לכולנו יש את הנטייה להצביע החוצה אל אחרים ובהפניית אצבע מאשימה. ואם היינו שואלים אנשים ברחוב האם הם חושבים שהם "אנשים חוטאים", קרוב לוודאי שרובם היו עונים משהו בסגנון: "מעולם לא שדדתי בנק או רצחתי מישהו!". זאת מאחר שכולנו ממהרים להשוות את עצמנו לדוגמאות הגרועות ביותר ששאנחנו מכירים. כאילו היטלר ודעאש הם הקנה מידה האוניברסלי להגדרה "אנשים חוטאים". אבל על פי כתבי הקודש, "חטא" זה דבר הרבה יותר עמוק מזה.

אך כתבי הקודש מגדירים חטא בצורה שונה. חטא מגיע מהמונח "להחטיא". להחטיא את הטוב והנכון. על פי כתבי הקודש, כל מעשה ובחירה שאנחנו עושים המבוססים על גאווה או אנוכיות, הם חטא.

לכל בחירה שלנו, בין אם היא במודע ובין אם לא מודע, יש השלכה. החלטות אנוכיות, קטנות ושוליות ככל שיהיו בעניינו, יכולות להשפיע על מיליוני אנשים במשך דורות רבים ("אפקט הפרפר"). בכוחה של מילה אחת בלבד להרוס ולגרום צלקת עמוקה לבן אדם לעד, או מצד שני, לעודד ולבנות אותו לתקופה ארוכה. תודות להחלטות שונות בהיסטוריה, שאולי נראו שוליות או חסרות חשיבות באותו הזמן, כולנו כיום סובלים. ההחלטות שלנו ושל אבותינו במשך הדורות השפיעו על התזונה שאנו מכניסים לגופנו כיום, על האוויר שאנו נושמים, על מחלות, מגפות ותאונות. לכן, כולנו סובלים תודות להחלטות שלא אנחנו קיבלנו בצורה ישירה, חטאים של אנשים אחרים.

אבל רגע, פה לא מסתיים הסיפור. כל בחירה ומעשה שלנו הוא פרי של משהו עמוק הרבה יותר. של הזהות והערך העצמי שלנו. כל בני האדם, בלי יוצא מן הכלל, מבססים את הזהות והערך העצמי שלהם במשהו.

בסרט המפורסם "מרכבות האש" אודות סיפור חייהם של שני אתלטים באולימפיאדת 1924 מסביר אחד המתמודדים מדוע הוא מקדיש כלכך הרבה זמן ומאמץ באימונים מפרכים: "כשהמירוץ מתחיל, יש לי עשר שניות בודדות להצדיק את הקיום שלי."

ארנסט ביקר, זכה בפרס פוליצר תודות לספרו רב המכר "הכחשת המוות". כאשר בתחילת הספר הוא מתאר כיצד כל ילד זקוק לערך עצמי. וכי הערך העצמי הינו "התנאי לחיים". עד כדי כך, כי לטענתו של ביקר, כל אדם באשר הוא מחפש את מה שהוא מכנה "ערך קוסמי".

הצורך שלנו בזהות ובערך עצמי כלכך חזק, עד כדי כך שבין אם במודע ובין אם לא, נקדיש את מלוא תשוקתנו למציאת משהו בו נוכל לבסס את הצורך הזה.

בדוגמא מהסרט, המתמודד ביסס את זהותו והערך העצמי שלו בהישגיו האתלטים. אנשים אחרים מבססים את הזהות והערך העצמי שלהם בדברים אחרים: המראה החיצוני שלהם, כמות הכסף שיש להם בבנק, המוצרים שהם רוכשים, בני הזוג שלהם, תחביב מסויים, הלכות דתית, קבוצת כדורגל, והרשימה עוד ארוכה מלהכיל…

מה הבעיה עם זה חלקכם אולי עדיין תוהים? המראה החיצוני שלך ילך ויאבד מיופיו. מערכות היחסים שלך יגיעו לסיומן הטבעי. הכסף שבבנק לא תמיד יהיה שם. קבוצת הכדורגל שלך לא תמיד תנצח. ודתות רק יהפכו אותך לשפטן ממורמר… כל הדברים הללו לא נועדו לספק את הצורך הרוחני שלך. את החור שבלב שאך ורק אלוהים מסוגל לספק.

כשאנחנו בוחרים לבסס את הזהות שלנו ואת הערך העצמי שלנו בכל דבר שהוא לא אלוהים, אנחנו מחטיאים את רצונו, אנחנו חוטאים.

זאת לא חכמה לשפוט בני אדם ברגעים של נוחות, בסביבה של אנשים אהובים וכשהנסיבות נוחות. בברית החדשה, ישוע מלמד כי אפילו הפושעים הגדולים ביותר יודעים לקנות מתנות נפלאות לילדים שלהם.
על פי ישוע, הרוצה לעמוד בסטנדרטים של אלוהים צריך לסלוח לפוגעים בו ואפילו, לאהוב את אלו ששונאים אותו. ישוע בעצמו נתן דוגמא נהדרת לכך. פעיל זכויות האדם מוהנדס גנדי סיכם זאת: "ישוע, שהיה חף מפשע, הציע את עצמו קורבן לטובת זולתו, כולל אויביו, והיווה כפרה עבור העולם כולו. היה זה המעשה המושלם.”

יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו

בבראשית פרק ח' אומר אלוהים כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", למה הוא התכוון?

בלב כולנו קיים היצר הרע הזה שנהנה לראות אחרים טועים, מפסידים ואף סובלים. היצר האנוכי הזה שרוצה לשלוט, לקבל את כל הכבוד לעצמו ולהרגיש כמו מלך, על חשבונם של אחרים. בזמן שהתנ"ך והברית החדשה מכנים את היצר הזה בתור "חטא". בעידן המודרני, אבי הפסיכואנזליה, זיגמונד פרויד הגדיר אותו בתור ה"איד", האיד, לטענתו של פרויד, הוא היצר שבתוכנו המאופיין בחיפוש אחר סיפוק מיידי של דחפים ויצרים ובחוסר התחשבות במציאות. לדברי פרויד: "כל אשר ילוד אישה מביא איתו מלידה, כל אשר טבוע בו מראש מכוח מבנהו, הווה אומר, כל הדחפים שמקורם בארגון הגופני", כלומר – סך היצרים הנפשיים הקמאיים שלנו, בצורתם הפשוטה ביותר. האיד נוהג לפי עקרון ההנאה: רדיפה אחרי ההנאות, ובריחה מן הכאב.

אך לא היה זה פרויד הראשון שהגה רעיון זה, כבר בתנ"ך נכתב "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח', כא׳). היה זה דוד המלך שאמר על עצמו "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי" (תהילים נא׳, ז') – דוד כותב שכבר ברחם אימו היה אשם בחטא, באותו הרגע בו אימו הרתה אותו. מי שהגדיר את המאבק הזה בתוכנו בצורה יוצאת מן הכלל היה שאול השליח, שלפני אלפיים שנה כתב:

"אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת מַעֲשַׂי, כִּי לֹא אֶת מַה שֶּׁאֲנִי חָפֵץ אֲנִי עוֹשֶׂה, אֶלָּא דַּוְקָא אֶת מַה שֶּׁשָּׂנוּא עָלַי אֲנִי עוֹשֶׂה. וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁאֵינֶנִּי חָפֵץ לַעֲשׂוֹת, אֲנִי מוֹדֶה שֶׁהַתּוֹרָה טוֹבָה. מִכָּאן שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַמַּעֲשֶׂה, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי, שֶׁהֲרֵי אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי בִּי, כְּלוֹמַר בִּבְשָׂרִי, לֹא שׁוֹכֵן הַטּוֹב. אָמְנָם לִרְצוֹת אֲנִי יָכוֹל, אַךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב אֵינֶנִּי יָכוֹל; כִּי אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה אֶת הַטּוֹב שֶׁאֲנִי חָפֵץ בּוֹ, אֶלָּא אֶת הָרַע שֶׁאֵינֶנִּי חָפֵץ בּוֹ — אוֹתוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה. וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁבְּנִגּוּד לִרְצוֹנִי, הֲרֵי שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי." (רומים ז:15-20)

הסופר לב טולסטוי כתב: "כולם מנסים לשנות את העולם, אף אחד לא מנסה לשנות את עצמו".
עלינו להכיר שהבעיה היא בראש ובראשונה בתוכנו. ולהתחיל את השינוי משם…

אם הערך העצמי שלך; הזהות שלך, מבוסס בכישורים שלך, ביכולות שלך, בסביבה שלך או ברכוש שלך, אתה תחווה אכזבה, מריבות וזעזוע עמוק ברגע שיחול שינוי באותו המשתנה. לדוגמא, אם הזהות והערך העצמי שלך מבוסס בכך שאתה אתלט מעולה, אבל נפצעת, העולם שלך יזדעזע. אם הערך עצמי שלך מבוסס בילדים שלך, בבני משפחה או בחברים, והם יאכזבו אותך, או יתאכזבו ממך, העולם שלך יתרסק ותהפוך לאדם מריר. אם הערך שלך מבוסס על הרכוש והכסף שיש לך, ויום אחד איבדת את הכסף והרכוש, או שפוטרת מעבודתך, לפתע תיפול על הקרשים, כי רגליך עמדו על משהו שברירי, תלוי, וזמני. ולא על משהו ניצחי, יציב, ואמיתי.

בברית החדשה, ישוע מלמד עקרון דומה: "כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָם יִהְיֶה דּוֹמֶה לְאִישׁ נָבוֹן אֲשֶׁר בָּנָה אֶת בֵּיתוֹ עַל הַסֶּלַע. הַגֶּשֶׁם יָרַד, בָּאוּ הַשִּׁטְפוֹנוֹת וְנָשְׁבוּ הָרוּחוֹת וְהָלְמוּ בַּבַּיִת הַהוּא, אַךְ הוּא לֹא נָפַל, כִּי יֻסַּד עַל הַסֶּלַע. וְכָל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָם יִדְמֶה לֶאֱוִיל אֲשֶׁר בָּנָה אֶת בֵּיתוֹ עַל חוֹל. הַגֶּשֶׁם יָרַד, בָּאוּ הַשִּׁטְפוֹנוֹת וְנָשְׁבוּ הָרוּחוֹת וְהָלְמוּ בַּבַּיִת הַהוּא; נָפַל הַבַּיִת וּגְדוֹלָה הָיְתָה מַפַּלְתּוֹ." מתי ז:24-27

אם לא נבסס את הזהות שלנו והערך העצמי שלנו באלוהים ובאהבתו. נאלץ לבסס אותם איפשהו, אפילו אם זה בעצמנו. הבעיה היא, שכיצורים בלתי מושלמים, לא רק שאנחנו נאכזב את עצמנו, אלא גם שאין לנו אפשרות לתקן את עצמנו, או לתת לעצמנו משמעות נצחית לחיים.

אבל ההשפעה של החטא היא לא רק על עצמנו, אלא גם סביבתית!
כיום, נהוג לומר כי "אין דבר חשוב יותר ממשפחה". הבעיה עם המושג הזה היא לא רק שאנשים שאין להם משפחה, מאבדים משמעות לחייהם, אלא מעבר לכך, שזה גורם לך לשים אותך ואת משפחתך מעל למשפחות אחרות. אותו כנ"ל לגבי קבוצה אחרת אליה אתה משתייך: משפחה, זרם דתי, קבוצת ספורט אהודה, אסכולת מחשבה, ארגון, מקום עבודה וכיוצא בזאת.

זו היא בדיוק הסיבה מדוע דתות, מדינות ושבטים יוצאים למלחמות אחד נגד השני. שונאים אחד את השני ורומסים אחד את השני. זו היא גם הסיבה מדוע אנחנו לא מאמינים שאלוהים מעוניין בדתות, כי הן סותרות את האופי האוהב בצורה שווה של אלוהים.

 

לחטא השפעות מרחיקות לכת על הסביבה לדורי דורות

אבל החטא הזה גם מגיע למקומות הרבה יותר עמוקים, מקומות שכולנו כיום לוקחים כמובן מאליו. לחטא יש השפעות קוסמיות! להלן מספר דוגמאות: העידן התעשייתי, ואפילו כשאני נוהג ברכב, גורם לזיהום הסביבה. זיהום זה של הסביבה יוצר חור באוזון שמשפיע על מזג האוויר ועל אסונות טבע. הזיהום שאני יוצר גם גורם למחלות קשות, לי ולאנשים אחרים.
כשאני רוכש מכשיר אייפון אני תומך בעבדות ילדים בסין. כשאני אוכל מוצרים מן החי, אני תומך בהרבה מאוד מקרים, אולי מבלי בכלל לדעת, בהתעללות של בעלי חיים. האוכל המועבד שרבים מאיתנו אוכלים, פוגם בגוף שלנו ושל ילדנו ומחליש את מערכות החיסון שלנו. הקרינה שיוצאת ממכשירים אלקטרונים שונים גורמת למחלות שונות, כמו גם עישון פאסיבי. אנשים הצופים בפורנוגרפיה, לא רק פוגמים בעצמם ובמערכות היחסים שלהם, אלא גם תומכים בסחר בנשים. אפשר להמשיך ולמלא ספרים שלמים בדוגמאות, אבל כבר הבנתם את הרעיון – כולנו שקועים עמוק בחטאים אחד של השני, אם נרצה, וגם אם לא.

עלינו לזכור כי אלוהים לא ברא רובוטים, אלא בני אדם, להם העניק חופש בחירה. חופש הוא דבר טוב, אבל אם בני האדם נועדו להיות חופשיים, אי אפשר לכפות עליהם לציית לאלוהים, או להכריח אותם לעשות רק טוב. אם אין בחירה, אין חופש.כשאנחנו בוחרים לשים בחיינו משהו לפני אלוהים, כולל אותנו עצמנו, אנחנו חוטאים. ובדיוק על זה מדברים כתבי הקודש; בגן העדן, אדם וחווה ניצלו לרעה את חופש הבחירה שניתן להם כאשר בחרו למרוד במצוותו היחידה. בעוד אלוהים אחראי על עובדת קיומו של חופש הבחירה, אנחנו כבני אדם אחראים על המעשים שלנו מתוך חופש הבחירה.

 

עקרון מולד או סביבתי?

"אם נעניק לאדם סביבה מושלמת, מטפחת וללא רבב, גם הוא יהיה מושלם וללא רבב" כך יטענו פסיכולוגים וסוציולוגים רבים. בואו נשקול לרגע את הטענה הזאת, האם כשילדינו הקטנים הולכים לגן הם לוקחים שיעור ב"איך לעשות דווקא" שיעור ב"איך לגנוב את הצעצועים של אחי" ושיעור ב"איך להתעלל בכלב שלי"? או שהם עושים זאת באופן טבעי, כאילו מוטמע בהם דחף דווקאי שכזה, ומה לגבי רוח המרד שיש בכל אדם, מדוע כשאב אומר לבנו הקטן "אל תדחוף את האצבעות לשקע החשמל" הילד מתמרד ועושה "דווקא"? מדוע לא אוהב האדם כשאומרים לו מה לעשות, גם אם זה לטובתו.

קרוב לוודאי שגם אם ניתן לילדנו את סביבת הגדילה המושלמת ביותר, עדיין, ואף על פי שאיננו ממהרים להודות בכך, הרוע שבתוכו יתחיל לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, אין זה אומר שבני האדם הינם רעים בתכליתם, אך אי אפשר להתעלם מכך שישנו יצר רע בלב האדם – הפסיכולוג הנודע זיגמונד פרויד תיאר דחף פסיכולוגי זה כ"איד".

מסופר סיפור:

…ואדם ישב לבדו שקוע בעצב רב, כל החיות נעו לקראתו ואמרו: איננו אוהבים לראותך כה עצוב, על כן, בקש מאיתנו כל דבר שתחפוץ ותקבלו. השיב האדם: אני רוצה שתהיה לי ראייה חדה. כך יהיה, ענה הנשר. הוסיף האדם, אני רוצה להיות בעל עצמה. אתה תהיה חזק כמוני, ענה היגואר. אני רוצה לדעת את סודות האדמה, הוסיף האדם. אני אראה לך אותם, ענה הנחש. וכך זה נמשך עד שכל החיות העניקו לו את מבוקשו. כשזכה האדם בכל מתנה שהחיות רק יכלו לתת לו, הוא עזב…

הינשוף אמר לשאר החיות: כעת האדם יודע הרבה והוא יוכל לעשות דברים רבים. אמר הצבי: לאדם יש את כל מה שהוא צריך… אך כעת לא יהיה עצוב יותר, הוסיפו שאר החיות. אך הינשוף השיב: 'לא', ראיתי חור באדם, חור עמוק כמו רעב שלעולם לא יוכל לשבוע. זה מה שגורם לו לעיצבון, ולהמשיך לרצות… הוא ימשיך לצבור ולצבור, עד שיום אחד האדמה תאמר: אין לי יותר מה לתת. אך האדם יכבוש, יגזול, יגנוב, ישלוט, ינטול, יחמוס, יבזוז ויעשוק את האדמה שתחת רגליו ותחת רגלי זולתו. הוא לא יחדל עד אשר ימלא את החור שבליבו, אך לא ישכיל להבין, שאותו החור לא נועד למילוי בדרכים אלו.

הוא יחפש לספק את צרכיו על ידי גאווה, רברבנות, שחצנות, התפארות והוללות. וכשאלה לא יספקו אותו, הוא יחפש עצמה וכוח, הון ושלל, מרות, שליטה ושפע. וכשלא יוכל להשיגם, ינקוט בשנאה, רמיסה, השחטה, עוינות, טינה, איבה, תיעוב, עלבון, קנאה, קטילה, רציחה, השמדה והרס – של עצמו, של זולתו ושל עולמו. וכשישכב על מיטת המיתה, יבין דאז שנכשל – שכל זאת ועוד, אף לא קירב אותו למשאלתו – מילוי החור שבליבו…

 

אדם טוב

מפתיע לחשוב כי כיום רבים מאמינים שהם אנשים טובים דיו בעיניו של אלוהים. ייתכן כי בשל החדשות הרעות הרבות שמוקרנות יום יום על רשעותם אנשים אחרים, הם מגיעים למסקנה, על-ידי השוואה למקרים אלה, כי הינם אנשים נעלים וכן ראויים לקבלת מקום בגן-עדן כלשהו. מחשבה זו בהחלט מצביעה על אחת ההשלכות שיש לחיים בעולם הפוסט מודרני שלנו כיום. נשאלות שאלות כגון: "מדוע לא מספיקה העובדה שאני מתאמץ להיות אדם טוב?", "האם אין זה הוגן שאלוהים יחליט שאיש שאינו מאמין בו לא יוכל להיכנס לגן עדן, למרות שהיה אדם טוב?"

גם ישוע נשאל שאלה דומה על ידי קבוצת תוהים: "מה עלינו לעשות כדי שנפעל את פעלי אלוהים?" (יוחנן ו', כח׳). מעניין מאוד כי שאלה זו נשאלה בלשון רבים, נראה כי ציפו לקבל רשימה של פעלים שעליהם לפעול. אך ישוע השיב בלשון יחיד: "זהו פועל האלוהים – שתאמינו בזה אשר הוא שלח" (יוחנן ו', כט׳).

כמובן שבמוחם של אותה קבוצת תוהים ואחרים שחושבים שהם אנשים טובים, תשובתו של ישוע תעורר תגובת מחאה: "מה הופך אמונה לדבר כל כך מיוחד? הדברים שאנו עושים חשובים הרבה יותר מהדברים שבהם אנו מאמינים", "כיצד ניתן לדחות אדם טוב אך שאיננו מאמין?"

הקושי פה טמון בהשערה שעומדת מאחורי כל שאלה ושאלה – ראשית, שקיים מושג כזה, "אדם טוב". ישוע נותן הבהרה נוספת בנושא בצורה של שאלה ותשובה. הוא נשאל: "רבי הטוב, מה עליך לעשות כדי לרשת חיי עולם" (לוקס יח׳, יח׳). מחשבתו של שואל השאלה הייתה ברורה: ישוע היה "רבי טוב"; אנשים טובים מגיעים לגן עדן, לכן, מה עליי לעשות על מנת להשתייך לאותה קבוצה? אך תשובתו של ישוע הייתה מפתיעה: "מדוע אתה אומר לי 'טוב'? אין טוב כי אם אחד והוא האלוהים" (לוקס י׳ח, יט׳).

התנ"ך מכריז באין ספור מקומות על כך שאין אדם שהוא טוב, ישנם מעשים טובים, אך אין אדם שבו הטוב שולט מתכליתו. התנ"ך גם מכריז שאין אדם שעומד באמות המידה ל"טוב" של אלוהים: "יהוה משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש אלוהים, הכל סר יחדיו נאלחו, אין עושה טוב, אין גם אחד." (תהילים י׳ד, ב'-ג').

האמת היא, שהבעיה איננה קשורה לאנשים טובים שאינם מגיעים לגן עדן, הבעיה היא אחרת.

ישוע בהתבססו על התנ"ך הגדיר היטב כי להיות "אדם טוב" משמע לעמוד באמות המידה של אלוהים, ועל בסיס הגדרה זו אין "אנשים טובים" בשום מקום. לכן, השאלה האמיתית איננה מי טוב מספיק בכדי להיכנס למלכות השמים, השאלה האמיתית היא כיצד אלוהים בכלל מאפשר לאדם להיכנס אל מלכותו. והתשובה נמצאת כבר בתורה שניתנה על ידי משה, והיא שאנחנו צריכים כפרה וסליחה על חטאים, אשר ניתנת לנו ע״י קורבן.

 

קורבן

קורבנות ניתנו בהוראת אלוהים על המזבח בבית המקדש כתוספת לאמונה וחרטה שבלב. כיום אין בית מקדש, אין מזבחות ואין קורבנות, אך אלוהים לא הפקיר את עמו, הוא הבטיח בעזרת הנביא ישעיהו (פרק נ"ג) שאחת הסיבות העיקריות שהמשיח יבוא היא – להיות כקורבן אחד ולתמיד עבור חטאי האדם כאמצעי להפגנת אהבתו של אלוהים.

כניסה לגן עדן היא בראש ובראשונה קשורה לסליחת חטאים. המאמינים במשיח יכולים להיות בטוחים שהם הולכים לגן עדן, לא בגלל שהם טובים בטבעם או מתאמצים להיות טובים יותר מאנשים אחרים, אלא משום שהם קיבלו כפרה, סליחת חטאים על ידי אמונה במשיח.

״אנשים טובים״ בהחלט יגיעו לגן עדן. אולם, הדרך לעשיית הטוב איננה טמונה בהקפדות דתיות או מעשים מכובדים כי אם בסליחת החטאים של אלוהים הטוב, אשר ניתנת לנו דרך קורבנו של המשיח.

 

אז מהי משמעות החיים?

כיצד אוכל למצוא מטרה, סיפוק, ושביעות רצון בחיי? האם תינתן לי ההזדמנות להגיע להישגים נצחיים ובעלי משמעות? אנשים רבים מעולם לא עצרו על מנת להתייחס למשמעות החיים. לאחר שנים רבות הם מביטים לאחור ותוהים מדוע נכשלו היחסים שלהם והם מרגישים ריקנות, זאת למרות שהגיעו להישגים שרצו. שחקן כדורסל אחד אשר שמו התפרסם כאחד משחקני הכדורסל הטובים ביותר, נשאל מה היה רוצה שמישהו היה מספר לו, לפני שהתחיל להיות שחקן. הוא השיב, "הלוואי שמישהו היה אומר לי שכאשר מגיעים לפסגה אין שם דבר." הרבה מטרות התגלו כריקניות לאחר שנים שהתבזבזו במטרה להשיג אותן.

בחברה ההומניסטית שלנו, אנשים רודפים אחרי מטרות רבות בתקווה שימצאו משמעות. חלק מהרדיפה כולל: הצלחה עסקית, עושר, יחסים, סקס, הנאות, להיות טובים לאחרים וכו'. הרבה אנשים העידו על כך שבעוד שהגיעו אל המטרות שהציבו כמו, עושר, יחסים והנאות, עדיין הרגישו בתוכם את אותה הריקנות – חלל ריק ששום דבר לא ממלא אותו.

 

קוהלת

מחבר ספר קוהלת מגדיר הרגשה זו כשהוא אומר, "הבל הבלים … הכול הבל" (קוהלת א׳, ב׳). למחבר זה היה עושר ללא ערוך וחוכמה מעל לכל אדם בתקופתו או בתקופתנו, נשים במאות, ארמונות וגנים אשר היוו נושא לקנאה בכל הממלכות האחרות, המאכלים והיינות הטובים ביותר וכל הנאה אפשרית.

ובכל זאת הוא אמר בנקודה מסוימת בחייו, שהוא השיג את כל שליבו חפץ. אולם הוא מסכם, "ואין כל חדש תחת השמש" מדוע יש כזה חלל ריק? כיוון שאלוהים ברא משהו שהוא מעל למה שאנחנו יכולים להתנסות פה ושם. שלמה אמר על אלוהים, "…גם את העולם נתן בלבם …" (קוהלת ג׳, יא׳). אנו מודעים בליבנו כי "הכאן ועכשיו" אינו כל מה שיש.

 

בראשית

בספר בראשית, אנו מוצאים שאלוהים ברא את בני האדם בצלמו כדמותו (בראשית א׳, כו׳). הכוונה היא שאנחנו יותר כמו אלוהים מאשר כל צורת חיים אחרת. אנחנו גם מוצאים כי לפני נפילת האדם בחטא והקללה שניתנה בעקבותיו על הארץ, הדברים הבאים היו נכונים:

  1. אלוהים ברא את האדם כיצור חברתי (ב׳, יח׳-כה׳)
  2. אלוהים סיפק לאדם תעסוקה (בראשית ב׳, טו׳)
  3. לאלוהים היה קשר עם אדם (בראשית ג׳, ח׳)
  4. אלוהים נתן לאדם שליטה בארץ (בראשית א׳, כו׳)

מה מיוחד בכל הדברים הללו? כוונתו של אלוהים הייתה שכל הדברים האלה יתרמו להרגשת הסיפוק בחיינו, במיוחד הקשר של אדם עם אלוהים. כל אלה הושפעו לרעה ע"י נפילת האדם בחטא וכתוצאה מכך, הקללה על העולם (בראשית ג׳).

 

התגלות

בספר ״התגלות״, הספר האחרון של הברית החדשה, בסופם של אירועים שמסמלים את האירועים שהינם מאורעות התקופה האחרונה, אלוהים מגלה שהוא יהרוס את השמיים והארץ כפי שאנו מכירים אותם ויוביל למצב נצחי ע"י בריאת שמיים וארץ חדשים. בזמן הזה, הוא ישקם את היחסים עם בני האדם שנושעו. יהיו בני אדם אשר ישפטו וישלחו אל "אגם האש" (גיהנום- התגלות כ׳, יא׳-טו׳). קללת החטא הנצחי תימחק, והחטא לא יתקיים יותר; לא יהיה עוד צער, מחלות, מוות, כאב וכו' (התגלות כא׳, ד׳).

המאמינים ירשו את הכול; אלוהים ישכון בתוכם והם יהיו בניו (התגלות כא׳, ז׳). אנו מגיעים להשלמת המעגל, אלוהים ברא אותנו על מנת שתהיה לנו התחברות איתו; האדם חטא, ובכך פגע בהתחברות; אלוהים משקם את ההתחברות הזו בצורה מושלמת במצב הנצחי שאליו יגיעו אלה שנושעו על ידו. לעבור את החיים ולהגיע להישגים רק כדי למות מופרדים מאלוהים לנצח יוכיח שהכול חסר ערך. אולם אלוהים הכין דרך לשמחה נצחית אפשרית (בשורת לוקס כג׳, מג׳), ולא רק בחיי הנצח אלא גם להגיע לחיים מספקים בעלי משמעות היום, כיצד ניתן לשמר את השמחה הנצחית "גן עדן בארץ"?

 

משמעות החיים משוקמת דרך ישוע המשיח

כפי שנרמז בכותרת, משמעות אמיתית כעת ובנצח נמצאת כאשר משקמים עם אלוהים את היחסים שנפגעו מאז תקופתם של אדם וחווה אשר חטאו. כיום, יחסים אלו עם אלוהים אפשריים רק דרך ישוע המשיח (ראה נבואת ישעיהו הנביא בתנ"ך אודות המשיח). חיים נצחיים אפשריים רק דרך התוודות על החטא, כשאין יותר צורך להמשיך עם החטא אלא לתת לישוע המשיח לשנות אותנו ולהפוך אותנו לבריאה חדשה, והשענות על ישוע כמושיע.

משמעות אמיתית בחיים אינה נמצאת רק בהכרה בישוע המשיח, למרות שדבר זה נפלא בעצמו. אלא, משמעות החיים נמצאת כאשר האדם מתחיל ללכת אחרי ישוע, כתלמידו, ללמוד ממנו ולבלות זמן איתו ועם דברו, כתבי הקודש. לתקשר איתו בתפילה ובהליכה עימו בציות לדבריו. אם אינך מאמין עדיין ,או אולי רק קיבלת את ישוע, אתה בטח אומר לעצמך, "זה ממש לא נשמע מרגש או מספק עבורי!" אנא, המשך לקרוא רק עוד קצת. ישוע הצהיר את ההצהרות הבאות:

"בואו אלי כל העמלים והעמוסים ואני אמציא לכם מנוחה, קחו עליכם את עולי ולימדו ממני, כי עניו אני ונמוך רוח; תמצאו מרגוע לנפשותיכם, כי עולי נעים וקל משאי" (בשורת מתי יא׳, כח׳-ל׳). "…אני באתי כדי שיהיו להם חים ובשפע שיהיו להם חיים ובשפע שיהיו להם" (בשורת יוחנן י׳, י׳). "מי שרוצה לבוא אחרי, שיתכחש לעצמו וייקח את צלבו וילך אחרי; כי החפץ להציל את נפשו יאבד אותה, אבל המאבד את נפשו למעני ימצאנה" (בשורת מתי טז׳, כד׳-כה׳). "והתענג על יהוה וייתן לך משאלות לבך" (תהילים לז׳, ד׳).

הפסוקים הללו מדגישים כי יש לנו ברירה. אנחנו יכולים להמשיך ולנהל את חיינו באופן עצמאי, בתוצאה של חיים ריקנים, או שאנו יכולים לבחור ולחפש בכל ליבנו את אלוהים ואת רצונו עבור חיינו ,כשהתוצאה מכך הנה חיים מלאים התגשמות רצונותיך ומציאת סיפוק והגשמה. זאת כיוון שהבורא אוהב אותנו ומעוניין לתת לנו את הטוב ביותר. אלו לא בהכרח חיים קלים אבל כן מספקים.

 

עשויים גם לעניין אותך: