אם קיים אלוהים טוב, מדוע דרש בתנ"ך רצח-עם וטיהור אתני?

לעיתים, אתאיסטים ממהרים לצטט מן התנ"ך מחוץ להקשר על מנת לזרוק טענה לאוויר כבוז לאמונתם של אלו המאמינים בקיומו של אלוהים, כאילו היא הרת משמעות. ראשית כל, עלינו לציין את האבסורדיות שבטיעון זה לחוסר קיומו של אלוהים המתבסס על כך שהוא לא מוסרי או רשע; נניח ואלוהים באמת אל רשע ולא מוסרי, הטיעון לא יכול להוות משקל כנגד קיומו או אי-קיומו, אלא רק נגד מהימנות המקרא. (גם אם טיעונם של הספקנים היה נכון, זה רק יהווה אתגר למהימנות המקרא, ולא לעצם קיומו של אלוהים).

איך יכל אלוהים לצוות להשמיד את הכנענים?

"רַק, מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה–לֹא תְחַיֶּה, כָּל-נְשָׁמָה. כִּי-הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי, וְהַיְבוּסִי–כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. לְמַעַן, אֲשֶׁר לֹא-יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם, אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם; וַחֲטָאתֶם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (דברים כ טז-יח)

אתאיסטים וספקנים רבים מותחים ביקורת על התנהלותו המוסרית של אלוהים בספר התנ"ך. טענתם היא שאלוהים פעל בצורה בלתי מוסרית ואף מפלצתית. אחד הביסוסים שלהם לטענתם הנו הציווי של אלוהים לעם ישראל להשמיד את הכנענים. כיצד יכל אלוהים לצוות דבר שכזה? איפה החמלה והאהבה עליהם מדברים המאמינים בתיאורם את האלוהים של כתבי הקודש? בספרו "יש אלוהים?- האשליה הגדולה של הדת" ריצ'ארד דוקינס מסיק כי בני ישראל ביצעו "טיהור אתני".
איך עלינו להבין קטעים מהסוג הזה?

כאשר נתקלים בכתבי הקודש בקטעים קשים להבנה בבחינה מוסרית, עלינו לזכור שמי שציווה להוציא לפועל הוא גם היחיד שיש לו את הסמכות, אלוהים. בעוד לנו כבני אדם יש הבנה חלקית, עדויות חלקיות וחכמה חלקית, אלוהים הוא לא רק כל יודע, אלא שהוא גם אלוהים טוב חכם ואוהב שמבין בצורה הטובה ביותר מה הדבר הטוב והנכון ביותר לעשות.

רצח עם וטיהור אתני של הכנענים?

ניקח את הדוגמא האהובה ביותר על האתאיסטים "רצח עם וטיהור אתני" של הכנענים.
במקרה של הכנענים, המטרה האולטימטיבית הייתה לגרש את הכנענים מהארץ משום שהארץ הובטחה על ידי אלוהים לאברהם ולצאצאיו. כל הבריאה שייכת לאלוהים, כל אדמה שייכת לאלוהים, כלומר הכנענים ישבו שם לא מתוך זכותם. כמו כן, גירוש הכנענים לא היה סתמי ולא הוגן, אלא היווה משפט על התועבות ומעשיהם הרעים שכללו טקסים אכזריים כמו שריפה באש של תינוקות לאליליהם (דעאש משהו). אלוהים אמר לאברהם שהוא בוחר להראות חסד לכנענים, לכן אלוהים חיכה מעל 400 שנה עד שהוציא לפועל את המשפט שלו עליהם.

"להרוג ולהשמיד"?

הציווים התנכיים 'להרוג ולהשמיד' תמיד באים כליווי למצווה לגרש. כלומר, אחרי שעם ישראל גירשו את הכנענים מאדמת ישראל, רק אלו שהתעקשו להישאר, כנראה מתוך חוסר נכונות לעזוב, הם אלו שהושמדו. הביטויים "מנער ועד זקן", "מעולל ועד יונק" הם ביטויים סטריאוטיפים שאיפיינו את המזרח הקרוב הקדום. הכוונה היא לומר "כולם".
יחד עם זאת, כאשר משווים את התיעודים התנכיים אודות השמדת הכנענים לתיעודים של המלחמות של עמים אחרים במזרח הקרוב הקדום אנו רואים תבנית זהה של לשון מוגזמת והיפרבולית. סגנון זה נועד להאדיר את כוחם הצבאי של המלכים ולהרתיע עמים אחרים, לגרום להם לפחד על מנת שינוסו ויכנעו. עובדה לכך היא שאותם עמים מופיעים מאוחר יותר במקומות אחרים בתנ"ך (זאת אומרת שהם לא הושמדו כליל). כל זאת בעוד מצויין בפירוש שיהושע ציית בנאמנות לאלוהים וקיים את מצוותו "להשמיד את כולם". גם בקטע על שמואל והעמלקים שם נאמר במפורש שהוא השמיד את כולם. העמלקים מופיעים מאוחר יותר בספר שופטים ובמגילת אסתר, שהרי המן האגגי היה מעמלק. גם רחב הזונה היתה כנענית, אך אלוהים הציל אותה. כלומר המטרה של המצוות הללו לא היה טיהור אתני. אלא לגרום לעם רע, גאוותן ומתנשא לחשוש לחייו ולהביא בכך לגירושו.

 

אלוהים הוא השופט

מעניין שכאשר יש רשע בעולם, אם זה היטלר והנאצים, או דעאש, אתאיסטים ממהרים לשאול "למה אלוהים לא מחסל את הרשעים?!", אבל כשאלוהים כן מחסל את הרשעים (לאחר 400 מאות שנה של חסד…) האתאיסטים ממהרים להאשים אותו "למה הוא רוצח עם שלם?!".
מוסר כפול? צביעות? תחליטו בעצמכם. בכל מקרה, אלוהים הוא שופט הצדק הכל יודע, וההחלטות שלו הן מושלמות ותמיד נכונות.


עוד בנושא: דילמת אותיפרון


מטרת הציווי

אלוהים, בזכות ציווי זה, השיג שני דברים.
ראשית, אלוהים הביא משפט צדק אליו הכנענים היו ראויים. לעומת זאת, אלוהים כיוון השמדה זו לדת של הכנענים, לא בהכרח לכנענים כיחידים (דברים ז:ג-ה, יב:ב,ג שמות לד:יב,יג). האלילים של הכנענים על פי דתם ביצעו מעשים מתועבים כמו: גילוי עריות, משכב בהמה. לכן, אין פלא שהכנענים שעבדו את אליליהם, ביצעו טקסים אשר עירבו זנות, ואף הקריבו את התינוקות שלהם כקורבן. (פסלו של המולך היה מוצב על במה בגיא בן-הינום בירושלים, ידיו של הפסל החלול והעשוי מנחושת, היו פרוסות לְפנים ובתוכו גחלים. קולות התיפוף נשמעו ברקע, והציפייה לרגע בו הפסל הלוהט יצבע באדום מחום האש, בשיאה. כוהן המולך היה נושא אליו את הקורבן; תינוק שזה עתה רק נולד ולפעמים אף ילדים בני חמש או שש. הקורבן הצורח והמתפתל היה מונח בזרועותיו הלוהטות של הפסל, נשרף בעודו בחיים ונמס לשלולית של דם, אל מול הקהל המפזז. כאשר, קולות התיפוף שברקע, נועדו מצד אחד לעמעם את הצווחות של הפעוט, בעודו נשרף למוות, ומהצד השני את הבכי ושברון הלב של האמהות הבוכות.)
שנית, אלוהים יכל להכין את הארץ לעמו בכדי ליצור את התנאים הדתיים הנכונים להבנת ביאתו של המשיח אשר יביא גאולה לישראלים ולגויים כאחד (בראשית יב:ג). מי הם נמעני ישועה זו? היהודים, אך גם האויבים הכי גדולים של ישראלים- סורים, מצרים, בבלים ופלשתים (תהילים פז:ד-ו; ישעיהו יט:כג-כה). המניעים להשמדת הכנענים לא היו אתניים, אלא, המניעים היו תיאולוגיים ומוסריים.
רטוריקת הלוחמה של המזרח הקדום
כיבוש כנען היה הרבה פחות קשה מאשר מקובל להניח. חשבו על יהושע י:מ: "וַיַּכֶּה יְהוֹשֻׁעַ אֶת-כָּל-הָאָרֶץ הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה וְהָאֲשֵׁדוֹת, וְאֵת כָּל-מַלְכֵיהֶם–לֹא הִשְׁאִיר, שָׂרִיד; וְאֵת כָּל-הַנְּשָׁמָה, הֶחֱרִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה, יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". במבט ראשון, נראה כאילו יהושע כבש את כל הארץ, הביס את כל המלכים, והשמיד את כל הכנענים (השווה ליהושע י:מ-מב, יא: טז-כ).
האם מדובר בהשמדה מוחלטת? לא. הכנענים שרדו גם לאחר מכן. יהושע השתמש בלשון רטורית מליצה של המזרח הקרוב הקדום המגזימה במתרחש, כמו לומר היום "נתנו להם בראש".
יהושע לא מנסה לרמות אנשים; הקהל באותו הזמן הבין בקלות מה קרה. למעשה, אם אנו קוראים את הטקסט מקרוב, אנו רואים שזה בדיוק כך. יהושע מאוחר יותר מתייחס לעמים "הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם" והוא מזהיר את ישראל לא להזכיר, להישבע, לשרת או להשתחוות לאלילים שלהם (יהושע כג:ז,יב,יג,טז:י, טו:סג ראו גם שופטים ב:י-יג).
אותו הדבר נכון גם בשופטים (אשר מקושר ספרותית ליהושע): וְאֶת-הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן……. וְהוֹרֵישׁ, לֹא הוֹרִישׁוֹ (שופטים א:כא-לו). "וְגַם אָמַרְתִּי, לֹא-אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם" (שופטים ב:ג) למעשה כתוב עמים אלה נשארו עד זמנם: "וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן, בִּירוּשָׁלִַם, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה." (שופטים א: כא).
קוראי המזרח הקרוב היו מודעים לכך שמדובר בהגזמה מכוונת כסגנון דיבור ולא כוונה מילולית, פשוטה כמשמעה. (1)
מעניין שבדברים ז:ב-ה כתוב "הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם" ומיד לאחר מכן כתוב לֹא "תִתְחַתֵּן בָּם". כפי שראינו, העניין העיקרי בציווי האלוהי הנו הריסת הדת הכנענית ולא העם הכנעני.

העמלקים

מה לגבי שמואל א:טו? שם נראה שאלוהים מצווה על ישראל וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ (עמלק), וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו. מי היו העמלקים? הם היו האויבים המושבעים של עם ישראל מראשית (שמות יז:ח-טז) ובמשך הדורות (שופטים ג:יג, ו:ג-5, לג, ז:יב, י:יב). במשך כ- 1,000 שנים, העמלקים באופן מתמיד איימו על ישראל. אז האם שאול באמת השמיד את כולם באופן מוחלט? (למעט אגג, אותו הרג שמואל הנביא מאוחר יותר)? ובכן, זה מורכב יותר. בניגוד לכל הסימנים, העמלקים מופיעים שוב בשמואל א כז:ח ואז בפרק ל:א-יח, במהלך תקופת המלך הפרסי חשיארש (465-486 לפני הספירה), אנו פוגשים את המן האגגי (אסתר ג:א). (אגג היה מלך העמלקים.) המן ניסה להשמיד את היהודים( ג:יג). שוב ושוב, ניתן לראות כי העמלקים נשארו על המפה, והיו בהחלט עוינים כלפי ישראל בהמשך.
מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק?

כשקוראים את הטקסט של שמואל א טו:ג, אנו נוטים להאמין שמטרת חיסולם של הישראלים היו האזרחים העמלקים. לעומת זאת, חוקר המקרא ריצ'רד הס טוען שאין לנו רמזים לכך. בדברים ב:לד כתוב: "וַנִּלְכֹּד אֶת-כָּל-עָרָיו, בָּעֵת הַהִוא, וַנַּחֲרֵם אֶת-כָּל-עִיר מְתִם, וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף: לֹא הִשְׁאַרְנוּ, שָׂרִיד". שוב, בפרק לאחר מכן כתוב: "וַנַּחֲרֵם אוֹתָם–כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ, לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן: הַחֲרֵם כָּל-עִיר מְתִם, הַנָּשִׁים וְהַטָּף" (ג:ו).
המילים מרחיקות הלכת הללו "מאיש עד אישה", "מעלל עד יונק", "הנשים והטף" הינן ביטויים שגרתיים לטוטליות – גם אם נשים וילדים לא היו נוכחים בכלל. הביטוי "מאיש עד אישה" או ביטויים דומים הינם סטריאוטיפים המופיעים כדי לתאר את כלל התושבים של העיר או האזור, ללא שום כוונה לרמוז על גילם או מינם של התושבים.

ההבנה שלנו אודות ההיסטוריה\ארכיאולוגיה של כנען נותנת לנו פרספקטיבה שעוזרת לנו לשפוך אור על הנושא ולחזק את הנקודה.

 

יריחו, עי, וערים כנעניות אחרות

השפה הסטריאוטיפית הזו של המזרח הקרוב הקדום: " כָּל-עִיר" מתארת השמדה של מה שמתברר כמצברים צבאיים או מחנות צבאיים שמכילים לוחמים בתוכם- לא מדובר באוכלוסייה כללית הכוללת נשים וילדים. אין לנו עדות ארכיאולוגית לאוכלוסיה אזרחית ביריחו (רק רחב ומשפחתה מוזכרים בטקסט). משמעות המילה "עיר" בזמן ההוא בכנען הייתה המקום בו התגוררו המלך (המנהיג הצבאי), הצבא והכהונה. לכן, בשביל יהושע, הזכרת "הנשים" ו"מעולל ועד יונק", ביריחו ובעי, הנו ביטוי סטריאוטיפי בלבד, המדגיש השמדת כל הנמצא במבצר, מן הסתם כל הנמצאים שם היו לוחמים. הטקסט לא מחייב את הימצאותם של נשים, או "מעולל ועד יונק" בשום צורה בערים אלה- ומסקנה דומה כזאת אפשר להשליך על המלחמה של שאול נגד העמלקים. על פי החישובים הטובים ביותר המבוססים על כתובות כנעניות ועדויות ארכיאולוגיות אחרות, יריחו הייתה עיר קטנה של כנראה 100 או פחות לוחמים. זו הסיבה מדוע הישראלים יכלו להקיף אותה שבע פעמים ואז להילחם מולם באותו היום (2). בנוסף לכך, עלינו להזכיר שהמספרים הגדולים המשומשים בתיעודים מלחמתיים בתנ"ך הם קצת טריקיים, הם פשוט לא יכולים להיות גבוהים עד כדי כך. המילה "אלף" יכולה להתכוון ל"יחידה" או "כיתה" מבלי לציין את המספר המדויק.

תכנים מומלצים:
1 מתוך 166

סירובם של הכנענים להיכנע ולהכיר באלוהים האמיתי

רחב ומשפחתה היו הוכחה מוחשית לכך שהשמדת הכנענים לא הייתה מוחלטת ובלתי ניתנת לעוררין. הכנענים היו מודעים לכוחו של אלוהי ישראל (יהושע ב:י, יא, ט:ט). לכן, בכל עת הם היו יכולים לחזור בתשובה. הקפת יריחו 7 פעמים הייתה הזדמנות בשלה עבור המלך, הצבא וכוהני הדת להיכנע. הפועל " הַקֵּיף " (יהושע ו:ג) כרוך בהיבטים טקסיים שונים הכוללים- הזהרות על ידי תקיעה בשופרות והכרזות קולניות. (ראו גם תהילים מח:יב,13)
הטקסט מצביע על כך שיהושע נתן ליריחו הזדמנות אמיתית להיכנע לאלוהים האמיתי. בנוסף לכך, ישראל לא ביצעה "טיהור אתני". ישראל קיבלה את רחב ומשפחתה (כמו גם עם רות). אלוהים באופן קבוע הזכיר לישראל להשגיח על הזרים בקרבם. מדוע? משום שהישראלים גם כן היו גרים במצרים. (ויקרא יט:לד). יתר על כן, אלוהים איים בקביעות לשפוט את ישראל- והוא עשה זאת בדיוק כמו שהוא שפט את כנען. אין כאן העדפת לאום. למעשה, ראינו כי אלוהים מעוניין גם להושיע את אויבי ישראל (כמו סיפור יונה ונינוה) ולהביא אותם להכרה בו. לא קיימת שום שנאה אתנית אצל אלוהים.

שיטות הלחימה של ישראל

כעת, אנו נשקול שלוש נקודות רלוונטיות.
ראשית, פעולות המלחמה של יהושע היו רכות ומעודנות עם הרבה חסד – בהשוואה לשיטות הלחימה האכזריות של אימפריות המזרח הקרוב הקדום. בין אם מדובר במצרים, החיתיים, האשורים, הבבלים, הפרסים או היווניים. בניגוד לארבעת הפסוקים המתארים את ההתייחסות לחמשת המלכים ( י:כד-כז), האשורים היו מומחים בהתעללות, אונס וביזה. האשורים התענגו בתיאור הזוועות שהם ביצעו. כמו: שריפת בני אדם חיים, דקירת אנשים על גבי עמודים וכו' (3). הם התגאו במלך כאשר הוא היה מקצץ את הגופות לחתיכות, קוטע את גפיהן ואוזניהן ולאחר מכן תולה את ראשיהן לראווה בעיר . ברור שהישראלים היו רחמניים בהשוואה לאשורים.
שנית, רוב מלחמות ישראל היו על רקע הגנתי (או על תקן הבא להורגך השקם להורגו). עניין זה די בולט בכתובים: שמות יז:ח, דברים כא:א,ג,כא-לב, דברים ב: כו-לז, ג:א, יהושע: י:ד. כמו כן, אלוהים אסר על ישראל לכבוש עמים שכנים אחרים כמו את מואב ועמון (דברים ב:ט,יט) כמו כן את אדום (דברים ב:ד,כג:ז) למרות שאדום סרבו קודם לכן לסייע לבני ישראל (במדבר כ:יד-כא, דברים ב:ו-ח). לישראל לא הייתה זכות לכבוש מעבר למה שאלוהים התיר מראש.
שלישית, מלחמות ישראל לאחר זמנו של יהושע היו כמעט תמיד על רקע של הגנה עצמית. הלוחמה הייתה דרך חיים או בעצם דרך הישרדות במזרח הקרוב הקדום, ישראל הייתה צריכה להתגונן מפני המדיינים, העמלקים והפלשתים. עם זאת, אלוהים לא ציווה לצאת לכל המלחמות אשר מתוארות בתנ"ך. חשוב להבין שמה שמתואר בתנ"ך לא בהכרח מצביע על כך שאלוהים חפץ בכך – הרי פעמים רבות מלכי ישראל קיבלו על עצמו ועל עמם החלטות מנוגדות לרצון אלוהים. בעוד מלחמות מתוארות בספר שופטים ובימי דוד המלך (וכו'), כתבי הקודש אינם בוחרים לשבח מלחמות אלו, אלא רק לציין את עובדת קיומן.

גירוש כנגד השמדה

מה שמוסיף עניין לנושא זה שפת השילוח\גירוש של הכנענים (שמות כג:כח, ויקרא יח:כד, במדבר לג:נב, דברים ו:יט, ז:א, ט:ד, יח:יב, יהושע י:כח, ל,לב, לה, לז,לט, יא:יא,יד) ציווי הגירוש הכנענים הנו שונה בטבעו מהשמדת הכנענים. דבר זה מוסיף ראיה נוספת שהשמדה מוחלטת כלל לא הייתה המטרה.
כז אֶת-אֵימָתִי, אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ, וְהַמֹּתִי אֶת-כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם; וְנָתַתִּי אֶת-כָּל-אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ, עֹרֶף. כח וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה, לְפָנֶיךָ; וְגֵרְשָׁה, אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי–מִלְּפָנֶיךָ. כט לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, בְּשָׁנָה אֶחָת: פֶּן-תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. ל מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ, מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה, וְנָחַלְתָּ אֶת-הָאָרֶץ. (שמות כג: כז-ל).
המטרה הינה לגרש, לא להשמיד. אחרי בדיקה מעמיקה, מספר ההתייחסויות לגירוש הנו רב יותר מההתייחסויות להשמדה. איך הגירוש היה אמור לקרות? לא קשה לדמיין זאת. האיום של צבא זר במזרח הקרוב הקדום הניע נשים וילדים לנוס בכדי להימנע מסיכונם. הם היו הראשונים שברחו. האוכלוסייה לא חיכתה עד שהצבא יהרוג אותם. רק אלה שהתעקשו להילחם, הם אלו שנהרגו. ירמיהו ד:כט מרמז על תרחיש כזה:
מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת, בֹּרַחַת כָּל-הָעִיר–בָּאוּ בֶּעָבִים, וּבַכֵּפִים עָלוּ: כָּל-הָעִיר עֲזוּבָה, וְאֵין-יוֹשֵׁב בָּהֵן אִישׁ.
לכן, אין כל ראיה לכך שהמלחמה בכנענים כוונה נגד האזרחים. אנו קוראים ביהושע (ובשופטים) שבניגוד למערכה של ישראל נגד כנען, היו הרבה תושבים כנעניים אשר ישראל לא גירשה, אלא, הם חיו באזורים שבהם ישראל התיישבה.

ומה אם אנחנו טועים?

לרגע נצא מנקודת הנחה כי פרשנות זאת שגויה. כלומר, אלוהים ציווה על ישראל להשמיד גם את הנשים, הזקנים והילדים. מה נובע מכך?
ראשית, עלינו לזכור שרק בגלל שהנשים לא נלחמו לא אומר שהן היו חפות מפשע (שימו לב לנשים המדייניות בבמדבר כה), נשים רבות בעמים אלו הקריבו את תינוקם לאלילים שעבדו. יחסי מין בתוך המשפחה גרם לתינוקות רבים להיוולד כמוטציות ועם עיוותים רבים, במידת מה, הם קיבלו חסד בכך שלא נותרו לבדם לסבול בעולם, אלא נלקחו לשמים עוד לפני שעליהם לתת דין וחשבון על מעשיהם.
אך ברמה הבסיסית, מבחינה פילוסופית, לאלוהים אין מחויבויות מוסריות. אם אלוהים רוצה לקחת חיים, הוא כאחד שנותן חיים, יכול לעשות זאת. האם היוצר יכול לקום על יוצרו? האם רשאי כלי להתלונן בפני יוצרו על כך שאין הוא מעוניין להשתמש בו עוד? לנו אין זכות לקחת חיים כרצוננו. לאלוהים יש. לא נאסר עליו לקחת חיים. הוא הסטנדרט המוסרי בעצמו, לכן מצוותיו אינן שרירותיות, אלא הן נובעות מאופיו הטוב והמושלם. לכן הציווי להשמיד את הכנענים הנו מוצדק, משום שבתוך מי שציווה את המעשה טבוע הסטנדרט המוסרי- הסטנדרט עבור מעשים נכונים ולא נכונים. ללא הציווי שלו, השמדת הכנענים הייתה נחשב למעשה לא נכון, לרצח. אך עם ציוויו מעשה זה אינו נחשב לרצח אלא למעשה נכון ואף יותר מזה-מחויבות מוסרית. חשוב להבין כי לא מדובר היה ב"תקדים" לפיו לעם מותר להשמיד עם אחר. אלא, אך ורק לאלוהים מותר לדרוש זאת, בהתבסס על החכמה הנצחית שלו – הוא שופט צדק כל יודע, אנחנו לא.
לבסוף, אנו צריכים להביט בהתגלות השלמה של אלוהים בישוע מנצרת. אלוהים התגלה אלינו בלבוש בשר כדי למות עבור חטאי האנושות ולקחת על עצמו את העונש המגיע לכולנו. בצלב הצדק של אלוהים וחסדו יחדיו באים לידי ביטוי. מצד אחד, זעמו של אלוהים נשפך משום שהוא צדיק ומעניש על חטא מצד שני אהבתו הגדולה מתגלית בכך שהוא לקח על עצמו את עונשינו על מנת להושיע את הרבים. (ישעיהו נ"ג).

 

הפן הפילוסופי

אם אין אלוהים, גם אין מוסר אבסולוטי, החזק הוא זה שמנצח ("המתאים שורד" אם תרצו, כפי שמגדירה התיאוריה הדרוויניסטית). על מנת לטעון כי הרג של בן-אדם הוא דבר לא מוסרי, יש תחילה לעמוד על קיומו של מוסר אבסולוטי. אם אין אלוהים, גם לא קיימת אמת-מידה שלפיה ביכולתנו לדעת בוודאות מה נכון ומה לא נכון, לכל אחד יש את האמת שלו, לכל אחד יש את המוסר שלו ולכל אחד יש את ההבנה שלו באשר למשמעות של "אמת", "מוסר" ו-"נכון/לא נכון".

כשאנחנו צופים בערוץ הטבע ורואים נמר שטורף באכזריות את גופתה של הזברה שזה עתה עברה בדרכו, אנחנו לא זועקים לאי-צדק ודורשים לתפוס את הנמר במהרה ולהעמיד אותו למשפט. אם כך מה ההבדל, אם אנחנו כבני האדם רק חיה קצת יותר מפותחת, הורגים בני אדם אחרים? מי מחליט וקובע שכאב (ואף מוות) הוא דבר רע או לא-צודק? באין קנה-מידה אבסולוטי שנכפה על עולמנו, איש איש לפי תפיסתו – האחד יכריז שזה רע ולא מוסרי להפליק לילדנו אם אלו ביצעו מעשה זדוני, בעוד האחר יטען שיש להשמיד אוכלוסייה שלמה על בסיס היותה שונה – מי צודק? מי מחליט מה נכון ומה לא? למי הסמכות לקבוע?

אם המשתמש בטיעון זה היה לוקח זמן ללמוד את התנ"ך ולעשות הערכה כנה של עקרונות הצדק, הזעם והאהבה של אלוהים, הוא היה רואה את יחסי הגומלין וההרמוניה המושלמים ביניהם. משפט אדוני איננו נקמה אימפולסיבית או התפרצות רגשית לא רציונלית. אלוהים הוא אינסופי בכל התכונות שלו; אהבה, חסד ורחמים, אבל גם צדק, משפט וכעס. הרגשנות האנושית לא יכולה להוות עבורנו קנה-מידה לאמת, רק האמת האלוהית היא קנה המידה בין המציאות הגשמית למציאות הרוחנית.

זה מאוד אירוני שהאתאיסטים, האגנוסטים ומבקרי-התנ"ך מעמידים לדין את אלוהים על התנהגותו האתית, בעוד אם אאמץ את עמדתם, שהרי אין דבר כזה סטנדרט אבסולוטי ואובייקטיבי שעל פיו ניתן למדוד דבר כנכון או לא נכון, אמת או שקר, טוב או רע.

כפי שסארטר, הפילוסוף האקסיסטנציאליסט הצרפתי הודה(4): "אם אכן אלוהים לא קיים, הכל מותר – לא סופקו לנו ערכים או חוקים שיכולים לתת לגיטימציה להתנהגות כלשהי שלנו". אדם המחשיב עצמו כאתאיסט או כאגנוסטי לא נסמך על אף קנה-מידה אבסולוטי בכדי לעשות הבחנה מוסרית, אלא על דעתו האישית בלבד.

הצביעות האתאיסטית

לסיום, שימו לב לסטנדרט הכפול של האתאיזם – מצד אחד מאשימים: "אם אלוהים קיים, מדוע הוא לא שם קץ לרשעים?!"
בעוד מהצד השני, כשאלוהים כן שם קץ לרשעים ומחסל אותם – טוענים כי אכזרי.
אם הפעולות של דעאש במזרח התיכון נראות לכם מזוויעות, אז דעו לכם שעמים כמו העמלקים שמו את דעאש בכיס הקטן – הם היו מקריבים באש את התינוקות שלהם.

אבל לא כאן מפסיקה הצביעות האתאיסטית.
אם אלוהים הוא זה שמעניק חיים, האם הוא "רוצח" כאשר הוא מחליט לסיימם? האם למפסל יש זכות לשבור את הפסלים שלו? כמובן. אבל האם זה נותן לי את הזכות לשבור את הפסלים שלו? כמובן שלא.

גם פה הצביעות לא נגמרת – חשבו על זה, מדוע מבחינת האתאיסטים, יש לנו את הזכות להפסיק חיים, ע"י לדוגמא; הפלות. אבל כשאלוהים עושה זאת הוא "מרושע"?

 

1. 6. Christopher C.J. Wright, Old Testament Ethics for the People of God (Downers Grove, Illinois: InterVarsity, 2004), 474–75; Iain Provan, V. Philips Long, Tremper Longman III, A Biblical History of Israel (Louisville: Westminster John Knox Press, 2003), 149.
2. page 35,42 Hess, “The Jericho and Ai of the Book of Joshua,”
3. Hess, “War in the Hebrew Bible: An Overview,” in War in the Bible and Terrorism in the Twenty-First Century. Richard S. Hess and Elmer A. Martens, eds. (Winona Lake, Indiana: Eisenbrauns, 2008), 29.
4. Sartre, Jean Paul, (1961), “Existentialism and Humanism,” French Philosophers from Descartes to Sartre, ed. Leonard M. Marsak (New York: Meridian).

אולי גם יעניין אותך: