מיתוס "התורה שבעל פה" בזכותו הפכו הרבנים את עצמם לאלוהים

זהו סרטון 1 מתוך 3 על התורה שבעל-פה:
סרטון (1\3): המיתוס שבעל-פה.
סרטון (2\3): 10 הפרכות לתורה שבעל-פה.
סרטון (3\3): הכשל שבעל-פה.

בראיון מפתיע וכנה, המומחה הגדול לספרות חז"ל מהאוניברסיטה העברית, פרופסור אביגדור שנאן, מודה: "אני פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, ותחום העיסוק שלי זה הספרות היהודית אחרי התנ"ך, כלומר כל מה שהתחבר בעם ישראל מהמאה השניה לפני הספירה: משנה, תלמוד, סידור תפילה.. זה כולל מדרשי אגדה, זה כולל תרגומים לתנ"ך… כל הספרות היהודית שנקראת ספרות חז"ל; הספרות הרבנית, היא אבן היסוד של היהדות, ולא התנ"ך."


לרשימת 222 סתירות חדשות בין התלמוד לתנ"ך לחצו כאן!


פרופסור שנאן ממשיך: "התיאולוגיה שלנו היום (ביהדות) היא לא התיאולוגיה של התנ"ך. ההלכה שאנחנו חיים לפיה היום, היא לא ההלכה של התנ"ך. היא הלכה של חז"ל…ההלכה שבה אנחנו חיים היום, כל אחד בדרך שלו, היא לא ההלכה של התנ"ך, היא ההלכה של חז"ל, דוגמא מאוד קיצונית לפי התנך אדם שייך לעם ישראל על פי האב לא על פי האם לכן יעקב כל הבנים של יעקב התחתנו עם נשים כנעניות, לכן יוסף מתחתן עם אישה מצריה, משה מתחתן עם אישה מדינית, ובוא נזכור אישתו המצריה של יוסף היא אמא של אפרים ומנשה, שני שבטים גדולים בעם ישראל. משה התחתן עם אישה מדינית, שלמה התחתן עם אישה עמונית שהיא אמו של רחבעם המלך שבא בעקבותיו, בועז מתחתן עם אישה מואבית, רות.
לתנ"ך אין שום בעיה להכניס לעם ישראל נשים זרות והתינוק שנולד שייך לעם ישראל על פי האב. פתאום אתה מגיע לספרות המשנה והתלמוד, והתמונה היא מאה שמונים מעלות להפך, עכשיו ההלכה אומרת שיהודי הוא מי שנולד לאישה יהודיה ללא קשר לאב.
ההלכה של היהודים; דיני שבת, דיני כשרות, כל דבר שעולה בדעתך – הוא לא מקראי, לא תנ"כי, אין בתנ"ך בית כנסת, אין בתנ"ך קדיש, אין בתנ"ך כל נדרי, אין בתנך בר מצווה, אין בתנ"ך טלית. כל דבר שמישהו מגדיר אותו כיהודי הוא מתחיל לחפש את השורשים זה לא התנ"ך זה ספרות חז"ל, שם התחיל הכל…איפה יש בתנ"ך את היהדות? על משה רבינו לא נאמר שהוא יהודי, על אברהם לא נאמר שהוא יהודי, על דוד לא. זה רק על מרדכי, "מרדכי היהודי", זה סוף התנ"ך, זה התקופה הפרסית."

 

השקר שבעל-פה של התורה שבעל-פה

בברית החדשה, מאשים ישוע את הפרושים והסופרים (רבנים דאז) כי הם ממציאים מסורות ומקדמים אותם על חשבון דבר אלוהים (התנ"ך). מכך אנו למדים כי מסורות רבניות הילכתיות היו קיימות כבר בזמנו של ישוע ואף לפני כן. יחד עם זאת, בשום ספר חיצוני לא נעטן כי מסורות והלכות אלו ניתנו ע"י אלוהים למשה במעמד הר סיני, בתור תורה שהיא "בעל פה".

ואכן, אין זכר ולו גם ברמז לקיומה של "התורה שבעל פה" במקרא. אדרבא, התנ"ך יוצא בפרהסיה כנגד כל סיכוי לתורה שבעל-פה וממש מתנגד לרעיון שכזה. ביהושע ח' 34-35, נכתב: "וְאַחֲרֵי-כֵן קָרָא אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל-הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. לֹא-הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר-צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא-קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם".

קטע המפתח בקטע לעיל הוא "את כל דברי התורה"; נאמר שם כי יהושע קרא באזני העם את כל דברי התורה, איזה? אלו הכתובים בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. למעשה, הקטע מוסיף ומדגיש כי לא היה דבר בתורה אֲשֶׁר לֹא-קָרָא יְהוֹשֻׁעַ. דהיינו, הוא קרא הכל, מילה במילה ולא השמיט דבר. מהיכן? מ"התורה שבעל פה"? לא, אלא כְּכָל-הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. שימו לב: אם יהושע קרא הכל, סימן שכל התורה היתה כתובה (שהרי נאמר במפורש "קרא") ולא היה דבר בתורה אשר לא עלה על הכתב. הכל נמסר באופן כתוב ולא בעל פה, כפי שדורשים מכם להאמין באמונה עיוורת.

גם במלכים א' ב:2: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה". גם לאחר זמנו של יהושע, בתקופת המלכים, אלוהים מצווה לשמור את החוקים והמצוות – איזה? אלו המועברות בעל פה? לא ולא, אלא כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה.

למען האמת, בכל התנ"ך כולו, אשר נכתב לאורך יותר מ-1,600 שנה, לא תמצאו בשום מקום בו אף לא איזכור של המושגים "תורה שבעל פה" או "רבנים". גם אין בתנ"ך דמות אחת אשר לגביה נכתב כי קיימה הלכות מהתורה שבעל פה, או אשר נענשה מאחר שלא קיימה הלכות מאיזשהי תורה שבעל פה. לא רק שלהלכות אשר ב"תורה שבעל פה" אין זכר במקרא, אלא מדובר בעיוותים מכוונים והוצאות פסוקים מהקשרם (לדוגמא: תפילין, כשרות, מזוזה וכו'). גם ב"ספרות החיצונית", במגילות ים-המלח (200 לפנה"ס) ומגילות גולי בבל (600 לפנה"ס) אין שום אזכור למושגים הללו. מפתיע אתכם? אותנו לא.

גם אין שום אזכור לכך שלמישהו מלבד אלוהים יש סמכות להמציא מצוות והלכות חדשות, יש לזכור כי הסמכות של הכהנים והלווים היתה להעניק תשובה לאלו שבאים אליהם עם שאלות:
"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ׃ וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל-הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט" (דברים י"ז:ח-ט)

זאת אומרת שהסמכות שניתנה לכהנים וללווים לא היתה להמציא חוקים חדשים במקומו של אלוהים, אלא לעזור לאלו שנקלעו לבעיה משפטית ובאו אליהם לעצה. בטח ובטח שלא להמציא אלפי רבבות מצוות והלכות חדשות וללכת לעם ולכפות אותן עליהם. שהרי התורה אומרת במפורש: "לֹא תֹסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.." (דברים ד:ב). אך למרות האיסור החמור בתורה להוסיף או לגרוע ממצוות משה, חז"ל ביטלו מצוות רבות ופָסְקוּ אין-ספור הלכות חדשות במקומן – מהו התלמוד\גמרא\משנה, אם לא "הוספה"?

יהדות אתיופיה סותרת קיומה של "התורה שבעל פה"

מדוע באמת הרבנים הכחישו את יהדותם של יהודי-אתיופיה? ובכן, עדות נוספת לכך שהתורה שבעל פה פותחה על-ידי חז"ל ולא ניתנה מסיני באה מֵעולֵי אתיופיה; קהילות היהודים באתיופיה נחשבו לדתיות ביותר וחרף זאת, הן לא הכירו את מסורת התושב"ע הרבנית; היהודים שנדדו לאתיופיה גָלו לפני תקופת בית שני ועל-כן לא נחשפו לתושב"ע, אשר הומצאה החל במאה ה-1 לספירה בקירוב.

ב"הגדת אתיופיה" (הגדה של פסח של מורשת יהודי אתיופיה בעריכתו של הרב מנחם ולדמן) ניתן לראות כי לרבני יהדות אתיופיה לא היו את הסממנים חיצוניים המוכרים לכולנו כיום, אלא לבוש שונה לחלוטין:

רבני יהדות אתיופיה, צולם בשנת 1937, מתוך הספר "הגדת אתיופיה" בעריכת הרב מנחם ולדמן
רבני יהדות אתיופיה, צולם בשנת 1937, מתוך הספר "הגדת אתיופיה" בעריכת הרב מנחם ולדמן

 

כיצד התחילה "התורה שבעל פה"?

עיקר העיקרים של היהדות הרבנית המודרנית זה מצוות התורה שבעל-פה. 'ה'דגש ביהדות כיום הוא על מצוות אלו. אך לא כך היה הדבר ביהדות הקלאסית, כשאנו קוראים את סיפורי התנ"ך, אנחנו לא קוראים על רבנים, על ישיבות וגם לא על אנשים שמסתגרים בחדרים כדי "ללמוד תורה" במשך 12 שעות ביום. הדגש בתקופת התנ"ך לא היה על מצוותיה של התורה מאחר שאלו היו כמו חוקיה של מדינה: לפי החוקים אנחנו חיים את חיינו, אבל אנחנו לא מבלים את כל היום במחשבה ובהגייה על אותם חוקים.

אם ככה, מה היה 'ה'דגש בתקופת התנ"ך? הדגש היה אותו אחד אולטימטיבי שיהווה פתרון לכל הצרות שלנו, הכינוי שלו נודע כיום בתור "המשיח". למען האמת, גם חז"ל הודו בכך כי: "כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח" (סנהדרין צ"ט). נביאי התנ"ך לא התעסקו באיך לפרש מצווה כזאת או אחרת בתורה (ולהוסיף לה 5,000 מצוות נוספות), גם לא המלכים ושאר המנהיגים, אלא שכולם הביטו בציפייה קדימה לאותו משיח.
אבל, לפני אלפיים שנה, משדחו הרבנים את המשיח ישוע, ואלוהים הפסיק לקבל את קורבנות יום הכיפורים, ולאחר מכן גם נחרב בית המקדש (ואיתו היכולת לקיים את התורה), היה על הרבנים להמציא פתרון חדש, כזה שיעניק להם את הכוח והשליטה על עם-ישראל – "התורה שבעל פה".

הרמב"ם אמר: "מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי הוא בכלל המינים, ומיתתו ביד כל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה–מורידין ולא מעלין, כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמיים והמוסרים והמשומדים: כל אלו אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין; אלא כל ההורג אחד מהן, עשה מצוה גדולה והסיר מכשול." (הלכות ממרים פרק ג פסקה א).

אבל אנו, היהודים המאמינים בישוע סבורים שמתקבל על הדעת להטיל ספק, אפילו בדברים מסויימים שהיהדות המסורתית מתייחסת אליהם כאל קדושים. דוגמא אחת לכך היא כתבי התלמוד.

לעיתים קרובות מגונים כתבי ספר הברית החדשה על ידי היהדות המסורתית, מהסיבה שכתבים אלו טוענים להיות בעלי סמכות כמו התורה. אך בו בזמן יש לרבנים סדרה של מסמכים שנכתבו שנים רבות לאחר התורה,כאשר הבולט ביניהם הוא התלמוד, ואלו נחשבים בעיניהם לבעלי סמכות גבוהה מאשר לתורה. מדוע?

על פי היהדות האורתודוקסית המסורתית,על הר סיני ניתנו למשה שתי מערכות של חוקים. התורה שבכתב, המורכבת מחמשת ספריו של משה, ו"התורה שבעל פה", אשר לטענתם ניתנה על מנת למוסרה למנהיגי ישראל. אותה "תורה שבעל פה" הינה סדרה של ויכוחים, דיעות ופרשנויות אשר איפשרו לכל דור ודור לפרש את התורה על פי צרכי הזמן. באופן זה, אומרים הרבנים, התורה נשארת רלוונטית, ואיננה מקובעת.

הצורך המרכזי בתורה נוספת שכזאת מוסבר בדרך כלל באופן הבא: "אלוהים אמר לנו לא לעבוד ביום השבת. אך מה בדיוק נחשב כעבודה? אלוהים בוודאי לא יאמר לנו לעשות משהו מבלי להסביר לנו כיצד לעשות זאת כראוי, נכון?, לכן, התורה שבעל פה נחוצה בהחלט." בגלל טיעון זה, לרבנים יש מספר עצום של ספרים, המסבירים כל היבט אפשרי בחיי היום יום.

אחד הדברים המדהימים בנוגע לתורה שבעל פה הוא שהיא הופכת את הרבנים לא רק לשליחים של אותם חוקים חדשים – אלא אף ליוצרי החוקים. יהודים אורתודוקסים יאמרו שהעברת סמכות זאת היא חלק מתוכניתו של אלוהים, כאילו שנכון הדבר שאלוהים נתן סמכות לתהליך קבלת החלטות זה. רב אורתודוקסי אחד מסביר זאת כך:

"למעשה, אלוהים הגביל את עצמו מלהתערב בתהליך ההלכתי. הוא מעדיף תהליכים חוקתיים מסודרים על פני ניסים וקולות מן השמיים. כאשר מאפשרים לתופעות על-טבעיות להשפיע על החלטת הלכה, כל מבנה לימוד התורה – העמוד עליו נשענת היהדות כולה – יתמוטט. ברגע שמסירים את יכולתם של החכמים לפרש את התורה, הופכים את הדיונים ואת דו-השיח של התלמוד לחסר משמעות. אם יהדות אמורה להיות דרך חיים דינאמית אשר מתרעננת כל הזמן, זכותם של החכמים להחליט על הלכה חייבת להיות עצמאית מביטול אלוהי." (נתן ת. לופז קרדוזו, "התורה שבכתב ושבעל פה", ירושלים, 1989, ע"מ 76)

אם כך השאלה היא: כיצד אנו הופכים להיות אלה שמחליטים עד כמה אלוהים מעורב או אינו מעורב בקבלת ההחלטות?

הפעם הראשונה שהתורה שבעל פה הופיעה בכתב היתה במשנה (החלק הראשון של התלמוד, נכתב בסביבות שנת 200 לספירה). המשנה מכילה מידע שהיה זמין כבר קודם לכן – ייתכן במשך 100 או 200 שנה. אך האם ישנה הוכחה כלשהי שראשיתם של "חוקים" אלה מהר סיני? שאלה זאת היא בעלת חשיבות עליונה. אם בהר סיני לא ניתן לרבנים אישור לפרש את התורה ולפסוק הלכות –  אין להם סמכות מאלוהים לעשות זאת!

באופן דומה, יהודים שאינם אורתודוקסים צריכים להבין שהמסורת של אמונתם בנויה על מערכת שנוצרה על ידי בני אדם בלבד. זאת היא המערכת אשר באופן נוקשה ועקבי מתנגדת לאמונה שישוע הוא המשיח. רבים מצביעים לכתבים מסויימים בתלמוד המדברים נגד ישוע כהוכחה שהוא אינו מי שהוא טוען להיות. אך האם אותם כתבי תלמוד אינם רק תגובתם של רבנים בני זמנו של ישוע, אשר החליטו שישוע מאיים על מעמד הסמכות שלהם ורצו לדאוג לכסא הפוליטי שלהם, בדיוק כפי שקורה היום?

באיזו רמת דיוק הועברה התורה שבעל פה מדור לדור?

בין הזמן בו עלה משה על הר סיני לבין מועד כתיבת המשנה חלפו הרבה למעלה מ-1,000 שנה. במשך אותה תקופה עבר העם היהודי סערות ושינויים רבים אשר כללו שהייה בארץ וגם גלות והתבוללות. לעיתים קרובות, מאורעות אלה גרמו לעם לשכוח את חוקי התורה. אז אם התורה שבכתב נשכחה בקלות כה רבה, עד כמה באמת אפשרי הדבר שאכן היתה "תורה שבעל פה" שהועברה מדור לדור, מהר סיני ועד לזמן כתיבת המשנה?

מי אמר לרבנים לכתוב את התורה שבעל פה?

הרבנים מציינים סיבות רבות לחשיבות שבשמירת אופיה של "התורה שבעל פה" כתורה אורלית, להבדיל מתורה כתובה. אחת הסיבות הניתנות לכך היא שאין על התורה שבעל פה ליפול בידיים הלא נכונות. אך אם אכן כל כך חשוב הדבר, מדוע בכלל נכתבה התורה שבעל פה? תשובת הרבנים לכך היא –  תנאי הזמן. במיוחד מצביעים הרבנים על חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה. חלק פחדו שאם חוקים אלו לא יכתבו, היהדות לא תשרוד, אך לא היה זה זמן ייחודי בהיסטוריה. בית המקדש כבר חרב קודם לכן בעבר, והעם היהודי כבר עמד מול יריבים קשים יותר מהרומאים. אם כך, מה היה ההבדל? אם התורה שבעל פה אכן שרדה את כל הקשיים הקודמים – האם לא היה ממשיך אלוהים לשמר אותה?

האם התורה שבכתב נותנת רמז כל שהוא להמצאות תורה שבעל פה?

הרבנים מצביעים על פסוקים המציינים שאלוהים נתן לבני ישראל חוקים שלא הוזכרו בתורה שבכתב (ראה דברים יב׳, כא׳). אולם, המקסימום שניתן לטעון בהתבסס על פסוקים אלה הוא שחוץ מהתורה שבכתב, אלוהים תיקשר עם בני ישראל בדרך נוספת. פסוקים אלה אינם מרמזים שחוקים אחרים נמסרו בהר סיני, ולא ניתן לטעון שבאותו מעמד ניתנו מסורות שישפיעו על שאלות מאוחרות יותר ביהדות.

אבל אז יאמרו: "מהכתוב בדברים יז׳, ח׳-יג׳ עולה שהרבנים הם בעלי הסמכות הבלעדית לפרש את התורה ולומר לנו כיצד לנהל את חיינו. כל מי שמסרב להקשיב להם אשם בעיני אלוהים בחטא חמור". זהו עיוות מוחלט של הכתוב. פסוקים אלה אינם מזכירים כלל את הרבנים ומתייחסים רק לתפקיד השופטים בשער בעניינים קשים לפתרון. הוא איננו מעניק לרבנים, שבאו בשלב מאוחר יותר בתולדות ישראל, את הסמכות לומר לעם היהודי כיצד עליהם לנהל כל פרט בחייהם, גם בחיי הפרט וגם בחיי הכלל, עד הפרט האחרון. למעשה, אין אף מקום בכתבי הקודש שמעניק סמכות כזו לבני אדם, סמכות שעולה בהרבה גם על התורה וגם על הנביאים שדיברו בהשראת אלוהים.
יותר מכך, התלמוד מלמד שכל יהודי שמתכחש לעובדה שמשה הוא שנתן את התורה שבעל פה והתורה שבכתב – אין לו חלק בעולם הבא. כלומר, אם יהודי כופר בתוקפן של מסורות רבניות אלה, אין לו חלק בעולם הבא. לדברים האלה אין כל רמז בכתבי הקודש.
 ויש שיאמרו: "התורה שבכתב מתייחסת לא פעם ל"תורות", כלומר – תורה ברבים. ברור שיש גם תורה כתובה וגם תורה שבעל פה." כפי שאמרנו קודם, הראיות המצטברות מן התנ"ך המלא סותרות את קיומה של תורה נוספת מחייבת וסמכותית גם בעל פה. במקומות שבהן מוזכרת המילה "תורות", ההקשר הוא תמיד למצוות, לחוקים ולעקרונות (ל"תורות") ברבים, ללא שום משמעות אחרת. אין ספק שהכוונה כאן לעקרונות רבים ("תורות") לצד מצוות וחוקים אחרים ולא לשתי תורות – אחת כתובה ואחת בעל פה. לא זו בלבד, אלא גם שהמקורות הרבניים הקדומים ביותר מתייחסים לעתים נדירות ביותר למושג של "שתי תורות".

 

בעוד שכתבי התנ"ך אינם אומרים דבר לגבי תורה שבעל פה, הם כן מדברים על ברית חדשה שעתידה להגיע. בספר ירמיהו ל"א פסוקים ל'- ל"ב כתוב:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה-בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-יְהוָה. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם.."

הכתובים גם אומרים לנו די הרבה על האחד אשר יבוא ואשר ניתנה לו סמכות מאלוהים להסביר את אותה ברית חדשה – המשיח המובטח. לידתו של המשיח, חייו, מותו ותקומתו, נובאו כולם מראש בתורה, בנביאים ובכתובים. להבדיל מן התורה שבעל פה, כתבי התורה שבכתב נשמרו בשלמותם במשך אלפי שנים ולא עברו התאמות למיניהן לפי גחמותיהם של מלומדים כאלו או אחרים.

זה לא שאין בתלמוד לימודים בעלי ערך. אך כאשר הרבנים קוראים כתבים של רבנים שקדמו להם, במקום לקרוא את כתבי התנ"ך עצמם, על מנת לתת תוקף לסמכותם לשלול את טענותיו של ישוע, התורה שבעל פה בעצמה צריכה להיות מועמדת בסימן שאלה.

האתגר שלנו בשבילך הוא פשוט לבדוק מה כתבי התנ"ך עצמם אומרים לגבי זהותו של המשיח. לא יזיק לך לבחון גם את כתבי ספר הברית החדשה, אשר נשמרו אף הם בלא שינוי במשך אלפי שנים. האם ישוע הוא אכן אותו האחד עליו כתבו הנביאים? מהי אותה ברית חדשה שאלוהים הבטיח לנו כבר לפני אלפי שנים? אל תסתפק במה שאחרים אומרים לך, בדוק וגלה בעצמך מה כתוב.

תורה שבעל פה = רציפות של מסורת בעל פה?

האמת היא שלא הייתה קיימת שרשרת רצופה של מסורת בע"פ שנמסרה למשה בהר סיני. למעשה, לעתים קרובות המסורות שבע"פ סותרות את התורה שבכתב. חשוב לקרוא בתורה שאלוהים ציווה למשה לכתוב, מפני שהתנ"ך הוא המדריך הרוחני היחיד שיש לו סמכות אלוהית בלתי-ניתנת לעוררין.

קיומן של הלכות ומסורות חז"ל אינו מוטל בספק, עם זאת יש מחלוקת על מקורן וסמכותן. יש הטוענים כי קיימת שרשרת רצופה של מסורת מחייבת אשר ניתנה על ידי אלוהים למשה בהר סיני. על פי חז"ל, משה קיבל את התורה שבכתב בהר סיני ובו בזמן הוא גם קיבל פירושים למצוותיה, אך מסיבה עלומה אסור היה לו להעלות אותם על הכתב, אלא רק להעבירם מפה לפה. למרות זאת, מחקר מעמיק של הכתובים והפירושים שנוספו אליהם במרוצת הזמן מצביע על כך שמסורות חז"ל הגיעו אלינו מהרבנים, ולאו דווקא מנביא משה או יהושע, או מהנביאים עזרא ונחמיה, או כל נביא או מורה תנ"כי אחר.

הברית שאלוהים כרת עם ישראל הייתה מבוססת על התורה שבכתב בלבד, עובדה שבנקל ניתן להוכיח ולהדגים מתוך הפסוקים של כתבי הקודש. בנוסף לכך, אין כל ראיה הן בתנ"ך עצמו, והן בספרות היהודית שנכתבה במשך כמה מאות שנים לאחר שנחתם התנ"ך, לכך שמישהו אי פעם שמע על התורה שבע"פ שניתנה למשה בהר סיני בהשראה אלוהית. להלן הערכה מעניינת של אליעזר דיימונד, פרופסור לתלמוד, שכותב כך:

"בהיסטוריה של העם היהודי, התקופה של היהדות הרבנית מתאפיינת בטרנספורמציה מדהימה. אילו ישראלי אחד מתקופת הבית הראשון היה מועבר לשלהי המאה ה -2 לספירה, הוא היה מוצא צורת היהדות כמעט בלתי ניתנת לזיהוי. במקומו של בית המקדש, הוא היה מוצא את בית המשפט ובית המדרש של הרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, הוא היה פוגש מלומדים ומשכילים שלקחו את מקומם של הכוהנים, במקום קורבנות הוא היה מגלה אורך חיים דתיים שהתרכזו סביב תפילה ולימוד ספרי התלמוד והמשנה, ובסופו של דבר הוא היה מגלה לתדהמתו הרבה, שההתגלות שהנביא משה קיבל בהר סיני כוללת גם תורה שבעל-פה ולא אך ורק חמשת חומשי תורה, דהיינו התורה שאלוהים ציווה למשה לכתוב."

הסופר היהודי-דתי, חיים שימל, מציין:

"העם היהודי נקרא לעתים קרובות "עם הספר", ובכל זאת, אם מישהו היה מחפש אנשים שמצייתים לספרי התנ"ך פשוטו כמשמעו, אפשר שהיה מגיע אל השומרונים שעדיין מקיימים את מצוות התורה בפאתי עיר שכם, או הקראים שהתיישבו באזור שמדרום לתל אביב המודרני, אבל הוא אף פעם לא היה מגיע בחיפושו לעם היהודי. הרי היהודים אינם נוהגים לפי התורה שבכתב באופן מילולי וקפדני ולאמתו של דבר,הם אף פעם לא עשו זאת. תודעתם ואורך חייהם עוצבו על ידי פירושים מילוליים של התנ"ך, בעיקר של התורה אשר מחבקת את שניהם – התורה שבכתב והתורה שבעל פה."

התלמוד טוען שהברית שאלוהים כרת עם ישראל מלכתחילה הייתה מבוססת על התורה שבע"פ. זוהי טענה מפתיעה בהחלט, ורק טבעי לחשוב שהיא נתמכת באופן חד-משמעי על ידי התנ"ך עצמו. אך העובדה היא שכתבי הקודש אומרים בדיוק את ההפך! האם אתה מוכן לשקול כמה ראיות לכך? הדברים הבאים ישתדלו לסכם את מכלול הטענות העיקריות המחזקות את העובדה שלא הייתה קיימת שרשרת רצופה של מסורת בע"פ מחייבת שנתגלה למשה בסיני.

 

ברית כתובה

הכתובים מעידים באופן חד-משמעי על כך שבריתו של אלוהים עם ישראל הייתה מבוססת אך ורק על התורה שהוא ציווה למשה לכתוב. בספר שמות כ"ד, פסוקים ג'-ד', כתוב שמשה כתב את כל דברי ה'. המסורת שבעל פה אינה מוזכרת כאן כלל. בהמשך, בשמות ל"ד:כ"ז אלוהים אומר למשה: "כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית–וְאֶת-יִשְׂרָאֵל". כל דור של בני ישראל תמיד היה מופנה לדברים האלה שנכתבו על ידי משה בתורה שבכתב.

אלוהים הזהיר את עם ישראל מפני קללות שעלולות לבוא עליהם במידה ולא יקפדו לעשות "אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, הַכְּתֻבִים, בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דברים כ"ח:נ"ח), אך הם יהיו מבורכים אם ישמעו ב"קול יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" (דברים ל':י'). לכן אין מקום להטיל ספק על העובדה הפשוטה וחד-משמעית כפי שהיא מצטיירת בכתובים: כל דברי התורה היו כתובים בספר, והספר הזה, ספר התורה כפי שהוא מוכר לנו היום היה אמור להשפיע על חייהם של בני ישראל לאורך הדורות ,ולאו דווקא איזושהי מסורת לא כתובה ולוטה בערפל של מיסטיקה שלכאורה הייתה מועברת מפה לפה.

וכמובן, שאין שום דבר מפתיע בעניין הזה. מסורות שבעל פה יכולות להיטשטש ולהשכח הרבה יותר בקלות מאשר המסורות הכתובות. המקור והסמכות של מסורות שבע"פ בדרך כלל שנויים במחלוקת, לעומת מקורם וסמכותם של המסמכים הכתובים. רק ברית לאומית שנכתבה יכולה לעמוד ולהיות בתוקף לאורך הזמן, ולכן עד עצם היום הזה בכל העולם כמעט כל הבריתות והחוקים הלאומיים מסתמכים אך ורק על מסמכים כתובים. בסופו של דבר גם מסורות הרבנים שבע"פ היו צריכות להעלות על הכתב בכדי לשמר אותן לדורות הבאים.

אם הייתה קיימת תורה בע"פ שאלוהים נתן למשה, הרי שמשה מעולם לא הזכיר אותה, וגם לא יהושע, עזרא או כל אדם אחר בתנ"ך. לו היא אכן הייתה קיימת, היא לא היוותה חלק בברית של אלוהים עם עם ישראל. היא אף לא הייתה רלוונטית לברכה או משפט של אלוהים. אף נביא, כוהן, או מלך, אינו מזכיר אותה אי פעם או מביע שום עניין או רצון לדעת או לציית לה. במילים אחרות, על בסיס מה שכתוב בתנ"ך, לא הייתה קיימת תורה שבע"פ והיא לא ניתנה למשה בהר סיני על ידי אלוהים.

אם נעשה חיפוש של השם "משה" בתנ"ך, מתחילת ספר יהושע ועד לסוף הכתובים, ונבדוק כל משפט כגון "ויאמר יהוה אל משה", או " כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה", נמצא שבכל אירוע ההתייחסות היא למשהו שהיה כתוב בחמשת חומשי תורה. בכל פסוק ופסוק, ללא יוצא מן הכלל, הכול היה מבוסס על מה שנכתב. אין תמה אפוא שגם בימיו של נחמיה, כאשר בני ישראל נשבעו שבועה לפני אלוהים, הם העלו את זה על הכתב (נחמיה י':א'). אין זה פלא, אם כן, כי הביטוי "ספר תורה" מופיע עשרים פעמים בתנ"ך, בעוד שאין אזכור כלשהו של התורה שבע"פ לאורך כל התנ"ך. למעשה, אין כל אזכור למושג "תורה שבע"פ", המהווה חוקה מחייבת, בשום מקור יהודי עד בערך 1,400 שנה לאחר מות משה.

 

תורה לכאורה

אין אזכור מפורש או מרומז של התורה שבע"פ בטקסט התורה שבכתב. אחרי שהנביא משה עלה על הר סיני בעקבות החטא של בני ישראל עם עגל הזהב, אלוהים שוב נתן לו את המצוות וציווה עליו באופן ספציפי: "כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:  כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית–וְאֶת-יִשְׂרָאֵל." (שמות ל"ד:כ"ז). למרבה הפלא, הרבנים שחיברו את ספרי התלמוד, מצאו הוכחה לתורה שבע"פ בטקסט הספציפי הזה, בטענה כי הביטוי "על-פי" נגזר מהמילה "פה", או "בפיו של", אף כי מתרגמים עבריים שהיו צריכים לתרגם צירוף מילים זה ללא משוא פנים היו מסכימים כי במשפט זה משמעות המילים "על-פי" איננה "בפיו של", אלא "על פי" במובן של "לפי", או "אליבא" בארמית.

אילו היינו מחפשים פסוק מסוים בכתובים המצביע על כך שהתורה שבע"פ אינה קיימת, הפסוק הזה, ללא ספק, היה מספק לנו הוכחה טובה ביותר. ובכל זאת, כפי שראינו לעיל, התלמוד מפרש אותו כמתייחס לקיומה של התורה שבע"פ. אלוהים אמר למשה לכתוב את כל מה שהוא שמע ממנו. משה ציית ועשה זאת. למרות זאת, התלמוד מציין שמשה לא היה רשאי לכתוב את התורה שבע"פ. אך מסקנה הגיונית יותר היא שככל הנראה התורה שבע"פ כלל לא הייתה קיימת ולכן היא לא נכתבה. באותה מידה מישהו יכול לבוא ולטעון שאלוהים גם אמר למשה: "אל תכתוב את הקוראן" מפני שספר הקוראן אינו מוזכר בכתובים. השמיים הם הגבול לדמיון האנושי כאשר אנחנו מתרחקים ממה שאלוהים אכן אמר בכתובים באופן ברור וחד-משמעי.

גם הרבנים בדרך כלל אינם טוענים שבכתבי הקודש עצמם ישנן התייחסויות מפורשות שאין עליהן עוררין המצביעות על התורה שבע"פ. לחלופין, הם טוענים שלא ניתן להבין את התורה שבכתב ללא תורה שבע"פ וכי יש בכתובים רמזים סמויים על אותה התורה. לדוגמא, הפרשנות היהודית המסורתית אומרת, שהפסוקים בספר דברים ל' :י"א-י"ד, שבהם כתוב כי התורה כבר אינה בשמים, פירושם הוא לא לחפש התגלות אלוהית בנוגע לקיום תורה ומצוות כי התורה עכשיו בפינו ובלבנו, כלומר, היא מועברת דרך הפה.

האומנם זה באמת מה שמשה אומר בפסוקים האלה?

"כי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל':י"א-י"ד).

אלוהים כבר נתן לעמו את התורה. הם לא היו צריכים לעלות לשמיים בכדי לגלות את רצונו על מנת שיוכלו לציית לו. הם כבר שמעו את דברו. אין מה להוסיף לזה. הטקסט לא אומר לנו משהו מעבר לזה. אין שום נימוק להערה של רש"י לפסוק י"ד – "התורה ניתנה לכם בכתב ומלווה בהסבר שבע"פ." ספר הדברים כולו שולל את האפשרות שהפסוקים האלה מדברים על התורה שבע"פ מכיוון שהפרק הבא מדגיש את העובדה שהמצוות שאלוהים נתן לבני ישראל היו אמורים להעביר מדור לדור בכתב, והייתה זו בפירוש התורה שבכתב שבני ישראלי נצטוו לקרוא ולציית לה.

אלוהים אמר באופן מפורש וחד-משמעי שעל בני ישראל לציית אך ורק לתורה שנכתבה על ידי משה – וזאת הייתה התורה שהם היו צריכים לשמור בליבם ובפיהם. גם התבוננות בחלק מהפרשנות שנכתבה על ידי הרבנים כגון אבן עזרא ועובדיה ספורנו מלמדת על כך שלא היה קונצנזוס לגבי הפירוש של פסוק י"ד כמרמז על התורה שבע"פ. לסיכום, על סמך הכתובים עצמם ניתן לטעון שבכתבי הקודש לא קיים אזכור מפורש או מרומז של התורה שבע"פ.

 

הבל הבלים

לאורך כל ההיסטוריה של תקופת התנ"ך לא רק שלא הייתה שום עדות לקיום תורה שבע"פ, אלא לעיתים הסתמנה בורות מבישה של העם בנוגע לידיעת התורה שבכתב.  אם אבותינו לעיתים התאפיינו בבורות כה בוטה באשר לידיעת מצוות הייסוד ולא קיימו אותן למרות שהן אכן נכתבו בעבורם על מנת שיקראו, ילמדו ויקיימו אותן, על מה נוכל להסתמך ולהניח שהם בכל זאת אכן שמרו בנאמנות את המצוות הבלתי כתובות שהיו הרבה יותר קשות ומסובכות בטבען?

כאשר לכל אורך ההיסטוריה של ממלכת ישראל ויהודה כה רבים ממנהיגי העם לא הלכו בעקבות מצוות התורה שבכתב ומועדי ה' החשובים ביותר כגון פסח וסוכות לא קוימו באופן קבוע ברמה הלאומית, כאשר חיללו בני ישראל את השבת בצורה המונית והיו פרקי זמן ארוכים של בורות מוחלטת בנוגע לקיום מצוות התורה שבכתב, כיצד ניתן לדמיין שלאורך כל התקופות הללו התורה שבע"פ המורכבת מכמות הטקסטים הרבה יותר מאסיבית, אכן השתמרה היטב על ידי העם והועברה ללא דופי ובנאמנות רבה מדור לדור?

באותה מידה בדיוק ניתן גם לטעון דברים כגון: אנשים שכחו כיצד לכתוב את האותיות אלף בית ולא יכלו לאיית אפילו מילים הפשוטות ביותר בשפת האם שלהם, אבל הם ידעו לקרוא טקסטים בכתב יתדות באופן שוטף. או, אנשים לא היו בכושר גופני טוב ולא היו מסוגלים ללכת אפילו ק"מ אחד בלי להתמוטט, אבל הם היו מסוגלים לרוץ מרתון בפחות משעתיים. או, הם לא יכלו לספור אפילו מאחד עד עשר, אבל הם ידעו להמציא נוסחאות חדשות ומתקדמות ביותר בפיסיקה.

הכתובים אומרים בפירוש שבני ישראל ויהודה הזניחו את התורה שבכתב. הדין, המשפט והעונש הנוראי שאלוהים גזר עליהם מבליט את העובדה שרוב הזמן העם היהודי לא קיים את מצוות התורה. למרבה הפלא, כתוב בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין פרק יא, כי בימיו של חזקיהו "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו… תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה." איך זה ייתכן? היה צריך לצוות על העם להתאסף ולעודד אותם רק כדי שישמרו את חג הפסח, ובכל זאת, על-פי הכתוב בתלמוד, בדיוק באותה תקופה הם היו בקיאים בדיני טהרה.

באתר האינטרנט "להיות יהודי" (באנגלית) כתוב כך: "לאחר מות משה בני ישראל המשיכו ללמוד את התורה. בארץ ישראל הם בנו ישיבות ומורים לימדו ספר התורה לאלפי תלמידים באופן קבוע. אנו מוצאים, למשל, שלנביא אלישע היו לפחות מאה תלמידים (מלכים ב' ד' ל"ח-מ"ד). התלמידים בדרך כלל חיפשו עד שהיו מוצאים את המורה הטוב ביותר עבורם, שכן כל אנשים היו מסוגלים ללמוד באותה רמה.

אם כן, על-פי המסורת שבע"פ ,מסתבר שגם ימי השופטים המתוארים בכתובים כתקופה שבה "איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ז ו', כ"א כ"ה), בני ישראל היו למעשה עוסקים בפועל בלימוד ספרי קודש במסגרת של ישיבות שהיו פזורות בכל רחבי הארץ, ואילו כמה מאות שנים מאוחר יותר הנביא אלישע לא היה מנהיג של קבוצת נביאים קטנה ומצומצמת, אלא תיפקד כראש מוסד ללימוד תורה, דהיינו היה רב המנהיג ישיבה.

לסיכום ראוי שוב להדגיש כאן שכפי שראינו לעיל, הטקסט התנ"כי באופן ברור ומפורש, בהחלטיות ובתקיפות, עומד נגד הרעיון הזה של "מדן ועד באר שבע כל בני ישראל היו בקיאים בתורה שבע"פ." התנ"ך מתאר מציאות אחרת לחלוטין ואין שום בסיס לפירושים כה מרחיקי לכת של דבר אלוהים עד שהוא למעשה מאבד את משמעותו המקורית.

 

תורת משה

הרב יחזקאל סופר כותב על התורה שבעל-פה: "גם את החלק הזה קיבל משה רבנו מבורא העולם בעצמו ובו ביאר הקב"ה בעצמו בפני משה בעל פה את פרטי הפרטים של תרי"ג (613) המצוות המוטלות על יהודי. בביאור זה שנמסר לו בעל פה, כלולים כל פרטי המצווה ואופן ביצועה המדויק..". בניגוד למסורת הרבנית הרווחת, משה לא קיבל את כל פרט ופרט של התורה שבע"פ בהר סיני. יהודים מסורתיים מודעים למספר מקרים המתוארים בתורה כאשר משה נאלץ להתייעץ עם אלוהים בנוגע להוראות ספציפיות ושיקולי דעת שהיה עליו להפעיל במצב הנתון. אף-על-פי-כן, הדעה הרווחת ביהדות המסורתית טוענת שמשה קיבל את כל התורה שבע"פ, על כל פרטיה והיבטיה שונים ומגוונים, באותה עת שנצטווה על ידי אלוהים לכתוב את התורה שבכתב.

השאלה המרתקת היא כיצד מתמודדת יהדות חז"ל עם העובדה שבמקרים מסוימים, משה באופן גלוי פשוט לא ידע מה לעשות והיה צריך לפנות לאלוהים להתייעץ איתו? תופעה זו מתוארת ארבע פעמים בתנ"ך: ויקרא כ"ד י'-כ"ג, במדבר ט"ו ל"ב-ל"ו, במדבר ט' ו'-ח', במדבר כ"ז א'-ד'. מסתבר שכאשר משה ניצב מול מצב חדש הוא חיכה עד שאלוהים יגלה לו את רצונו. דהיינו, היו דברים שלא היו ידועים למשה מראש מפני שבהר סיני הוא לא קיבל הסבר כולל ומקיף בנוגע ליישום של כל חוקי התורה. לכן הוא אומר: " עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה-יְצַוֶּה יְהוָה לָכֶם" (במדבר ט' ח').

מחמת קטעים אלה בתנ"ך, שבהם משה לא יודע דברים מסוימים הנוגעים לקיום מצוות התורה, הרבנים פיתחו מספר מסורות המסבירות כיצד משה לא הצליח לשמור על כל פרט ופרט שהוא קיבל בהר סיני ופשוט שכח חלק מההוראות, בעוד שמסורות אחרות תוקפות עצם הרעיון שמשה היה יכול לשכוח חלק מהפרשנויות. ישנן מסורות חז"ל המדברות על אלפי חוקים שנשכחו לאחר מות משה ובכך הותירו חורים גדולים שהיו צריכים למלא באמצעות לימוד ותחקיר ולנסות ליישר את ההדורים בין פרשנויות סותרות שנתגלו בכתבי החכמים.

האמת היא שהסיבה המסתברת ביותר לחילוקי דעות מאוחרים לגבי התורה שבע"פ טמונה בעובדה פשוטה שאומרת שחז"ל לא קיבלו את המסורות הללו בשלמותן וללא פגע, אלא שהן התפתחו בקרב בני אסכולות שונות ובתקופות שונות מכיוון שלא הייתה קיימת פרשנות שבע"פ של חוקי התנ"ך שהועברה בעל פה מימי משה. ספר התורה מבהיר זאת באופן מפורש וחד-משמעי ולא משאיר מקום למחלוקת בנושא זה.

 

לסלף, לסתור ולהטות

הפירושים של חז"ל לעיתים מסלפים או מפרים לחלוטין את המשמעות המקורית והפשוטה של פסוקי התנ"ך, דבר המצביע על העובדה שהם אינם נובעים מן המסורת אשר החלה בתקופת משה. בתוך ספרי התנ"ך אנו מוצאים מספר דוגמאות לחוקי התורה שצוטטו ויושמו בחיי היומיום אשר, ללא ספק, מצביעות על כך שהפשר הטבעי והפשוט ביותר של הטקסט היה מובן ומקובל על ידי העם וככל הנראה אליו התכוון אלוהים כשנתן תורה למשה. חוקי התורה מצוטטים ומיושמים בצורה פשוטה ביותר שאינה משתמעת על פני שתי פנים (לדוגמא, ראו דברים כ"ד ט"ז ומלכים ב' י"ד א'-ו').

האם ייתכן שקיימות שכבות נוספות של פרשנות לטקסטים מסוימים בתורה? אפשרות זו בהחלט קיימת. אבל דבר אחד הוא מעל כל ספק: שום דבר אינו יכול להפר את הפרשנות הפשוטה והברורה של הטקסט, כפי שהיא מתבקשת מתוך הטקסט והקשרו, אחרת, נגיע למצב שהמילה כתובה תהיה חסרת כל משמעות ותוקף. המסקנה המתבקשת היא, שכל פרשנות אשר על-פי המסורת הגיעה אלינו מפיו של משה, אך לאמתו של דבר סותרת או מפרה את המשמעות המקורית והברורה ביותר של הטקסט הכתוב, אינה יכולה להיחשב כחלק מהתורה שמשה קיבל על הר סיני.

לצערנו הרב, זה בדיוק מה שספרות חז"ל לעיתים קרובות נוטה לעשות עם הטקסט התנ"כי. הבה נבחן את אחת מהדוגמאות של טקסט תנ"כי, המפורש שלא כהלכה בספרות חז"ל. סוגיית הגירושין תמיד היוותה את אחד התחומים החשובים ביותר של חיי היומיום. מה הכתובים אומרים על גירושין? במלאכי ב' ט"ו-ט"ז אנו קוראים: " וְנִשְׁמַרְתֶּם, בְּרוּחֲכֶם, וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אַל-יִבְגֹּד. כִּי-שָׂנֵא שַׁלַּח, אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל…" משמעות המשפט האחרון ברורה בעברית – אלוהים שונא גירושין. מהי הפרשנות התלמודית של הפסוק הזה? "אם אתה שונא אותה, תגרש אותה" (אני לא צוחק!).

המהדורה היהודית  "the Orthodox Jewish Stone" מפרשת כי "הגבר ששונא את אשתו עליו להתגרש ממנה" כי כך אומר השם, אלוהי ישראל! ועל-פי רש"י, האיש שמתעקש לשמור על אשתו והוא שונא אותה, מסתיר את סלידתו ובכך מכסה עוול בבגדיו. עליכם לפחות להתגרש מנשים השנואות שתהיינה חופשיות להינשא שוב, מפרש רש"י. זה ההפך הגמור מהמשמעות המקורית של הפסוק במלאכי ב' ט"ז! שחור על גבי לבן כתוב שאלוהים שונא גירושין, אך הפרשנות היהודית המסורתית קובעת שפירושו של הפסוק הזה מסתכם בכך: "אם אתה שונא אותה, תתגרש ממנה, אומר ה' אלוהי ישראל".

התרגום, רש"י, רד"ק ומצודת דוד וציון תומכים בדעה זו ואילו אבן עזרא נמצא בין היחידים שמתנגדים לפירוש המעוות הזה. דוגמה זו בלבד די בה כדי להוכיח שהתורה שבע"פ לא נתגלתה למשה בהר סיני בהשראה אלוהית. הפרופסורים סמולר ואברבך חיברו 60 עמודים של דוגמאות מהתרגום שבהן הם מנסים להתאים את הטקסט התנ"כי למנהגים שהמציאו הרבנים (Ibid, 1-6). הם כותבים כך:

"חייבים להקריב דיוק ואמת היסטורית על המזבח של ההלכה האורתודוקסית".

מחקר ללא משוא פנים מראה כי הרעיונות של התורה שבעל פה, שרובם נוספו כאלף שנה לאחר תקופת משה, נבעו מהניסיון המרחיק לכת לפרש אותם בהתאם לתורה שבכתב ולמעשה להתאים את התורה עצמה לרעיונות ופרשנויות חדשים, לעתים קרובות על חשבונו של דבר האלוהים עצמו, ותכופות התוצאות הן מאוד לא הגיוניות ובהחלט נשמעות כבלתי אפשריות עד יסודן.

הדוגמה הזו הזכירה לי שיחה שפעם הייתה לי עם בעל חנות ספרים יהודיים אורתודוכסיים במרילנד, ארה"ב. דיברנו על פרשנות חז"ל לסוף פסוק בספר שמות כ"ג ב', הפרשנות שקובעת כי "הולכין אחר הרוב", דהיינו רוב הדעות של החכמים יכול לבטל פשר הפסוק שבתורה, גם כאשר מדובר בפסוק המהווה חלק בדברי נבואה. אמרתי לבעל החנות: "אבל זה בהחלט לא מה שהפסוק הזה אומר!" לכך הוא השיב: "בדיוק! לכן סביר להניח שהרב הכיר את המסורת שאומרת שכך צריך לפרש את הפסוק, אחרת הוא מעולם לא היה יכול להמציא דבר כזה על דעת עצמו!"

במילים אחרות, מאחר ומדובר בפרשנות שגויה ולא הגיונית של הטקסט חייבים להסיק מסקנה שהיא נגזרה ממסורת בעלת תוקף משום פרשנות כזו מעולם לא הייתה עולה על הדעת של הפרשן. איזה היגיון מעניין! ותחשבו שדווקא היהודים המסורתיים לעתים קרובות מותחים ביקורת חריפה על הנצרות משום שחסידיה מאמינים בדברים בלתי רציונאליים שגובלים באבסורד. אבל במסורת שלהם האבסורד דווקא מהווה הגורם הקובע שנותן תוקף לפרשנויות סותרות וחריגות. איך ניתן לסמוך על צורת החשיבה הבלתי הגיונית הזו של הפרשנים היהודים?

ראו לדוגמא מספר הערות לגבי שמירת שבת שנכתבו על ידי ר 'גוטליב פישר, החסיד האדוק והסנגור המסור של יהדות המסורתית בגרמניה בשלהי המאה ה-19:

"היגיון אנושי גרידא לא היה יכול לגזור עונש "כרת" (ניתוק מעם ישראל, או איבוד החלק בעולם הבא, או השמדת צאצאים), או סקילה, לכל מי שכותב שתי אותיות ביום השבת, או נושא חפץ שמשקלו קל כנוצה למרחק של ארבע אמות ברשות הרבים (במקום הציבורי). ללא מסורת שמקורה בהשראה אלוקית, האינטליגנציה האנושית הייתה נוטה לחשוב כי רק פעילות פיזית קשה ומייגעת כגון נשיאת סלעים וחטיבת עצים או כל מלאכה קשה אחרת יכולה להיחשב כמלאכה האסורה בשבת."  לכן, המסורת חייבת להיות נכונה, שכן האינטליגנציה האנושית לעולם לא הייתה מסוגלת להמציא חוקים כל-כך בלתי הגיוניים…

הפסוק בספר שמות כ"ג ב' קובע באופן חד-משמעי: "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים—לְהַטֹּת." הרבנים איכשהו הגיעו למסקנה שהפסוק הזה דווקא אומר לנו שהרוב קובע. אם רוב הרבנים מביעים אותה דעה, הדעה שלהם שווה לחוק או מצווה. משה מיימונדס למשל, מצוטט את סוף הפסוק בשמות כ"ג ב' ומפרש אותו כציווי "ללכת אחרי הרוב" והוא עושה זאת בהקשרים משפטיים (ראו מסכת סנהדרין 5:3, 8:1). ולדברי רמב"ם, דעת הרוב של החכמים מבטלת פשר פסוקי התורה, גם כאשר מדובר בדבר נבואה. למעשה, על-פי משה מיימונדס, 1,001 חכמים מבטלים 1,000 נביאים, גם אם כל הנביאים הם ברמה של הנביא אליהו.

שימו לב: הפסוק בספר שמות כ"ג כלל אינו אומר את מה שהמסורת מייחסת לו! מהי המשמעות של פסוק ב' באופן מפורש? במילים הפשוטות הוא אומר: "אל תלך אחרי רבים כדי לעוות משפט". איך ייתכן שבתלמוד הוא מתפרש כאומר "לך אחרי הרוב"? הסיבה לכך נעוצה בפירוש הלא נכון של השורש נ.ט.ה. אשר הוצא מהקשרו. פירושו הוא "למשוך מישהו הצידה, להפנות אותו לרעה, לעיוות הדין". אך בפרשנות יוחסה לשורש זה משמעות שונה ושגויה "ללכת אחרי דעת הרוב". אותו שורש מופיע גם בספר שמואל ח' ג', למשל, ואף אחד אינו מטיל ספק במשמעותו המקורית: " וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע; וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד–וַיַּטּוּ, מִשְׁפָּט."

הפרשנות של שמות כ"ג ב' הינה שגויה לחלוטין וניתן להסיק שהיא מנצלת את הנאמר בתורה לרעה, והדבר שמוסיף על חומרת העוולה הזו שנעשתה בעניין הפרשנות הוא ההקשר שבו פרשנות זו מצויה בתלמוד. הפסקה הנדונה בתלמוד מצדיקה למעשה את הפרשנות שאומרת שרוב דעות הרבנים מבטל את קול האלוהים. אך למעשה, ניתן לחקור את כל ספר התורה, מהתחלתו ועד סופו ולא יימצא פסוק אחד המאשש את העיקרון המסולף הזה – "ללכת אחרי הרוב".

זוהי כמובן הוכחה נוספת לכך שמסורות שבע"פ לא נתגלו למשה ומעולם לא נכתבו בהשראת אלוהים. מעניין הוא שפרשנויות שונות של קטעים מסוימים מהברית החדשה מותקפות נמרצות על ידי קבוצות דתיות קיצוניות, דוגמת הארגון "יד לאחים". אך הם עצמם, למעשה, בדרך כלל מסתמכים אך ורק על פרשנות הכתובים ולא על המקור עצמו, דהיינו, ספר התורה כפי שנתגלה למשה בהר סיני.

 

פרשנות מאולצת

בתורה שבע"פ ישנם פערים משמעותיים בפרשנותה של הטקסטים של התורה שבכתב, כי רוב המסורות נתהוו ונכתבו מאות שנים לאחר מתן תורה בהר סיני.  היהודים האורתודוקסים פשוטו כמשמעו מאמינים כי לאדם סופר על גדולתו של הרבי עקיבא! וצאצאי נוח לאחר המבול עסקו בלימוד פרשנות חז"ל. "מהו פירוש המילה "בבל" בסיפור מגדל בבל? – ר' יוחנן ענה שפירוש המילה מצוי בכך שלימודי התורה, המשנה והתלמוד התערבבו והתמזגו יחדיו. (b. Sanh 25a) אולם, כידוע לנו, בעת מגדל בבל הכתובים היו יכולים להכיל רק את עשרת הפרקים הראשונים של ספר בראשית. האירועים העתידיים טרם התרחשו. אברהם אבינו טרם נולד. משה ייוולד רק בעוד כ-600 שנה. ורק בעוד 700 שנה יופיע הרב הראשון בהיסטוריה היהודית.

על איזו משנה ותלמוד אפשר לדבר בתקופה הקדומה הזו? גם אם נניח שהם התגלו בהר סיני שבע מאות שנים מאוחר יותר, כיצד היה ניתן להעביר את המסורות הללו אחורנית בזמן, ממשה לאנשי מגדל בבל? וגם נשאלת השאלה מי בקרב הדור החוטא הזה אשר מרד באלוהים היה מסוגל ללמוד פרשנות לתורה בטרם ניתנה התורה? המאמץ המאולץ הזה להכניס את הפרשנות המאוחרת לתקופת ספר בראשית אינו הגיוני כמובן, אך הוא, ככל הנראה, משרת היטב את מטרתו – למשוך את תשומת ליבם של בני ישראל לתורת הרבנים, גם אם הדבר מסיח את דעתם מלימוד ספר התורה המקורי אשר משה אכן קיבל אותו מאת אלוהים בהר סיני.

כפי שראינו, תיאורי תלמוד מסוימים עומדים בניגוד מוחלט לתמונה המצטיירת בכתובים. המסורות נכתבו מאות שנים לאחר מתן תורה בהר סיני. זוהי הסיבה לכך שישנם פערים כה רבים ובעלי משמעות כבדת משקל וחילוקי דעות אינסופיים בכל אשר נוגע להבנת חוקי התורה. על-פי המסורת, למשל, יהושע פשוט שכח מאות הלכות של התורה שבע"פ והיו לו ספקות בנוגע למאות הלכות אחרות! הר' צבי למפאל מצוטט את הפרשנות הזו מהתלמוד ומוסיף את דעתו, שמספר רב של ההלכות אכן אבדו בשל ההלם על מות משה. 3,000 הלכות נשכחו בתקופה שבני ישראל התאבלו על מותו.

בהמשך, התלמוד טוען כי מספר כה רב של ההלכות אבדו ונשכחו שגם דרך תחקיר ייסודי ומעמיק וניתוח משפטי חד לא ניתן לשחזרן, ובכך דעת הרוב קובעת. חשוב לציין כאן שהתלמוד גם קובע שבין החוקים שנשכחו בתקופת האבל על משה, אחד מהם היה למעשה הלכה למשה מסיני, החוק שכביכול ניתן למשה בהר סיני. פירוש הדבר שהחוק הזה לא היה מבוסס על טקסט התורה שבכתב וכתוצאה מכך לא ניתן לשחזר אותו על סמך הטקסט הכתוב שנמצא בידינו. השאלה המתבקשת היא: ברגע שחוק כזה אבד, איך ניתן לשחזר אותו? הרי לא ניתן לעשות זאת בהתבסס על ספר התורה שבכתב ולא על סמך ההיגיון האנושי כמובן, הרי החוק הזה ניתן בהשראה אלוהית ולא הומצא באמצעות השכל האנושי. זה בדיוק מה שגורם להבדלים וחילוקי דעות כה רבים בפרשנות של הדברים הבסיסיים ביותר בתורה שבע"פ.

לדוגמה, קיימות שלוש פרשנויות שונות לגבי איך בדיוק הכהן היה אמור לשחוט עופות לעולה. מדוע? המסקנה המתבקשת שלא הייתה קיימת שרשרת רצופה של מסורת שהסבירה את משמעות המילה "מלק" (לצבוט, לחתוך חלק מהגוף, להתיז ראש של עוף בציפורן וכו') בספר ויקרא א' י"ד-ט"ו. ככל הנראה, לא הייתה דרך מסוימת שבה אלוהים ציווה על בני ישראל לשחוט עוף לקורבן, אולם מסורות התפתחו מאות שנים מאוחר יותר ולכן טבעי שהן שונות בקרב קהילות יהודיות מגוונות. מסתבר שהפוסקים הסכימו לכאורה על פרטים מדוקדקים של ל"ט אבות מלאכה (סוגי המלאכות האסורות בשבת לפי ההלכה) אשר לאמתו של דבר זו יצירה מאוחרת של הרבנים ומקורה אינו בימי משה. אולם הם לא הסכימו על איך להקריב עוף לקורבן עולה שהייתה מצוות תורה אשר אכן ניתנה למשה (ויקרא א' י"ד-ט"ו).

מה זה אומר? עובדה היא שהחכמים שחיברו את התלמוד יכלו להסכים אחד עם השני בנוגע לפרטים קטנטנים ביותר של המסורות כגון צורת הקשר שבתפילין, או איסור של אכילת אוכל בגודל של תמר ביום כיפור, או החוק שפוסל מקווה טהרה אם אפילו שערה אחת מפרידה בין עור הנטבל לבין המים. למרות זאת, יש מחלוקות רבות על  הדברים מאוד חשובים כמו, למשל, משמעותו של עונש "כרת"/נכרתה הנפש, העונש החמור ביותר שמוזכר בתורה (ברא' י"ז י"ד, במדבר י"ב ט"ו, ל"א י"ד, ויקרא י"ח כ"ט). נשאלת השאלה איך זה שהרבנים מסכימים באופן עקרוני על חוקים של התורה שבע"פ שאין לה יסוד ישיר בתורה שבכתב, ובו-בזמן הייתה ביניהם מחלוקת רצינית על מצוות ומושגים חשובים ביותר של התורה שבכתב? מסתבר שזוהי תופעה שכיחה.

למעשה, מן המילה הראשונה בתנ"ך ועד לסוף חמשת חומשי תורה בפירושים המסורתיים מימי הביניים אשר התבססו במידה רבה על התובנות של הדורות הקודמים, ישנם הבדלים וניגודים רבים באשר לפרשנות מילים, ביטויים ומשפטים שלמים, שלא לדבר על משמעות ויישום של מצוות רבות. לעומת זאת, הפרשנים לרוב נוטים להסכים כמעט על כל מסורות שבע"פ אשר לא נכתבו בספרי התנ"ך. אין פלא שככל שהמסורת מאוחרת יותר הם מבינים אותה טוב יותר, הרי הם בעצמם המציאו את המסורות הללו ולכן הם מכירים אותן בעל פה. אך ככל שהטקסט קדום יותר כך גם הפרשנים צריכים להתאמץ ביתר שאת על מנת לנסות ולנחש את משמעותו המקורית.

מובן מאליו שפרשנים שונים אינם יכולים תמיד להגיע להסכמה הדדית כאשר הם מנסים לקשור את מסורותיהם בחזרה לתנ"ך משום שהמסורות שהם המציאו מקורן לא בתנ"ך אלא בחוכמה והגיון אנושיים. הגיוני לחשוב שהסיבה לכך שלרבני התלמוד וליורשיהם היו פרשנויות שונות של התורה היא העובדה הפשוטה שמשה מעולם לא מסר את הפרשנות לדורות הבאים, אלא סביר להניח, שהמסורות והפרשנויות החלו לקרום עור וגידים בתקופה מאוחרת יותר ואז, ככל הנראה, נוצרה גם המסורת להעביר אותן בעל פה במקום להעלות על הכתב.

מה היית אומר אם היית פוגש כמה אנשים מבוגרים שטענו שהם בני חמש מאות שנה? אין ספק שהיית די סקפטי באשר לגילם האמיתי. ומה היית חושב אילו חקרת אותם על אירועים היסטוריים שונים והזיכרון שלהם היה הרבה יותר טוב כשהם סיפרו על האירועים שהתרחשו לפני חמישים שנה והם עדיין זכרו די טוב את האירועים שהתרחשו לפני שבעים וחמש שנה, אבל לא יכלו להסכים אחד עם השני בנוגע לאירועים שהתרחשו לפני שלוש מאות שנה בטענה שהם פשוט שכחו דברים ישנים יותר? בוודאי שהיה ברור לך שהאנשים האלה אינם בני חמש מאות שנה. מעניין הוא שהטענות של הרבנים על התורה שבע"פ נשמעות די דומה.

ולסיכום, חשוב לרגע מדוע אלוהים יטריח עצמו לכתוב את מלאכת המשכן ואילו הלכות יסוד כמו קביעת לוח שנה, הלכות שבת, נידה וכשרות יזניח אותם למסלול רעוע של מסירה על-פה?

 

כתיבה בעל-פה

העובדה שבסופו של דבר, בסביבות שנת 200 לספה"נ היה צורך להעלות על הכתב מסורות שבע"פ, מוכיחה שלא הייתה קיימת מסורת  לא כתובה אשר נמסרה בעל פה ממשה לרבנים במשך יותר 1500 שנה.  לכל ספרות יש מניעים לכתיבתה, ולספרות דתית – על אחת כמה וכמה. ואכן, חוקרי התורה שבע"פ חיפשו ומצאו נימוקים שונים לכתיבת המשנה והתלמוד. התירוץ השכיח לכתיבת התורה שבע"פ הוא שהיא לא תשתכח, אך ספק רב אם בכוחו של נימוק זה לבאר מדוע בתקופה אחת נחשבה כתיבת תורה זו לאיסור, ומדוע בתקופה מאוחרת יותר התירו החכמים את  כתיבת דבריהם.

אנו יודעים כי במאות הראשונות של הספירה הנוכחית הכרחי היה לעלות על הכתב כל תורה שבע"פ, מכמה סיבות. אך הרעיון של תורה שבע"פ שנכתבת הוא כמובן, מהווה במידה מסוימת סתירה במהותו שלו. הנימוקים שהועלו לכתיבת התורה שבע"פ כללו, למשל, קשיים לנהל אורח חיים יהודיים על-פי ההלכה, נדודים בגולה, כמות הולכת וגדלה של החומר שהולך ומצטבר וכד'. אז נשאלת השאלה מה קרה לכל החומר שהיה קיים לכאורה רק בזיכרונם של החכמים מימי משה ועד ימי עזרא, התקופה שבה עם ישראל הוגלה מארצו פעמיים, התקופה אשר גם התאפיינה בכפירה הדתית-לאומית? מדוע לא הועלתה התורה שבע"פ על הכתב כבר בתקופה הזו? מדוע לא היה בישראל הקדומה ספר התלמוד או שולחן ארוך?

אחת ההסברות המוצעות על ידי הרבנים היא הנימוק שלא היה צורך לכתוב את ההלכות בתקופת התנ"ך מכיוון שאנשים היו קרובים יותר להתגלות המקורית בהר סיני, ולכן יותר קרובים לאלוהים. אבל הטקסט של הכתובים מפריך את הטענה הזו לחלוטין ובנוסף אף מתאר תקופות ארוכות של כפירה דתית וחוסר ציות מוחלט אפילו למצוות שהיו כתובות.

גם הכוהנים שהיו מופקדים באופן ספציפי על שמירת התורה ונקראו ללמד את העם להקפיד על הכתוב ולציית למצוות, לעיתים בעצמם מתוארים בתנ"ך כאינם יודעים תורה ושלא עומדים בקיום מצוות בסיסיות ביותר:

"וְגַם-אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ, וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ: כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן-הַיַּיִן, תָּעוּ מִן-הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה, פָּקוּ פְּלִילִיָּה.  (ישע' כ"ח ז'). הַכֹּהֲנִים, לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי; וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל, וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ. (ירמ' ב' ח'). מֵחַטֹּאות נְבִיאֶיהָ, עֲו‍ֹנֹת כֹּהֲנֶיהָ: הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ, דַּם צַדִּיקִים.  (איכה ד' י"ג). כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי–בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ; וּמִשַּׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם, וָאֵחַל בְּתוֹכָם". (יחז' כ"ב כ"ו).

והרשימה עוד ארוכה… מסתבר שחז"ל נוטים לתאר את תקופת התנ"ך והמנהיגים הרוחניים של העם באותה עת בצורה שונה באופן בולט ודרמטי מהתמונה המצטיירת בתנ"ך. בתלמוד כתוב שאנשים חיו על-פי התורה באופן מפליא וכולם בעלי הבנה עמוקה של כל החוקים וההלכות – עד לפרטיהם הקטנים ביותר – כך שלא היה להם שום קושי להעביר אותם בעל פה על כל פרטיהם בלי שום צורך לכתוב אותם. העובדה שחלק כה גדול מהאמונה היהודית מתבסס על תורה ש"בעל פה" הוא מהנקודות החלשות ביותר שלה.

מחקרים שנעשו בזמננו מוכיחים כי מסר שמועבר בע"פ סופו להשתבש, וזאת בפרקי זמן קצרים בהרבה ממאות השנים עליהן מדובר במסורת היהודית. למען האמת, חוץ מגרעין נוקשה של מצוות מרכזיות ואירועים היסטוריים משמעותיים, ניתן להניח שבמשך השנים רוב הדברים השתבשו במידה ניכרת. זאת ועוד, אפילו החומר הכתוב כמו ספרי התנ"ך סבלו לפעמיים שיבושים מועטים כתוצאה מהעתקות חוזרות ונשנות. אפשר להניח שבתורה שבעל פה המצב הרבה יותר גרוע.

במציאות, התורה שבע"פ לא נכתבה בימי משה משום שהיא פשוט לא הייתה קיימת בימים ההם. ברגע שהיא החלה להתהוות כמה מאות שנים מאוחר יותר, הורגש גם הצורך להעלות אותה על הכתב כי תכניה הלכו והתרחבו והיה ברור שאי אפשר לשמור על כל המידע העצום הזה מבלי לכתוב אותו. אם כן, הדבר הזה רק מצביע על כך שלא ייתכן שהייתה קיימת מסורת שבע"פ עם כמויות חומר כה עצומות אשר השתמרה היטב על ידי עם ישראל במשך יותר מאלף שנה בלי שהיה להם צורך להעלות אותה על הכתב.

אלוהים כרת את בריתו עם ישראל על בסיס דברו שנכתב בתורה, לא על בסיס התורה שבע"פ, ולכן הוא הקים נביאים לדבר אל בני עמו כאשר סטו מהדרך ונזקקו לתוכחה והתערבות אלוהים בחייהם על מנת לחזור בתשובה. אך המסורת של העם שלנו גם טעתה ומעדה בדרך. על כן, אלוהים שלח את המשיח לעולם הזה על מנת שהוא יראה לנו דרך טובה ונכונה יותר. כשנלך בדרך שהוא הראה לנו נוכל להבין את דברו הכתוב ולחיות על-פיו בכוח של רוח הקודש, על-פי הדוגמה שהמשיח נתן לנו, ללא צורך בקריאה בתלמוד וקיום הלכות רבות שהומצאו על ידי בני אדם, יהיו הן עמוקות וחכמות אשר יהיו.

אפילו צורתו הסופית של החלק המרכזי של התורה שבעל פה, התלמוד הבבלי, לא הושלמה והוא השתמר רק בחלקו, עם אלפי שאלות לא פתורות ונושאים מעוררי תמיהה באשר למהות חוקים רבים ומשמעות ספרות השו"ת בכלל. האם כך אלוהים עזב את עמנו? ודאי שלא. במקום זאת, הוא נתן לנו את דברו הקדוש והבלתי משתנה המהווה נר לרגלינו ואור לדרכינו, והוא נתן לנו את משיחו ורוח הקודש שלו כדי להדריך אותנו אל כל האמת.

בהחלט ניתן להעריך רבים מן המסורות שהשתמרו בספרות חז"ל ולמצוא בהן חוכמה רבה, מנהגים מעניינים, פולקלור, תובנות ופנינים רוחניות, פרשנויות חכמות. עם זאת אין שום סיבה להאמין שאלוהים נתן תורה שבע"פ למשה בהר סיני ושרק באמצעותה נוכל לפרש את הטקסים של התורה הכתובה. זה הזמן לפנות את כל שמות ליבנו אל דברו האמיתי של אלוהים אשר יש בו ערך שלא יסולא בפז ואשר לעומתו כל המילים והמסורות של בני האדם מתגמדות לעין שיעור. דברו של אלוהים מהווה בסיס איתן לכל מי שמשתוקק לדעת את אלוהים ולהשתחוות לו ברוח ובאמת.

 

סיכום

חז"ל האמינו כי בעת עלייתו של משה רבנו להר סיני, נתן לו הקב"ה שתי תורות: אחת שבכתב ואחת שבעל-פה.1 התורה שבכתב הועלתה על הכתב (החומש) בעוד שע"פ המסורת, הועברה התורה שבעל-פה מדור לדור2 תחת איסור גורף שלא לכתבה. מסביר הרב יניב חניא:

בתחילה נעיין במקור המובא במסכת גיטין דף ס עמוד ב`: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב". מקור זה מלמד אותנו נקודה חשובה ומעניינת, חז"ל לומדים כאן מפסוקים שיש איסור לכתוב את דברי התורה שבע"פ ויש איסור ללמוד תורה שבכתב בעל פה. דברים אילו בהחלט מתמיהים ואפילו קשים להבנה לבן דורנו. כבר דורות רבים וארוכים שאנו רגילים שכל התורה שלנו כתובה, אנו מתייחסים בכבוד רב לספרים אלו ומקדישים את רוב זמן לימוד התורה שלנו לעיון בהם!! האם כל ספרים אלו מקורם בחטא ח"ו?

מדוע אם כן אנחנו כל כך מקפידים לכתוב ספרים רבים, לעיין בהם וללמוד מתוכם? מדוע אין עוצרים את הדפסת התורה שבעל פה? על שאלה זו עונים חז"ל במסכת גיטין, בעמוד הקודם לזה שממנו ציטטנו במקור הקודם, שם מביאים חז"ל פסוק מתהילים קי"ט: "עת לעשות לה` הפרו תורתך", פסוק זה מלמדנו יסוד חשוב בעבודת ה`. לעיתים דווקא הרצון לשמור על תורת ה`, להגדיל את שמו בעולם, יכול להוביל למצב של "הפרו תורתך".

ישנו ערך חשוב מאוד, הנלמד מפסוקים, שלפיו אסור לכתוב את דברי התורה שבעל פה (בסיבה לאיסור זה נעסוק מיד), אולם בשל אורך הגלות, רדיפות קשות של היהדות וירידת כוח הזיכרון נוצר צורך דחוף לכתוב את הדברים- אחרת הם היו נשכחים לגמרי!!! כאן באים חז"ל ומפעילים את הכלל אותו ציטטנו מתהילים, "עת לעשות לה`", כדי לשמור על התורה וערכיה, "הפרו תורתך", יש להפר את הכלל של אי כתיבת הדברים.3

המושג "תורה שבעל פה" מהווה אפוא את אחד החידושים המסעירים והמהותיים ביותר שהציגו חז"ל על במת ההיסטוריה היהודית. למעשה, התורה שבעל-פה איננה מתפקדת אלא כ"ברית חדשה" – כזו הבאה להחליף דת מקראית שהפכה ללא רלוונטית עקב נסיבות היסטוריות. מדוע אם-כן, בחרתי לכנות את התורה שבעל פה דווקא בביטוי "ברית חדשה"? ובכן, זאת עשיתי הואיל ורעיון התושב"ע לא רק שאינו נמצא בשום מקום בתנ"ך, הוא אף הופיע לראשונה רק בתלמוד, מִפיהם של התנאים.4

חז"ל הגיעו למסקנה שכעת, כאשר נחרב בית המקדש, חייבת להימצא דרך אלטרנטיבית לכפרה על חטא, ואמנם "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: `כי חסד חפצתי ולא זבח`".5 ו"מה הן גמילות חסדים שהיה מתעסק בהן? היה מתקן את הכלה ומשמחה, ומלווה את המת, ונותן פרוטה לעני, ומתפלל שלוש פעמים בכל יום – ותפִלתו מתקבלת ברצון".6

בנוסף לגמילות חסדים (שכאמור, כללה גם את נתינת הצדקה וקיום התפילות) הכילה הברית החדשה של הרבנים דרכים נוספות לכפרה על עוונות: "בזמן שאין בית המקדש קיים, תלמידי חכמים הם כפרה להם לישראל"7; או: "כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם"8; וגם: "מי שדעתו שְפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם"9; ועוד: "בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם [על ישראל]? אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר קורבנות [הפטרות], בזמן שקוראין בהן לפַני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם"10; ואפילו: "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר (ירמיהו לג): קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה… "ואם משמחו מה שכרו?… "רבי אבהו אמר: כאילו הקריב [קורבן] תודה".11

אם הברית הראשונה התבססה על דם הקורבנות,12 הרי שהברית החדשה של חז"ל התבססה כפי שראינו, על גמילות חסדים, תלמוד תורה, קריאת ההפטרות ועוד. אך היו כמה רבנים שהמשיכו והעלו את השאלה המטרידה: "תורה מה תהא עליה?"13 או במילים אחרות, מה יהיה גורלה של התורה שבכתב? והתשובה לא איחרה לבוא: "מה תהא עליה? הרי [היא] כרוכה ומונחת בקרן זווית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד".14 מכאן הלך והחמיר יחסם של הרבנים לתורת משה, עד כי התלמוד הירושלמי מתעד את הִתלבטותו הקשה של רבי חגי: "נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים שבכתב, ואין אנו יודעין איזה מהן חביב".15 ברם לפי הכתוב בשמות לד,27: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל", מגיע הרב למסקנה מהירה כי "אותן שבפה חביבין", קרי: "חביבין הן הדברים הנדרשים מן הפה, מן הדברים הנדרשים מן הכתב"!16

כעת, היה זה רק עניין של זמן עד שהגיעו חז"ל לתובנה מרחיקת הלכת, לפיה: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה"!17 כאן למעשה, מוצגת הברית החדשה של חז"ל בכל הדרה, כאשר באופן יוצא דופן היא באה על חשבון תוקפה של הברית שניתנה בכתב. אין תימה אפוא, כי ההדף שהותיר אחריו יחס זה, לא איחר לבוא ועִמו באו קביעות כמו זו: "העוסקין במקרא – מידה ואינה מידה; במשנה – מידה ונוטלין עליה שכר; בגמרא [תלמוד] – אין לך מידה גדולה מזו."18 אמירות מסוג כזה לא רק שהסתכנו בסירוסו של המקרא,19 הן אף גבלו בהפיכתו לבלתי-רלוונטי, הלכה למעשה.20

ברם חז"ל לא הסתפקו בזאת, ועל-מנת להצדיק את קיומה של בריתם החדשה הם ביקשו לייחס לתורה שבעל-פה תוקף היסטורי שהחל כבר מבראשית. על-כן, אם חשבנו בטעות כי לימוד הגמרא בישיבות החל מתגבש רק בתקופת סוף בית שני, באו הרבנים ולימדו כי הן אברהם אבינו21 והן בנו יצחק,22 ידעו וקיימו את כל התורה כולה, גם זו שבכתב וגם זו שבעל-פה! אולם גם בכך לא הסתפקו חכמינו ותאמינו או לא, הם קבעו כי אפילו ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו אינו טומן ידו בצלחת, ובכל יום הוא "יושב ועוסק בתורה"23 "בבית המדרש שלו",24 ממש כמו תלמיד ישיבה "שתורתו אומנותו".25 בהתאם לכך, הבטיחו חז"ל כי "כל תלמיד חכם שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו" 26.

 

[1] "משנה תורה" לרמב"ם, הקדמה, א-ד.
[2] מסכת אבות א, א.
[3] מכון לב הגולן, אבנ"י אית"ן, שיעור מספר 7, נושא: אמונה.
[4] בתלמוד הבבלי מסופר על נכרי שרצה להתגייר ושאל את שמאי כמה תורות יש לכם (היהודים), והלה "אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה" (שבת לא, א).
[5] אבות דרבי נתן, פרק רביעי, סימן ה.
[6] שם. גם בתלמוד נאמר כי "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו, מוחלין לו על כל עונותיו" (בבלי, ברכות ה, א-ב); וגם: "גדולה תפילה יותר מן הקורבנות" (שם, ברכות לב, ב).
[7] מדרש "אליהו זוטא", פרק ב.
[8] בבלי, מנחות קי, א; או כפי שאמר הקב"ה לדוד המלך: " טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח" (בבלי, שבת ל, א), שהרי "גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין" (בבלי, מגילה ג, ב).
[9] בבלי, סנהדרין מג, ב; וסוטה ה, ב. או: "כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (בבלי, סוכה מה, א); ובנוסף: "יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם" (בבלי, ברכות ה, א).
[10] בבלי, תענית כז, ב; חז"ל אף קבעו כי בכוחה של הגלות לכפר על חטאים, שהלא: "גלות מכפרת עון… "גלות מכפרת על הכל" (בבלי, סנהדרין לז, ב); בספר "קדושת העיניים" נאמר כי "אם עוצם עיניו מראות ברע, אזי נתכפרו לו כל עונותיו" (פרק ה, עמ` תלה); ובספר "מנחת אליהו" מבטיחים לנו חכמינו כי "כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה" (מפתחות, תלמוד, עמ` 39).
[11] בבלי, ברכות ו, ב. כל זאת למרות שחז"ל הודו בעצמם כי "אין כפרה אלא בדם, שנאמר (ויקרא יז): כי הדם הוא בנפש יכפר" (שם, יומא ה, א; מנחות צג, ב; זבחים ו, א). מכאן ניתן ללמוד כי חז"ל בעצמם לא חדלו מלהכיר בצורך של הקרבת הקורבנות.
[12] בהתאם לכתוב בספר שמות כד, 8: "ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה` עמכם".
[13] בבלי, ברכות לה, ב; נזיר נ, א; קידושין נב, ב.
[14] בבלי, קידושין סו, א.
[15] ירושלמי, פיאה יג, פרק ב, הלכה ד.
[16] שם.
[17] בבלי, גיטין ס, ב (גם זאת על סמך פסוק 27 בשמות פרק לד).
[18] בבלי, בבא מציעא לג, א. (במילים אחרות: בניגוד למשנה ולגמרא, לימוד המקרא אינו טומן בחובו כל ערך).
[19] בהתאם לפתגם התלמודי: "סרס המקרא ודרשהו" (בבלי, בבא בתרא קיט, ב).
[20] כנראה שהרבנים לא התלוצצו כאשר ניבאו כי "עתידה תורה שתשתכח מישראל…" (בבלי, שבת קלח, ב).
[21] בבלי, יומא כח, ב.
[22] מדרש "תנא דבי אליהו", פרק ו, עמ` סה; למעשה, במדרש ויקרא רבא נאמר כי גם יעקב, יהודה ויוסף קיימו "מה שכתוב בתורה" (פרשה ב, סימן י); כמו כן, סיפרו חז"ל, כי למשה רבנו היה בית מדרש משלו (ירושלמי, עירובין לב, ב, פרק ה, הלכה א); ודוד המלך, כשלמד בישיבה, "לא היה יושב על גבי כרים וכסתות אלא על גבי קרקע… ו"כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (בבלי, מועד קטן טז, ב). דרך אגב, חכמינו האמינו כי גם "אדם הראשון ידע התורה, והניחה בקבלה לשֵת בנו, ואחר כך באה לידי חנוך, עד שבאה לשֵם והיה מתעסק בה" (ספר "עבודת הקודש" לרבי מאיר בן גבאי, חלק ג, פרק כא).
[23] בבלי, עבודה זרה ג, ב; וכן במדרש "אליהו זוטא", פרק כ.
[24] מדרש תנא דבי אליהו, פרק ג, עמ` כה.
[25] מדרש "פלא יועץ", סימן הלכה, עמ` קפד.
[26] שם, פרק יח, עמ` קפג; או: "כל מי שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים, זכה לישב בצילו של הקב"ה" (ירושלמי, תענית כא, א).
אולי גם יעניין אותך: