ספר זה הינו מותחן בלשי פרי עטו של הסופר האמריקאי דן בראון. הספר, שיצא לאור בשנת 2003, היה לרב מכר בינלאומי כאשר נמכרו ממנו למעלה מ-60.5 מיליון עותקים, בשפות שונות. ההתחלה מבטיחה. אדם השומר סוד חשוב – מנהל מוזיאון הלובר – מגלה שנותרו לו רגעים מעטים לחיות. את הסוד אי אפשר לגלות לכל אחד, והגוסס חייב ליצור במהירות צופן שיהיה מובן רק למי שלו הוא מיועד. השאר מוצלח פחות.

קלישאות

הרומן נע במהירות מקלישאה לקלישאה, מלא בפירכות לוגיות ופסיכולוגיות עד לסוף המתקתק. העיסוק בצפנים מאכזב למדי. המסר הראשוני אמור להיות מובן רק לאחייניתו הקריפטולוגית של הנרצח. הוא כולל איפוא את האלמנטים המתוחכמים הבאים: הגוסס מתפשט ושוכב פשוט ידיים ורגליים בתוך מעגל, כמו האדם הוויטרובי המפורסם של ליאונרדו (הרמז הוא: ליאונרדו). הוא כותב מספרים מסדרת פיבונצ'י (שבה כל מספר הוא סכום שני המספרים שקודמים לו). המספרים הללו יתבררו כקוד לכספת בבנק שוויצי. כמו כן יש במסר שני משפטים שאותם יש לקרוא בשינוי אותיות.

כשהאחיינית היפה והנועזת, ושותפה הפרופסור האמריקאי הנאה והנועז לא פחות (שהוא גם מומחה לסמלים דתיים), מפענחים את החידה הקשה הזאת, הם מגלים חידה נוספת, קשה לא פחות: שוב משפט שיש לקרוא בשינוי אותיות! בהמשך זה נעשה מסובך ומסתורי עוד יותר. השניים נאלצים, למשל, לפענח כתובת הכתובה – לא תאמינו – בכתב ראי! מבריק. או כך לפחות חושבים גיבורי הספר הזה. שאר התעלומות בספר מבריקות באותה מידה.

אני מניח שמה שגרם להצלחת הספר אינו התחכום בחידות שהוא כולל בתוכו, ואפילו לא איכותה הצנועה מאוד של הכתיבה. מה שמרטיט רבים מן הקוראים הוא היומרה לתת פרשנות חושפנית ונועזת לחומרים אותנטיים מן ההיסטוריה הנוצרית והדת הנוצרית. צופן דה וינצ'י מתיימר לחשוף את הקונספירציה הקתולית ולגלות לנו את מה שמתחתיה.

 

עובדות?

הסופר איננו טוען כמובן שספרו אינו רומן, אבל הרומן הזה מבוסס, לטענתו, על חומרים אמיתיים המעלים לכל הפחות תהיות. לטענת בראון, היה בנצרות המוקדמת המשך לפולחן האם הגדולה, פולחן של נשיות שבאה לצד פולחן הגבריות. מי שסימלה את הנשיות היתה מרים המגדלית, שעל-פיו, היתה בת זוגתו של ישוע ואם ילדיו. ישוע היה נביא ומורה שהביא בין היתר את בשורת ה״יין והינג״ הזאת למאמיניו. העובדות הללו הודחקו והוסתרו בידי הממסד הכנסייתי, בעיקר מאז ימיו של קונסטנטינוס. הקיסר הפגני הזה התנצר מסיבות פוליטיות והצליח בוועידת ניקיאה להפוך את ישוע לאל, ולהעלים את מרים. מאז ירדה הנשיות למחתרת. גופתה של מרים והמסמכים הסודיים המספרים את הסיפור האמיתי נתגלו על הר הבית עם כיבוש ירושלים במסע הצלב הראשון.

בשנת 1099 הוקם מסדר ציון Priory of Sion (ולא Prior of Sion כפי שמופיע בתרגום העברי), והמסדר הזה נועד לשמור על הסוד. הוא הקים מתוכו זרוע צבאית בשם "מסדר האבירים העניים של ישוע ומקדש שלמה" או הטמפלרים (templum בלטינית הוא מקדש). המסדר שיגשג, עד שבשנת 1307 נעצרו רבים מחבריו ביוזמת מלך צרפת פיליפ היפה, והאפיפיור קלמנס החמישי. בשנת 1312 בוטל המסדר על ידי האפיפיורות, אבל האוצר הסודי ניצל. הוא הועבר עוד קודם לידי חברי מסדר ציון ששמרו עליו במחתרת ופעלו לטעת בתרבות רמזים סודיים לאמת החבויה. בין ראשי המסדר היו ניוטון (פרוטסטנט), בוטיצ'לי (חוזר בתשובה קתולי), ויקטור הוגו (אתאיסט רפובליקני), ליאונרדו דה וינצ'י וז'אן קוקטו.

 

ליאונרדו דה וינצ'י

ציוריו של דה וינצ'י הם קודים מתוחכמים. המונה ליזה למשל אינה אלא פורטרט אנדרוגיני של ליאונרדו. חשוב מזה, בציור הסעודה האחרונה במילנו נחשף הסוד כמעט בבירור. על אף שהטקס המתואר הוא לכאורה רגע קביעת טקס המיסה וקידוש "הגראל" (שהמסורת הקתולית מזהה כגביע הקדוש), אין גביע מיוחד על השולחן. לכל אחד מן הסועדים גביע רגיל. לצדו של ישוע נמצאת אשה – רעייתו הכבודה מרים – שרחמה הוא הגביע הקדוש הנוצר בתוכו את דמו החי של ישוע. השניים יוצרים את האות m המציינת נישואין (matrimonium) או את שמה של מרים. צאצאי ה״יין והיאנג״ שלנו התגלגלו לצרפת, למשפחת המלוכה המירובינגית והם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

מה נכון בתיאור הזה? כמעט לא כלום. עיקר טענותיו של בראון לקוחות מסדרה של זיופים שנעשו בצרפת של שנות השלושים והארבעים בידי קבוצה של חסידי תורות אזוטריות, אנשי ימין קיצוני אנטישמים ותומכי פטן. ההבלים הללו זכו אחר כך לפרסום והפצה בכמה ספרים שהידוע שבהם הוא "Holy Blood Holy Grail", שהתפרסם בשנות השמונים וזכה להצלחה עצומה. כל הזיופים הללו (על מסדר ציון והרשימה המופרכת של העומדים בראשו) נחשפו כבר מזמן – כולל ה-dossiers secrets – שבראון מזכיר כמסמכים אותנטיים מן הספריה הלאומית בפריז. הספריה הלאומית בפריז, כמו בית הספרים הלאומי הישראלי או ספריית הקונגרס, אוצרת ספרים ומסמכים המועברים אליה. היא אינה אחראית לתוכנם או לאיכותם.

מהן העובדות? בעולם הקדום של ימי ישוע לא היה פולחן של אלוהות נשית ראשית. היו אלוהויות נשיות שונות שזכו לפופולריות כזאת או אחרת. הנצרות אמנם בחרה, כמו היהדות, באל זכר, אבל היא דווקא לא ניסתה להדחיק את הנשי. בארבעת האוונגליונים (שהם העדויות המוקדמות ביותר לחיי ישוע ולא משהו שנכפה על הנצרות בידי קוסטנטינוס) אין דמות נשית מרכזית. מרים אם ישוע, מרים המגדלית ומרתה ממלאות שם תפקיד שולי, אם כי חיובי. בתקופות מאוחרות יותר ניסו כיתות גנוסטיות לתת תפקיד מרכזי למריה מגדלנה כבת זוגו הרוחנית של ישוע – הרעיון שישוע יקיים יחסי מין ויוליד ילדים היה מזעזע כל חבר בכת הרבה יותר משהיה מזעזע נוצרי קתולי.

הכנסייה אכן דחתה את התפישות הללו, אולם לא ניסתה כלל להדחיק את הנשיות. אדרבא, במקום בת זוג חוזרת בתשובה נבחרה כדמות הנשית האם הבתולה, "האחת שנולדה ללא חטא," "המתווכת" הגדולה, "מלכת השמיים", "אם האלוהים". מרים אם ישוע זכתה לפולחן אינטנסיווי כל כך עד שהאפילה לעתים אפילו על בנה האלוהי. רוב הקתדרלות (שנבנו בידי בישופי הערים ולא בידי הטמפלרים) מוקדשות לה, כמו גם שירי הלל, תפילות וחזיונות.

 

התיאולוגיה הקתולית

התיאולוגיה הקתולית הלכה רחוק מאוד ובתעוזה גדולה בפולחן האם הגדולה, אם האלוהים. חשבו על זה רגע. הכנסייה לא היתה חפה מן הדעות הקדומות שרווחו באותה תקופה. נשים אנושיות רגילות היו נחשבות חוטאות וטיפשות, אבל דווקא במישור הרוחני נהגה הכנסייה בנשים בכבוד רב מאוד. היו ויש בה קדושות ומיסטיקאיות רבות שזכו ועדיין זוכות להערצה ולפולחן. רשויות הכנסייה מעולם לא טענו שמרים היתה זונה (זוהי תפיסה עממית דווקא). היא הוסיפה להחשב קדושה חשובה ומרכזית שפינתה בנימוס את מרכז הבמה לדמות חשובה ממנה.

המשיחיות בימי קונסטנטינוס לא היתה דת בעלייה אלא כת נרדפת שעצם קיומה היה בסכנה. בוועידת ניקיאה לא הוחלט על אלוהותו של ישוע – זו נרמזת כבר בברית החדשה והיא היתה מקובלת על רוב המשיחיים מאז ראשית המשיחיות. הוחלט בה לדחות את התפישה הארינית שעל פיה האב קודם לבן. תוצאות ההצבעה לא היו שקולות, כדברי בראון, אלא הוכרעו ברוב מוחץ נגד הארינים. לא היה מסדר חשאי בשם הפריוריה של ציון.

המסדר הטמפלרי הוקם ב-1119 בירושלים, והיה מסדר צבאי נטול כל יומרות אזוטריות או רוחניות מיוחדות, שעבר, עם כיבוש ארץ הקודש בידי המוסלמים, לעסוק בענייני כספים. מה שעורר את קנאת הצרפתים, לא היו תורות סוד, אלא העושר האדיר של המסדר. הטענות שחולצו מפי הטמפלרים במשפט הראווה הראשון בהיסטוריה (שהיה בעיקרו הצגה צרפתית ולא אפיפיורית) היו אוויליות: מעשי סדום, התאסלמות, כישוף ועבודת השטן. לא נטענו טענות על פולחן האם הגדולה או הקטנה. אין כל עדות לכך שהמסדר הוסיף להתקיים בדרך כלשהי. האגדה הזאת צצה במאה ה-19, כאשר ״הבונים החופשיים״ הוקסמו מן הקשר של המסדר למקדש שלמה, קשר שגם הבונים טענו לו.

 

המונה ליזה

המונה ליזה אינה אוטופורטרט. היא אשה אמיתית, אשתו של סר פרנצ'סקו דל ג'וקונדו. ציור הסעודה האחרונה (שאגב אינו פרסקו, אלא ציור טמפרה על אבן) אינו מתאר את רגע קידוש היין, אלא את הרגע שבו מודיע ישוע כי אחד מתלמידיו יבגוד בו. זו הסיבה שהציור אינו מדגיש את הגביע. זה לא יוצא דופן בציורים מן התקופה. הדמות לימינו של ישוע היא התלמיד האהוב יוחנן. הוא מתואר תמיד כעלם צעיר ויפה בעל שיער ארוך. הוא איננו אשה, וקשה להאמין שהנזירים הדומיניקנים שעבורם צויר הציור ואלפי אנשי הכנסייה שצפו בו היו מוכנים לחריגה שערורייתית כל כך מן הנורמה. מה גם שדה וינצ'י לא היה חי באותה התקופה כך שהציור צויר מדימיונו, הטענה שצאצאי ישוע נישאו לבני בית המלוכה המירובינגי מתבססת על דמות בשם ז'זל דה ראז שנישאה במאה השביעית למלך דאגובר השני. ז'יזל דה ראז לא היתה ולא נבראה, אלא הומצאה במאה העשרים.

מה עוד אפשר לומר? שזה רק חלק קטן מן ההבלים המופיעים בספר הזה. הבל חביב במיוחד הוא הקביעה כי השם "יהוה" מורכב מ"יה" ומ"חווה" (באנגלית זה נשמע יותר טוב). כל זה לא מפריע לו להיות רב-מכר גדול מאוד בארה"ב. מה זה אומר? לא תמיד ״קול המון כקול שדי״, ולא תמיד קול שדי כקול שדיים.

* מתוך מאמר שהתפרסם בעיתון ״הארץ״ על ידי ד"ר קליינברג מאוניברסיטת ת"א: "קול המון כקול שדיים" מאת ד"ר אביעד קליינברג (אונ' ת"א) | עיתון הארץ

הספר כתוב רע. הוא משתמש בטכניקות שקופות וחסרות בשר כדי למתוח את הקורא, וכולו מרגיש כמו כיסוי רופף להצגת טענות שירגיזו את הכנסיה הקתולית ושיקפיצו את מכירות הספר. אבל המדור הזה לאמוקדש לביקורת ספרותית, אז אני אניח את דעתי האישית בצד ואתמקד בעובדות.

 

הסטוריון?

דן בראון איננו הסטוריון. אין לו התמחות רשמית באף-אחד מהנושאים שעליהם הוא כותב, ותאמין לבלדד, זה מורגש. הספר כה גדוש בטעויות שאין לי מקום למנות את כולן גם בעשר תשובות. לא שיש לי בעיה עם ספרי פנטזיה, אני אפילו די אוהב אותם, אבל יש לי בעיה עם הצגה של פנטזיה בתור עובדה. בשפה יומיומית זה נקרא "שקר".

דן בראון כתב ספר בדיוני, מה שלא מפריע לו לטעון שה"עובדות ההסטוריות" בספר שלו אמיתיות. הוא אפילו כותב ש"תיאורי המסמכים והטקסטים החשאיים בספר זה מדוייקים". בוא ננסה להשתמש בהיגיון: איך אפשר לקרוא למסמך "חשאי" אם תיאור מדויק שלו מופיע ברב-מכר בינלאומי? עזוב. גם היגיון אינו הצד החזק של מר בראון.

 

טעויות:

המסלול של ונוס ברקיע. עוד מחומש מושלם כזה ואבדנו. כדי לקבל אומדן של כמות השגיאות בספר, פתחתי אותו בעשרים עמודים אקראיים. מצאתי בהם לא פחות מתריסר שגיאות גסות שמוצגות כעובדות.

אנסה לתת כמה דוגמאות מבלי לגלות יותר-מדי מן העלילה:

  1. כוכב-הלכת ונוס לא משרטט מחומש מושלם בשמים.
  2. היחס בין גובהו של אדם לגובה הטבור שלו אינו 1.6.
  3. האולימפיאדה לא נחגגה לכבוד אפרודיטה (ונוס), אלא לכבוד זאוס אולימפיאס.
  4. תאורם של הטמפלרים כבנאים ואדריכלים נוגד לחלוטין את העדויות ההסטוריות, ואינו אלא נסיון גס לקשר אותם עם ״הבונים החופשיים״.
  5. "מנזר סיון" (שתורגם בטעות ל"מסדר ציון"), המסדר הסודי ה"עתיק" שעם נשיאיו נמנו ניוטון, הוגו, ולאונרדו דה-וינצ'י, הוקם למעשה במאה העשרים, בשנת 1956.
  6. הכנסיה הקתולית לא העלתה על המוקד חמשה-מיליון נשים בהאשמת כישוף, מספר הקורבנות המוערך של ציד המכשפות הידוע הוא בין שלושים לארבעים אלף. מתוכם לא כולם היו נשים, ולא כולם נשרפו.
  7. האופוס-דאי אינו מסדר של הכנסיה הקתולית, ואין בו נזירים (חלק משמעותי מהעלילה מתבסס על ה"עובדה" הזו).

כפי שאתה רואה, מר בראון לא מגביל את עצמו לשגיאות הסטוריות. הוא שוגה בפראות גם בתחום המתמטיקה, האסטרונומיה, הארכיטקטורה, האנאטומיה האנושית, היהדות, הנצרות, הרפואה, תולדות האומנות, ואפילו הגיאוגראפיה. אני לא אומר שדן בראון פשוט המציא את כל ה"עובדות" שלו. אמירה כזו היתה מייחסת לו מקוריות, ואין דבר רחוק יותר מהאמת. הוא פשוט העתיק אותן ממקורות לא מהימנים בעליל.

 

משחק מחשב

לא צריך להיות מלומד גדול כדי לזהות בתאורית-הקשר של "צופן דה-וינצ'י" את העלילה של משחק המחשב "גבריאל נייט 3 – דם הקדושים, דם הארורים". יוצרי המשחק לא טרחו להסתיר את המקור שלהם, שם המשחק מתייחס לספר מתח משנת 1982: "דם קדוש, גביע קדוש", ספר שהעניק משמעות חדשה למילים "לא מהימן". הספר הזה התבסס – בין השאר – על הפרוטוקולים של זקני ציון, אחד הזיופים ההסטוריים הנלוזים והידועים ביותר.

תשעים אחוז מהתיאוריה שמוצגת ב"צופן" נלקחה מהספר הזה. אפילו שמו של סיר טיבינג – אחת הדמויות הראשיות בספר – מבוסס על שמם של מחברי "דם קדוש". זו התיאוריה של ה"צופן", אבל נראה שגם העלילה לא ממש מקורית.

ב-1983 פרסם לואיס פרדו (Perdue) את הספר (הבדיוני!) "מורשת דה-וינצ'י". לא קראתי בעצמי את הספר, אבל מהתקציר שלו נראה שבראון אשם בגניבה ספרותית מהמעלה הראשונה. הנה כמה דוגמאות מהאתר של פרדו.

"צופן דה-וינצ'י" מתבסס על הרבה דברים, אבל לא על עובדות. לא רק שמר בראון מתייחס אל הקוראים שלו כאילו הם מטומטים, הוא גם באמת מטמטם אותם. הוא מאכיל את הציבור הרחב ב"עובדות" שבמקרה הטוב הן לגמרי בלתי-מבוססות, ובמקרה הרע הן פשוט שקרים. הוא מקדם את הבורות, ועושה על זה כסף.

אני, באופן אישי, לא אוהב שמתייחסים אלי כמו אל מטומטם, ואני לא אוהב שמשקרים לי. אם גם אתם לא אוהבים את הדברים האלו, אל תקנו את הספר. תאמינו לבלדד – אתם לא מפסידים כלום.

שבת שלום,

בלדד השוחי

 

* מאמר מאתר חדשות ערוץ 10 (ונענע) | בלדד השוחי | תשובה לשאלת גולש על "האם צופן דה וינצ'י מבוסס על עובדות" 14:34 28/10/2004:

 

עשויים גם לעניין אותך: