:

כתבי יד שנכתבו באותיות גדולות (אונקיאלים): 307

כתבי יד שנכתבו באותיות זעירות (מינוסקולים): 2,860

קבצי דרשות שנועדו לקריאה בקהילה: 2,410

כתבי יד שנכתבו על גבי פפירוסים: 109

סיכום ביניים: 5,686

כתבי יד בשפות אחרות

וולגסה לטינית: 10,000 +

אתיופית: 2,000 +

סלאבית: 4,101

ארמנית: 2,587

הפשיטתא הסורית: 350 +

בוח׳רית (דיאלקס של הלשון הקופטית): 100

ערבית: 75

לטינית עתיקה: 50

אנגלוסקסית: 7

גותית: 6

סוגדיאנית: 3

סורית עתיקה: 2

פרסית: 2

פראנקית: 1

סיכום ביניים:19,284 +

סך כל כתבי היד: 24,970 +

חשיבות כתבי היד הקדומים

אי אפשר להפריז בחשיבות מספרם של כתבי היד ששרדו עד היום. בדומה למסמכים אחרים ששרדו מהעת העתיקה, לא ידוע לנו על כתב יד מקורי של הברית החדשה שהשתמר עד ימינו. יחד עם זאת, שפע העותקים של כתבי היד מקל על מלאכת השחזור של הטקסט המקורי, ומאפשר להגיע לדיוק מושלם. ג׳והן וורוויק מונטגומרי אומר ש-״מי שמטיל ספק בטקסט של ספרי הברית החדשה בעצם מליט בערפל את כל הספרות הקלאסית של העת העתיקה, כי אין עוד תעודה או מסמך שנכתבו בעת העתיקה ושניתן לאשר אותם מבחינה ביבליוגרפית כמו שאפשר לעשות עם כתבי הברית החדשה״.

סר פרדריק ג׳ קניון, שהיה המנהל והספרן הראשי של המוזיאון הבריטי ובעל סמכות עליונה בעניין כתבי היד של הברית החדשה, אמר: "מעבר למספר, יש הבדל נוסף בין כתבי היד של הברית החדשה לחיבורים קלאסיים אחרים… אין עוד חיבור שפרק הזמן שעבר בין כתיבתו לבין כתב היד הקדום ביותר ששרד עד היום הוא קצר יותר מזה של הברית החדשה. החיבורים שכלולים בברית החדשה נכתבו לקראת סוף המאה ה-1 לס'; כתבי היד הקדומים ביותר שמצויים היום בידינו (למעט פיסות קטנות וחסרות ערך) הם מן המאה ה-4 לס', כלומר 300-250 שנה מאוחר יותר.

זה נשמע אולי כמו פרק זמן ניכר, אבל הוא רחוק מאוד מפערי הזמנים שמפרידים בין חיבוריהם של גדולי המחברים הקלאסיים לכתבי היד הקדומים ביותר של חיבוריהם, ששרדו עד היום. אנחנו מאמינים שמצוי בידינו עותק מדויק של שבעת המחזות של סופוקלס; אבל כתב היד החשוב הקדום ביותר שעליו הם מבוססים נכתב לפחות 1,400 שנה אחרי מותו של המשורר. קניון ממשיך ואומר בספרו The Bible and Archeology (״התנ״ך וארכאולוגיה״):

"פרק הזמן שחלף בין כתיבת המקור לבין העדות הקדומה ביותר שמצויה היום בידינו הוא כה קצר, עד שהוא נראה זעום וחסר משמעות. וכך מושמט הבסיס האחרון לכל ספק בכך שכתבי הברית החדשה הועברו אלינו כפי שנכתבו במקור. הן האותנטיות והן השלמות הכללית של הברית החדשה עומדות יציבות על כנן״.

דוקרי, מאתיוס וסלואן כתבו לאחרונה כי ״את רוב רובו של הטקסט אפשר לקרוא בדרך אחת בלבד. לאחר שמסלקים ממנו את שגיאות ההעתקה ואת השינויים המכוונים [שהוכנסו בו], נותר אחוז קטן בלבד של הטקסט שיש לגביו ספק כלשהו.״ והם מוסיפים: "יש לומר כי פרק הזמן שחלף בין כתיבת המקור לבין כתיבתו של העותק הקדום ביותר של הברית החדשה קצר בהרבה מזה של כל יצירה אחרת ביוונית… אומנם אין ספק שקיימים הבדלים בין רבים מכתבי היד של הברית החדשה, אבל אפילו לא אחת מהשרות המהותיות שעליהן מבוססת האמונה בישוע נמצאת בקטע שהדיעות חלוקות לגבי הקריאה הנכונה שלו".

פ׳ ג׳ א׳ הורט מוסיף ואומר, ובצדק, כי ״מתוך כל היצירות הפרוזאיות העתיקות, הטקסט של הברית החדשה הוא יחיד ומיוחד בכל מה שקשור למגוון העדויות שעליהן הוא מתבסס ולשלמות שלהן.״ ג׳ הרולד גרינלי קובע כי ״מספר כתבי היד (MSS) הנגישים של הברית החדשה עולה בצורה מדהימה על זה של כל חיבור קדום אחר… כתבי היד הקדומים ביותר של הברית החדשה ששרדו עד היום נכתבו בתקופה קרובה לטקסט המקורי בהשוואה לכל טקסט ספרותי קדום אחר״.
ו׳ פ׳ אולברייט מציין בביטחון, ״אין עוד כברית החדשה יצירה מקדמוניות יוון ורומי המקויימת היטב במסורת כתבי יד. רבים כתבי היד הקדומים של הברית החדשה מכתבי היד של כל מחבר קלאסי שהוא, ועתיקי שרידיה שבידינו אינם מאוחרים אלא כמאתיים שנה לעצם חיבורם.״ (אולברייט, ארכאולוגיה של ארץ ישראל [או א״י], עמ׳ 202).

אדוארד גלני מדווח כי: "אלוהים סיפק לנו 5,656 כתבי יד שמכילים את כל חלקי הברית החדשה ביוונית. אין עוד חיבור קדום שנשתמר כמו שנשתמרה הברית החדשה. יש בידינו לא רק מספר עצום של כתבי יד. נוסף על כך, כתבי היד השונים ששרדו קרובים בזמנם לכתבים המקוריים שמהם הם הועתקו. חלק מכתבי היד של הברית החדשה הועלו על הכתב במאה ה-2 לס', ורבים מהם נכתבו במהלך 400 השנה שחלפו מאז שנכתב המקור. העובדות שלעיל מדהימות עוד יותר כשמשווים אותן למידת השתמרותם של טקסטים עתיקים אחרים".

לגבי תיאור של כתבי היד של הברית החדשה ראה ,Aland 72-84 ,TNT. אחת הטבלאות המעודכנות ביותר שמפרסות את כתבי היד השונים של הברית החדשה מצויה בספר שערכו קורט וברברה אלאנד, Kurzgefasste Liste der grieschischen Handschriften des Neuen Testaments. Aland, KLHNT. (לפי טבלה זו, כתבי היד של הברית החדשה ביוונית ששרדו עד היום מונים 99 פפירוסים, 306 כתבי יד באותיות גדולות, 2,855 כתבי יד באותיות זעירות, 2,396 קבצי דרשות שנקראים בקהילות.)

לי סטרובל מפרט בספרו (שיצא לאור ב־1998), את החלוקה הבאה של כתבי היד ביוונית: 99 פפירוסים; 306 כתבי יד באותיות גדולות; 2,856 כתבי יד באותיות זעירות; 2,403 קבצי דרשות ־ סך הכל 5,664. (השינויים הקלים בספירה נגרמים בגלל השאלה מה גודלו של הקטע שנחשב כתב יד. אבל ״הר ההוכחות״ הקיים ממילא מספק לברית החדשה אמינות היסטורית עצומה.) מייקל וולטה, מהמכון ללימודי הברית החדשה
(-Westfalische Wilhelms-Universi -tat, Institut Fur Neutestamentliche Text forschung) במינסטר שבגרמניה, מספק את הספירה המעודכנת ביותר (נכון לאוגוסט 1998) של כתבי היד ביוונית: 109 פפירוסים, 307 כתבי יד באותיות גדולות, 2,860 כתבי יד באותיות זעירות ו־2,410 קבצי דרשות. סך הכל: 5,686 כתבי יד.

גלני ממשיך, ומצטט תעודות קדומות שניתן להשוות בינן לבין הברית החדשה, ״איש אינו מטיל ספק באותנטיות של ספרי ההיסטוריה של העת העתיקה, [פשוט] משום שהעותקים המקוריים לא נמצאים בידינו. זאת למרות שמספר כתבי היד ששרדו מספרים אלה נמוך בהרבה מאלה של הברית החדשה".

בהשוואה לכל ספרות עתיקה אחרת

פ׳ פ׳ ברוס, בספרו The New Testament Document (״תעודות הברית החדשה״), מתאר בצורה חיה את ההשוואה בין הברית החדשה לבין כתבים היסטוריים עתיקים: "נוכל אולי להבין עד כמה עשירה היא העדות הטקסטואלית של הברית החדשה אם נשווה בינה לבין החומר הטקסטואלי של כתבים היסטוריים אחרים. יש מספר כתבי יד שמתארים את המלחמות הגאליות של קיסר (חוברו בין 58 ל-50 לפנה״ס), אבל רק תשעה או עשרה מהם הם באיכות טובה, והקדום ביותר מביניהם נכתב כ-900 שנה אחרי מות קיסר. מתוך 142 הספרים של ההיסטוריה הרומית של ליוויוס
(59 לפנה״ס – 17 לס'), שרדו רק 35; וגם אלה מוכרים לנו מתוך כ-20 כתבי יד, חשובים יותר או פחות, שרק אחד מהם, זה שמכיל את ספרים III-VI, הוא קדום – מן המאה ה-4 לס'.

מתוך 14 ספרי ה-״היסטוריות״ של טקיטוס (בסביבות 100 לס') שרדו רק ארבעה וחצי; מתוך 16 ״ספרי השנים״ (״אנאלים״) שלו, עשרה שרדו במלואם ושניים באופן חלקי. הטקסט של חלקים אלה נסמך על שני כתבי יד בלבד, אחד ששרד מן המאה ה-9 לס׳ והשני מן המאה ה-11.

כתבי היד שמצויים היום בידינו מן העבודות הפחות חשובות של טקיטוס (״גרמניה״, "אגריקולה״ Dialogus de Orato-I ribus) הם חלק מקודקס שהועלה על הכתב במאה ה-10. הכתבים ההיסטוריים של תוקידידס (בסביבות 400-460 לפנה״ס) מוכרים לנו משמונה כתבי יד. הקדום ביותר ביניהם הועלה על הכתב בסביבות שנת 900 לס', וכן שרדו מספר קטעי פפירוס, שמתוארכים לתקופת ראשית ימי הנצרות. כך גם לגבי ״ההיסטוריה״ של הרודוסוס (428-488 לפנה״ס). ולמרות זאת, אף חוקר של התקופה הקלאסית לא יסכים להטיל ספק באותנטיות של כתבי הרודוסוס או תוקידידס רק משום שכתבי היד הקדומים ביותר ששרדו מחיבוריהם ושאפשר לעשות בהם היום שימוש כלשהו הועלו על הכתב למעלה מ-1,300 שנה אחרי שהמקור עצמו נכתב.

גרינלי כותב ב-introduction to New Testament Textual Criticism (״מבוא לביקורת הטקסט של הברית החדשה״) על פער הזמנים בין כתב היד המקורי (autograph) לכתב היד שיש היום בידינו- העותק הקדום ביותר ששרד עד היום: "כתבי היד הקדומים ביותר ששרדו בידינו מיצירותיהם של רוב המחברים היווניים הקלאסיים, הועלו על הכתב כאלף שנה או יותר לאחר מותו של המחבר. באשר למחברים הלטיניים, פרק הזמן שחלף הוא קצר יותר, אבל פרק הזמן המינימלי הוא 300 שנה – במקרה של וירגיליוס. לעומת זאת, כשמדובר בברית החדשה, שניים מתוך כתבי היד החשובים ביותר הועלו על הכתב בתוך 300 שנה מאז שהושלמה הברית החדשה, וכמה ספרים כמעט שלמים מהברית החדשה לצד שלל קטעים של כתבי יד מהברית החדשה הועלו על הכתב בתוך 100 שנה מאז שנכתבו במקור". גרינלי מוסיף:

"אם החוקרים והמלומדים אינם מטילים ספק במהימנותן של היצירות הקלאסיות, למרות שכתבי היד הקדומים ביותר ששרדו מהן הועלו על הכתב זמן כה רב לאחר שנכתבה היצירה המקורית, ולמרות שמספר כתבי היד ששרדו עד היום הוא זעום ברוב המקרים, אין גם להטיל ספק במהימנות של הברית החדשה."

בספרו The Text of the New Testament (״הטקסט של הברית החדשה״), כותב ברוס מצגר בצורה משכנעת על ההשוואה בין כתבי היד השונים: "כתביהם של כמה סופרים קדומים נשתמרו אך בקושי, כציטוט של סופר אחד בכתביו של סופר אחר. לדוגמה, התיאור המתומצת של תולדות רומא על פי וליוס פסרקולוס שרד בכתב יד מקוטע, שממנו הופקה המהדורה הראשונה. כתב יד בודד זה אבד במאה ה-17, אחרי שהועתק באַמֵרבך בידי ביאטוס רנאנוס. אפילו מששת הספרים הראשונים ב-״אנאלים״ של ההיסטוריון הנודע טקיטוס שרד רק עותק אחד, שמתוארך למאה ה-9 לס'. בשנת 1870 הושמד העותק המוכר היחיד של ״האיגרת לדיוגנסוס״ – חיבור נוצרי קדום, שעורכים שונים כוללים בדרך כלל בקובץ של "כתבי אבות האמונה". העותק אבד בשריפה שפרצה בספרייה של שטרסבורג. לעומת זאת, המבקר הטקסטואלי של ספרי הברית החדשה עומד נבוך נוכח שפע החומר העומד לרשותו".

פ׳ פ׳ ברוס כותב, ״אין בעולם כולו יצירה עתיקה שנהנית משפע של עדויות טקסטואליות איכותיות כמו אלה שיש לברית החדשה״.

 

מהימנות ביבליוגרפית1

מהימנות ביבליוגרפית 2

הטבלה שלהלן מדגישה את הדלות המספרית של כתבי היד ששרדו מכמה יצירות קלאסיות קדומות, בהשוואה לכתבי היד היווניים ששרדו מן הברית החדשה. מדובר בכ־5,700 כתבי יד . מה הפלא שראבי זקרייאס (פילוסוף מרקע הודי) הגיע למסקנה ש-״במונחים ריאליים, הברית החדשה היא ללא ספק החיבור הקדום בעל העדויות הטובות ביותר מבחינת מספר התעודות שקיימות בידינו, הזמן שחלף בין המאורעות שמתועדים בו לבין מועד העלאתם על הכתב, ושפע התעודות העומדות לרשותנו ומאשרות זאת. בקרב העדויות בנוגע לכתבי יד עתיקים אין אח ורע לנגישות וליושר הטקסטואלי של הברית החדשה".

 

אולי גם יעניין אותך: