מתמטיקה תומכת בריאה

אפילו מבט שטחי על ההשערה שהחיים נוצרו במקרה, מגלה את האבסורדיות שלה. מה שמסבך עוד יותר את הדברים הוא שהיא מניחה שהחומר כבר היה קיים בצורה כלשהי. אם כן, היפותזת המקריות למעשה רק מבקשת להסביר איך הגיע החומר לצורתו העכשווית, אולם זו איננה בדיוק השאלה. השאלה העיקרית היא איך נוצר החומר מרִיק, מאין. בכל זאת, הבה נניח שהחומר היה כבר בנמצא, ואז נראה אם נוכל לענות על השאלה אם מולקולות, תרכובות, חיים וכן הלאה, חוברו והגיעו לצורתם העכשווית בהכוונת תבונה עליונה או בידי המקריות העיוורת.

 

ההימור על באפורד הקשיש

ניעזר בדוגמה מתחום ההימורים על מנת להמחיש את האבסורדיות של הטענה כי החיים נוצרו על ידי מקריות עיוורת גרידא. למעשה, הימורים והתפיסה הדוגלת באבולוציה הולכים יד ביד: מקורם באותו שורש. כשלוקחים בחשבון את הכול, החישוב הזהיר מראה שהסיכויים הם אחד ל 1040,000- שהחיים נוצרו במקרה, (כלומר, סיכוי אחד ל"אחד" ואחריו 40,000 אפסים!).

כדי לקבל מושג על סדר הגודל של הסיכוי הקלוש הזה, תחשבו על הדוגמה הבאה: כסו את פני כדור הארץ, כולל שטח הפנים של האוקיינוסים, במטבעות של עשרה שקלים, עד לעומק של כ-30 מטרים. ואז, צבעו מטבע אחד באדום, ובקשו ממישהו שיסתיר אותו במקום כלשהו כרצונו. כעת קשרו מטפחת על עיניכם וגשו ובחרו במטבע כלשהו. אינכם מוגבלים בזמן. ביכולתכם להקדיש לכך כמה זמן שתרצו. אבל ניתנת לכם רק הזדמנות אחת לבחור את המטבע הצבוע אדום. מה הוא הסיכוי, לדעתכם, שאכן תצליחו לבחור את המטבע הצבוע? האמת היא שאפילו הדוגמה הזו אינה נותנת תמונה מספיק מדויקת: מספר המטבעות שהשתמשנו בהם אינו מגיע אפילו ל- 1% מהסיכוי הנחוץ להיווצרות החיים באופן אקראי.

קבלת ההסתברות הזאת כאפשרית איננה מדע, אלא שהיא ההימור האבסורדי ביותר בכל הזמנים. מי שעושה זאת, כאילו אמר: "אף על פי שאני יודע שהסיכויים שהסוס הזקן שלי, באפורד העלוב (ראו איור 44), שאף פעם לא השתתף במרוץ בעבר, ינצח בדרבי של קנטקי הם בסיכוי של אחד ל 10- מיליארד (שאינו מתקרב לסיכוי של אחד ל-1040,000), אני הולך לשים עליו את כל החסכונות שחסכתי כל חיי. אני מתערב שכל הסוסים האחרים ימותו במהלך התחרות בתאונה מוזרה, או שכל הסוסים לא יגיעו לתום המרוץ, מלבד שלי." התרחיש הזה נעדר כל היגיון. מי שמוכן להאמין בו כנגד סיכויים אפסיים שכאלה, אינו אלא עיוור, שרוי בחושך.

"וְזֶהוּ הַדִּין: הָאוֹר בָּא אֶל הָעוֹלָם וּבְנֵי הָאָדָם אָהֲבוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ יוֹתֵר מִן הָאוֹר, כִּי רָעִים הָיוּ מַעֲשֵׂיהֶם." (יוחנן ג' 19).

"לְמַעַן יִדּוֹנוּ כָּל אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ לָאֱמֶת אֶלָּא חָפְצוּ בָּעַוְלָה." (האיגרת השנייה אל התסלוניקים ב' 12).

רק טיפש יאמר: "הראיות מצביעות על כיוון אחר, לכן אני לא יודע איך זה קרה, אבל זה קרה". ה"נבל" (אוויל) אומר בלבבו "אין אלוהים" (ראו תהילים נ"ג 2). אדם שאינו מאמין באלוהים אין בו חוכמה, שכן יראת אלוהים היא ראשית דעת וחוכמה (תהילים קי"א 10 ; משלי א' 7). אין פלא שאנשים מהמרים על סיכויים כל כך בלתי נתפסים, שכן הם חסרי דעת ובינה. אולם זכרו שהסוגייה איננה איך או מתי נוצרו החיים, אלא איך להתחמק ממקור האמת והצדקה – מאלוהים.

 

מולקולת החלבון

מולקולת החלבון (פרוטאין) היא מולקולת ענק המורכבת משרשרת ארוכה של חומצות אמינו. היא אבן הבניין של "המחשב" של התא, מולקולת הדנ"א, הנחשבת לנקודת ההתחלה של החיים. מולקולת החלבון מורכבת רק מחמישה מתוך 92 היסודות הכימיים המוכרים המופיעים באופן טבעי בכדור הארץ: פחמן, מימן, חמצן, גופרית וחנקן. החלבונים אינם חיים; הם פשוט אבני הבניין של התא החי, כשם שהלבנים שמהן בנוי בית אינן הבית עצמו, אלא הן רק אבני הבניין שמהן מורכב הבית.

התא הפשוט ביותר מכיל 239 חלבונים. כל חלבון כשלעצמו הוא אבן בניין מורכבת מאוד. מה הסיכוי שמולקולת חלבון תיווצר במקרה? כלומר, שחמישה אטומים מתוך 92 הסוגים הקיימים יתחברו במספרים גדולים וירכיבו מולקולת חלבון? המתמטיקאי השוויצרי שארל יוג'ין גּוּייה חישב שהסיכוי לכך הוא אחד ל-10 בחזקת 160. (מספר עצום שייכתב כך: 1, ואחריו 160 אפסים). אלו הם הסיכויים להיווצרות מקרית של מולקולת חלבון פשוטה אחת. חישוב זה אפילו אינו לוקח בחשבון שהיה על המולקולה ליצור תגובה כימית עם מולקולות רבות אחרות כדי ליצור בסופו של דבר מולקולת דנ"א – נקודת ההתחלה של החיים. זכרו, אחד ל-10 בחזקת 160 הוא מספר גדול יותר מכל האלקטרונים שביקום.

סיכוייו של הסוס הקשיש באפורד לנצח בתחרות נראים קלושים. ובכל זאת, תיאוריית האבולוציה דורשת שנהמר על באפורד הזקן – כלומר, שנאמין שהחיים נוצרו ספונטנית – אף על פי שהסיכוי שהסוס הזקן ינצח בתחרות אבסורדי לחלוטין.

 

גורם הזמן

כמה זמן ייקח למולקולת חלבון אחת להיווצר באורח מקרי? עד כאן התייחסנו לסיכוי שיש למולקולת חלבון אחת להיווצר במקרה. כעת נבדוק כמה זמן נחוץ לחלבון להיווצר במקרה (ונזכור שיצירת חלבון עדיין רחוקה מרחק שנות אור מהיווצרות חיים). החישובים של ד"ר גוייה מראים שייקח 10 בחזקת 243 שנים (הספרה 1 ואחריה 243 אפסים), עד שמולקולת חלבון תיווצר באורח מקרי. המספר הזה כל כך גדול, עד שהאפסים שלו יתפסו מספר שורות במאמר זה.

לפי תיאוריית האבולוציה, הערכה חופשית ביותר לגילו של כדור הארץ תהיה שישה מיליארד שנים (6,000,000,000). השוו אותו למשך הזמן הארוך פי כמה וכמה שייקח למולקולת חלבון אחת להיווצר בדרך המקרה. הדבר ברור: החיים הם בלתי אפשריים מבחינה מתמטית, אלא אם כן קיימת תבונת-על שמכוונת את היווצרותם! באפורד האומלל אינו רק סוס קשיש שאף פעם לא זכה בשום מרוץ, אלא שהוא גם צולע מפני שאחת מרגליו שבורה.

 

קשיים נוספים

ד"ר ג'יי. בי לית'ס, ביולוג אנגלי, חישב גם את מספר הדרכים השונות שבהן האטומים במולקולת החלבון יכולים להסתדר באופן מקרי. הוא הגיע ל10 בחזקת 48. שוב אנו רואים שהסיכוי להגיע לשילוב הנכון הנחוץ ליצירתם של חיים הוא כה קטן, עד שמהחישוב המתמטי משתמע של שם היווצרותם חייבת להיות מעורבת תבונה, והחומרים הנחוצים חייבים להיות בנמצא. לא רק שלבאפורד המסכן יש רגל שבורה, אלא שהוא גם עיוור.

חישובים המבוססים על תנאים אידיאליים

כל החישובים האלה נעשו על ידי מומחים בתחומם, והם ששיערו את קיומם של תנאים אידיאליים. אולם, מצדדי האבולוציה סבורים שהתנאים ששררו על כדור הארץ הקדום היו קטלניים. איך יכלה צורת חיים ראשונית לשרוד על כדור הארץ בתנאים שכאלה? זוהי בעיה נוספת שלא זכתה למענה מצד המסנגרים על תיאוריית האבולוציה. כאשר אנו מבינים את שבריריותם ורגישותם הגדולה של החומרים ששימשו ליצירת החיים, ברור לנו שהחיים לא החלו במקרה, אלא כפרי של תכנון זהיר ובהכוונתה של ישות עליונה.

הדנ"א

נתקדם כעת מחשבון פשוט למתמטיקה מתקדמת יותר. לאחר חישוב הסיכויים המתמטיים והזמן הנחוץ ליצירת החלבון, שהוא אבן הבניין להרכבת מולקולת הדנ"א, נתייחס כעת להסתברות המתמטית להתפתחות מקרית של מולקולת דנ"א. כפי שהוזכר לעיל, אם נשווה בין מולקולת הדנ"א ומולקולת החלבון מבחינת מורכבותן, ההבדל ביניהן יהיה דומה להבדל שבין מטוס נייר של ילדים לבין חללית אמריקאית.

חוששני שנגלה שסוס המרוצים הפוטנציאלי שלנו, באפורד העלוב, לא רק שהוא סוס זקן שאף פעם לא זכה בשום תחרות, ויש לו רגל שבורה והוא עיוור, אלא שהוא מת כבר לפני שנים רבות.

הדנ"א, מולקולה מורכבת שנקראת חומצה דאוקסיריבונוקליאית, מעסיקה מאוד את הביולוגים מזה עשרות שנים. המדענים למדו רבות על החיים ועל הדרך שבה הם מתפתחים, מתקיימים ומתחדשים. ידוע כעת כעובדה מוכחת שהמיקום בו מתחילים החיים הוא מולקולת הדנ"א. מולקולת ענק זו היא מן הסתם החומר החשוב ביותר בתא החי. הדנ"א היא השפה שבלב התא; היא מגיעה בשלמות עם מערכת הוראות המורות לתא איך לבנות את עצמו ולהפעיל את התכנית, כמו תוכנה שמפעילה את המחשב.

מדענים הצליחו לראות את הדנ"א בברור רק לאחרונה. הם השתמשו במיקרוסקופ סורק אלקטרונים מיוחד (electron-tunneling microscope). המיקרוסקופ הזה, עליו נאמר שביכולתו "לראות" אטום בודד, הוא בעל כושר הגדלה של פי 1,000,000, לעומת מיקרוסקופ אלקטרוני רגיל שמגדיל רק פי 300,000, או מיקרוסקופ אופטי קונוונציונלי, שמסוגל להגדיל רק פי 1,000. בעזרתו מתקבלת תמונה ממוחשבת המעובדת מה"סקירה" של המיקרוסקופ הסורק.

מולקולת הדנ"א, הנושאת את המידע התורשתי של התא, דומה לסליל בעל שני גדילים, או לגרם מדרגות לולייני. זהו מנגנון שבו 100 מיליארדי חלקים נעים הנקראים אטומים. מספר האטומים במולקולת דנ"א אחת דומה לכמות הכוכבים בגלקסיה טיפוסית. הדנ"א קובע את המבנה הגנטי שלנו ומפקח על בניית גופנו. מולקולת הענק הזו קובעת אם מישהו יהיה נמלה או אוכל נמלים; בננה או קוף שאוכל בננות. איך קובע זאת הדנ"א?

מולקולת הדנ"א היא המחשב של התא, שתוכנת עם מידע מקודד שנכתב בשפה כימית. כמות המידע הזה תמלא 1,000 ספרים עבי כרס, שבכל אחד מהם 500 עמודים מודפסים בכתב קטן ובשורות צפופות. הוא כתוב בקוד כימי שדומה לקודים של המורס (למשל, SOS … – – – …). מידע זה הוא שקובע את מבנהו של האורגניזם החי ואיך מתקיימים בו החיים. מעריכים כי כפית גדושה בדנ"א מכילה מידע בכמות השווה לזיכרון של מחשב מודרני שנפחו כ 160- קילומטרים מעוקבים. במולקולת הדנ"א, הממוקמת בגרעין התא, מאוחסן או כתוב הקוד הגנטי.

 

מוזיקה בגֵנים

לא מכבר התגלה היבט מרתק נוסף של הדנ"א, שקשור למוזיקה. מי שאוהב מוזיקה אבל אומר שאינו מסוגל לשיר מבלי לזייף, אולי טועה. הגנטיקאי הידוע סוסומו אוֹנו טוען שהוא גילה מוזיקה בגנים האנושיים, בגנים של דגים ובגנים של ארנבות. סוסומו אונו, העוסק בחקר הדנ"א, תהה איך יישמע הדנ"א אם לכל מרכיב כימי (גֵן) על גדיל הדנ"א יוקצה תו מוזיקלי, והתווים האלה יצורפו זה לזה וינוגנו. הוא גילה תופעה מדהימה: תבניות מוזיקליות שנגלית בהן תבונה.

המוזיקאים משתוממים לשמוע הד מיצירות של באך, שוברט או מוצארט במוזיקת דנ"א. ד"ר אונו השתמש באותה נוסחה להפיכת דנ"א למוזיקה, אך בכיוון ההפוך, ותרגם את מארש הלוויה של שופן לסמלים כימיים. התוצאה הייתה סרטן! הספקנים מצביעים על כך שהשרשראות האלה של הדנ"א יוצרות רק מחרוזת של צלילים בודדים, ושהמוזיקאים הם שמוסיפים את המקצב וההרמוניה. אבל בכל צורה שמסתכלים על כך, התבניות של הצלילים הבודדים מעידות על כך שמקור הדנ"א הוא בישות בעלת אינטליגנציה ולא בכוח אקראי עיוור בטבע.

מעבדות "בֶּל" חקרו את השפה המתמטית במולקולת הדנ"א, וגילו שהתבנית המתמטית שלה זהה לזו של שפת דיבור. מאחר שאיש לא יטיל ספק בכך שנחוצה תבונה כדי להמציא שפה, ברור שהייתה נחוצה תבונה כדי להמציא ולכתוב את הקוד של הדנ"א. אחד התהליכים המעוררים השתאות שמבוצעים על ידי התא הוא יצירת תאים חדשים. עבור תהליך זה נחוץ שכל ספריית המידע של הדנ"א – שתכולתה שווה למידע המודפס ב 1,000- כרכים כשבכל אחד מהם 500 עמודים – תשוכפל. התא קורא את עצמו ואז מתרבה; השכפול מתבצע בתוך 20 דקות לערך. נסו לעשות זאת, ועשו זאת מבלי לשגות!

כיצד נטמנה כמות אינפורמציה עצומה ומורכבת זו במולקולת הדנ"א? ואם הדנ"א נחשב לנקודה שבה מתחילים ה"חיים", מה הסיכוי להיווצרות של דנ"א באופן אקראי?

ביוכימאים גילו שקיימות 10 בחזקת 87 דרכים לחבר את החומר, הכלול רק במקטע כפול אחד זעיר של הדנ"א (כמו שלב או מדרגה אחת מתוך סולם שאורכו כ 1.6- קילומטרים). לפי תורת האבולוציה, מולקולה זו, בעלת המורכבות הפנטסטית ממש – שהיא רק חלק קטן מן התא האנושי – התהוותה ביד הזמן והמקרה, בתהליך של ניסוי וטעייה. הבעיה עם ההסבר הזה היא שקיים שילוב אחד בלבד מתוך 10 בחזקת 87 דרכים שמתאים להתרבּוּת. אולם יש רק 10 בחזקת 17 שניות ב 10- מיליארד שנים – פרק הזמן שחסידי האבולוציה מייחסים לגיל היקום.

ניתן להשוות זאת למצב שבו יש לנו פאזל ענקי המורכב מ 10 בחזקת 87 פיסות (הספרה 1 ואחריה 87 אפסים), אבל יש צורך לחבר חמש פיסות של הפאזל בכל שנייה כדי להשלים אותו תוך 10 מיליארד שנים – משך הזמן שחסידי האבולוציה טוענים שכנראה נדרש ליקום להתהוות. יתרה מכך, צריך לחבר את הפאזל בעיניים מכוסות. זה ממש אבסורדי. אפילו אם היו מנסים בכל שנייה לחבר את הפיסות בשיטת ניסוי וטעייה, לא היה מספיק זמן ולו כדי לחבר רק "שלב" אחד (חלק זעיר מן הסליל הכפול) של דנ"א בפרק הזמן שחסידי האבולוציה טוענים שכדור הארץ קיים בו.

 

השאלה שנותרה ללא מענה: מניין קיבל הדנ"א את המידע?

שוב אנו חוזרים לשאלה: כיצד הגיע כל המידע המקודד למולקולת הדנ"א? אין די בכימיה של התא כדי להסביר את דרכי הפעולה שלו, אף על פי שהן כימיות. לדוגמה, המבנה וההרכב הפיזיקליים והכימיים של שעון יכולים להסביר את פעולתו, אבל אינם יכולים להסביר כיצד נוצר. האם הדנ"א קיבל את המידע הטמון בו מחוקי הכימיה? לא.

הכימיקלים מצייתים לחוקים, אבל אינם מכוונים את היווצרותם של שפה או מסר בעלי משמעות והיגיון. כאשר בוחנים את כוחות הטבע מול כוח תבוני (אינטליגנציה אנושית), הבעיה מתבהרת עוד יותר. ב"אינטליגנציה" הכוונה ליכולתנו לכתוב ספר, לתכנת מחשב או לחבר סימפוניה. ידוע לנו שחוקי הטבע מסוגלים לשכפל רק תבניות גיאומטריות סדרתיות, כגון דוגמאות של גלים בחול הרטוב עם נסיגת מי השפל, גבישים או שרכים. כל מה שחוקי הטבע עושים במקרים הללו הוא לבחור צורה ולהורות לה להיווצר בצורה סדרתית, שוב ושוב ושוב.

ההבדל בין כוחות טבעיים לבין כוחות המכוונים על ידי תבונה ניכר היטב כאשר משווים אבן יפה לראש חץ מושחז, או כשמשווים תצורות סלע יפות במערה לפסל מרשים. בטבע, ההבדל ברור מפני שהצורות שאנו רואים בעננים או בחול הן יפות, אבל מקריות וחסרות תכלית. לעומת זאת, אילו ראינו בעננים או בחול צורות שיוצרות את המשפט "ג'ון אוהב את מרי", היינו יודעים שהן לא נוצרו על ידי כוחות מקריים, אלא בידי משהו או מישהו בעל תבונה.

בשנת 1967 קלטו אסטרונומים אותות רדיו שהגיעו מן החלל החיצון וכינו אותם (LGM Little Green Men – אנשים ירוקים קטנים). הם חשבו שאולי נמצאים אי שם הרחק בחלל יצורים תבוניים שמנסים לתקשר איתנו. אולם מחקרים גילו שהאותות הללו לא היו שפה של ממש, אלא הגיעו מכוכב פולסאר, שפולט קרינה אלקטרומגנטית הדומה לאותות רדיו.

הדנ"א מכיל יותר מדי אינפורמציה; אינפורמציה שלשם יצירתה ולשם כתיבת שפתה, נחוצה ישות תבונית. הפעילות הכימית של התא מפוקחת על ידי מידע שאינו שוכן באטומים ובמולקולות של התא כשלעצמן. מכאן, שחייב להיות יוצר ומחבר (אלוהים), הנעלה מן החומר הגשמי שממנו מורכבת מולקולת הדנ"א. היוצר והמחבר הזה הגה תחילה את המידע הנחוץ ליצירת התא. לאחר מכן הוא כתב את האינפורמציה בתוך התא. או אז הוא יצר מנגנון שבעזרתו התא יכול לקרוא את עצמו. בשלב הבא הוא יצר מנגנון שבעזרתו התא יכול לבנות או להרבות את עצמו. בנוסף, הוא יצר מנגנון שבעזרתו התא יכול להתקיים. מגוחך לומר שכל זה הוא תוצר של מקריות עיוורת.

 

משוואת החיים

הניסויים במעבדות הובילו לתוצאה אחת. הם מראים בבירור שדרושים אינטליגנציה ותכנון מבוקר כדי ליצור אפילו את חומרי הבניין הפשוטים ביותר בעבור האורגניזם החי. במקום שיאשרו את הרעיון הטוען שהחיים צצו מחומרים דוממים, הניסויים דווקא מוכיחים שלתחילת החיים נחוצים תבוניות ותכנון. החיים אינם אפשריים מתמטית ללא אלוהים. זוהי הנוסחה למוצא החיים:

כוחו של אלוהים
+
יצירתיותו של אלוהים
+
האינטליגנציה של אלוהים
=
חיים

כעת נראה שבאפורד העלוב בעצם אף פעם לא חי. באפורד המסכן אינו אלא יציר הדמיון. מדובר ברעיון הומניסטי שהומצא לפני יותר ממאה שנים, שאף פעם לא ניצב על יסוד איתן, ואפילו לא על רגל שבורה. כאשר בוחנים את שורשי האבולוציה, קל לראות שהתיאוריה הזו הומצאה על ידי אנשים שכפרו בקיומו של אלוהים.

"שֶׁהֲרֵי לַמְרוֹת שֶׁיּוֹדְעִים הֵם אֶת אֱלֹהִים לֹא כִּבְּדוּ אוֹתוֹ כָּרָאוּי לֵאלֹהִים, אַף לֹא הוֹדוּ לוֹ, אֶלָּא נִתְפְּסוּ לְמַחֲשֶׁבֶת הֶבֶל וְנִטַּמְטֵם לִבָּם הָאֱוִילִי. הֵם הִתְיַמְּרוּ לִהְיוֹת חֲכָמִים, אַךְ נִהְיוּ לִכְסִילִים וְהֵמִירוּ אֶת כְּבוֹדוֹ שֶׁל אֱלֹהִים בִּלְתִּי חוֹלֵף בִּדְמוּת צַלְמוֹ שֶׁל אָדָם בֶּן חֲלוֹף וּבִדְמוּת צַלְמֵי עוֹפוֹת, חַיּוֹת וּרְמָשִׂים." (אל הרומים א' 23-21).

 

אולי גם יעניין אותך: