חוקרים ליברליים של המקרא והברית החדשה עוסקים בימינו בביקורת הברית החדשה, ובכך מערערים על המרות הישנה. ביסודו של דבר, קבוצה זו של מומחים מבקשת מאתנו לוותר על מסה אדירה של עקרונות אמונה, ששותפים לה המאמינים בקהילה הראשונה, אבות האמונה, המאמינים בימי הביניים, אלה שחיו בתקופת הרפורמציה ואפילו אלה במאה ה- 19. ברצוני להסביר מה מעורר בי ספקות במרות זו. אני ספקן חסר דעת, כפי שתראו במהרה. אבל ספקנות היא אם כל בורות. קשה לאדם להתמיד בלימוד מעמיק כשהוא מגלה שאין לו כל ביטחון במורים שמלמדים אותו.

ראשית, לא משנה מה הם האנשים האלה בתור מבקרי הכתובים, אני לא בוטח בהם כמבקרים. נדמה לי שהם לוקים בחסר בתחום השיפוט הספרותי, ושאינם מסוגלים באמת להבין את משמעות הטקסטים שהם קוראים. נדמה שזוהי האשמה שמוזר להטיח באנשים שכל חייהם העמיקו במה שנאמר בספרים אלה. אבל יתכן שזו בדיוק הבעיה. לאדם שבילה את נעוריו ואת שנות בחרותו בלימוד מעמיק של כתבי הברית החדשה ושל מה שאומרים אחרים על כתבים אלה, אין כל אמת מידה שתאפשר לו להשוות את הטקסטים האלה לסוגים אחרים של ספרות. אמות מידה כאלה יכולות להיות אך ורק פרי של הכרות עמוקה יותר עם ספרות אחרת, ולכן סביר שאדם כזה יחמיץ דברים ברורים.

אם הוא יאמר לי שדבר כלשהו בספרי הבשורה הוא אגדה או נובלה, אבקש לדעת כמה אגדות או נובלות הוא קרא בימי חייו ואם הוא מסוגל לזהות אותן כהלכה, ולא כמה שנים הוא הקדיש ללימוד אחת הבשורות. אבל כדאי שאביא עכשיו כמה דוגמאות. אני קורא שאסכולת מחשבה מסוימת רואה בבשורה הרביעית "נובלה רוחנית", "פואמה, לא היסטוריה". נאמר לי שיש להעריך כמו שמעריכים את משל כבשת הרש, ספר יונה, "גן העדן האבוד" או "ליתר דיוק, כמו את 'מסעות ההלך' ".

אם מישהו אומר לי דברים כאלה, מדוע שאשים לב לדבר אחר שהוא אומר על ספר אחר בעולם? שים לב שהוא רואה את הספר "מסעות ההלך", סיפור שנולד בעקבות חלום ושהוא בעיקרו אלגורי מטבעו, כמקבילה הקרובה ביותר. שים לב לכך שכל האפוס של מילטון אפילו לא נשקל כמקבילה. גם אם נשאיר בחוץ את ההבלים העיקריים ונישאר רק עם ספר יונה, חוסר הרגישות הוא עצום. ספר יונה, סיפור שהוא היסטורי ממש כמו סיפורו של איוב… מזכיר במידה ניכרת את ההומור היהודי הטיפוסי.

ועכשיו פנה לבשורת יוחנן, קרא את הדיאלוגים שכלולים בה: זה עם האישה השומרונית ליד הבאר, או זה שהתנהל לאחר ריפוי העיוור מלידה. דמיין את התמונות שיוצרות שיחות אלה: ישוע… משרבט באצבעו בעפר, המילים הבלתי נשכחות "היה היה אז לילה" (י"ג 30). כל חיי קראתי שירים, סיפורי אהבה, ספרות עתירת חזון, אגדות ומיתוסים. אני יודע מה הם אופיים. אני יודע שאף אחד מהם לא דומה לחיבור הזה. ובאשר לטקסט זה, יש רק שתי אפשרויות. או שמדובר לדיווח שקרוב למדי לעובדות- למרות שהוא עשוי להכיל שגיאות… או… שמבחר לא ידוע אחר במאה ה-2 לס', שאיננו יודעים על מישהו שהחל בכך לפניו או המשיך בכך אחריו, לפתע פתאום צפה מראש את הטכניקה כולה של הסיפור המודרני, העלילתי, הריאליסטי. אם בשורת יוחנן איננה אמתי, הרי שהיא חייבת להיות סיפור כזה.

קורא שאינו רואה את זה פשוט לא למד לקרוא. הנה עוד דוגמה מתוך חיבורו של בולטמן, Theology of the new Testament  ("תאולוגיה של הברית החדשה", עמ' 30), "שים לב באיזו דרך לא הולמת באה הנבואה על שובו של ישוע (מרקוס ח' 38) לאחר הנבואה על ייסוריו ומותו (ח' 31)".

למה כוונתו כשהוא אומר "לא הולמת"? בולטמן מאמין שהנבואות על שובו של ישוע קדומות יותר מהנבואות אודות ייסוריו ומותו. לכן הוא מבקש מאתנו להאמין- וללא ספק הוא עצמו מאמין- שאם הנבואות מופיעות באותו פסוק, חייב להיות איזו אי התאמה ביניהן. אבל ללא ספק הוא משליך את הרעיון הזה על הטקסט מתוך חוסר הבנה משווע. שמעון כיפא הודה שישוע הוא המשיח. הבזק זה של כבוד בקושי חולף, והנבואה הקודרת מתחילה- שבן האדם חייב לסבול ולמות. ואז שוב יש חזרה על הניגוד הזה. כיפא, שזה להתעלות רגעית בשל דבריו, עושה את השגיאה הזו, ואז מו]יעה האמירה המוחצת (של ישוע), "סור מלפני". ובתוך המהומה שכיפא מכניס אליה את עצמו לעיתים כה קרובות, קולו של ישוע פונה לקהל ומסיבר את משמעות הדברים.

חסידיו חייבים לשאת על עצמם את צלבם. ההימנעות מסבל, השמירה העצמית, אינן יאות לתלמידו. ואחר כך הוא קורא להם בנחישות למסור את חייהם. עליך לשאת את צלבך. אם תתכחש לישוע כאן ועכשיו, הוא יתכחש לך מאוחר יותר. הסדר הוא מושלם מבחינה הגיונית, רגשית, דמיונית. רק מישהו כמו בולטמן יכול לחשוב אחרת. לסיום, שוב מדבריו של אותו בולטמן, "לאישיות של ישוע אין כל חשיבות לבשורה שמכריזים שאול או יוחנן… המסורת של הקהילה הראשונה אפילו לא שימרה תמונה של האישיות שלו. כל ניסיון לשחזר תמונה כזו הוא משחק של דמיון סובייקטיבי". האומנם דפי הברית החדשה לא משרטטים כל קווים לדמותו של ישוע? איזה תהליך מוזר עבר על מלומד גרמני כזה, שגורם לו לצאת בהכרזות כה עיוורות כשאחרים רואים את הדברים בבירור כה רב? איך נוכל לדעת שהוא יהיה מסוגל לזהות אישיות כלשהי? הרי האמת הפוכה לחלוטין.

לאמיתו של דבר, כל המאמינים בישוע מתהלכים עם התחושה כשהם קוראים את הבשורות, הם פוגשים אישיות. אנחנו יודעים שדמויות מסוימות היו קיימות במהלך ההיסטוריה, אבל אנחנו לא מרגישים שום קשר אישי אליהן- גם לא כשאנחנו מנסים להכיר אותן, ניקח לדוגמה את אלכסנדר מוקדון, אטילה ההוני, או נסיך הולנד וויליאם מאורנג'. יש דמויות אחרות שלא היו קיימות במהלך ההיסטוריה, אבל אנחנו מרגישים שאנחנו מכירים אותן כאילו היו אלה אנשים אמתיים: פאלסטאף, הדודטובי, מר פיקוויק. אבל יש רק שלוש דמויות שהן היסטוריות ואישיות כאחד.

כולם יודעים מי הן: סוקרטס של אפלטון, ישוע של הבשורות והביוגרפיה של סמואל ג'ונסון (סופר אנגלי ידוע מהמאה ה-18) שכתב בוזוול. ההכרות שלנו איתם באה לידי ביטוי בדרכים שונות ורבות. כשאנחנו קוראים את הבשורות האפוקריפיות (ספרים חיצוניים של הברית החדשה) אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים על אמירה כזו או אחרת שמיוחסת לישוע, "אומנם זו אמירה יפה, אבל היא לא שלו. הוא לא דיבר כך" – בדיוק כפי שאנחנו עושים כשאנחנו קוראים את חיבוריהם של מי שמנסים להישמע כמו ג'ונסון.אישיותו של ישוע היא כה חזקה. וגם כשהוא אומר דברים שעלולים להישמע באוזנינו כיהירים, אנחנו בכל זאת מקבלים אותו ואת דבריו כשהוא מעיד על עצמו, "עניו אני ונמוך רוח". אפילו הפסוקים בברית החדשה שעוסקים בעיקר באופי האלוהי שלו, ופחות באנושי, מביאים אותנו פנים מול פנים עם האישיות של ישוע.

אני חושב שדווקא פסוקים אלה, ולא אחרים, הם שמקרבים אותנו יותר מכל לאישיות שלו. "ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת… אשר  היבטנו בו וידינו מיששו אותו". מה אפשר להרוויח מהניסיון להתעלם מקשר אישי ברור זה? (מה נרוויח אם נאמר) שהקהילה הראשונה רק הרגישה מחויבת לייחס איזו אישיות לאדונה? האמת הזו מכה בנו. כי אם כך, לא מדובר במה שהם (המאמינים הראשונים) הרגישו שהם צריכים לעשות, אלא במה שהייתי מכנה דיון סתמי: במשהו שהיית קורא במאמר במגזין או במודעת אבל, או בחיבור ויקטוריאני בו שלושה כרכים, עם תמונות, שכותרתו "חייו וכתביו של ישוע בר יוסף". זאת התלונה הראשונה שלי. אנשים אלה מבקשים ממני להאמין שהם יכולים לקרוא בין השורות של טקסטים קדומים, העדות מלמדת שהם לא מסוגלים לקרוא בין שורות אלה. הם טוענים שהם מסוגלים לראות זרעי שרך, כשהעצם אינם מסוגלים לראות פיל שניצב במרחק של 10 מטר מהם באור יום. (האנלוגיה מבוססת על ספר אחר של לואיס, שנקרא Fern and Elephants).

ועכשיו לתלונתי השנייה. בנקודה כלשהי, כל תיאולוגיה ליברלית כוללת את… הטענה שההתנהגות של ישוע, המטרה  האמיתית שלו והדברים שלימד הובנו ויוצגו עד מהרה בצורה מעוותת, בידי אלה שהלכו אחריו. הטענה הזאת הועלתה ונבדקה בידי מלומדים מודרניים. ובכן, זמן לפני שגיליתי עניין כלשהו בתאולוגיה, נתקלתי בתיאוריה כזאת גם במקומות אחרים, עדיין שלטה בלימוד הפילוסופיה הקדומה כשאני קראתי את חיבוריהם של (הפילוסופים) הגדולים. לימדו אותי להאמין שאריסטו לא הבין נכונה את כוונתו האמיתית של אפלטון, ושבהמשך היא יוצגה בצורה שגויה במידה נרחבת בידי הניאו- אפלטוניסטים, עד שהמלומדים המודרניים  גילו אותה מחדש. וכשהתגלתה, התברר (למרבה המזל) שאפלטון היה לאורך כל הדרך הגלייני אנגלי, ולא תומאס היל גרין (פילוסוף אנגלי מהמאה ה-19).

נתקלתי בעניין הזה בפעם השלישית במהלך לימודי המקצועיים, בכל שבוע קם איזה סטודנט מבריק לתואר שני, שבמלוא מובן המילה הוא 'אקדמאי אמריקני משעמם', ומגלה לראשונה בתולדות ההיסטוריה את המשמעות האמיתית של מחזה שייקספירי כלשהו. אבל בדוגמה שלישית זו אני אדם מיוחס. המהפכה במחשבה וברגש שהתחוללה בחיי היא כה גדולה, עד שאני שייך מבחינה מנטלית לעולמו של שייקספיר יותר מאשר לעולמם של פרשנים מודרניים אלה. אני רואה – אני מרגיש זאת בעצמותי – אני יודע בלי כל ספק- שרוב הפרשנויות- שלהם הן פשוט בלתי אפשריות, הן מונחות על ידי הנחות מוצא שלא היו קיימות בשנת 1914, ועוד הרבה פחות בתקופה היעקובינית (במאה ה-17).

דוגמאות אלה מאשרות מדי את החשד שלי לגבי אותה גישה, כשנוקטים אותה כלפי כתביו של אפלטון וגם כלפי הברית החדשה. הרעיון שכל אדם או מחבר יכולים להיות אטומים (לא ברורים, לא מובנים) לאלה שחיו באותה תרבות, דיברו אותה שפה, סיגלו לעצמם את אותם הרגלים ופעלו על פי אותן הנחות מוצא בתת המודע שלהם, ויחד עם זאת להיות מובנים ושקופים לאלה שלא חיו בתקופתם, הוא מגוחך. הוא כל כך בלתי מתקבל על הדעת, עד שאין טיעון שיכול לסתור אותו.שלישית, אני מוצא שהתיאולוגים האלה נשענים בעקביות על העיקרון שלפיו אין מימד על טבעי. וכך, כל אמירה שהכתובים שמים בפיו של ישוע, שמשתמע ממנה שאם הוא באמת אמר אותה הרי שהוא ניבא את העתיד, נאמר שהיא הושמה בפיו רק אחרי ההתרחשות כדי שישתמע שהוא ניבא את העתיד. הנחה זו היא מאוד הגיונית, אם אנחנו יוצאים מתוך הנחה שאין נבואות בהשראת אלוהים. גם פסוקים שמתארים ניסים נדחים על הסף כמשהו שלא התרחש, וגם זו גישה הגיונית אם אתה מאמין שניסים לא מתרחשים לעולם.

זוהי שאלה פילוסופית גרידא. הסמכות של המלומדים בעניין זה אינה עולה על זו שיש לכל אדם אחר. התפיסה שלפיה "אם זה על טבעי, יוצא שמדובר במשהו שלא קרה, היא התפיסה שהם מביאים אל המחקר שלהם, ולא משהו שהם לומדים מתוך הטקסט. אם מדברים על סמכות, הרי שהמסכות המאוחדת של כל מבקרי המקרא והברית החדשה בעולם כולה היא ריקה מתוכן. הם פשוט מדברים כבני אדם- בני אדם שללא כל ספק נתונים להשפעת רוח העידן שבו הם גדלו, ואולי אינם ביקורתיים מספיק כלפיו. אבל התלונה הרביעית שלי- שהיא גם הרמה והארוכה ביותר שלי- עוד צריכה לבוא.ביקורת כזו מנסה לשחזר את המקורות של הטקסטים שנדבקים. באילו תעודות עלומות השתמש המחבר, מתי והיכן הוא כתב, מה היו המטרות שעמדו לנגד עיניו, תחת איזו השפעה הוא כתב- מה היה המצב בחיים שבגללו נכתב הטקסט.

הביקורת נעשית באמצעות למדנות ותחכום רבים. כל השחזורים האלה מדאיגים אותי משום שראיתי את הכל מצדו השני של המטבע. צפיתי במקרים שמשחזרים את המקורות של ספרי בדרך זו בדיוק. עד שלא מבקרים אותך, לא תאמין עד כמה קטנה ההתמקדות בספר עצמו, בהערכה שלו, בשבח או אפילו בגינוי שלו. חלק ניכר מהביקורת מוקדש להיסטוריה דמיונית של תהליך כתיבת הספר. אפילו המונחים שהמבקרים משתמשים בהם כשהם משבחים או קוטלים את החיבור מרמזים על היסטוריה כזו. הם משבחים פיסקה מסוימת ככזו שנכתבה בין רגע, ומגנים אחרת כשהם מכריזים שעמלת עליה רבות. כלומר, הם חושבים שהם יודעים בדיוק איך כתבת את הדברים.  שחזור ההיסטוריה של טקסט נתון, במיוחד טקסט קדום, נשמע מאוד משכנע. אבל במקרים כאלה אי אפשר לבדוק את העובדות. איזו דרך תקבע יותר עד כמה השיטה היא אמינה מאשר יישומה על מקור שבו אנחנו יכולים לבדוק את העובדות? ובכן, זה מה שעשיתי,. ומצאתי שכאשר יישום כזה הוא אפשרי, התוצאות הן תמיד, או כמעט תמיד, שגויות.

ה"תוצאות הבטוחות שהביקורת המודרנית" מגיעה אליהן באשר לדרך שבה נכתב ספר קדום, הן "בטוחות" רק משום שהאנשים שידעו את העובדות עצמן כבר מתו מזמן, ואינם יכולים לגלות את האמת. האם אני מנסה להשוות כל מבקר שכותב עבור שבועון מודרני למלומדים הדגולים האלה שהקדישו את כל חייהם ללימוד המדוקדק של הברית החדשה? אם הראשונים תמיד שוגים, האם יוצא מכך שגם האחרונים חייבים תמיד לשגות? לשאלה הזו יש שתי תשובות. ראשית, למרות שאני מכבד את הלמדנות של מבקרי הברית החדשה הדגולים, אני לא בטוח שההערכות שלהם ראויות לאותו כבוד. שנית, שים לב ליתרונות שעומדים לרשותם של "המבקרים המודרניים". הם משחזרים את ההיסטוריה של ספר שכתב מישהו באותה שפה, בן זמנם, שקיבל השכלה דומה לשלהם, שחי באווירה מחשבתית ורוחנית דומה לשלהם.

יש להם את כל הכלים שיכולים לסייע בידיהם. אם נייחס למשפטם של מבקרי הכתובים את הסמכות… העליונה, תיהיה זו סמכות כמעט על אנושית, משום שהם נתקלים בכל מקום במנהגים, שפה, מאפייני גזע, רקע דתי, הרגלי כתיבה והנחות מוצא שאי אפשר לדעת אותם מקרוב לגבי אדם שכבר מת, כפי שהמבקר יכול לדעת אותם במקרה שלי. וזכור, בשל אותה סיבה ממש אי אפשר להוכיח שמבקרי הכתובים טועים. מרקוס מת. כשהם יפגשו את שמעון כיפא, יהיו להם דברים חשובים יותר לדון בהם.אתה יכול לומר, כמובן, שמבקרי הספרות נוהגים בסכלות כשהם מנסים לנחש איך ספר שהם עצמם לא כתבו נכתב בידי מחבר אחר.

הם מניחים שהוא כתב את הסיפור כפי שהם היו מנסים לכתוב סיפור, בדרך זו הם מנסים להסביר מדוע הם עצמם מעולם לא הוציאו סיפורים תחת ידיהם. אבל האם מבקרי הכתובים נמצאים במקום טוב יותר? ד"ר בולטמן מעולם לא כתב בשורה. האם ניסיון החיים שלו, הלמדנות וההתמחות הראויה לציון מעניקים לו יכולת כלשהי להציץ אל תוך ראשיהם של אנשים שכבר מזמן עברו מהעולם, אנשים שחיו בתקופה שבה התרחשה החוויה הדתית המרכזית של המין האנושי כולו? ארשה לעצמי לומר – וגם הוא עצמו היה מודה בכך- שהוא רחוק עד מאוד ממחבר הבשורה במישור הרוחני וגם האינטלקטואלי, הרבה יותר מכפי שהמבקר המודרני רחוק ממני.

מידע על המחבר ק' ס' לואיס היה אחד מגדולי המבקרים, והגיע לאמונה בישוע בגיל מבוגר. הוא לימד באוניברסיטאות של קיימברידג' ואוקספורד, ושמו יצא למרחוק כמבחר ספרות בדיונית וספרי ילדים, לצד חיבורים אקדמיים. מאמר זה לקוח מאוסף הרצאות ומאמרים פי עטו, שיצא לאור תחת הכותרת Christian Reflections ("הגיגים משיחיים"), בעריכת וולטר הופר.

עשויים גם לעניין אותך: