האם חברה מושלמת היתה מייצרת בני אדם מושלמים?

"אם נעניק לאדם סביבה מושלמת, מטפחת וללא רבב, גם הוא יהיה מושלם וללא רבב" כך יטענו פסיכולוגים וסוציולוגים רבים. בואו נשקול לרגע את הטענה הזאת, האם כשילדינו הקטנים הולכים לגן הם לוקחים שיעור ב"איך לעשות דווקא" שיעור ב"איך לגנוב את הצעצועים של אחי" ושיעור ב"איך להתעלל בכלב שלי"? או שהם עושים זאת באופן טבעי, כאילו מוטמע בהם דחף-דווקאי שכזה, ומה לגבי רוח המרד שיש בכל אדם, מדוע כשאב אומר לבנו הקטן "אל תדחוף את האצבעות לשקע החשמל" הילד מתמרד ועושה "דווקא"? מדוע אנחנו לא אוהבים כשאומרים לנו מה לעשות? גם אם זה לטובתנו…

עקרון מולד או סביבתי?

קרוב לוודאי שגם אם ניתן לילדנו את סביבת הגדילה המושלמת ביותר, עדיין, ואף על פי שאיננו ממהרים להודות בכך, כמו הטוב, גם הרוע שבתוכו יתחיל לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, אין זה אומר שבני האדם הינם רעים בתכליתם, אך אי אפשר להתעלם מכך שישנו יצר-רע בלב האדם – הפסיכולוג הנודע זיגמונד פרויד תיאר דחף פסיכולוגי זה כ"איד". המקרא מתאר את הדחף הזה בתור "חטא".

מסופר סיפור: …ואדם ישב לבדו שקוע בעצב רב, כל החיות נעו לקראתו ואמרו: איננו אוהבים לראותך כה עצוב, על כן, בקש מאיתנו כל דבר שתחפוץ ותקבלו. השיב האדם: אני רוצה שתהיה לי ראייה חדה. כך יהיה, ענה הנשר. הוסיף האדם, אני רוצה להיות בעל עצמה. אתה תהיה חזק כמוני, ענה היגואר. אני רוצה לדעת את סודות האדמה, הוסיף האדם. אני אראה לך אותם, ענה הנחש. וכך זה נמשך עד שכל החיות העניקו לו את מבוקשו. כשזכה האדם בכל מתנה שהחיות רק יכלו לתת לו, הוא עזב… הינשוף אמר לשאר החיות: כעת האדם יודע הרבה והוא יוכל לעשות דברים רבים. אמר הצבי: לאדם יש את כל מה שהוא צריך… אך כעת לא יהיה עצוב יותר, הוסיפו שאר החיות.

אך הינשוף השיב: 'לא', ראיתי חור באדם, חור עמוק כמו רעב שלעולם לא יוכל לשבוע. זה מה שגורם לו לעיצבון, ולהמשיך לרצות… הוא ימשיך לצבור ולצבור, עד שיום אחד האדמה תאמר: אין לי יותר מה לתת. אך האדם יכבוש, יגזול, יגנוב, ישלוט, ינטול, יחמוס, יבזוז ויעשוק את האדמה שתחת רגליו ותחת רגלי זולתו. הוא לא יחדל עד אשר ימלא את החור שבליבו, אך לא ישכיל להבין, שאותו החור לא נועד למילוי בדרכים אלו. הוא יחפש לספק את צרכיו על ידי גאווה, רברבנות, שחצנות, התפארות והוללות. וכשאלה לא יספקו אותו, הוא יחפש עצמה וכוח, הון ושלל, מרות, שליטה ושפע. וכשלא יוכל להשיגם, ינקוט בשנאה, רמיסה, השחטה, עוינות, טינה, איבה, תיעוב, עלבון, קנאה, קטילה, רציחה, השמדה והרס – של עצמו, של זולתו ושל עולמו. וכשישכב על מיטת המיתה, יבין דאז שנכשל – שכל זאת ועוד, אף לא קירב אותו למשאלתו – מילוי החור שבליבו…

פסיכואנליטיקה

כזכור, מושג הפסיכואנליטי המתאר את מנוע זה שנמצא בלב האדם ולא מפסיק לפעול נקרא "איד" (כמו כן:"סתמי"), והגדרתו – "המניע לחיים, החלק באישיות הכולל את הדחפים והמאופיין בחוסר התחשבות במציאות או בזולת, בחוסר ארגון וחשיבה הגיונית ובחיפוש אחר סיפוק מיידי של דחפים ויצרים." לדברי פרויד: "כל אשר ילוד אישה מביא איתו מלידה, כל אשר טבוע בו מראש מכוח מבנהו, הווה אומר, כל הדחפים שמקורם בארגון הגופני", כלומר – סך היצרים הנפשיים הקמאיים שלנו, בצורתם הפשוטה ביותר. האיד נוהג לפי עקרון ההנאה: רדיפה אחרי ההנאות, ובריחה מן הכאב.

בתחילה ציין אותו פרויד בליבידו – יצר המין, האנרגיה המינית, אך החל מ-1920, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, קבע שני יצרים שונים בבסיס האיד: הארוס – האהבה, יצר החיים – והתנטוס – המוות, יצר ההרס. אך לא היה זה פרויד הראשון שהגה רעיון זה, כבר בתנ"ך נכתב "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח', כא׳), היה זה דוד המלך שאמר על עצמו "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי" (תהילים נא׳, ז') – דוד כותב שכבר ברחם אימו היה אשם בחטא, באותו הרגע בו אימו הרתה אותו.

אדם טוב מפתיע לחשוב כי כיום רבים מאמינים שהם אנשים טובים דיו בעיניו של אלוהים. ייתכן כי בשל החדשות הרעות הרבות שמוקרנות יום יום על רשעותם אנשים אחרים, הם מגיעים למסקנה, על-ידי השוואה למקרים אלה, כי הינם אנשים נעלים וכן ראויים לקבלת מקום בגן-עדן כלשהו. מחשבה זו בהחלט מצביעה על אחת ההשלכות שיש לחיים בעולם הפוסט מודרני שלנו כיום. נשאלות שאלות כגון: "מדוע לא מספיקה העובדה שאני מתאמץ להיות אדם טוב?", "האם אין זה הוגן שאלוהים יחליט שאיש שאינו מאמין בו לא יוכל להיכנס לגן עדן, למרות שהיה אדם טוב?" גם ישוע נשאל שאלה דומה על ידי קבוצת תוהים: "מה עלינו לעשות כדי שנפעל את פעלי אלוהים?" (יוחנן ו', כח׳). מעניין מאוד כי שאלה זו נשאלה בלשון רבים, נראה כי ציפו לקבל רשימה של פעלים שעליהם לפעול. אך ישוע השיב בלשון יחיד: "זהו פועל האלוהים – שתאמינו בזה אשר הוא שלח" (יוחנן ו', כט׳.)

כמובן שבמוחם של אותה קבוצת תוהים ואחרים שחושבים שהם אנשים טובים, תשובתו של ישוע תעורר תגובת מחאה: "מה הופך אמונה לדבר כל כך מיוחד? הדברים שאנו עושים חשובים הרבה יותר מהדברים שבהם אנו מאמינים", "כיצד ניתן לדחות אדם טוב אך שאיננו מאמין?"

הקושי פה טמון בהשערה שעומדת מאחורי כל שאלה ושאלה – ראשית, שקיים מושג כזה, "אדם טוב". ישוע נותן הבהרה נוספת בנושא בצורה של שאלה ותשובה. הוא נשאל: "רבי הטוב, מה עליך לעשות כדי לרשת חיי עולם" (לוקס יח׳, יח׳). מחשבתו של שואל השאלה הייתה ברורה: ישוע היה "רבי טוב"; אנשים טובים מגיעים לגן עדן, לכן, מה עליי לעשות על מנת להשתייך לאותה קבוצה? אך תשובתו של ישוע הייתה מפתיעה: "מדוע אתה אומר לי 'טוב'? אין טוב כי אם אחד והוא האלוהים" (לוקס י׳ח, יט׳). התנ"ך מכריז באין ספור מקומות על כך שאין אדם שהוא טוב, ישנם מעשים טובים, אך אין אדם שבו הטוב שולט מתכליתו. התנ"ך גם מכריז שאין אדם שעומד באמות המידה ל"טוב" של אלוהים: "יהוה משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש אלוהים, הכל סר יחדיו נאלחו, אין עושה טוב, אין גם אחד." (תהילים י׳ד, ב'-ג').

האמת היא, שהבעיה איננה קשורה לאנשים טובים שאינם מגיעים לגן עדן, הבעיה היא אחרת. ישוע בהתבססו על התנ"ך הגדיר היטב כי להיות "אדם טוב" משמע לעמוד באמות המידה של אלוהים, ועל בסיס הגדרה זו אין "אנשים טובים" בשום מקום. לכן, השאלה האמיתית איננה מי טוב מספיק בכדי להיכנס למלכות השמים, השאלה האמיתית היא כיצד אלוהים מאפשר לאדם להיכנס בכלל אל מלכותו. והתשובה נמצאת כבר בתורה שניתנה על ידי משה, והיא שאנחנו צריכים כפרה וסליחה על חטאים, אשר ניתנת לנו ע״י קורבן.

קורבן

קורבנות אלו ניתנו בהוראת אלוהים על המזבח בבית המקדש כתוספת לאמונה וחרטה שבלב, כיום אין בית מקדש, אין מזבחות ואין קורבנות, אך אלוהים לא הפקיר את עמו, הוא הבטיח בעזרת הנביא ישעיהו (פרק נג׳) שאחת הסיבות העיקריות המשיח יבוא היא – להיות כקורבן אחד ולתמיד עבור חטאי האדם כאמצעי להפגנת אהבתו שלאלוהים. כניסה לגן עדן היא בראש ובראשונה קשורה לסליחת חטאים.

המאמינים במשיח יכולים להיות בטוחים שהם הולכים לגן עדן, לא בגלל שהם טובים בטבעם או מתאמצים להיות טובים יותר מאנשים אחרים, אלא משום שהם קיבלו כפרה, סליחת חטאים על ידי אמונה במשיח. ״אנשים טובים״ בהחלט יגיעו לגן עדן. אולם, הדרך לעשיית הטוב איננה טמונה בהקפדות דתיות או מעשים מכובדים כי אם בסליחת החטאים של אלוהים הטוב אשר ניתנת לנו דרך קורבנו של המשיח.

אז מהי משמעות החיים?

כיצד אוכל למצוא מטרה, סיפוק, ושביעות רצון בחיי? האם תינתן לי ההזדמנות להגיע להישגים נצחיים ובעלי משמעות? אנשים רבים מעולם לא עצרו על מנת להתייחס למשמעות החיים. לאחר שנים רבות הם מביטים לאחור ותוהים מדוע נכשלו היחסים שלהם והם מרגישים ריקנות וזאת למרות שהגיעו להישגים שרצו. שחקן כדורסל אחד אשר שמו התפרסם כאחד משחקני הכדורסל הטובים ביותר, נשאל מה היה רוצה שמישהו היה מספר לו, לפני שהתחיל להיות שחקן. הוא השיב, "הלוואי שמישהו היה אומר לי שכאשר מגיעים לפסגה אין שם דבר." הרבה מטרות התגלו כריקניות לאחר שנים שהתבזבזו במטרה להשיג אותן.

בחברה ההומניסטית שלנו, אנשים רודפים אחרי מטרות רבות בתקווה שימצאו משמעות. חלק מהרדיפה כולל: הצלחה עסקית, עושר, יחסים, סקס, הנאות, להיות טובים לאחרים וכו'. הרבה אנשים העידו על כך שבעוד שהגיעו אל המטרות שהציבו כמו, עושר, יחסים והנאות, עדיין הרגישו בתוכם את אותה הריקנות – חלל ריק ששום דבר לא ממלא אותו.

קהלת

מחבר ספר קהלת מגדיר הרגשה זו כשהוא אומר, "הבל הבלים … הכול הבל" (קהלת א׳, ב׳). למחבר זה היה עושר ללא ערוך וחוכמה מעל לכל אדם בתקופתו או בתקופתנו, נשים במאות, ארמונות וגנים אשר היוו נושא לקנאה בכל הממלכות האחרות, המאכלים והיינות הטובים ביותר וכל הנאה אפשרית.

ובכל זאת הוא אמר בנקודה מסוימת בחייו, שהוא השיג את כל שליבו חפץ. אולם הוא מסכם, "ואין כל חדש תחת השמש" מדוע יש כזה חלל ריק? כיוון שאלוהים ברא משהו שהוא מעל למה שאנחנו יכולים להתנסות פה ושם. שלמה אמר על אלוהים, "…גם את העולם נתן בלבם …" (קוהלת ג׳, יא׳). אנו מודעים בליבנו כי "הכאן ועכשיו" אינו כל מה שיש.

בראשית

בספר בראשית, אנו מוצאים שאלוהים ברא את בני האדם בצלמו כדמותו (בראשית א׳, כו׳). הכוונה היא שאנחנו יותר כמו אלוהים מאשר כל דבר אחר (כל צורת חיים אחרת).

תכנים מומלצים:
1 מתוך 166

אנחנו גם מוצאים כי לפני נפילת האדם בחטא והקללה שניתנה בעקבותיו על הארץ, הדברים הבאים היו נכונים: 1) אלוהים ברא את האדם כיצור חברתי (ב׳, יח׳-כה׳); 2) אלוהים סיפק לאדם תעסוקה (בראשית ב׳, טו׳); 3) לאלוהים היה קשר עם אדם (בראשית ג׳, ח׳); ו 4) אלוהים נתן לאדם שליטה בארץ (בראשית א׳, כו׳). מה מיוחד בכל הדברים הללו? אני מאמין שכוונתו של אלוהים הייתה שכל הדברים האלה יתרמו להרגשת הסיפוק בחיינו (במיוחד הקשר של אדם עם אלוהים), כל אלה הושפעו לרעה ע"י נפילת האדם בחטא וכתוצאה מכך, הקללה על העולם (בראשית ג׳).

התגלות

בספר ״התגלות״, הספר האחרון של הברית החדשה, בסופם של אירועים שמסמלים את האירועים שהינם מאורעות התקופה האחרונה, אלוהים מגלה שהוא יהרוס את השמיים והארץ כפי שאנו מכירים אותם ויוביל למצב נצחי ע"י בריאת שמיים וארץ חדשים. בזמן הזה, הוא ישקם את היחסים עם בני האדם שנושעו. יהיו בני אדם אשר ישפטו וישלחו אל "אגם האש" (גהנום) (התגלות כ׳, יא׳-טו׳). קללת החטא הנצחי תימחק, והחטא לא יתקיים יותר; לא יהיה עוד צער, מחלות, מוות, כאב וכו' (התגלות כא׳, ד׳). המאמינים ירשו את הכול; אלוהים ישכון בתוכם והם יהיו בניו (התגלות כא׳, ז׳).

אנו מגיעים להשלמת המעגל, אלוהים ברא אותנו על מנת שתהיה לנו התחברות איתו; האדם חטא, ובכך פגע בהתחברות; אלוהים משקם את ההתחברות הזו בצורה מושלמת במצב הנצחי שאליו יגיעו אלה שנושעו על ידו. לעבור את החיים ולהגיע להישגים רק כדי למות מופרדים מאלוהים נצח יוכיח שהכול חסר ערך. אולם אלוהים הכין דרך לשמחה נצחית אפשרית (בשורת לוקס כג׳, מג׳), ולא רק בחיי הנצח אלא גם להגיע לחיים מספקים בעלי משמעות היום, כיצד ניתן לשמר את השמחה הנצחית "גן עדן בארץ"?

משמעות החיים משוקמת דרך ישוע המשיח

כפי שנרמז בכותרת, משמעות אמיתית כעת ובנצח נמצאת כאשר משקמים עם אלוהים את היחסים שנפגעו מאז תקופתם של אדם וחווה אשר חטאו. כיום, יחסים אלו עם לוהים אפשריים רק דרך ישוע המשיח . חיים נצחיים אפשריים רק דרך התוודות על החטא (כשאין יותר צורך להמשיך עם החטא אלא לתת לישוע המשיח לשנות אותנו ולהפוך אותנו לברייה חדשה) והשענות על ישוע כמושיע).

משמעות אמיתית בחיים אינה נמצאת רק בהכרה בישוע המשיח (למרות שדבר זה נפלא בעצמו). אלא, משמעות החיים נמצאת כאשר האדם מתחיל ללכת אחרי ישוע, כתלמידו, ללמוד ממנו ולבלות זמן איתו ועם דברו, כתבי הקודש. לתקשר איתו בתפילה ובהליכה עימו בציות לדבריו. אם אינך מאמין עדיין (או אולי רק קיבלת את ישוע) אתה בטח אומר לעצמך, "זה ממש לא נשמע מרגש או מספק עבורי!" אנא, המשך לקרוא רק עוד קצת.ישוע הצהיר את ההצהרות הבאות:

"בואו אלי כל העמלים והעמוסים ואני אמציא לכם מנוחה, קחו עליכם את עולי ולימדו ממני, כי עניו אני ונמוך רוח; תמצאו מרגוע לנפשותיכם, כי עולי נעים וקל משאי" (בשורת מתי יא׳, כח׳-ל׳). "…אני באתי כדי שיהיו להם חים ובשפע שיהיו להם חיים ובשפע שיהיו להם" (בשורת יוחנן י׳, י׳). "מי שרוצה לבוא אחרי, שיתכחש לעצמו וייקח את צלבו וילך אחרי; כי החפץ להציל את נפשו יאבד אותה, אבל המאבד את נפשו למעני ימצאנה" (בשורת מתי טז׳, כד׳-כה׳). "והתענג על יהוה וייתן לך משאלות לבך" (תהילים לז׳, ד׳).

הפסוקים הללו מדגישים כי יש לנו ברירה. אנחנו יכולים להמשיך ולנהל את חיינו באופן עצמאי (בתוצאה של חיים ריקנים) או שאנו יכולים לבחור ולחפש בכל ליבנו את אלוהים ואת רצונו עבור חיינו (כשהתוצאה מכך הנה חיים מלאים התגשמות רצונותיך ומציאת סיפוק והגשמה). זאת כיוון שהבורא אוהב אותנו ומעוניין לתת לנו את הטוב ביותר (שזה אינו בהכרח חיים קלים אבל כן מספקים).

רגע, אבל האם "החטא הקדמון" זה לא המצאה נוצרית?

יש טענה כי רעיון החטא הקדמון ועונשו זר ליהדות ואיננו אלא המצאה של מחברי הברית החדשה. ההנחה היא כי באומרו "יהדות", ודאי התייחס מפרסם המאמר ליהדות ההלכה/יהדות חז"ל ולכן, הבה ונצא למסע קצר בנבכי כתביהם של חכמינו וניווכח האם אמנם צדק המחבר באומרו כי אין לתיאולוגיית החטא הקדמון דבר עם היהדות הרבנית.

רק נזכיר בקצרה כי מאחורי רעיון זה עומדת התפיסה כי עקב חטאם של אדם וחווה בגן-עדן (אכילת הפרי האסור), נגזר על כל צאצאיהם לדור ודור מוות וכליון רוחניים ופיזיים.

לא נתייחס כאן באריכות לכך שרעיון זה והשלכותיו כבר מופיעים בתנ"ך, אך נפנה את אוהבי הספר אל מספר מקומות מפתח, כמו למשל: בראשית ב` 17; בראשית ג` 19; בראשית ו` 5; בראשית ח` 21; מזמור נ"א 7; איוב י"א 12; קהלת ח` 6-11 (אגב, אני אף ממליץ לבחון פסוקים אלו לאור פירושי חז"ל). כמובן כי ספרות הברית החדשה נותנת משנה תוקף לתוראה הזו וניתן לראות זאת באופן מובהק, למשל באיגרת אל הרומיים ג` 9, 23; באל הרומיים ה` 12-19; באל העברים ט` 27-28; ובאגרת הראשונה לשמעון-כיפא א` 23. הברית החדשה מוסיפה ומלמדת כי כשם שטבענו החוטא איננו תלוי במעשינו, כך גם ישועתנו אינה תלויה אלא בחסדו של אבינו שבשמים.

הבה, אם-כן, נצא למסע כרונולוגי לא ארוך דרך 4 קטעים מכתביהם של חז"ל ונראה מהי עמדתם בנוגע לחטאם של אדם וחווה. למעשה, מייד ניווכח כי כל אחד מהם מדבר בפני עצמו ואינו מותיר מקום למשחק או לפרשנות מפותחים מדיי.

(1) תחילה אפוא נפנה אל ספר "ילקוט שמעוני" המשתף אותנו בדיון מעניין בשאלת "מאימתי יצר הרע נתון באדם, משעת יציאה או משעת יצירה?". דהיינו, כאן אין ויכוח כי יצר הרע שולט באדם כבר בהיוולדו, אך השאלה העומדת על הפרק היא האם הוא קיים כבר בשעת יצירת העובר או רק משעה בה יוצא התינוק לאוויר העולם.

הנה הדברים במלואם: "אמר ליה אנטוניוס לרבי: מאימתי יצר הרע נתון באדם, משעאת יציאה או משעת יצירה? א"ל: אם כן בועט במעי אמו ויוצא, אלא משעת יציאה. א"ר: דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו, שנאמר: לפתח חטאת רובץ". אנטוניוס (חכם יווני) ורבי מתחבטים בשאלה וכל אחד מביא טיעון לצד שלו. רבי היה סבור כי יצר הרע מצוי כבר משעת יצירה אך אנטוניוס שיכנע אותו כי החטא מצוי באדם רק משעת יציאה.

כך או כך, הדעה הסופית קובעת כי התינוק יוצא כאשר הוא כבר "נגוע" ביצר הרע. כעת שואלים אנו: מה עשה תינוק זה כדי שידבק בו החטא? הלא הוא רק יצא לעולם ועדיין לא הספיק לעשות מאומה. התשובה המתבקשת היא שחטא נמצא בו ללא קשר למעשיו והוא ככל הנראה ירש אותו על לא עוול בכפו.

(2) המדרש השני אשר נציג כעת ("בראשית רבה"), מבהיר באופן קיצוני ביותר מהי דעתם של חז"ל בנוגע להשלכותיו של החטא הקדמון. להלן ציטוט הדברים: "מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה? אמר להן: לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש מבני אדם, לפיכך יוצאת וראשה מכוסה. ומפני מה הן מהלכות אצל המת תחלה? אמר להם: על ידי שגרמו מיתה לעולם, לפיכך הן מהלכות אצל המת תחלה. הה"ד (איוב כא) ואחריו כל אדם ימשוך. ומפני מה ניתן לה מצות נדה? ע"י ששפכה דמו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נדה. ומפני מה ניתן לה מצות חלה? על ידי שקלקלה את אדם הראשון שהיה גמר חלתו של עולם, לפיכך ניתן לה מצות חלה. ומפני מה ניתן לה מצות נר שבת? אמר להן: על ידי שכבתה נשמתו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נר שבת".

אכן מילים קשות, לכל הדעות. ברם המדרש אינו מסתפק בכך שהוא מטיל את מלא כבוד האשמה על האישה, אלא קובע כי מעשיה של חווה הביאו לשפיכת דמו של אדם ואף גרמו מוות לעולם כולו. במילים אחרות, מאז מעשיה של חווה ובגללם, נכנס אפוא מושג המוות לעולם.

(3) המדרש הבא ("דברים רבה") מוכיח מעל לכל ספק כי החטא עובר בירושה, ואלה דבריו: " אמר משה: רבש"ע, ל"ו כריתות הן שאם יעבור אדם על אחד מהן חייב מיתה. שמא עברתי על אחת מהן, למה אתה גוזר עלי מיתה? א"ל: בחטייא של אדם הראשון אתה מת, שהביא מיתה לעולם". כאן מתלונן משה רבנו על-כך שנגזר עליו למות. כאשר הוא מבקש לדעת בעבור איזה חטא עליו לסבול את המוות, עונה לו הקב"ה בפשטות כי בגין חטאו של אדם הראשון הוא ימות.

(4) המקור האחרון אשר נביא ("קיצור שולחן ערוך"), מאוחר הוא יותר משלושת הראשונים ושייך הוא לספרות ההלכה של חז"ל. הדברים לקוחים מהוראות ההלכה בנוגע להכנות ערב יום הכיפורים והנה הם כלשונם: "נוהגין לעשות כפרות בערב יום הכפור באשמורת הבוקר שאז הרחמים גובר, לוקחין תרנגול שאינו מסורס לזכר ותרנגולת לנקבה ולאשה מעוברת תרנגול, ותרנגולת. תרנגול שמא הולד הוא זכר ואם הולד היא נקבה די לאמה ולבתה בתרנגולת אחת ואפילו שאר בני אדם יכולין שנים ליקח כפרה אחת".

לפי הנוהג, נאמר לנו כאן, חייב הגבר לקחת תרנגול כדי לכפר על עצמו ואילו אישה בהריון חייבת בשני תרנגולים, זכר ונקווה, משום שעליה לכפר עבורה ובעבור התינוק אשר ברחמה. כעת נשאלת השאלה הבאה: מדוע חייב העובר בכפרה אם עדיין לא יצא לאוויר העולם והספיק לחטוא במעשיו? כמובן כי התשובה המתבקשת, לאור 3 המדרשים הקודמים אשר הצגנו, חייבת להיות שהעובר (בדמוה למשה רבנו במדרש הקודם) ירש את ייצרו הרע מחטאו של אדם הראשון ולכן חייב אף הוא בכפרה על לא עוול בכפו.

כעת שפטו נא בעצמכם; האם לדעתכם צדק מחבר אותו מאמר באמרו כי אין לרעיון החטא הקדמון ועונשו דבר וחצי דבר עם יהדות חז"ל? האם צדק בטענתו כי מחברי הברית החדשה בדו מליבם את תוראת החטא הקדמון בניגוד גמור ליהדות הרבנית?? האם אין זה מובן לגמרי כי לאור העמדות העולות מן המדרשים לעיל, עומדת דעתו של מחבר אותו מאמר על קרעי תרנגולת ומחוסרת היא כל בסיס אמיתי להישען עליו???

 

אולי גם יעניין אותך: