אולי תופתעו לשמוע זאת – אך המושג "תורה שבעל פה" לא מופיע בשום מקום בתנ"ך! למען האמת, "תורה שבעל-פה" שכזאת לא מוזכרת כלל ע"י אף אחד מהנביאים, מלכים או סופרים בתנ"ך כולו. אך בכל זאת מאמינים הרבנים כי ניתנה למשה במעמד הר סיני תורה שבעל פה, כזאת המעניקה להם עצמם את הכוח, הסמכות והשליטה על עם ישראל. לדוגמא, הרב שלמה בן אליהו כותב "כל הפירושים שאנו מפרשים ניתנו למשה בסיני". הללו מאמינים כי התורה שבעל פה היא "דברי אלוהים חיים". לפיכך, עלינו לצפות כי לא יהיו סתירות בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, אם כזאת באמת ניתנה ע"י אלוהים. אך אכן קיימות אלפי סתירות בין התלמוד ("התורה שבעל פה") לבין המקרא (תורה נביאים כתובים). לפי זאת לא ייתכן כי ההלכה הרבנית הינה מאלוהים. להלן אפוא רשימה מקוצרת של 222 סתירות אשר משינו מנבכי האוקיינוס של הספרות הרבנית. (בנוסף – ראו רשימה של סתירות מאוד מביכות בין התלמוד למדע).


מאמר זה הינו מאמר המשך לסרטון הודיאו מיתוס התורה שבעל פה.


כמו כן ראו מאמר משלים: סתירות מביכות בין התלמוד למדע.


זה לא מכבר מנסים הרבנים להתקיל אותנו בלכאורה "סתירות בברית החדשה". למרבה האירוניה, על כל "סתירה" כזו, ניתן למצוא בנקל לפחות 50 סתירות בין התושב"ע למקרא; להלן אפוא אסופה בת 222 סתירות אשר משינו מנבכי האוקיינוס של הספרות הרבנית.

  1. בתלמוד נאמר כי דוד המלך נמנה על צאצאיה של מרים הנביאה: "דוד נמי? ממרים קאתי [=בא], דכתיב (דברי הימים א ב): ותמת עזובה, אשת כלב, ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור, וכתיב (שמואל א יז): ודוד בן איש אפרתי" (בבלי, סוטה י"א ע"ב). אך במקרא אין זכר לכך שמרים נישאה והולידה ילדים! יתרה מכך, חז"ל עורכים שם שגיאה כפולה: ראשית, הם מזהים את מרים הנביאה עם פועה[1] ועם אפרת[2] (כלומר: למרים היו שמות נוספים); שנית, חז"ל טוענים באותו קטע כי דוד המלך הוא צאצא של כלב בן-חצרון ואפרת. לנוכח זאת יש להבהיר: דבר ראשון, אין בתנ"ך שום רמז לכך שמרים הנביאה נקראה גם "פועה" או "אפרת"; דבר שני, ממגילת רות (ד' 19) ומדהי"א (ב' 5-15)[3] נמצא כי דוד המלך נמנה על שושלת רם בן-חצרון (ולא כלב בן-חצרון, כפי שצוין בתלמוד).
  1. רבי יונתן אמר כי טועה כל האומר כי מלכת שבא היתה אישה (בבלי, בבא בתרא ט"ו ע"ב). ברם עִיון במלכים א' (פרק י' 1-13) ובדבר"ה ב' (פרק ט' 1-12), מבהיר מעל לכל ספק כי מלכת שבא היתה אישה במלוא מובן המילה.
  2. אחד מחכמי התלמוד קבע כי הנביא "מלאכי זה מרדכי"; רב אחר החליט כי "מלאכי זה עזרא" (בבלי, מגילה ט"ו ע"א). מדוגמא זו ניתן ללמוד כי חז"ל אינם מסתפקים בלסתור את התנ"ך, אלא מבטלים אפילו זה את דברי חברו. חשוב לציין כי אין במקרא שום אינדיקציה או רמז לזיהויה של הנביא מלאכי עם דמותם של מרדכי היהודי או עזרא הסופר (התנ"ך אינו רומז לקשר ביניהם).
  3. לא פחות מארבע פעמים שָׁבָה מגילת אסתר ומדגישה כי להמן היו עשרה בנים (פרק ט' 10-14). אף על פי כן וללא כל רמז מהטקסט, החליטו חז"ל כי "מאה בנים היו לו להמן" (מדרש "שוחר טוב", כ"ב).[4]
  4. בתלמוד הבבלי נקבע באופן נחרץ כי "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה" (בבא בתרא ט"ו ע"א).[5] ברם טענה זו עומדת בסתירה מוחלטת למקרא, משני טעמים: א- הנביא יחזקאל מזכיר את איוב באותה נשימה יחד עם נוח ודניאל ומתאר את השלושה כאנשים צדיקים (יחזקאל י"ד 14, 20). השוואת איוב לשתי דמויות היסטוריות כנוח ודניאל, מחלישה את הסברה בתלמוד, לפיה הוא מעולם לא נברא ;ב- ר' אבא (בתלמוד הירושלמי, סוטה כ"ה ע"ב) טופח על פניו של הבבלי, באומרו כי איוב נישא לדינה, בת יעקב אבינו.[6] הסתירה הפנימית בדברי חז"ל אינה יכולה לעמוד, שהרי בלתי אפשרי כי דמות פיקטיבית כאיוב תינשא לדמות היסטורית כדינה!.. אם איוב אכן היה משל, טועים אלו שאמרו כי הוא נישא לדינה; מאידך, אם איוב אכן נישא לדינה, טועים החכמים אשר חשבוהו למשל.
  1. בבראשית א' 28 מברך אלהים את אדם וחווה ומצווה על שניהם: "פְּרוּ וּרְבוּ". למרות הדברים הברורים, קובעת המשנה: "האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האישה" (מסכת יבמות, ו').[7]
  2. בספר שופטים י"ט 1-2 כתוב: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר-אֶפְרַיִם וַיִּקַּח-לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל-בֵּית אָבִיהָ…". לפי הכתוב לעיל, פילגשו של האיש עזבה אותו מפני שזנתה. תוך התעלמות מוחלטת מהטקס המפורש, קבע התלמוד הבבלי שתי סיבות שונות לגמרי לעזיבתה: "רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה; ר' יונתן אמר: נימא מצא לה" (גיטין ו' ע"ב). במילים אחרות, סיבה ראשונה נעוצה בכך שהאיש מצא זבוב במזון שהגישה לו, כעס עליה והיא נאלצה לברוח; לפי העילה השנייה – והגרוטסקית, יש לציין – הוא מצא שערה באיבר מינה ועל-כן היא נאלצה לנוס. בשני המקרים, חז"ל סתרו לחלוטין את הסיבה הברורה שמביא התנ"ך – "וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ".[8]
  3. בבראשית כ"ה 1-2 נאמר: "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־זִמְרָן וְאֶת־יָקְשָׁן וְאֶת־מְדָן וְאֶת־מִדְיָן וְאֶת־יִשְׁבָּק וְאֶת־שׁוּחַ". מדרש בראשית רבה קבע כי קטורה "זו הגר" (פרשה ס"א, חיי שרה). המדרש מזהה את קטורה כהגר, אך מהכתוב בתורה ברור כי חז"ל טעו, שהרי בפסוק 2 מצוינים ילדיה של קטורה והשם ישמעאל אינו אחד מהם. על הטעות של המדרש עמד גם הפרשן ר' יצחק אברבנאל,[9] שהודה כי דעת חז"ל במקרה זה אינה מתיישבת עם פשט התורה.
  4. בשמות ד' 25 נאמר: "וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת־עָרְלַת בְּנָהּ…". הנה, שחור על גבי לבן, כתוב כי ציפורה כרתה ומָלָה את ערלת בנה. חכמי התלמוד התקשו לקבל את העובדה שאישה יכולה לבצע מילה ובסתירה גמורה לנאמר בתורה, קבעו: " וַתִּקַּח – כלומר, שלא לקחה בעצמה, אלא אמרה לאחר לעשות זאת… וַתִּכְרֹת – שאמרה לאיש אחר ועשה…" (בבלי, עבודה זרה כ"ז ע"א).[10] בכך, סתר התלמוד לא את התורה לבדה כי-אם את מדרש שמות רבה, בו דווקא נאמר כי ציפורה – ולא איש אחר – היא שכרתה את ערלת בנה (סדר שמות, פרשה ה').[11]
  5. בבראשית ו' כתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי… עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת־הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר… וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (פס' 13-14, 22). בהסתמך על תיאור זה, קבעו חז"ל כי נוח בנה את התיבה במשך ק"כ (120) שנה![12] רש"י נתן לכך גושפנקא, באומרו: "ולמה הטריחו בבניין זה? כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה".[13] ברם בהסתמך על הטקסט הרלוונטי, ברור כי החשבון שערכו חז"ל עומד בסתירה מוחלטת עם התורה; לפני שהחל נוח לבנות את התיבה נאמר כי נולדו 3 בניו – שם, חם ויפת (בראשית ו' 10); כאשר יצאו כולם מן התיבה, שנתיים לאחר המבול, נאמר כי שם היה בן 100 שנה (פרק י"א 10). כעת עולה השאלה כיצד ייתכן כי נוח עמל על בניית התיבה 120 שנה (כמאמר חז"ל), בידיעה כי בניו של נוח נולדו לפני פרוץ המבול ולפני תחילת בניית התיבה ובהסתמך על העובדה כי שם היה בן 100 שנה כאשר יצאו מן התיבה?.. לפי החשבון של חז"ל, שם היה חייב להיות לכל הפחות בן 121 שנה[14] בצאתו מן התיבה לאחר המבול, אך התנ"ך אומר בפירוש כי גילו היה 100 שנה בלבד!
  6. בבראשית ל"ב 25-31 כתוב: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר… וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם־בֵּרַכְתָּנִי… וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל כִּי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה־נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי־רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי". הקטע לעיל מכיל מספר אינדיקטורים לכך שהאיש שנאבק עם יעקב היה מלאך ה': יעקב מבקש את ברכתו (פס' 27); המלאך מחליף את שמו לישראל,[15] כי שרה עם אלהים (פס' 29); המלאך אינו מגלה את שמו[16] (פס' 30); המלאך מברך את יעקב (פס' 30); יעקב קורא את שם המקום  "פְּנִיאֵל", כי ראה את פני אלהים (פס' 31). יתרה מכך, הושע חוזר על הסיפור ומתאר את האיש שנאבק ביעקב כמלאך אלהים (י"ב 4-5). חז"ל לא התרשמו מכך וקבעו: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, זֶה סַמָּאֵל שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ" (מדרש תנחומא, פרשת וישלח, ח'). כלומר, לפי התורה, היה האיש מלאך אלהים; לפי חז"ל, השטן.[17]
  7. בבראשית ח' נאמר: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ לֵאמֹר. צֵא מִן־הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי־בָנֶיךָ אִתָּךְ… וַיֵּצֵא־נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי־בָנָיו אִתּוֹ… וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ" (פס' 15-16, 18, 20). מהמשפט האחרון (פסוק 20) ברור כי נוח הוא שבנה מזבח והעלה עליו את העולות. למרות זאת וללא כל צידוק מקראי, קבע מדרש תנחומא (פרשת נח) כי נוח "לֹא הָיָה כָּשֵׁר לְהַקְרִיב קָרְבָּן וְהִקְרִיב שֵׁם בְּנוֹ תַּחְתָּיו". דהיינו, למרות שבתורה כתוב שחור על גבי לבן כי נוח הקריב עולות במזבח, טוען המדרש כי היה זה דווקא בנו – שם.[18]
  1. בבראשית י"ח 8 נאמר במפורש כי שלושת אורחיו של אברהם אכלו מהכיבוד אשר נתן להם, ככתוב: "וְהוּא־עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ". חז"ל מלמדים כי למעשה הם לא אכלו כלל (בראשית רבה, פרשת וירא).
  2. התורה קבעה כי חודש האביב (ניסן) הוא החודש הראשון בשנה (שמות י"ב 2, י"ג 4; ויקרא כ"ג 5). הרבנים קבעו כי ראש השנה יוצא דווקא בחודש השביעי, קרי בתשרי (קצור שולחן ערוך, הלכות ראש השנה).
  3. וכאילו להוסיף חטא על פשע, הוסיפו הרבנים כי "נוהגין לילך בערב ראש השנה אחר תפילת שחרית לבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים" (קצור שלוחן ערוך, דיני חודש אלול). זאת למרות שהתורה אוסרת מכל וכל את המנהג הטמא הזה ואף מזהירה כי הנוגע בקבר ולא טוהר, נפשו תיכרת מקהל ישראל (במדבר י"ט 16-20).
  4. בדברים י' 12 נאמר באופן ברור: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם־לְיִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ…". עם-זאת, החליט הפרשן "רבנו בחיי"[19] (ורבים כמוהו) להוסיף אות אחת למילה 'מה', כדי להצדיק את טיעונו: "מה ה' אלהיך שואל מעמך, אל תקרא "מה", אלא מאה, כלומר: מאה ה' אלהיך שואל מעמך… כדי לרמוז בדרך אסמכתא שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות" (פרשת עקב, פרק י'). שימו לב, לא זו בלבד שהפרשן תחב אות לטקסט המקורי, הוא אף המציא מִצְוה אשר אינה כתובה בתורה, לפיה חובה לברך מאה ברכות ביום.
  5. מהתיאור במלכים ב' ד' 17-37, ברור ללא צל של ספק כי בנה של האישה השונמית מת (ואלישע השיבו לחיים), שנאמר: "וַיֵּשֶׁב עַל־בִּרְכֶּיהָ עַד־הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת" (פס' 20), "וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת" (פס' 32). ר' משה סופר לא התרשם מהפשט הנהיר וקבע בשם הרמב"ם כי "בן השונמית לא מת ממש" (ה'חת"ם סופר', שו"ת ח"ב יו"ד סי' שלח).[20]
  6. בספר במדבר כ"ח נאמר: וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי-בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם… "וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" (פס' 11, 22). למרות שהתורה אומרת "לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם", בתלמוד נאמר כי קורבנות אלה נועדו להיות כפרה על חטאו של האל, רחמנא-ליצלן: "אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח… "אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח" (בבלי, חולין ס' ע"ב).[21]
  7. מחבר קהלת מזהיר אותנו פן נעשה "סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" (פרק י"ב 12). אך שימו לב לשתי הפרשנויות של חז"ל לאותו פסוק: 1- "אין הכוונה שיזהר מעשות אותם, אלא שיזהר וישתדל לעשותם…" (אברבנאל, הקדמה לפרשנות על ירמיהו); 2- "בני, הזהר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה…" ("תורה תמימה", קהלת י"ב). כלומר, פרשנותם הפוכה לגמרי מפשט הפסוק בקהלת ומהקשרו!
  8. בבראשית ל"ט מסופר על אשת פוטיפר: "וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ אֶל-יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים" (פס' 7-9). "וימאן", פירושו: לא רצה, סירב.[22] משום מה, הבינו זאת חז"ל בצורה הפוכה וקבעו: "שעלה בדעתו לשכב עמה, וראה דמות אביו בחלון ופירש ממנה" (מדרש אגדה על פרשת ויחי, מ"ט, כ"ד). כלומר: חשק יוסף לשכב עם אשת פוטיפר ולולא הופיע יעקב בחלון, לבטח היה נכנע לייצרו.
  9. התנ"ך מדגיש כי כאשר נבראה התבל וכל אשר בה, לא נועץ אלהים באף אחד אלא עשה זאת לבדו, ככתוב: "גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן, אָנֹכִי ה' עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ, מִי אִתִּי" (ישעיהו מ"ד 24).[23] כל זאת לא מנע מחז"ל לפסוק כי כאשר ביקש אלהים לברוא את האדם, הוא נועץ ונמלך תחילה במלאכי השרת (בבלי, סנהדרין ל"ח ע"ב).[24] ישעיהו הנביא (מ' 12-14) הדגיש כי אלהים לא נועץ בשום דבר כאשר ברא את עולמו. ברם עד כמה שהדבר יישמע מוזר, הרבנים קבעו כי הוא נועץ גם בתורה טרם ברא את העולם.[25]
  10. רבי נחמיה אומר כי פרעה לא נספה ביחד עם חילו (מכילתא דרבי ישמעאל)[26], אף על פי שבשמות י"ד 28 (ובמזמור קל"ו 15) ברור מההקשר כולו כי המים כיסו את פרעה על כל חילו ואפילו "אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר" (מזמור ק"ו 11).
  11. חז"ל קבעו כי "אין תפילה של אדם נשמעת, אלא בבית הכנסת" (בבלי, ברכות ו' ע"ב). אולם המקרא מלא בדוגמאות לדמויות אשר התפללו מחוץ לבית הכנסת ותפילתן נשמעה, כגון: אברהם (בראשית כ' 17); משה (במדבר י"א 2, דברים ט' 20-26); חנה (שמו"א פרק א' 10-19); יונה (יונה ב' 2); איוב (איוב מ"ב 8-10).
  12. התורה אוסרת על גילוי עריות ועל חתונת קרובי משפחה באופן קטגורי וברור, ככתוב: "אִישׁ אִישׁ, אֶל־כָּל־שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה…" (ויקרא י"ח 6-17). אף על פי כן, באה ההלכה הרבנית ופוסקת: "מצוה לישא [להתחתן עם] בת אחותו או בת אחיו" (קיצור שולחן ערוך, הלכות אישות קמ"ה ט').[27] ראייה לכך שהלכה זו מעוותת לחלוטין, מצויה בצוואת ר' יהודה החסיד אשר העז לצאת נגד חז"ל ופסק: "לא ישא אדם בת אחיו או בת אחותו" (אות כ"ב).
  13. בספר במדבר כ"ד 3, 15 מתואר בלעם כ"גֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן". מפסוק 16 ניתן להבין בנקל כי 'שתם העין', פירושו: גלוי עיניים.[28] אך ב"מדרש אגדה" (פרשת בלק, כ"ד) לא רק שנאמר בדיוק ההפך, אלא שלכבוד זאת גם החליפו בחוצפה את האות הראשונה במילה "שתם": "ונאם הגבר שתם העין. מכאן שבלעם, סומא [עיוור] באחת מעיניו היה; אל תקרא 'שתום' אלא סתום".
  14. חז"ל מלמדים כי משה לא מת (בבלי, סוטה י"ג ע"ב;[29] ספר "משך חכמה", פרשת וזאת הברכה; וספר "דף על הדף", כתובות: ספר "מנחת אליהו" מפתח 'תלמיד', עמ' 34), למרות שבדברים ל"ד 5-6 כתוב במפורש כי משה מת ונקבר בארץ מואב.
  15. בתלמוד נאמר כי 3 שעות ביום יושב הקב"ה "ומשחק עם לִויתן" (בבלי, מסכת עבודה זרה ג' ע"ב). למרות שאם קוראים את מזמור ק"ד 25-26 ברור לגמרי כי כוונת הפסוק "לִוְיָתָן זֶה־יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק־בּוֹ", היא לכך שהלויתן משחק בים (המילה 'בּוֹ' מכוונת למילה 'הַיָּם', מפסוק 25).
  16. הלל הזקן תיקן את הלכת ה"פרוזבול" (משנה, גיטין ד') וביטל הלכה למעשה את שמטת החובות המחוּיבת מהתורה (דברים ט"ו 1-3). עד כדי כך חמורה היתה פסיקתו של הלל כנגד התורה, עד כי האמורא שמואל אמר עליה: פרוזבול היא עלבון לתורה, אם אאזור כוח – אבטלה! (מסכת גיטין, ל"ו עמוד ב').
  17. בספר ילקוט שמעוני (שמואל א'), נאמר כי טועה כל האומר שבניו של שמואל הנביא חטאו, למרות שבשמואל א' ח' 3 כתוב בפירוש כי הם "וְלֹא־הָלְכוּ בָנָיו בְּדַרְכוֹ [של אביהם] וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ־שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט". במילים אחרות, בניו של שמואל חטאו בגדול (רדפו בצע, לקחו שוחד והיטו משפט)!
  18. בתלמוד (בבלי, מסכת יומא ט' ע"א), נאמר כי טועה מי שאומר שבניו של עלי חטאו. אך בשמואל א' כתוב מפורשות כי הם היו "בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת־ה'" (פרק ב' 12); וגם: "וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד" (פס' 17); בהמשך הפרק מסופר כי הם אפילו העזו לשכב עם "הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (פס' 22); שלושה פסוקים לאחר מכן, רומז להם אביהם כי הם חטאו לה' (פס' 25); ואם לא די בכך, בפסוק 34 נאמר לעלי כי שני בניו ימותו ביום אחד בשל מעשיהם הרעים (נבואה אשר הגשימה עצמה בפרק ד' 17).
  19. בילקוט שמעוני (שמואל ב'), נאמר כי טועה כל האומר כי דוד המלך חטא. אולם בשמואל ב' כתוב: "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר־עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'" (פרק י"א 27); בפרק י"ב מתוודה דוד בפני נתן ואומר: "חָטָאתִי לַה'" (פס' 13); ובמזמור נ"א שב דוד ומתוודה על חטאו כאשר הוא מתחנן לה' שימחק את פשעו, יכבסנו מעוונו ויטהרנו מחטאו (פס' 3-4), כי "לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" (פס' 6).
  20. בילקוט שמעוני (מלכים א'), נאמר כי טועה כל האומר כי שלמה המלך חטא. אך במלכים א' כתוב כי "הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת… "אֲשֶׁר אָמַר־ה' אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא־תָבֹאוּ בָהֶם" (פרק י"א 1-2); הוא הרבה לעצמו סוסים (דבר"ה ב' ט' 25) ונשים (מלכים א' י"א, פס' 3),[30] אשר הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים (פס' 2). בפסוק 6 נכתב כי שלמה עשה הרע בעיני ה'; בפסוק 7 נכתב כי שלמה הקים מזבחי אלילים; בפסוק 9 כתוב: "וַיִּתְאַנַּף ה' בִּשְׁלֹמֹה כִּי־נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל"; ובפסוק 14 נכתב כי בעקבות מעלליו של שלמה, ה' הקים שטן לשלמה.
  21. חז"ל לימדו כי "גדול כבוד הבריות, שדוחה את [מצוות] לא תעשה שבתורה",[31] כלומר: "דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות" (רש"י). הרב אהרן ליכטנשטיין מסביר: "רש"י מזכיר את הגמרא ביבמות, המסיקה שחכמים יכולים לגזור גזירה שתעקור דבר מן התורה".[32] אך בתורה (דברים ד' 3, י"ג 1), נאמר כי אסור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה; ובדברים כ"ז 26 כתוב כי ארור מי שלא מקיים את מצוות התורה.
  22. לפי המתועד בחומש, מצוות התורה ניתנו על ידי משה (שמות י"ט, דברים ה') ולא לפני כן. לפי חז"ל, גם התושב"ע נמסרה מאת משה (ספרא בהר, פרשה א'). אך במקום אחר טוענים הרבנים כי אבותינו – אברהם, יצחק ויעקב – הספיקו ללמוד ולקיים את התורה שבכתב ואת התושב"ע.[33] אם-כן, מצד אחד טוענים חז"ל כי התורה שבכתב ושבעל-פה ניתנה ע"י משה; מצד שני הם מספרים כי אבותינו למדו את התורה עוד לפני הולדת משה.
  23. בבראשית ט' 1-7 מצווה אלהים את בני נוח בכארבע מצוות לכל היותר. אם זאת, חז"ל בדו מליבם את שבע "מצוות בני נוח".[34] הבעיה מתעצמת כאשר מגלים כי רק שתיים מתוך השבע שהמציאו הרבנים מופיעות בטקסט המקראי; כל היתר פשוט הומצאו והוכנסו לרשימה על אפה וחמתה של התורה!
  24. התורה מצווה: "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם, לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט 33-34). אולם ההלכה הרבנית קובעת כי "הגויים שאין בינינו וביניהם מלחמה… אסור להצילן; אם נטו למות כגון: שראה אחד מהן שנפל לים, אינו מעלהו, שנאמר: "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא י"ט), ואין זה ריעך" (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות רוצח, ד'). כלומר, כאשר פוגשים גוי טובע, אפילו בעיתות שלום, אסור לנסות להצילו ואין לסייע לו. מדוע? מפני שהוא גוי!
  25. התורה אוסרת עלינו לשקר (שמות כ"ג 7; ויקרא י"ט 11). והנה, באים הרבנים ומלמדים כי בניגוד לדברי התורה, לפעמים דווקא מותר ומתבקש לא לומר את האמת ואף לשקר, בעיקר עם מדובר בלשקר לגויים.[35]
  26. במגילת אסתר נאמר באופן פשוט וברור ביותר: "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ… הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא-בָאָה" (פרק א' 12, 17). משום מה, לקחו לעצמם חז"ל את הרשות לקבוע כי המלאך גבריאל הצמיח למלכה ושתי זנב בישבן (!!!) ולכן בוששה להיענות להזמנתו של אחשוורוש (בבלי, מגילה י"ב ע"ב).
  27. בנושא הגירושין, נאמר בתורה: "כִּי-יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם-לֹא תִמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו כִּי-מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" (דברים כ"ד 1). כלומר: העילה לנתינת גט יכולה להיות רק זנות או ניאוף.[36] למרות דברים ברורים אלה, באו בית הלל ולימדו כי בעל יכול לגרש את אשתו אפילו אם "הקדיחה תבשילו…". ורבי עקיבא פסק: "אפילו מצא אחרת נאה הימנה" (בבלי, גיטין צ' ע"א).[37]
  28. המקרא מעיד על דניאל כי הוא וחבריו היו "יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין-בָּהֶם כָּל-מאוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּלִים בְּכָל-חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע" (דניאל א' 4)… "וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָּם, נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל בְּכָל-סֵפֶר וְחָכְמָה. וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל-חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת" (פס' 17). למרות שהתנ"ך מעלה על נס את חכמתו של דניאל, טוען רבא כי "דניאל טעה בהאי חושבנא", כלומר: דניאל טעה בחשבון אשר ערך בפרק ט' (בבלי, מגילה י"ב ע"א).
  29. במגילת אסתר פרק ב' נאמר על מרדכי: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת-הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת-דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ, אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת-תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת" (פס' 7). חז"ל לא הסתפקו בתיאור הברור לעיל והעניקו למרדכי גם את התפקיד הביזארי הבא: "פעם אחת חזר על כל המניקות ולא מצא לאסתר מניקה, והוא היה מניקה" (ילקוט שמעוני, אסתר פרק ב'). כלומר: מרדכי הניק את אסתר בעצמו.
  30. בבראשית ב' נאמר: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה…" (פס' 19-20). חז"ל לא התביישו לקבוע בגסות גרוטסקית, כי מעשה זה "מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה" (בבלי, יבמות ס"ג ע"א). כלומר: אדם הזדווג עם כל חיה וחיה טרם ידע את חוה.[38]
  31. חלקה הארי של התורה מוקדש לעבודת הקורבנות וכפרתנו תלויה בה,[39] ככתוב: "כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא י"ז 11). למרבה הפלא, מתוך 613 המצוות, אין אפילו אחת המתייחסת לתפילה.[40] על אף זאת, לימדו חז"ל כי "גדולה תפילה יותר מן הקורבנות" (בבלי, ברכות ל"ב ע"ב)[41] ולמעשה, כי התפילה החליפה את הקורבנות לחלוטין.[42]
  32. בתורת משה כתוב: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא, חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת" (שמות ל"ב 16). המילה 'חרות' מדגישה את האופן המחייב והקבוע במצוות. אך על-מנת לתת לעצמם את החופש לפרש את התורה כרצונם ולבדות מליבם מצוות נוספות, שינו חז"ל את הכתוב וקבעו: "אל תקרא 'חרות' אלא 'חירות'" (פרקי אבות ו').
  33. בויקרא כ"ג חוזר על עצמו שלוש פעמים הציווי "תִּקְרְאוּ אֹתָם" (פס' 2, 4, 37). הכוונה: לקרוא 'אותם' – את מועדי ה' – במועדם, כפי שקבעם אלהים. עם-זאת, בא ר' עקיבא וקרא: "אַתֶּם… אַתֶּם… אַתֶּם" (בבלי, ראש השנה כ"ה ע"א). דהיינו, עקיבא סילף את הכתוב במזיד על-מנת להדגיש כי קביעת המועדים אינה בידי שמים, אלא נתונה לשיקול דעתם של הרבנים.
  34. בשירת האזינו כתוב: "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל-חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה, גַּם-בָּחוּר גַּם-בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם-אִישׁ שֵׂיבָה" (דברים ל"ב 25). משמע, המושא לשכול ולאימה יהיו גברים, נשים וטף וזקנים. והנה, ב"מדרש תנאים" לספר דברים ל"ב לא נמנעו מלשנות את הפשט ולקבוע בעזות מצח: "אל תקרא עם 'איש שיבה', אלא עם איש ישיבה, מלמד שכולן ראויין לישיבה".
  35. בישעיהו מ"א 2 כתוב: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ…". למרות זאת, במדרש בראשית רבה לא סלדו משינוי הטקסט: "אל תקרא 'העיר', אלא האיר…".
  36. בשמות כ"ט 43 כתוב: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי". עם-זאת, חז"ל לא בחלו מלסלף את הכתוב, וייחסו לו משמעות שונה לגמרי: "אל תקרי 'בכבודי' אלא במכובדיי" (בבלי, זבחים קט"ו ע"ב).
  37. בדברים ל"ג 4 כתוב: "תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים ל"ג 4). חז"ל עיוותו את הנאמר בגסות כדי להתאימו לנטיית לִבם: "הבא על נערה מאורסה [בחלום] יצפה לתורה, שנאמר (דברים לג): תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב; אל תקרי 'מורשה' אלא מאורשה" (בבלי, ברכות נ"ז ע"א).
  38. בישעיהו ג' 3 נאמר: "שַׂר־חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן לָחַשׁ". חז"ל העזו לשנות את הטקסט וקבעו: "אל תקרי 'שר חמשים' אלא שר חומשין; זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה" (בבלי, חגיגה י"ד ע"א).
  39. בשמות י"ב 17 כתוב: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם". 'היום הזה' מתייחס לחג 'המצות' מראשית הפסוק. למרות שהמילה "מצות" נשנית גם בפסוקים 8, 15, 20, 39, הרשה לעצמו ר' יאשיה לשנות לגמרי את משמעותה ולקבוע כי אין לקרוא 'מצות', "אלא ושמרתם את המצוות" (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא פרשה ט').
  40. בשמות כ"ה 18, 20 כתוב: "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת… וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל־הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל־אָחִיו אֶל־הַכַּפֹּרֶת…". חז"ל סטו בגסות מהפשט ופירשו: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים [מזדווגים[43]] זה בזה ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (בבלי, יומא נ"ד ע"א).
  41. בדברים כ"ד 16 כתוב: "לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ". ביחזקאל י"ח נאמר: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת… "בֵּן לֹא־יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת רָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה" (פס' 4, 20). בניגוד למסר הצלול והברור של המקרא, לימדו חז"ל כי "בעוון נדרים מתה אישה של אדם… "בעוון נדרים בנים מתים כשהן קטנים" (בבלי, שבת ל"ב ע"ב); הרד"ק קבע כי "הבנים הקטנים מתים בעוון אבותם";[44] ורש"י העיר כי "הקטנים מתים בעוון אבותם בידי שמים".[45] כלומר: התנ"ך אומר כי לא יומתו בנים בעוון אבותיהם; התלמוד ובכירי הפרשנים המסורתיים מלמדים כי הבנים כן יומתו בעוון אבותיהם.
  42. בשמות כ' 4-5 נכתב בפירוש: "לֹא תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל וְכָל־תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא־תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם…". לא זו בלבד שאין להשתחוות לפסלים, התורה אף מצוונו: "כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (כ"ג 24-25). הרבנים התעלמו מכך, שהרי ב"בית הכנסת בנהרדעא הייתה אנדרטא [פסל אדם בדמות המלך[46]], והיו נכנסים רב ושמואל ואביו של שמואל ולוי ומתפללים שם" (בבלי, ראש השנה כ"ד ע"ב).
  43. התורה אוסרת על קיום משכב-זכר מכל וכל ומכנה זאת תועבה (ויקרא י"ח 22, כ' 13).[47] בניגוד לכך, קובע הרמב"ם: "הבא על הזכור… אם היה הזכור בן תשע או פחות, שניהן פטורין".[48] הווה אומר, הרמב"ם מתיר יחסי מין בין שני זכרים, ובלבד שאחד מהם עודנו תחת גיל תשע. בכך למעשה, הוא מאפשר הומוסקסואליות ופדופיליה גם יחד, והכל בחסות ההלכה.
  44. במשנה נפסק כי "בת שלוש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה" (מסכת נידה, פרק ה'). דהיינו, תינוקת למעלה מגיל שלוש מותרת לנישואין ולבעילה![49] רש"י אף מצא לכך תקדים בתורה וקבע כי יצחק נישא לרבקה כאשר היתה בת שלוש.[50] אך שימו לב כיצד מתוארת רבקה פרק אחד קודם לכן, בבראשית כ"ד: "וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת… וְכַדָּהּ עַל־שִׁכְמָהּ. וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד, בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר: הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט־מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל־יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם־כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל־הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל־הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל־גְּמַלָּיו" (פס' 15-20). האם כך מתנהגת ילדה בת שלוש?.. גם על-פי תיאור המפגש הראשון בין רבקה ליצחק, די ברור כי מדובר באישה או בנערה בוגרת: "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת־יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל־הָעֶבֶד מִי־הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ? וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי. וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (פס' 64-65).
  45. התורה מותחת גבול ברור ותהומי בין הטהור לבין השרץ הטמא (ויקרא י"א, דברים י"ד). אף על פי כן, התלמוד הבבלי מספר על ר' מאיר, שהיה "אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים";[51] על סומכוס, תלמידו של ר' מאיר, "שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה"; ועל תלמיד ותיק מיבנה, "שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים" (מסכת עירובין י"ג ע"ב). במילים אחרות, על-ידי פלפולים הלכתיים, הרשו לעצמם חז"ל להפוך לטהור "את מה שכתוב בתורה במפורש שהוא טמא" (ביאור שטיינזלץ).
  46. בספר דברים מצוּוה המלך ש"לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים" (פרק י"ז 17). על אף ההזהרה הברורה מהתורה, החליט רבי יהודה להתחכם ואמר: "מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו". כלומר: בניגוד לציווי התורני שלא ירבה לו המלך נשים בשום תנאי, התיר התלמוד ריבוי נשים באמתלה מסויימת.[52] הרמב"ם פסק כי כל גבר עשיר דיו רשאי לשאת "כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו; ואין אשתו יכולה לעכב עליו…".[53] חשוב לומר כי למרות שמבחינה הלכתית יכול האיש לקחת מאה נשים, מזכיר הרמב"ם כי חז"ל צמצמו זאת "רק" לארבע, על-מנת שיהיה לבעל פנאי לשמש כל אחת מהן לפחות פעם בחודש.[54]
  47. בספר בראשית (א' 27, ב' 21-23) נאמר במפורש כי ביום השישי ברא אלהים גבר אחד (אדם) ואישה אחת (חווה). והנה, בעזות מצח חסרת תקדים, קבעו חז"ל כי למעשה ברא אלהים לאדם שתי נשים; הראשונה לילית והשנייה חווה (מדרש "אלפא ביתא דבן סירא").
  48. בספר דברים חוזרת ומודגשת האזהרה שלא להוסיף ולו גם מצווה אחת על הכתוב בתורה (דברים ד' 2, י"ג 1). הרבנים התעלמו מכך והוסיפו מצוות רבות, ממש בשמו המפורש של הקב"ה, למשל: להתעטף בטלית, נטילת ידיים, הדלקת נרות[55] והפרשת חלה.[56]
  49. בסדר הבריאה, המתואר בבראשית א', נאמר במפורש כי ביום השני עשה אלהים את ה"רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם" (פס' 6). בפשטות, התורה מדווחת כי ביום השני נהיה הרקיע, "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם" (פס' 8). חז"ל לא הסתפקו בכך וקבעו, ללא כל גושפנקא מהתנ"ך, כי ביום שני ברא אלהים גם את המלאכים: "אימתי נבראו המלאכים? ר' יוחנן אמר: בשני נבראו המלאכים" (בראשית רבה פרשה א').
  50. בישעיהו מ"ג 7 נאמר ישירות מפי הגבורה, באופן ברור וחד, כי הבריאה כולה נוצרה לכבוד ה' ובשבילו. בניגוד לכך, חייבו חז"ל כל אדם ואדם לומר: "בשבילי נברא העולם" (משנה, סנהדרין ד'). ר' נחמן מברסלב המשיך את המגמה הנואלת הזו וקבע "כי צריך אדם לומר: כל העולם לא נברא, אלא בשבילי" (ליקוטי מוהר"ן ה').[57]
  51. לפי הנאמר בתנ"ך, ברור כי בריאת העולם קדמה לתורה (בראשית א'-ב', כ"ו; שמות י"ג-כ"ד; תהילים ע"ח, ק"ד-ק"ה, קל"ו).[58] לעומת זאת, על-פי חז"ל התורה קדמה לבריאת העולם (מדרש תנחומא, פרשת בראשית; ילקוט שמעוני, בראשית רמז ב').[59]
  52. תורת משה מדגישה כי יש אלהים אחד בלבד (דברים ו' 4). עובדה זו לא מנעה ממחבר ספר הזוהר[60] לקבוע כי יש שְני אלהים: "וְעַל דָּא וַיִּבְרָא אֱלקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים (תרי אלהים הכא, חד כלפי דכר וחד כלפי נוקבא[61])". במילים פשוטות, מחבר הזוהר ביקש להסביר כיצד ייתכן כי אלהים אחד יברא בצלמו שתי דמויות שונות – זכר ונקבה – ולכן קבע בעזות מצח אווילית כי חייבים להיות שני אלהים – אחד זכר ואחד נקבה.
  53. מהכתוב בבראשית י"ח (פס' 1-3, 16-22) ברור לחלוטין כי אחד משלושת האנשים שביקרו את אברהם היה ה' בכבודו ובעצמו![62] פשוטו של המקרא לא מנע מחז"ל לקבוע כי שלושת האנשים היו "מיכאל וגבריאל ורפאל" (בבלי, בבא מציעא פ"ו ע"ב).[63] חבל שעל-מנת להימנע מלהודות במובן מאליו, נאלצו הרבנים להמציא את המלאך "רפאל", אשר אינו מוזכר כלל בתנ"ך.
  54. התורה מדגישה כי עלינו לזכור ולשמור את יום השבת לקדשו וזה כולל לא רק אותנו, כי אם את כל בני ביתנו לרבות: "גֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ' 10; דברים ה' 14). למרות שחז"ל סילפו את פירושו של "הגר" וקבעו כי מדובר במי שהתגייר,[64] משמעותו של הגר במקרה זה (ובאופן כללי במקרא) איננה אלא לזר ולנוכרי.[65] על אף הציווי הברור לא להעסיק את הנוכרי אשר בקרבנו בשבת,[66] המציאו הרבנים, יש מאין, את הביטוי "גוי של שבת"[67] וקבעו כי אמנם אסור לבקש מהגוי לעשות מלאכה באופן מפורש,[68] אך לומר לנוכרי ברמז – מותר![69] הבנתם את הפלפול?.. אסור לומר, מותר לרמוז! ראוי לציין כי הרבנים המאפשרים לרמוז לגוי לבצע מלאכה בשבת, עוברים בגסות על ההלכה ב"קיצור שולחן ערוך", הקובעת: "ואפילו לרמוז לו [לגוי] לעשות, אסור" (סימן צ', סעיף י"ד). מכל מקום, הביטוי "גוי של שבת" מדגים נכוחה כיצד הוסיפו חז"ל חטא על פשע כאשר מצד אחד סילפו את משמעותו הברורה של הביטוי "גר"; ומצד שני מנעו ממנו לנוח בשבת, כפי שציווה ה'.[70]
  55. בספר במדבר כ"ב נאמר: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם־שָׂרֵי מוֹאָב" (פס' 21). בהשראת תיאור קצר זה, הגיע מחבר ספר הזוהר למסקנה סוטה ומטונפת לפיה בלעם "היה מטמא את עצמו בכל לילה באתונו, והיה עושה עימה מעשה אישות" ("זוהר לעם", בראשית ב' – חיי שרה, נחש הרקיע, עמ' 118).
  56. מהמקרא עולה באופן ברור כי לכל בני האדם יש נשמה, יהודים וגויים כאחד (למשל: בראשית ב', ז' ; דברים כ' 16; יהושע י' 40; ישעיהו ב' 22, מלכ"א י"ז 17). האר"י (ר' יצחק לוריא בן שלמה, בן המאה ה- 16) לא השתכנע מכך וקבע כי אין בגויים רוח או נשמה ואינם שווים אפילו לבהמה הכשרה למאכל, אלא מטה ממנה ("עץ החיים", היכל אבי"ע, שער הקליפות, פרק ב'-ג').[71]
  57. בספר שופטים ד' מתואר כיצד נס סיסרא מן המערכה והגיע מובס ומותש אל אוהל יעל, אשת חבר הקיני: "וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל־תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי־נָא מְעַט־מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת־נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה אִם־אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ־פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן. וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת־חֶבֶר אֶת־יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת־הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת־הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא־נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת" (פס' 18-21). רבי יוחנן לא התייחס לכך ובהתבסס על פיוט משירת דבורה (שופטים ה' 27), נתן דרור למחשבת ליבו המנאפת; הוא קבע ללא בושה כי טרם נרדם, הספיק סיסרא לבעול את יעל שבע פעמים (בבלי, יבמות ק"ג ע"א: "אמר רבי יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום, שנאמר (שופטים ה): בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד").
  58. בתורה נאמר במפורש כי החטא אשר בגינו הומתו בני אהרן (נדב ואביהוא) היה על שהקריבו אש זרה אשר לא ציווה אותם ה' (ויקרא י' 1-2, ט"ז 1; במדבר ג' 4, כ"ו 61). ר' אליעזר דחה את הפשט הברור וקבע סיבה שונה בתכלית: "לא מתו בני אהרן, עד שהורו הלכה בפני משה" (בבלי, עירובין ס"ג ע"א). דהיינו, בתורה כתוב כי הם הומתו מפני שהקריבו "לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה"; התלמוד אומר: מפני שלימדו הלכה בפני משה.
  59. בספר מלאכי נערכת השוואה ברורה בין הכוהנים לבין מלאך ה', שנאמר: "כִּי־שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ־דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה'־צְבָאוֹת הוּא" (פרק ב' 7). למרות שהפסוק וההקשר כולו נהירים בכוונתם לכוהנים משבט לוי (פס' 1-8), הרשו לעצמם חז"ל לסלף את הכתוב באופן אנוכי בכך שרמזו כי פסוק 7 מכוון אליהם, כלומר אל הרבנים עצמם: "…'כי מלאך ה' צבאות הוא', אם דומה הרב למלאך ה' – יבקשו תורה מפיו" (בבלי, מסכתות: מועד קטן י"ז ע"א; חגיגה ט"ו ע"ב).
  60. בספר בראשית ט' 20-22 נאמר כי לאחר יציאתו מהתיבה, "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן־הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי־אֶחָיו בַּחוּץ". על אף התיאור הברור בתורה, לא גברו חז"ל על ייצרם וקבעו כי יש שתי אפשרויות להבנת הקטע: א- חם סירס את אביו[72]; ב- חם בעל את אביו (בבלי, סנהדרין ע' ע"א. רש"י מאשש זאת בפרשנותו).
  61. בספר שמות כ"ג 2 נאמר באופן חד וברור "לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא־תַעֲנֶה עַל־רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". במילים אחרות, אם הרשעים מטים משפט, אל תלך בעקבותיהם.[73] אף על פי כן, כדי לחדד את טיעונו בוויכוח הלכתי מול ר' אליעזר ולהוכיח כי חובה ללכת אחרי רוב הפוסקים, השמיט ר' ירמיה את המילה "לא" מהקטע ובכך הפך על פניה את משמעות הפסוק (בבלי, בבא מציעא נ"ט ע"ב).[74]
  62. בשמות ל"ד 27 כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה כְּתָב־לְךָ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת־יִשְׂרָאֵל". דהיינו, לא נכרתה הברית, אלא לפי[75] הדברים אשר כתב משה. בהתרסה גמורה לפסוק לעיל, קבע ר' יוחנן: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה" (בבלי, גיטין ס' ע"ב). כלומר, למרות שהתורה אומרת בפירוש כי הברית נכרתה על-פי הדברים הכתובים, סברו חז"ל בדיוק את ההפך: הברית נכרתה דווקא לפי הדברים שבעל פה (דהיינו, לפי התושב"ע).
  63. בספר דברים ל"ג פס' 2 נאמר: "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ". מעניין כי אפילו העובדה שמשפט זה נכתב על ידי משה איש האלהים, לא מנעה מרבי יהודה לשנות את הכתוב ולקבוע על דעת עצמו כי אין לקרוא "מסיני", אלא "לסיני" (ילקוט שמעוני, פרשת יתרו).[76]
  64. בבראשית ד' 1-2 כתוב בצורה ברורה: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת־אָחִיו אֶת־הָבֶל…". כלומר: חוה ילדה את קין ואת הבל מאדם. חז"ל לא הצליחו לרסן את דמיונם הפרוע וסתרו את התורה בצורה בוטה: "האישה הזאת [חוה], כל מה שנזרעה הרה ויולדת בבעילה; בא אליה רוכב נחש ועיברה את קין ואחר כך, בא אליה אדם ועברה את הבל" (פרקי דרבי אליעזר כ"א). דהיינו: התורה קבועת כי קין והבל נולדו מאדם וחוה; לפי חז"ל, הבל אמנם נולד מאדם וחוה, אך קין נולד מזיווגם של חוה והנחש…
  65. בבראשית י"ח מתואר ביקורם של שלושת האנשים את אברהם באלוני ממרא. ברגע בו מבחין בהם אברהם, הוא אץ "לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" (פס' 2-3). ברור כי אברהם זיהה אחד מהאנשים כה', שהרי הוא מדבר בלשון יחיד ואינו מהסס לכנותו "אֲדֹנָי" (במקרא, מתייחס שם תואר זה – עם קמץ תחת האות נ' – אך ורק לאלוהי ישראל).[77] כל זאת לא מנע מרש"י לקבוע כי אברהם חשב את שלושת האנשים לערביים עובדי אלילים (בפרשנותו לפס' 4).
  66. חז"ל התעלמו מהאיסור החמור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה (דברים ד' 2, י"ג 1) וגזרו על נשים מצוות אשר אינן מוזכרות בתנ"ך כמצוות לנשים בלבד: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת הנר" (משנה, שבת פרק ב').[78] שימו לב, לא זו בלבד שהרבנים גזרו על הנשים שתי מצוות חדשות לגמרי (חלה והדלקת נרות), הם אף איימו בעונש אשר אין לו זכר ושריד בתורה.
  67. בישעיהו ל' 20 נאמר: "וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ וְלֹא־יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת־מוֹרֶיךָ". מהפסוק עצמו ומהקשרו המיידי, מובן כי המילה "מוֹרֶיךָ" מתייחסת לאלהים. משום מה, בחרו שלושה מגדולי הפרשנים והפוסקים ביהדות הרבנית להתנגד לפשט הברור של הפסוק; ר' דוד אברהם מנדלבוים,[79] ר' יצחק זילברשטיין[80] ור' יצחק יוסף[81] הניחו כי המילה "מוֹרֶיךָ" מתייחסת דווקא לתמונות הרבנים עצמם ("ילקוט יוסף"[82] אף מפרט כי לאור אותו פסוק, מותר להדביק את תמונות הרבנים באלבום ועל קירות הבית). מעניין כי השלושה סטו בגסות, לא רק מהמשמעות הברורה של הפסוק לאור הקשרו בפרק ל' כולו, הם אף סתרו את פירושם של רש"י[83] ושל מצודת דוד,[84] שקבעו: "מוֹרֶיךָ – הקב"ה, המלמדך להועיל".
  68. בויקרא כ"ו 15-16 נאמר: "וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ… "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת־הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת־הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם". חז"ל שינו את הכתוב וקבעו: "בעוון חלה אין ברכה… "שנאמר: אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת…. "אל תקרי בהלה אלא בחלה" (בבלי, שבת ל"ב ע"ב). במילים אחרות, התורה מזהירה כי אם לא ילך העם בחוקות ה', תבואנה עליו רעות חולות. חכמי התלמוד שגו כפליים כאשר ניצלו את פס' 16 על-מנת לתרץ ולהצדיק את מִשְנתם: ראשית, הם שינו את הטקסט מ'בהלה' ל'בחלה'; שנית, הם הפכו את 'בהלה' למצוות הפרשת חלה ובעשות זאת, הוסיפו מצווה שאינה מן התורה.[85]
  69. בבראשית כ"ד 39, אומר דמשק אליעזר: "וָאֹמַר אֶל־אֲדֹנִי אֻלַי לֹא־תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי". הניקוד וההקשר של המילה "אולי" ברורים כשמש ואין מקום לסטות מכוונת הפשט של הפסוק.[86] רש"י לא התרשם מנוסח המקרא וקבע: "אלי לא תלך האשה – אֵלַי כתיב". כלומר: רש"י החליף את המילה "אולי", במילה " אֵלַי". בכך, הוא שינה לחלוטין את המשמעות כדי שתתאים להבנתו שלו.
  70. בישעיהו ס"ב 8 כתוב: "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם־אֶתֵּן אֶת־דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם־יִשְׁתּוּ בְנֵי־נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ". שימו לב לפרשנות מרחיקת הלכת שהעניקו חז"ל לפסוק: "א"ר יצחק: מנין שהקב"ה מניח תפילין? שנאמר (ישעיהו סב): נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו" (בבלי, ברכות ו' ע"א). נראה כי הרבנים לא השכילו להבין כי מדובר בתיאור מטאפורי בלבד; הם התייחסו לביטוי 'בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ' באופן מילולי לחלוטין ובכך טעו פעמיים: ראשית, הם למעשה רמזו לכך כי לאלוהים יש זרוע פיזית של ממש; שנית, הם קבעו כי ה' מניח על זרועו תפילין.[87]
  71. חרף האיסור החמור להוסיף או לגרוע ממצוות מן התורה,[88] קבעה ההלכה: "נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר: 'על פי שניים עדים' (דברים י"ז, 6) – לשון זכר, לא לשון נקבה".[89] לא זו בלבד שהרבנים הוסיפו מצווה חדשה, אלא שההיגיון שעליו התבססו מעוות לחלוטין; שימו לב, לדברי הרמב"ם, כיוון שהפסוק מספר דברים י"ז מדבר בלשון זכר, אין הנשים נכללות בו. אך גם עשרת הדברות[90] נכתבו בלשון זכר; האם בשל כך פטורות הנשים גם מהן?.. יתרה מכך, המקרא עצמו מספק דוגמאות לכך שעדותן של נשים לא נפסלה: 1- בבמדבר כ"ז 1-5 נעמדות בנות צלפחד לפני משה ושוטחות את טענתן ללא כל הסתייגות משפטית מעצם עדותן; 2- בספר מלכים ב' ג' 16-27 מקבל שלמה את עדותן של שתי הנשים אשר עמדו לפניו.
  72. במשלי ג' 17 נאמר על חכמת ה': "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי־נֹעַם וְכָל־נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם". מחבר מדרש "לקח טוב"[91] ירד לסוף דעתו של הפסוק ופירש: "למוד תורה מאהבה וסוף הכבוד לבוא" (פרשת מסעי). גם הרמב"ם השכיל להבין כי הפסוק מתכוון לתורה, וכתב: "גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם".[92] בקהלת ט' 17 נאמר: "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים". גם את פסוק זה הבינו הרבנים כמדבר על דרכה של תורה להיאמר ולהישמע בנחת.[93] בנחמיה ח' 10 כתוב: "כִּי־חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם". לאור הפרק כולו, ניתן לפרש את הביטוי 'חדוה' בשני אופנים: א) שמחה[94]; ב) תורה.[95] כלומר, לימוד התורה, כפי שנעשה על ידי עזרא הסופר,[96] הלך יד ביד עם חדוה. בניגוד לכל אלה, החליט ר' חנינא בר פפא להפוך את היוצרות ולקבוע: "פנים זועפות – למקרא, כשאדם מלמד בנו תורה, צריך ללמדו באימה" (ילקוט שמעוני, שמות כ', סימן רפ"ו).
  73. בויקרא כ"ג 2 מפורטים מועדי ישראל, כפי שנקבעו על ידי אלהים בכבודו ובעצמו. הכתוב מדגיש כי מדובר ב"מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי". המועדים שייכים לה' והוא שקבע את התאריך המדויק בו יש לחגוג אותם. בפס' 27 נאמר: "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם". יום כיפור, אם כן, חייב לחול כל שנה בדיוק בעשרה בתשרי.[97] והנה, עובדה זו לא מנעה מחז"ל לחלל את יום הכיפורים במצח נחושה על ידי שינוי התאריך לאחד עשר בתשרי[98] למרות שידעו כי מדובר בשגגה (בבלי, ראש השנה כ"ה ע"א).[99] והרמב"ם הצְדִיקם, באמרו: "בית דין שקידשו את החודש – בין שוגגין, בין מוטעין, בין אנוסין – הרי זה מקודש, וחייבין הכול לתקן המועדות על יום שקידשו בו: אף על פי שזה ידע שטעו, חייב לסמוך עליהם".[100]
  74. בבראשית מ' 10 מספר שר המשקים ליוסף כי ראה בחלומו גפן בעלת שלושה שריגים. יוסף מפרש את החלום ואומר: "שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת־רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל־כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס־פַּרְעֹה בְּיָדוֹ…" (פס' 12-13). בהמשך הפרק מתברר כי יוסף צדק ופירושו התגשם אחת לאחת: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת־פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל־עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת־רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים… "וַיָּשֶׁב אֶת־שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל־מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל־כַּף פַּרְעֹה… "כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף" (פס' 20-21). אך אף על פי שהכתוב מבהיר כי שלושת השריגים לא סִמלו אלא שלושה ימים, באו חז"ל וקבעו פתרונות שונים בתכלית: "ר' אליעזר אומר: שלושה שריגים – זה אברהם יצחק ויעקב"; "ר' יהושע: שלושה שריגים – זה משה ואהרן ומרים"; "ר' אלעזר המודעי אומר: שלושה שריגים – זה מקדש ומלך וכהן גדול"; "ר' יהושע בן לוי: שלושה שריגים – אלו באר עמוד הענן ומן"; "ור' ירמיה בר אבא אמר: שלושה שריגים – אלו שלושה רגלים, שישראל עולין בהן בכל שנה ושנה" (ילקוט שמעוני, בראשית מ'). שימו לב, לא רק שיש לרבנים את עזות המצח לסתור את פתרונו של יוסף ואת דברי התורה, הם אף אינם נמנעים מלסתור אחד את השני.
  75. בבראשית מ"א 26-27 מפרש יוסף את חלומו של פרעה ואומר לו כי "שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה…"וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה". בפסוקים 53-54, אנו למדים כי פתרונו של יוסף התברר כאמת לאמיתה: "וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא, כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף". במילים אחרות, התורה אומרת במפורש כי שבע הפרות הטובות היו שבע שנים טובות; שבע הפרות הרעות היו שבע שנות רעב. חז"ל לא התרשמו מפתרונו של יוסף והציעו חלופה: "שבע פרות הטובות, שבע בנות אתה מוליד. שבע פרות הרעות, שבע בנות אתה קובר. וכן אמרו: שבע שבלים הטובות, שבע מלכויות אתה מכבש. שבע שבלים הרעות, שבע אפרכיות מורדות בך" (מדרש בראשית רבה, מקץ, פרשה פ"ט).
  76. כך מתואר בריאת האישה בבראשית ב' 21-22: "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יה' אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל־הָאָדָם". בקיצור, אלהים הרדים את האדם, ומאחת מצלעותיו יצר את האישה. למרות התיאור הברור והפשוט דלעיל, קבע ר' שמואל בר נחמן סדר בריאה חדש: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, דיו פרצופים בראו ונסרו ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן" (בראשית רבה, פרק ח'). במילים אחרות, לפי חז"ל, מלכתחילה ברא אלהים את אדם וחווה מחוברים זה לזה בגבם ורק לאחר מכן, ניסר אותם באמצע כדי ליצור שתי דמויות נפרדות.
  77. ככתוב בבראשית ב' 21-22, לפני בריאתה של חוה, הפיל "ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו… "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה". דהיינו, אלהים השתמש באחת מצלעותיו של אדם כדי לברוא את אשתו. משום מה, דבקו חז"ל בגרסה שונה וקבעו כי ה' ברא את חוה מזנבו של האדם (בבלי, עירובין י"ח ע"א).[101] במילים אחרות, על-אף שבפסוק כתוב באופן מפורש "צֵּלָע", אומרים הרבנים "זנב".
  78. לפי במדבר י"ט 16, "כֹל אֲשֶׁר־יִגַּע עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל־חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ־בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים". על כן, מעודדת אותנו התורה להימנע ממגע במת או בקברו, קל וחומר – לדרוש אל המתים (דברים י"ח 11). בהתרסה מוחלטת למצוות התורה, חז"ל מעודדים את חסידיהם לעסוק בפולחן המתים ולהשתטח על קברי צדיקים;[102] וכאילו לא די בכך – אפילו לדרוש אל המתים.[103] רוב הרבנים[104] ששים לחזק את המנהג המתועב הזה, עד כי הסתייגותו של הרמב"ם אינה נשמעת, אלא בקול ענות חלושה: "והצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהן – דבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות" (משנה תורה, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ד').[105]
  79. בדניאל י"ב 1-3נאמר: "וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל־הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר. וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת־עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד". דהיינו, בניגוד לצדיקים אשר יקיצו לחיי עולם ויזהירו כזוהר הרקיע לעולם ועד, ינחלו הרשעים דיראון עולם (כלומר: חרפה נצחית[106]). ר' עקיבא, כנראה לא התרשם מדבר אלהים וקבע: "משפט רשעים בגיהינם, שנים עשר חודש" (משנה, עדויות ב'). במילים אחרות, המקרא אומר: "לדראון עולם"; ר' עקיבא מתריס: שנה בלבד!
  80. בבראשית מ"א 26 פותר יוסף את חלומו של פרעה ומבאר לו כי "שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה". פסוקים 53-54 מבהירים כי פתרונו של יוסף התברר כנכון ומדויק: "וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא, כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף". והנה, למרות שהתורה אומרת במפורש כי שבע הפרות שוות שבע שנים, לא היססו חז"ל לקבוע מספר שנים שונה בתכלית: "ר' יהודה אומר: ארבע עשרה שנה היו… "רב נחמן אומר: עשרים ושמונה שנה… "רבנן אמרין: ארבעים ושתים…" (ילקוט שמעוני, בראשית מ"א, סימן קמ"ז).
  81. בעניין מענק הלוואות בקרב עם ישראל, אוסרת התורה מכל וכל לקיחת ריבית ונֶשׁך, שנאמר: "אִם־כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת־עַמִּי אֶת־הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא־תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא־תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שמות כ"ב 24); "אַל־תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית" (ויקרא כ"ה 36); "לֹא־תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל־דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ" (דברים כ"ג 20). חז"ל לא התרשמו מהצו האלוהי האוסר גְבִיית נֶשך, והחליטו – אל אפה וחמתה של התורה – להתיר את הריבית, תוך התחכמות ופלפול הלכתי (בבלי, בבא מציעא ס"א ע"ב).
  82. בבראשית ל"ה 22 כתוב: "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת־בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל…". בברכה אשר בסיפא של הספר, מזכיר יעקב לראובן את מעלליו: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז; "…כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (מ"ט 3-4). בלי למצמץ, חיברו חז"ל גרסה חלופית לסיפור: "וישכב את בלהה פילגש אביו, מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה" (בבלי, שבת נ"ה ע"ב). במילים אחרות, המקרא אומר: "וַיִּשְׁכַּב אֶת־בִּלְהָה"; התלמוד קובע: "כאילו שכב עמה".[107]
  83. בדברים ו' 7 נאמר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". כדי להצדיק את התושב"ע, קבעו חז"ל: "אל תקרי 'ושננתם', אלא ושלשתם; לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד" (בבלי, קידושין ל' ע"א). בכך הוסיפו הרבנים חטא על פשע; לא רק שהעזו לשנות את הכתוב ב'קריאת שמע', הם אף הוסיפו מצווה שאינה כתובה בתורה: חייב אדם ללמוד שני שלישים מחייו את המשנה והתלמוד.
  84. בבראשית ב' 16-17 גוזר אלהים על האדם את המצווה הבאה: "מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". למרות הדברים הברורים, ר' יהודה אמר: "אדם הראשון לא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד, שנאמר: ויצו ה' אלהים על האדם" (בבלי, סנהדרין נ"ו ע"ב). במילים אחרות, התורה אומרת מפורשות כי ה' ציווה על האדם שלא לאכול מעץ הדעת; אך בהסתמך על אותו פסוק (פס' 16), קבעו חז"ל כי אלהים ציווה על האדם דבר אחר לגמרי – שלא יעסוק בעבודה זרה.
  85. בבראשית ב' 6-7 כתוב: "וְאֵד יַעֲלֶה מִן־הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת־כָּל־פְּנֵי־הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". כלומר: קודם הִשקה ה' את האדמה ואז יצר את האדם. חכמי התלמוד הפכו את היוצרות וקבעו "שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו" (בבלי, מנחות ס' ע"ב). דהיינו, על-פי התורה, קודם העלה אלהים אד מן הארץ להשקות את האדמה ואחר כך, יצר את האדם; לפי חז"ל, קודם יצר אלהים את האדם ורק לאחר מכן ירדו הגשמים.
  86. בבראשית א' 29 אומר אלהים לאדם וחווה: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה". ובפרק ט' 3 נאמר לבני נוח: "כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל". כלומר: הרשות לאכול בשר ניתנה רק בתקופתו של נוח. אף על פי כן, לא היסס ר' יהודה בן תימא לשנות את סדרי בראשית, וקבע: "אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין" (בבלי, סנהדרין נ"ט ע"ב). במילים אחרות, לפי התורה, התחילו בני-האדם לאכול בשר לאחר המבול; על-פי התלמוד, אדם הראשון נהנה מבשר כבר בגן העדן.
  87. בבראשית ל"ח מסופר כי תמר הצילה עצמה משריפה, בכך שהוציאה את "הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה" אשר הפקיד בידה יהודה (פס' 18-25). חז"ל טוענים כי אותו מטה ממש, לא היה אלא מטהו של משה (בראשית רבתי, פרשת וישב). טענה זו מתגלה כְבִיזרית ותמוהה משני טעמים: ראשית, אין לה כל סימוכין במקרא; שנית, כיצד ייתכן כי המטה שקיבלה תמר מיהודה היה של משה, אם באותה תקופה משה טרם נולד?..
  88. בבראשית מ"ט 13-14 כתוב: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל־צִידֹן. יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם". מברכה קצרה זו, פסקו חז"ל "שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא [מסחר], ויששכר עוסק בתורה, וזבולון בא ומאכילו" (בראשית רבה, פרשת ויחי צ"ט).[108] ומניין הסיקו חז"ל כי יששכר לומד גמרא בישיבה? "רובץ בין המשפתים, אלו שלושה שורות של תלמידי חכמים, שהן יושבים לפניהם" (שם, צ"ח). כלומר: ללא כל ביסוס מקראי ובניגוד מוחלט לפירוש האמִתי של המילה 'מִּשְׁפְּתָיִם' (שמשמעותה: מכלאות-צאן[109] או כיריים[110]), בדו הרבנים מלִיבם הסכם לא-כתוב בין זבולון ליששכר, אשר לפיו יממן זבולון את לימודי הגמרא של אחיו.[111]
  89. בספר מלכים ב' פרק י' נאמר: "וּלְאַחְאָב שִׁבְעִים בָּנִים בְּשֹׁמְרוֹן…" (פס' 1). חז"ל קבעו, יש מאין וללא כל גושפנקא מקראית, כי בנוסף לכך היו לאחאב שבעים בנים נוספים ביזרעאל (אסתר רבה פרשה א').[112]
  90. בישעיהו א' 15 כתוב: "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי־תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ". חז"ל התעלמו מכך וקבעו על דעת עצמם "שכל המרבה בתפילתו, נענה" (מדרש שוחר טוב, שמואל פרשה ב').[113] במילים אחרות, המקרא מזהיר כי בנסיבות מסוימות גם אם נרבה בתפילה, היא לא בהכרח תשמע;[114] חז"ל הבטיחו באופן קטגורי כי כל המרבה להתפלל תפילתו תענה.
  91. בספר בראשית א' 1 נאמר באופן ברור: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". כנגד התיאור הפשוט לעיל, מתעד התלמוד הירושלמי כיצד החליטו רבני בית הילל לשנות את סדר הבריאה ולקבוע: "הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמים" (דף י,ב פרק ב הלכה א גמרא).
  92. בנחמיה ז' 7 כתוב: "הַבָּאִים עִם־זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה עֲזַרְיָה רַעַמְיָה נַחֲמָנִי מָרְדֳּכַי". בפרק י"ב 47 נאמר: "וְכָל־יִשְׂרָאֵל בִּימֵי זְרֻבָּבֶל וּבִימֵי נְחֶמְיָה נֹתְנִים מְנָיוֹת הַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ…". משני הפסוקים לעיל ברור מעל לכל ספק כי השמות 'נחמיה'[115] ו'זרובבל' מתארים שני אנשים שונים בתכלית. חז"ל לא התרשמו מכך וקבעו: "זרובבל שנזרע בבבל ומה שמו, נחמיה בן חכליה" (בבלי, סנהדרין ל"ח ע"א). דהיינו, משני אישים שונים לגמרי, עשו חכמי התלמוד אדם אחד. לראיה כי מדובר בטעות, ניתן לצטט את ר' יעקב עמדין,[116] אשר התייחס למאמר חז"ל וטען כי מדובר ב"דבר תמוה שהרי הוא נגד פשט הכתובים המבוארים בספרים של עזרא ונחמיה".
  93. חז"ל קבעו חוק ברזל מקראי, לפיו "כל מי שנאמר בו: לך לשלום, הלך וחזר. וכל מי שכתוב בו: בשלום, הלך ולא חזר" (שמות רבה, פרשת שמות ה').[117] אך הנה 3 דוגמאות הפוכות לכך מהתנ"ך: א- בבראשית כ"ח 20-21 נודר יעקב "נֶדֶר לֵאמֹר אִם־יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן־לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל־בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים". לאחר מכן מסופר כי הוא אכן שב בשלום (ל"ג 18-20);  ב- לפני שיצא יפתח למלחמה בבני עמון, הוא נדר כי "הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה" (שופטים י"א 31). בפסוק 34 נאמר כי שב יפתח הביתה בשלום לאחר שהכניע את אויביו; ג- בספר שמואל א' כ"ט 7 קורא אכיש מלך גת לדוד ואומר לו: "וְעַתָּה שׁוּב וְלֵךְ בְּשָׁלוֹם וְלֹא־תַעֲשֶׂה רָע, בְּעֵינֵי סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים". לאחר מכן מסופר כי דוד אכן שב בשלום, הביס את אויביו ושִחרר את השבויים (כ"ט 11 – ל' 19).
  94. סדר הבריאה, כפי שמתואר בבראשית א', מובן למדי: דגת הים נבראה ביום החמישי (פס' 20-22) ובני האדם ביום השישי (פס' 27). מהפרק עולה באופן ברור כי קיימת הבחנה מהותית בין הדגים לבין בני האדם ומדובר בשני סוגי בריאה שונים לגמרי. ר' יהודה לא התרשם מכך וקבע כי בים קיימים יצורים אשר חציים צורת אדם וחציים צורת דג (בבלי, בכורות ח' ע"א). בפירושו לקטע, מכנה אותם רש"י בשם "סירנות",[118] קרי: בתולות ים. למקרה שתהיתם, ההלכה בעניין זה קובעת כי בת הים אינה כשרה למאכל![119]
  95. במזמור קי"ט 126 נאמר: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". הפרק כולו מהווה שיר הלל ושבח ולמצוות התורה ולקיומן ולכן, מההקשר מובן כי כוונת הפסוק איננה אלא לכך שבמקום לעשות כמצוות ה', בחרנו כעם להפר אותן. התלמוד סטה לחלוטין מפירושו הברור של הפסוק וקבע: "כי על פי הדברים האלה, לומר לך דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב ושבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה… "עת לעשות לה' הפרו תורתך, אמרי: מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל" (בבלי, תמורה י"ד ע"ב).[120] הבנתם? על-מנת שלא תישכח התורה, מוטב לעקור אותה! [121] במילים אחרות, חז"ל מוכנים היו להרחיק עד למחוזות האבסורד ובלבד שיצדיקו את קיומה של התושב"ע ואת העלתה על הכתב.
  96. בספר יהושע ה' 4-5 כתוב: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל־הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם. כִּי־מֻלִים הָיוּ כָּל־הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל־הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא־מָלוּ". כלומר: הכתוב מדגיש כי כל הזכרים שיצאו ממצרים נימולו. בניגוד לכך, טענו חז"ל כי "לא בִקשו ישראל למול במצרים, אלא כלם בטלו המילה במצרים, חוץ משבטו של לוי" (שמות רבה, פרשת בא י"ט). דהיינו, בתנ"ך נאמר "כִּי־מֻלִים הָיוּ כָּל־הָעָם הַיֹּצְאִים" ממצרים; חז"ל החליטו כי רק שבט לוי נימול.
  97. בנחמיה ח' 15 נאמר: "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי־זַיִת וַעֲלֵי־עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". מהכתוב לעיל נמצא כי הדס אינו עץ עבות![122] והנה, למרות שהפסוק מונה סוגי עצים שונים ומבדיל בין הדס לעץ עבות, טענו חז"ל: "היינו הדס היינו עץ עבות" (בבלי, סוכה י"ב ע"א). כלומר: לפי התלמוד, הדס ועץ עבות הם היינו הך.[123]
  98. לאחר שהושלמה כל מלאכת הבריאה, כתוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א' 31). ר' נחמן בר שמואל לא התרשם מהקשרו של הפסוק וקבע: "הנה טוב מאד – זה יצר טוב. והנה טוב מאד – זה יצר רע" (בראשית רבה, פרשת בראשית ט'). בדומה לכך, על סמך הפסוק: "וייצר ה' אלהים את האדם…" (ברא' ב' 7), החליטו חז"ל כי "שני יצרים ברא הקב"ה: אחד יצר טוב ואחד יצר רע" (בבלי, ברכות ס"א ע"א). קביעות אלה תמוהות ביותר בהתחשב בכך שהמושג 'יצר טוב' אינו מופיע במקרא ולו גם ברמז![124]
  99. בשמות י"ט 25 – כ' 4 כתוב במפורש כי משה ירד אל העם והודיע להם, בשם ה', "אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה־לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנָיַ. לֹא תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל וְכָל־תְּמוּנָה…". בפרק ל"ב מתואר כיצד הפרו בני ישראל את האיסור על עבודה זרה כאשר השתחוו לעגל הזהב (פס' 4-8). במדרש שמות רבה (פרשת כי תישא) מתואר כיצד מתפלפל משה עם ה' וטוען בפניו כי עשרת הדברות התייחסו למשה בלבד ולא לעם כולו כיוון שהן נאמרו בלשון יחיד ולא בלשון רבים. לכן, לפי המדרש, אין אלהים יכול לבוא בטענות לעם, אלא לעצמו. חשוב לציין כי בטיעון של המדרש ישנן אפוא שתי בעיות כבדות משקל: א) התורה בפירוש מציינת כי משה ירד אל העם ופנה אליהם עם עשרת הדברות (י"ט 25); ב) אין שום היגיון בטיעון שאומר כי מפני שעשרת הדיברות נאמרו בלשון יחיד, הן אינן מחייבות את הכלל. ראשית, מרבית המצוות בתורה נאמרו בלשון זכר למרות שהן פונות לכלל ישראל; שנית, מרבית המצוות (ובכללן עשרת הדברות) נאמרו בלשון זכר-יחיד למרות שהן פונות לגברים ולנשים כאחד.
  100. בספר חבקוק ג' 6 כתוב: "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ". המילה "הליכות", כוונתה 'דרכים' ומשמעות הביטוי "הליכות עולם לו" איננו אלא 'דרכי פעולה נצחיות'. ברם על סמך פסוק זה, הסיקו חז"ל כי "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר (חבקוק ג): הליכות עולם לו. אל תקרי הליכות אלא הלכות" (בבלי, נידה ע"ג ע"א). כך הוסיפו חכמי התלמוד חטא על פשע: מחד גיסא, הם העזו לשנות את הכתוב בתנ"ך על פי מאווייהם; מאידך, הם בדו הבטחה שאינה מן המקרא, לפיה כל השונה הלכות בכל יום, ינחל את העולם הבא.
  101. על-אודות הקשר בין מרדכי לאסתר, כתוב: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת-הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת-דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת-תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת" (אסתר ב' 7). על-אף תיאור היחסים הברור בין השניים, קבעו חז"ל בגסות רוח כי אסתר קיימה יחסיי אישות עם בן-דודה: "היתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי" (בבלי, מגילה י"ג ע"ב).
  102. במגילת אסתר ט' 20-22 נאמר: "וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל־מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם־חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל־שָׁנָה וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר־נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים". תוך התעלמות מהמנהג המתואר לעיל, קבעו חז"ל מצוה חדשה אשר אינה מופיעה בתנ"ך: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (בבלי, מגילה ז' ע"ב). במילים אחרות, למרות שהמקרא מדבר מאופן מפורש על עשייה וולונטרית של מִשתה ושמחה, באו חז"ל וציוו כי חובה להשתכר בפורים עד אובדן חושים טוטאלי.
  103. על-אף האזהרה הברורה שלא להוסיף מצוות לתורה (דברים ד' 2, י"ג 1), קובעת ההלכה הרבנית כי "כל הטמאים – בין אדם, בין כלים, בין שנטמאו בטומאה חמורה של תורה, בין שנטמאו בטמאות של דבריהם – אין להן טהרה, אלא בטבילה במים הנקווים בקרקע" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מקוות פרק א'). אך בניגוד מוחלט להלכה, תורת משה מלאה בדוגמאות לטמאים המטוהרים שלא על-ידי טבילה במקווה; למשל: אישה מטוהרת מטומאת נידתה באמצעות הבאת עולה לכהן המכפר עליה (ויקרא י"ב 1-8, ט"ו 19-33); המצורע מטוהר מטומאתו על-ידי כפרת העולה בידי הכהן (ויקרא י"ד 19-20); ביום כיפור, מטהר הכהן את כל ישראל מטומאתם באמצעות דם הכפרה של קרבן החטאת (ויקרא ט"ז 16-30).
  104. ההלכה הרבנית קבעה, יש מאין, כי התורה מצווה לעשות הבדלה: "מִצות עשה מן התורה, לקדש יום השבת בדברים… וצריך לזוכרהו בכניסתו, וביציאתו; בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת פרק כ"ט). אולם בתורת משה אין זכר לקיומה של מצוות ההבדלה. בחינת המקומות בחומש, בהם מופיעה מצוות שמירת השבת, חושפת כי אין כל אזכור למצוות הבדלה במוצאי השבת (ראו למשל: בראשית ב' 2-3; שמות כ' 8-11, ל"א 13-17, ל"ה 2-3; ויקרא י"ט 3, 30, כ"ג 3; במדבר כ"ח 9, ט"ו 32-36; דברים ה' 12-15). וכך, למרות האזהרה שלא להוסיף מצוות לתורה (דברים ד' 2, י"ג 1), הוסיפו הרבנים מצווה שלא היתה ולא נבראה.
  105. בדברים י"ז נאמר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ… "וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ מְאֹד" (פס' 15, 17). למרות הציווי המפורש לא להרבות נשים, פרשו זאת הרבנים שלא ירבה מעל שמונה עשרה! ר' יהודה אף בחר להתחכם וקבע: "מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו" (בבלי, סנהדרין כ"א ע"א). במילים אחרות, התורה אוסרת על המלך להרבות נשים; חז"ל קובעים כי הכוונה היא להסתפק "רק" ב- 18 ור' יהודה מתיר להרבות אף מעבר לכך ובלבד שלא תהיינה מסירות את ליבו של המלך.
  106. בדברים ח' 10 נאמר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ עַל־הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ". בתנ"ך, המונח "שָׂבָעְתָּ" (על צורותיו השונות) מתאר את תחושת הסיפוק הבאה בעִקבות האכילה או השתייה (למשל: עמוס ד' 8; תהל' כ"ב 27). עם-זאת, החליטו חז"ל להמציא את העִברית המִקראית מחדש וקבעו: "ואכלת – זו אכילה; ושבעת – זו שְתִיה" (בבלי, פסחים מ"ט ע"ב).
  107. חז"ל קבעו כי בכל מקום בתורה בו נעשה השימוש בביטוי "צו", הכוונה היא כי בגין הציווי יהיה "חסרון כיס", דהיינו: צריך יהיה להוציא כסף ולהפסידו (מדרש פסיקתא זוטרא, פרשת צו). אולם כפי שהעיר בצדק הרב דוד סתיו, קביעה זו אינה נכונה, שהרי בויקרא ו' 2 למשל, נאמר: "צַו אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה…"; ובמקרה זה אין חסרון כיס, "שהרי הכהנים לא מפסידים מאומה מרכושם בהקרבת קורבן העולה".
  108. הילל הזקן הגיע למסקנה כי "אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה" (בבלי, סנהדרין צ"ט ע"א). רוצה לומר: המשיח לא יבוא כיוון שהנבואות לגביו כבר התקיימו בימי חזקיה והגואל בושש לבוא. למרות שעל הילל נאמר כי דבריו אינם אלא בחזקת "דברי אלהים חיים" וההלכה תמיד לצִדו, הוא שגה בחישוביו! למרבה הפלא, התלמוד עצמו אינו נמנע מלהעמיד את הילל על טעותו: "[ימחול לו אדונו, ה'] לר' הילל, שאמר דברים שאין בהם ממש! שהרי חזקיה [מתי היה] – בבית ראשון, ואילו זכריה [מתנבא] בבית שני… "הרי שדורות לאחר חזקיה יש נבואה לא רק לגאולה אלא לביאת המשיח".
  109. על-אף שהתורה אוסרת מכל וכל לקיחת ריבית ונשך כאשר מלווים כספים לישראל (שמות כ"ב 24; ויקרא כ"ה 37; דברים כ"ג 20), באו חז"ל והתירו הלוואה בריבית במספר מקרים, כמו למשל: "תלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה בריבית"; או: "מותר לו לאדם להלוות בניו ובני ביתו בריבית כדי להטעימן טעם ריבית" (בבלי, בבא מציעא ע"ה ע"א).
  110. בדברים כ"ה 4 נאמר באופן שאינו משתמע לשני פנים: "לֹא־תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ". כלומר: אין להגביל את השור מאכילה בזמן שהוא דש את החיטים. על אפה וחמתה של התורה, התחכמו חז"ל וקבעו כי מותר לחסום את פיו מאכילה אם הוא דש בשתי רגליו בלבד (בבלי, בבא מציעא צ"א ע"ב).
  111. בבראשית ח' 6-7 כתוב: "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת־חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְשַׁלַּח אֶת־הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד־יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ". מהתיאור הפשוט הזה לא התביישו חז"ל לעשות חוכא ואטלולא על חשבונו של נוח; לפי ילקוט שמעוני (בראשית ח', סימן נ"ח) האשים העורב את נוח כי שלח אותו מן התיבה רק על-מנת שיוכל לבצע את זממו באשתו העורבת. ייתכן וחשדנותו של העורב היתה מוצדקת, שכן בתלמוד (סנהדרין ק"ח ע"ב) ובפרשנות רש"י (על בראשית ח' 7) נרמז כי נוח אכן התאווה לשמש את אשת העורב.
  112. בתלמוד נאמר כי "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור" לארץ ישראל לאחר הגלות. עמדה זו סותרת את דעת המקרא, לפיה עתיד ה' לקבץ את "כל משפחות ישראל" ולהשיבם לארץ (ירמיהו כ"ט 1, 14; ל"א 1, 8).  מדרש "שוחר טוב" (על מזמור קמ"ז) הודה בטעותם של חז"ל כאשר טען: "'נדחי ישראל יכנס', אלו עשרת השבטים".
  113. בבראשית ל"ח 6-10 כתוב: "וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר. וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם־בָּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן־זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם־אֹתוֹ". דמיונם הפרוע והגס של חז"ל הביא אותם לקבוע, על סמך פסוקים אלו, כי "ער ואונן שִמשו שלא כדרכן" (בבלי, יבמות ל"ד ע"ב). במילים אחרות, ער ואונן קיימו עם תמר מין אנאלי. לא זו בלבד שפרשנותו של התלמוד מעוותת את הכתוב באופן בוטה, היא אף סותרת את הפשט, כפי שהבינו רש"י: "רע בעיני ה' – כרעתו של אונן, משחית זרעו… "ושחת ארצה – דש מבפנים וזורה מבחוץ".
  114. בבראשית ל"ד 1-2 נאמר: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת־לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". בהסתמך על תיאור זה קבע ר' שמואל בר נחמני בעזות מצח כי דינה "גָּרְמָה לְעַצְמָהּ שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר" (קהלת רבה, פרשה י'). הגדיל לעשות בעל מדרש אגדה (פרשת וישלח), כאשר טען ללא בושה וללא סימוכין מהמקרא: "כשם שהיתה לאה יצאנית… כך היתה דינה יצאנית" (דהיינו, פרוצה). התורה מלמדת כי אחיה של דינה האשימו את התוקף וסגרו איתו חשבון (ברא' ל"ד 7, 25-31); מנגד, בחרו חז"ל להטיל אפוא את האחריות למעשה ואת האשמה דווקא על הנאנסת.
  115. בדברים י"ח 9 נאמר: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא־תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם". בהמשך מפורטים כמה מנהגים מתועבים שאִפיינו את עמי הארץ ואחד מהם הוא תִקשור עם המתים, שנאמר: "לֹא־יִמָּצֵא בְךָ… דֹרֵשׁ אֶל־הַמֵּתִים" (פס' 10). חומרת הציווי שלא לדרוש אל המתים, לא עשתה רושם על חוגים רחבים בקרב היהדות הרבנית. כך למשל, לפי מחבר ספר הזוהר  האיסור לדרוש אל המתים מכוון רק לגויים בעוד שלישראל מותר, בתנאי שהולכים הם אצל מתיהם בתשובה ותענית וכוונתם שנשמות המתים תתפללנה עליהם; במסכת שמחות  פרק ח' נאמר: "יוצאים לבית הקברות ופוקדין על המתים עד שלשים ימים ואין חוששים משום דרכי האמורי"; בתלמוד עלתה השאלה: "למה יוצאין לבית הקברות?"; אחת התשובות היתה: "כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים" (בבלי, תענית ט"ז ע"א); ב"קיצור שולחן ערוך"  נמצא העידוד לסור לבית הקברות, מיד לאחר התפילה בבית הכנסת, על-מנת להשתטח על קברי הצדיקים ולהרבות ב"תחנונים לעורר את הצדיקים הקדושים… שימליצו טוב בעדנו ביום הדין".
  116. בירמיהו י' 2, מדבר הנביא בשם ה' ומזהיר את בית ישראל: "אֶל־דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל־תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל־תֵּחָתּוּ כִּי־יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה". במל"ב כ"ג 5 מתואר כיצד טיהר המלך יאשיהו את בית המקדש משלל מרעין-בישין וביניהם "אֶת־הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם". על-אף ההזהרה הברורה להימנע מעכו"ם ומלימוד האסטרולוגיה, רווחה האמונה במזל בקרב רבים מחז"ל, כגון: ר' יהושע בן לוי, ר' אפס, ר' מאיר, ר' יאשיה, ר' שמעון ור' יוסף.  תנו דעתכם לחלק מהדברים שהיו כתובים "על פנקסו של ר' יהושע בן לוי: מי [שנולד] באחד בשבת, יהא אדם כלו טוב או כלו רע… בשני בשבת, יהא אדם רגזן… בשלישי בשבת… "לא מזל יום גורם, אלא מזל שעה גורם… "מזל מחכים, מזל מעשיר – ויש מזל לישראל" (בבלי, שבת קנ"ו ע"א).  גם רבא  לא טמן ידו בצלחת ואמר: "חיי, בני ומזוני – לא בזכות האדם תלוי הדבר, אלא במזל תלוי הדבר".
  117. בתלמוד נאמר כי לְחיות כגון: זאב וחתול יש ארס אשר אותו הן מטילות מציפורניהן (בבלי, חולין נ"ב ע"ב-נ"ג ע"א). ב"ספר הכוזרי",  מסביר ר' יהודה הלוי כי הואיל וחז"ל לא היו חוקרי טבע וברור כי לא בדו את המידע הזה מליבם, מובן מאליו כי הם קיבלו זאת מסיני (מאמר רביעי, ל"א); ב"משנה תורה" מאשרר הרמב"ם כי טענות אלו "כולן הלכה למשה מסיניי" (הלכות שחיטה, פרק ה'). יש בעיה קטנה בתאוריה הזו: אין בתורה ובתנ"ך כולו ולו גם אסמכתה או רמז לכך כי לחיות לעיל ארס היוצא מציפורניהן ויתרה מכך, ידוע כי מבחינה זואולוגית אין לכך ביסוס. ר' אליהו דסלר  נדרש לעניין זה בחיבורו "מכתב מאליו" והודה בטעות של חז"ל, אך העיר כי אין לשנות הלכה גם אם נתבטל טעמה (כרך ד', עמ' 355).
  118. שמה של ערפה, כלתה של נעמי, מופיע בתנ"ך פעמיים בלבד: "וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים… "וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ" (רות א' 4, 14). בהתבסס על תיאור קצר זה, הרשו לעצמם חז"ל לתת דרור לדמיונם הפרוע וקבעו בגסות בלתי נתפסת כי שמה של ערפה ניתן לה מפני שקיימה יחסי מין כאשר עורפה מול פני הגבר: "שהכל עורפין אותה מאחריה"; ומשום "שהכל דשין אותה" (בבלי, סוטה מ"ב ע"ב). ר' יצחק לא הסתפק בכך והוסיף מלוא חופנים של גסות רוח מִשלו: "כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה, נתערבו בה ערוות גוים של מאה בני אדם" (מדרש רות רבה, פרשה ב').
  119. חז"ל קבעו: "העוסקין במקרא – מִדה ואינה מִדה; במשנה – מִדה ונוטלין עליה שכר; גמרא – אין לך מִדה גדולה מזו" (בבלי, בבא מציעא ל"ג ע"א). דהיינו, לדידם של הרבנים העיסוק בתנ"ך שווה למשחק סכום אפס, כלומר: אין שכר לעוסקים בו! אך המקרא מלא בדוגמאות המלמדות כי איפכא מסתברא, למשל: ביהושע א' 8 מובטח למי שיהגה בתורה וישמור את מצוותיה, "כִּי־אָז תַּצְלִיחַ אֶת־דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל"; במזמור א' 2-3 נאמר לאיש אשר יהגה בתורת ה' כי הוא יהיה "כְּעֵץ שָׁתוּל עַל־פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא־יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ"; במזמור י"ט 8-9 מתואר שכרה של תורת ה' באותיות קידוש לבנה: התורה משיבת נפש, מחכימת פתי ומשמחת לב. אם-כן, בעוד התנ"ך שופע דוגמאות לכך שיש שכר לעוסקים במקרא; החליטו חכמי התלמוד כי ההפך הוא הנכון.
  120. לאחר בריאת האיש והאישה נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד…" (בראשית א' 31). גם לאור בראשית ב' 18-24 ברור כי האישה נחשבת לדבר טוב. במשלי י"ח 22 כתוב: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'". ברם למרות קטעים אלו, אשר מעלים את קרנה של האישה ומתארים אותה כברכה, חז"ל חייבו כל גבר יהודי לומר פעם ביום: "ברוך אתה ה'… שלא עשני אישה" (סידור התפילה, ברכות הבוקר). מסביר ר' אברהם סבע: "שלא עשני אִשה, שהאשה סימן קללה" ("צרור המור", בראשית פרשת ויצא).
  121. בשמות כ"א 5-6 נאמר: "וְאִם־אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת־אֲדֹנִי אֶת־אִשְׁתִּי וְאֶת־בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל־הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל־הַדֶּלֶת אוֹ אֶל־הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת־אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם". חז"ל סתרו את הפשט ופסקו: "בדלת אתה נותן, אבל אי אתה נותן במזוזה" (מכליתא דרבי ישמעאל, משפטים, פרשה ב'). במילים אחרות, התורה אומרת: בדלת או במזוזה; התושב"ע מתריסה וקובעת: רק בדלת ולא במזוזה.
  122. בדברים כ"ה 3 מתואר באופן מדויק מִנְיָן המכות אשר בהן מחויב אדם אשר נמצא אשם בדין: "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן־יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל־אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ". למרות שהתורה מדגישה כי אין לגרוע ממצוות משה (דברים ד' 2, י"ג 1), קבעו חז"ל על דעת עצמם: "כמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת" (משנה, מסכת מכות ג'). דהיינו, התורה מצווה: 40 מכות; התושב"ע קובעת: 39.
  123. בויקרא י"א 3 נאמר באופן ברור וחד: "כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" (העיקרון חוזר על עצמו בדברים י"ד 4-6). מכאן נובע כי החמור והכלב אינם כשרים לאכילה, כפי שמודים גם חז"ל (בבלי, בבא בתרא ט"ז ע"א; בבא קמא פ"ג ע"א ). אך למרות שהחמור והכלב טמאים, נקבע בתלמוד כי "מי שאחזו ירקון [צהבת], מאכילין אותו בשר חמור; מי שנשכו כלב שוטה, מאכילין אותו מחצר כבד שלו" (יומא פ"ד ע"א).
  124. בתלמוד נקבע: "לא יהלך אדם אחורי אישה בדרך ואפילו אשתו נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין. וכל העובר אחורי אִשה בנהר אין לו חלק לעולם" (בבלי, ברכות ס"א ע"א). ב"אבות דרבי נתן" (פרק שני) נאמר: "לא ילך אדם אחר האישה בשוק".  לפי חז"ל, אסור אפוא לאדם ללכת אחרי אִשתו, קל וחומר אחורי אשת חברו. אולם קביעות אלה משונות משני טעמים: א- אין בתורת משה כל רמז למצווה, תוראה או הלכה מסוג זה; ב- המקרא מספק דוגמאות לאנשים שהלכו אחרי נשותיהם ולא ספגו גנאי וביקורת בשל כך: שופטים י"ג 11: "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ…"; שופטים י"ט 1-3: "…וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר־אֶפְרַיִם וַיִּקַּח־לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל־בֵּית אָבִיהָ… וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל־לִבָּהּ לַהֲשִׁיבוֹ (לַהֲשִׁיבָהּ)…"; שמ"ב ג' 14-16: "וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל־אִישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת־אִשְׁתִּי אֶת־מִיכַל… וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד־בַּחֻרִים…"; מל"ב ד' 29-30: "וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ… וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי־ה' וְחֵי־נַפְשְׁךָ אִם־אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ".
  125. חז"ל קבעו עיקרון מקראי אשר לפיו: "הרשעים קודמין לשְמן: נבל שמו, גלית שמו, שבע בן בכרי שמו; אבל הצדיקים שְמן קודמן: ושמו אלקנה, ושמו ישי, ושמו בעז…" (אסתר רבה ו'). במילים אחרות, אם שם הדמות קודם למילה "שמו" – מדובר ברשע; אם המילה "שמו" קודמת לדמות – מדובר בצדיק. אולם התנ"ך מראה כי אין זה כך תמיד: הביטוי "ושמו" מופיע לפני "חירה" (בראשית ל"ח 1), "שוע" (ל"ח 2), "מיכיהו" (שופטים י"ז 1), "שאול" (שמ"א ט' 2), "שמעי בן-גרא" (שמ"ב ט"ז 5) – ואין לנו כל אינדיקציה מקראית לכך שהם היו צדיקים. לגבי שמעי בן-גרא, אף נאמר במפורש כי קילל וסקל את דוד באבנים (שמ"ב ט"ז 5-6) וחז"ל בעצמם תיארוהו כרשע (מדרש תהילים י"ח). כאמור, חז"ל קבעו כי אם הביטוי "שמו" מופיע לאחר שם הדמות, מדובר ברשע. אך התנ"ך מעיד כי גם זה אינו בהכרח נכון: "יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ" (מל"א י"ג 2), "אִיּוֹב שְׁמוֹ" (איוב א' 1) – אין כל סימוכין לכך שהם היו רשעים; אדרבא, המקרא מתאר באופן חיובי ביותר את יאשיהו (מל"ב כ"ג 24-25) ואת אִיוב (יחזקאל י"ד 14-20, איוב א' 1-8).
  126. על-פי ההלכה הרבנית חייב כל אדם להביא לעולם לפחות שני ילדים – זכר ונקבה (בבלי, יבמות ס"א ע"ב). במילים אחרות, חז"ל קבעו כי מי שאין לו לכל הפחות בן ובת, לא יצא ידי חובה ולא קִיים מצוות פרו ורבו. אולם קביעה זו אינה מתיישבת עם דעת המקרא, שם ישנן דוגמאות לאישים אשר ילדו בנים בלבד: נוח הוליד שלושה בנים (בראשית ה' 32); לתרח נולדו שלושה בנים בלבד (י"א 25); יצחק הוליד שני בנים – יעקב ועשיו (כ"ה 25-26); ליוסף נולדו שני בנים – מנשה ואפרים (פרק מ"א 51-52); משה הוליד שני בנים – גרשם ואליעזר (שמות ב' 22, י"ח 4); לאהרון הכהן נולדו רק בנים (פרק ו' 23); עלי הכוהן הוליד שני בנים בלבד וכך גם שמואל הנביא (שמ"א ב' 34, ח' 2); לבעז ורות נולד ילד אחד – עובד (רות ד' 13-21). מיותר לציין כי בשום מקום בתנ"ך אין מוזכרת המצווה להביא לכל הפחות בן ובת; ויתרה מכך, אין כל גושפנקא מקראית לכך שאחת מהדמויות לעיל נעשנה וננזפה על כך שלא הולידה בנות. כל זאת לומר כי ההלכה הרבנית במקרה זה מהווה דוגמא נכוחה להוספת מצווה אשר אינה מן התורה.
  127. לפי שמות ז' 17 – י"א 1-5 ברור כי ה' הביא על מצרים 10 מכות (השוו גם עם תהילים ע"ח 44-51, ק"ה 28-36). ר' אליעזר לא התרשם מהמובן מאליו וספר לא פחות מ- 40 מכות! הגדיל לעשות ר' עקיבא כאשר קבע על דעת יחיד כי יש לומר: "במצרים לקו 50 מכות" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק י"ד). צמד הרבנים לעיל נתפס בקלקלתו לא רק מצד המקרא, אלא משתי חזיתות נוספות: א- במשנה (מסכת אבות פרק ה') נאמר: "עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים"; ב- גם בהגדה של פסח כתוב: "אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּות שֶׁהֵבִיא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים…".
  128. חכמי התלמוד (בבלי, סנהדרין י"ח ע"א) קבעו כי בעוד ש"כהן גדול דן ודנין אותו… המלך לא דן ולא דנין אותו". כלומר: בניגוד לכוהן, אסור למלך לשפוט בעצמו ואין שופטים אותו. אולם התנ"ך מראה את ההפך הגמור: בשמ"א ח' 5 דורשים זקני ישראל משמואל הנביא: "שִׂימָה־לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל־הַגּוֹיִם"; בשמ"ב ח' 15 נאמר: "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל־עַמּוֹ".  דהיינו, דוד היה מלך ושופט בעת ובעונה אחת; כאשר ביקש אבשלום למלוך תחת אביו, הוא הבין כי אחד מתפקידי המלך הוא לשפוט (שמ"ב 2-6). כשהחל שלמה למלוך הוא ביקש מה': "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת־עַמְּךָ"; ומייד לאחר מכן נאמר: "וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה" (מל"א ג' 9-10). בהמשך אף מוצגת דוגמא למשפטו של המלך את שתי הנשים הזונות ולסיכום הפרק נכתב: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי־חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" (פס' 28). לסיכום, חז"ל קובעים כי המלך אינו רשאי לשפוט; המקרא מעיד כי המלכים הבינו שחלק מתפקידם הוא לשפוט וכך הם עשו בפועל.
  129. בשמות ל"ב 7 כתוב: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מההקשר ברור כי המילה "עַמְּךָ" מתייחסת לעם ישראל ולראייה, בפסוק 1 כתוב "וַיַּרְא הָעָם"; בהמשך הפרק נאמר כי כאשר נקראו שבט לוי לבוא חשבון עם האשמים במעשה העגל, הם הרגו "אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ" (פס' 27). רש"י לא התרשם מכך ובפרשנותו לפסוק 7 קבע: "שחת העם לא נאמר, אלא עמך; ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו". דהיינו, בניגוד לפשט העולה מהפרק כולו, קבע רש"י כי האשמים בחטא העגל אינם עם ישראל אלא הגרים שהיו חלק מהערב הרב שיצא ממצרים.
  130. ר' שמעון בר יוחאי קבע: "אתם קרויין אדם ואין <עובדי כוכבים> {גוים} קרויין אדם" (בבלי, בבא מציעא קי"ד ע"ב). דהיינו, בניגוד לישראל, אין הגויים מגיעים למעמד של אדם ואין הם ראויים להיקרא כך. האמירה הלַקונית הזו נשמעת מוזרה ביותר בעיקר מפני שבתנ"ך אלהים בכבודו ובעצמו קרא ללא-יהודים בכינוי "אדם": אדם וחוה נקראו "אדם" (בראשית ה' 2); ה' כינה את הגויים באופן כללי בביטוי "אדם", הן לפני המבול והן אחריו (בראשית ו' – ט'); המקרא מתייחס לַמצרִים כאל "אדם" (שמות ח' 13-14). בקיצור, חז"ל קבעו כי הגויים אינם נחשבים "אדם" ועל-כן אינם קרויים כך; לעומת זאת, המקרא (ואלהים בעצמו) מכנה את הגויים "אדם" במקומות רבים.
  131. ללא כל אסמכתא מהתנ"ך, החליטו חז"ל כי נבוכדנאצר זמם לעשות בצדקיהו המלך משכב זכר; ובהסתמך על פסוק שאינו קשור לכך כלל (מחבקוק ב' 16), קבעו הרבנים כי כאשר ביקש נבוכדנאצר לבעול את צדקיהו, התארכה עורלתו בשלוש מאות אמה (בבלי, שבת קמ"ט ע"ב).
  132. בשופטים י"ג 24 נאמר: "וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה'". ר' יהודה לא הצליח לגבור על ייצרו ובהסתמך על פסוק זה, קבע בגסות: "שברכו באמתו אמתו כבני אדם וזרעו כנחל שוטף" (בבלי, סוטה י' ע"א). במילים אחרות: לפי התלמוד, אלהים בירך את שמשון בכך שהעניק לו איבר מין של אדם בוגר בעודנו נער צעיר. בשופטים ט"ז 21 כתוב: "וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסִירִים". על בסיס פסוק זה, קבעו חז"ל כי שמשון "טחן" את נשות ישראל: "כל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו".
  133. בויקרא כ"ג 15 כתוב: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". דהיינו, ספירת העומר חייבת לחול ביום ראשון בשבוע בתוך חג המצות. יהדות ההלכה שינתה את המועד וקבעה כי יש להתחיל את הספירה "ממחרת יום טוב" (רש"י), כלומר: בתאריך ט"ז בניסן. פירוש זה טומן בחובו לפחות שני קשיים: 1- הפשט המקראי מצווה ממחרת "הַשַּׁבָּת" ובכל מקום בתורה בו נאמר "השבת" בה' הידיעה, אין הכוונה אלא ליום השביעי בשבוע; 2- גם הרבנים מודים  כי בניגוד למועדים האחרים בתורה, אין לחג השבועות (טקס הנפת העומר) תאריך קבוע והוא תלוי לגמרי בסיום ספירת העומר.  אך משום שההלכה קבעה כי יש להתחיל את הספירה כל שנה מתאריך ט"ז בניסן, ייפול חג השבועות דרך קבע על התאריך ו' בסיוון! לסיכום, בשל פרשנותם המוטעה של חז"ל לביטוי "ממחרת השבת", נכפה על מי שהולך לפי שיטתם לציין את הנפת העומר בתאריך שגוי; יתרה מכך, על-פי התורה אין לחג השבועות תאריך מפורש והוא נקבע רק עם סיום ספירת העומר; אף על פי כן, סתרו הרבנים את הכתוב בכך שפסקו מועד קבוע לחג וכתוצאה מכך עיקרו לגמרי את הצורך בספירת העומר.
  134. התנ"ך מכנה את בלעם בכמה שמות תואר כמו למשל: "הקוסם" (יהושע י"ג 22), אך בשום אופן אינו מתארו בכינוי "נביא"! חרף זאת, הרשו לעצמם חז"ל להעניק לבלעם פריווילגיה חדשה וקבעו: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה; בְּיִשְׂרָאֵל לֹא קָם, אֲבָל בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם קָם… וְאֵיזֶה נָבִיא הָיָה לָהֶם כְּמשֶׁה? זֶה בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר". (במדבר רבה, פרשת בלק י"ד). בהמשך המדרש חז"ל אף עורכים בין משה לבלעם השוואה אשר בסופה יוצאת ידו של בלעם על העליונה. בכך טעו הרבנים פעמיים: א- הם העניקו לבלעם את התואר "נביא" למרות שהמקרא נמנע מכך; ב- בהשוואה שערכו חז"ל בין משה לבלעם, נראה האחרון כנביא גדול ורוחני יותר.
  135. למרות שהתורה מצווה ומדגישה כי אין להוסיף על מצוות משה (דברים ד' 2, י"ג 1), החליטו חז"ל להתערב ברגעים האינטימיים ביותר בחייו של אדם; בעזות מצח בלתי נתפסת, פסקו הרבנים הלכות חדשות, אשר אין להן רמז בתנ"ך, כמו למשל: כאשר נכנסים לבית הכיסא, "אין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום… אין נפרעין מעומד אלא מיושב… אין מקנחין בימין אלא בשמאל". וכאילו אין די בכך, נכנס רב כהנא לחדר המיטות של רבו, לעניינים שבינו לבינה – כדי ללמוד כיצד יש לקיים את מצוות תשמיש המיטה לפי ההלכה. בשני המקרים, נאמר בפירוש כי מדובר בחלק בלתי נפרד מהתורה (בבלי, ברכות ס"ב ע"א).
  136. בשופטים ד' 4 נאמר: "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת־יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא". מהתיאור לעיל מובן כי דבורה היתה אשתו של אדם בשם לפידות. והנה, על-אף התיאור הפשוט והברור מספר שופטים, קבעו הרבנים – ללא כל סימוכין מהמקרא – כי דבורה היתה נשואה דווקא לברק בן אבינעם (ילקוט שמעוני, שופטים ד', סימן מ"ב).
  137. בבראשית כ"ד 2 כתוב: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל־אֲשֶׁר־לוֹ שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי". לאור פרק ט"ו 2 ופרק כ"ד 34 ברור מעבר לכל ספק כי מדובר בדמשק אליעזר. מחבר ספר הזוהר חשב אחרת וקבע: "זהו שכתוב: ויאמר אברהם אל עבדו, זהו מטטרון" (פרשת חיי שרה קנ"ה-קנ"ז). כלומר: לפי התורה, עבד אברהם הוא דמשק אליעזר; לפי הזוהר, העבד הוא מלאך הברית מטטרון, שאיננו אלא גלגול ושדרוג רבני של האל הפרסי 'מיתרה'.
  138. ברית המילה מופיעה לראשונה בתנ"ך בספר בראשית י"ז, שם אומר ה' לאברהם: "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל־זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן־שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל־זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם… "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת־יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל־יְלִידֵי בֵיתוֹ… …וַיָּמָל אֶת־בְּשַׂר עָרְלָתָם" (פס' 10-12, 23). עם-זאת, ללא כל סימוכין מהמקרא, קבעו חז"ל כי שת, בנו של אדם, נולד מהול – ממש כמו אביו (ילקוט שמעוני, בראשית ה', סימן מ"ב). כלומר: לפי התורה, ישמעאל, אברהם ובני ביתו נימולו ראשונים; לפי הרבנים, אדם ושת נימולו קודם לכן.
  139. בבראשית ה' 23-24 כתוב: "וַיְהִי כָּל־יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים". למרות שמילה "התהלך" מופיעה בתורה בקונוטציה חיובית בלבד, קבעו חז"ל כי חנוך "חנף היה – פעמים צדיק פעמים רשע… ולכן "אינו נכתב בתוך טימוסן [ספרם] של צדיקים, אלא בתוך טימוסן של רשעים" (בראשית רבה, פרשה כ"ה). דהיינו, התורה מאירה את חנוך באור חיובי בלבד; הרבנים טוענים כי חנוך היה צדיק ורשע גם יחד ונכתב בספר הרשעים.
  140. בבראשית מ"ט 33 כתוב: "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת־בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל־הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו". בפרק נ' 5-7 אומר יוסף לפרעה: "אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה־נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת־אָבִי וְאָשׁוּבָה. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת־אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ. וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת־אָבִיו…". מקטעים אלו ברור מעבר לכל ספק כי יעקב מת. רבי יוחנן לא השתכנע מכך וקבע על דעת יחיד: "יעקב אבינו לא מת" (בבלי, תענית ה' ע"ב). מעניין כי כאשר שמע זאת רב נחמן, תמה ושאל: וכי לחינם ספדו, חנטו וקברו את יעקב? תשובתו הלקונית של ר' יוחנן לכך היתה: מקרא אני דורש!
  141. ספר במדבר ט"ז מספר על ניסיון המרד בראשות קרח ועל העונש שבא בעקבותיו. פרק כ"ו 10 מזכיר שוב את עונשם של קרח ועדתו. למרות שהתורה ברורה ביותר בתיאור השותפים לפשע, חז"ל קבעו – ללא כל סימוכין מהתנ"ך – כי במרד של קרח לקחו חלק גם בני גד ובני שמעון (במדבר רבה, פרשת קרח).
  142. בבראשית א'-ב' מתוארת תכונה ייחודית המיוחסת לאלהים לבדו גם ביתר ספרי התנ"ך; היכולת לברוא את העולם ואת כל אשר בו. מעשה הבריאה, המשויך לאלהים, עובר כחוט השני דרך רבים מספרי המקרא, למשל: בשמות ל"א 17; בישעיהו מ"ד 24; ביונה א' 9; בזכריה י"ב 1; בתהילים ק"ד 2, 5; במשלי ג' 19 ;באיוב ל"ח 4;  ובנחמיה ט' 6. קיימות במקרא ראיות נוספות רבות לכך,  אך די בדוגמאות אלו על-מנת לקבוע כי הבריאה בכתבי הקודש מיוחסת לאלהים בלבד ולא לשום דמות זולתו, ככתוב: "הוא צִוָה ונִבראו" (מזמור קמ"ח 5). אף על פי כן, מתאר התלמוד הבבלי (סנהדרין ס"ה ע"ב) כיצד חכם בשם 'רבא' ברא אדם של ממש, אך לא היה בו כוח הדיבור, נֶבֶּךְ; וכמו-כן, רב חנינא ור' אושעיא עסקו ב"ספר יצירה" ובראו עגלה משולשת מדי ערב שבת, ואכלוה בתיאבון. כלומר: לפי התנ"ך, אלהים לבדו ניחן ביכולת לברוא; לפי חז"ל, גם הרבנים מסוגלים לברוא יש מאין!
  143. בבראשית ל"ד 1-2 כתוב: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת־לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". מהתיאור הקצר לעיל, הסיקו חז"ל כי "בת שש שנים היתה דינה כשהולידה את אסנת משכם" (מסכת סופרים י"א ט'; ילקוט שמעוני, בראשית ל"ד קל"ד). כלומר: ללא כל אסמכתא מהמקרא, קבעו הרבנים כי: א- דינה נאנסה כאשר היתה בת שש שנים; ב- אסנת, אשתו של יוסף, היתה בתם של שכם ודינה. כאן סותרים חז"ל את התורה באופן גס, שהרי לפי בראשית מ"א 45, אביה של אסנת היה "פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן" (ולא שכם, כפי שנטען במדרשים).
  144. בבראשית י"ד 18 כתוב: "וּמַלְכִּי־צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן". צירוף המילים 'מלך שלם', פירושו "שמה העתיק של ירושלים". במדרש ילקוט שמעוני, החליטו חז"ל להתחכם וקבעו: "מלך שלם – שנולד מהול" (בראשית י"ד, סימן ע"ד). במילים אחרות, בעוד התורה מזהה את 'שלם' עם שמה של עיר מקראית (ראו בראשית ל"ג 18) מחליט המדרש לסטות לגמרי מהפשט ולפסוק כי מלכי צדק נולד מהול.
  145. בספר במדבר כ"ה כתוב: "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל־אֶחָיו אֶת־הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת־שְׁנֵיהֶם… "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת־הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן־סָלוּא נְשִׂיא בֵית־אָב לַשִּׁמְעֹנִי" (פס' 6-8, 14). מהתיאור הזה הסיקו הרבנים כי "ארבע מאות ועשרים וארבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום, והמתין לו פינחס מבחוץ כדי שיתשש כחו" (ילקוט שמעוני, במדבר כ"ה סימן תשע"ב). אם-כן, לפי התורה, ברגע שראה פנחס כי זמרי קירב את האישה המדינית אל אחיו, הוא לקח את הרומח בידו ודקר אותם; ע"פ גסות ליבם הבלתי נתפסת של חז"ל, הספיק זמרי לבעול את האישה 424 פעמים לפני שנדקר.
  146. בבראשית א' 26-27 כתוב באופן חד וברור: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ… "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". הפרשנים המסורתיים התעלמו מהפשט והחליטו כי האדם נברא בצלם המלאכים (רש"י, רשב"ם, ראב"ע וכו'). במילים אחרות, התורה אומרת מפורשות כי האדם נברא בצלם ובדמות אלהים; הרבנים קבעו, יש מאין, כי האדם נברא בצלם המלאכים. ראיה לטעותם של אותם פרשנים באה מפי שד"ל, שאמר: "נעשה – אין הכוונה שנמלך באחרים, כגון במלאכים, כי אמר בצלמנו, והאדם איננו בצלם המלאכים".
  147. בבראשית ב' כתוב: "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע… "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ…" (פס' 9, 16-17). פרק ג' שב ומדגיש כי מדובר היה בעץ ולא בסוג אחר של צמח (פס' 1-7, 11-12). ר' מאיר (בראשית רבה ט"ו) לא התרשם מדעת המקרא וקבע כי לא היה זה עץ כי-אם חיטה (למרות שהחיטה אינה עץ, אלא דגן); ר' יהודה (בראשית רבה ט"ו) ביקש אף הוא להתחכם וטען כי מדובר דווקא במיץ ענבים (למרות שגם הגפן אינה סוג של עץ). בקיצור, התורה אומרת עץ; חז"ל מתריסים כי אין מדובר בעץ, אלא בחיטה או בגפן. לפיכך, טעו הרבנים פעמיים: א- הם ניסו לקבוע מה מינו של עץ הדעת למרות שאין בתנ"ך כל רמז לסוג העץ; ב- חלקם טענו כי לא מדובר בעץ על-אף שהמקרא מדגיש זאת.
  148. בבראשית ד' 1-2 נאמר: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן… "וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת־אָחִיו אֶת־הָבֶל…". בפרק ד' 25 כתוב: "וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת־אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁת…"; ובפרק ה' 4 כתוב: "וַיִּהְיוּ יְמֵי־אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת". כך אפוא מתוארות כל לידותיה של חוה. חז"ל לא הסתפקו בכך וקבעו, ללא כל ראיות מקראיות, כי בשעה השמינית לבריאת האדם כבר נולדו לחוה תאומים – קין ואחותו (בבלי, סנהדרין ל"ח ע"ב); הגדיל לעשות מדרש בראשית רבה (פרשה כ"ב) כאשר טען כי באותה עת ממש הולידה חוה גם שלישיית תאומים – הבל ושתי אחיותיו: "עלו למיטה שנים, וירדו שבעה: קין ותאומתו, והבל ושתי תאומותיו".
  149. בויקרא כ"א 13-14 מצווה הכוהן הגדול כי "הוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח. אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת־אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם־בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה". בפשטות, אין הכוהן הגדול יכול להינשא אלא לבתולה משבט לוי. בהסתמך על פסוק 13 קבע הרמב"ם כי אסור לכוהן הגדול לשאת נערה בוגרת מעל גיל 12 או קטנה מגיל 12: "מצות עשה על כוהן גדול, שיישא נערה בתולה; ומשתבגור, תיאסר עליו, שנאמר: 'והוא, אישה בבתוליה ייקח' (ויקרא כא,יג) – 'אישה', לא קטנה; 'בבתוליה', לא בוגרת" (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י"ז). מדוע אסרו חז"ל על הכוהן לשאת בתולה בוגרת? תשובה: "והוא אשה בבתוליה יקח, פרט לבוגרת – שכלו לה בתוליה" (דהיינו, מעל גיל 12 מתחילים הבתולים להתכלות וערכה של האישה יורד בהתאמה, בבלי, יבמות נ"ט ע"א). לסיכום, התורה מצווה על הכוהן הגדול לשאת אישה בתולה; חז"ל הוסיפו מצווה שאינה מן התורה וקבעו כי עליו לשאת ילדה בדיוק בת 12, לא פחות ולא יותר.
  150. בבראשית ל"ז 24 נאמר כי הבור אליו הושלך יוסף היה ריק. התלמוד לא קיבל את דעת המקרא וקבע כי הבור לא היה ריק אלא שרץ עקרבים ונחשים (בבלי, שבת כ"ב ע"א). יש לציין כי גם לאחר עיון בפרק ל"ז כולו, אין בנמצא כל אינדיקציה לכך שהיו בבור שרצים.
  151. במשלי כ"ג 31 כתוב: "אַל־תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי־יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים". למעשה, פסוקים 29-32 מהווים תמרור אזהרה חמור מפני הפיתוי והסכנה אשר גלומים ביין. משום מה, החליט התלמוד להפוך לגמרי את הפירוש וקבע: "דכתיב (משלי כג) 'אל תרא יין כי יתאדם', ת"ר: הכל חייבין בארבעה כוסות הללו; אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות" (בבלי, פסחים ק"ח ע"ב). מעניין, לא זו בלבד שחז"ל סטו לחלוטין מפשוטו של מקרא, הם אף גזרו מהפסוק מצווה אשר אינה מן התורה, לפיה חובה (אפילו על ילדים) לשתות 4 כוסות יין בערב פסח.
  152. בספר במדבר ל' 3 כתוב: "אִישׁ כִּי־יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ־הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל־נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". הנודר נדר, מחויב אפוא לנהוג על פי נדרו, כפי שהודה הרב מרדכי אליהו: "הפשט הוא, שמוטלת עליו חובה לקיים את נדרו". התורה מסייגת זאת ע"י 3 מקרים אשר בגינם ניתן להתיר נדרים וחשוב לציין כי כל השלושה נוגעים לנשים בלבד (פס' 4-16).  בתנ"ך קיימות דוגמאות המבליטות את מידת חומרתו של הנדר ומדגישות את החובה לקיימו (כגון: דברים כ"ג 22-23; שופטים י"א 29-39; שמ"א א' 11; וקהלת ה' 3-4). ברם על-אף האיסור התורני בהתרת נדרים, מלבד 3 המקרים יוצאי הדופן, תיקנו חז"ל "נוסח התרת נדרים" דרקוני, המתאים לכל אדם וכולל פדיון כספי שבזכותו מתירים הרבנים את הנדר, באמרם: "הַכּל יִהְיוּ מֻתָּרִים לָךְ, הַכּל מְחוּלִים לָךְ, הַכּל שְׁרוּיִם לָךְ, אֵין כַּאן לא נֶדֶר, וְלא שְׁבוּעָה…";  בתלמוד אף נקבע: "הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל…";  גם "קיצור שולחן ערוך"  מתעלם מהאיסור המקראי ומפרט הלכות להתרת נדרים, על אפה וחמתה של התורה.
  153. התורה מתנגדת ואוסרת מכל וכל את העיסוק בכישוף; בשמות כ"ב 17 נאמר: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" ובדברים י"ח כתוב: "לֹא־יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ־וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף". על-אף יחסה השלילי של התורה לכישוף, חושפים חוקרי התלמוד כי תופעת הכישוף רווחה ופרחה בקרב חז"ל. למעשה, הרבנים עצמם הודו בכך בלי בושה: "אני רואה בגמרא דברים רבים… שהתירו מכלל הנחשים והלחשים ומן המכשפים" (שו"ת הרשב"א, חלק א' סימן תי"ג).  אין תמה אפוא שהתלמוד רווי בדוגמאות של רבנים אשר עשו שימוש בכשפים ונתנו להם גושפנקא (ראו למשל: בבלי, קידושין ל"ט ע"ב; גיטין מ"ה ע"א; סנהדרין ס"ה ע"ב; סנהדרין ס"ז ע"ב; סנהדרין ס"ח ע"א). התלמוד אף מודה כי הרבנים אשר כיהנו בסנהדרין היו "בעלי כשפים" (סנהדרין י"ז ע"א; מנחות ס"ה ע"א). לסיכום, התורה מגנה את המכשפים ואוסרת על העיסוק בכישוף בכל תוקף; ספרות חז"ל מלאה בדוגמאות של רבנים אשר עסקו במאגיה ובכישוף באין מפריע וללא סייג.
  154. בבראשית א' 6-10 נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי־כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל־מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי־כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים". כך מתוארת אפוא בריאת הים; אלהים ברא זאת לבדו ללא שום התערבות של גורם חיצוני לו. ברם בניגוד לכל מה שמלמד התנ"ך, קבעו חז"ל כי כאשר ביקש אלהים לברוא את הים, היה עליו להתעמת תחילה עם אל הים, 'רהב' שמו (בבלי, בבא בתרא ע"ד ע"ב).
  155. בירמיהו ל"ב 40 נאמר: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא־אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם וְאֶת־יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי". מהפסוק עולה באופן ברור כי יראת השמים ניתנת על ידי אלהים. עם-זאת, "אמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (בבלי, ברכות ל"ג ע"ב). דהיינו, בניגוד לכתוב בתנ"ך, לימדו חז"ל כי יראת השמים אינה בידי אלהים אלא בידי האדם.
  156. בדברים י"ג 13-16 מתואר חוק 'עיר נידחת': "כִּי־תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ… יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת־יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים… וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר… הַכֵּה תַכֶּה, אֶת־יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִיא לְפִי־חָרֶב…". בפרק כ"א 18-19 מוסבר חוק 'בן סורר ומורה': "כִּי־יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ… וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל־זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל־שַׁעַר מְקֹמוֹ". על-אף שמצוות אלו כתובות בתורה באופן ברור, שחור על גבי לבן, קבעו חז"ל כי הן לא היו ולא עתידים להיות (בבלי, סנהדרין ע"א ע"א).  פעמיים אזר ר' יונתן אומץ והעמיד את הרבנים על טעותם: א- כאשר העיד כי במו עיניו ראה עיר נידחת: "אמר רבי יונתן: אני ראיתיה וישבתי על תילה"; ב- כאשר כמו-כן העיד בנושא 'בן סורר ומורה': "אני ראיתיו, שהייתי במקום שנידון בו… ואף ישבתי על קברו לאחר שנידון והרגוהו".
  157. בויקרא י"ד 34-37 מפורטים הדינים לגבי בית שנמצא נגוע בצרעת: "כִּי תָבֹאוּ אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן… וּבָא אֲשֶׁר־לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת־הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת־הַנֶּגַע… וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת־הַבָּיִת. וְרָאָה אֶת־הַנֶּגַע…". למרות שהדברים כתובים בתורה באופן מפורש, נקבע בתלמוד: "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות" (בבלי, סנהדרין ע"א ע"א). ראיה לכך שחז"ל טעו והתורה צודקת מתקבלת מר' אליעזר ור' שמעון, אשר העידו ואמרו: "הרי שהיה במציאות בית המנוגע".
  158. בבראשית י"א 27, 29 כתוב: "תֶּרַח הוֹלִיד אֶת־אַבְרָם אֶת־נָחוֹר וְאֶת־הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת־לוֹט… וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת־אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת־נָחוֹר מִלְכָּה בַּת־הָרָן אֲבִי־מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה". בפרק כ' 12 אומר אברהם בנוגע לשרה: "אֲחֹתִי בַת־אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת־אִמִּי וַתְּהִי־לִי לְאִשָּׁה". מהקטעים לעיל מצטיירת התמונה הבאה: א- תרח היה אביהם של אברהם ושל שרה; ב- הרן, אחיו של אברהם ובנו של תרח, היה אביהם של מלכה ושל יסכה; ג- שרה היתה אשתו של אברהם. התלמוד הפך את היוצרות ובסתירה מוחלטת לתורה, קבע: "שרה דכתיב (בראשית יא): אבי מלכה ואבי יסכה. ואמר ר' יצחק: יסכה זו שרה" (בבלי, מגילה י"ד ע"א). במקרה זה, סתרו הרבנים את המקרא שלוש פעמיים: א- כשקבעו כי תרח לא היה אביה של שרה; ב- כשטענו כי שרה היתה יסכה, בתו של הרן; ג- כאשר בכך קבעו למעשה, כי שרה לא היתה אחותו של אברהם מצד תרח אביו.
  159. בספר דניאל ד' מתואר כיצד הושלכו שלושת חבריו של דניאל – שדרך (חנניה), מישך (מישאל) ועבד נגו (עזריה) – אל כבשן האש משום שסירבו להשתחוות לצלם המלך. מהטקסט ברור כי השלושה הושלכו לכבשן בכוח (פס' 15-24) ולא קפצו לשם ביוזמתם, חלילה. אף על פי כן, קבעו חז"ל בעזות מצח בלתי נתפסת, כי השלושה ניסו להתאבד ממש בדומה לשאול המלך (בראשית רבה, נח, פרשה ל"ד; בבלי, פסחים נ"ג ע"ב)!
  160. חז"ל קבעו כי אסור לאדם לעמוד ולהתפלל במקום גבוה, אלא רק במקום נמוך: "אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל… "לא יעמוד אדם, לא על גבי כיסא ולא ע"ג שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך" (בבלי, ברכות י' ע"ב). קביעה זו סותרת את המקרא, שם יש כמה דוגמאות לאנשים שהתפללו במקומות גבוהים ואלהים שמעם, למשל: א- משה עלה להר סיני והתפלל בעד עם ישראל (שמות ל"ב 11-15, 30-35); ב- שמואל התפלל לה' במצפה וברמה (שמ"א ז' 5-9; ח' 4-6); ג- איש האלהים עלה על המזבח בבית אל והתפלל בעד המלך ירבעם (מל"א י"ג 1-6); ד- דניאל נכנס לביתו אשר היה למעלה (אולי בעליית גג) והתפלל לה' (דניאל ו' 11).
  161. לפי המקרא, יהדותו של אדם נקבעת לפי מוצאו של אביו (במדבר א' 2, 16-18, י"ז 18); במילים אחרות, בין אם אמו של הילד יהודייה או לאו, הוא יחשב יהודי כל עוד אביו נמנה על צאצאי בני ישראל. ואמנם, התנ"ך שופע דוגמאות לגברים שנשאו נשים נוכריות וצאצאיהם נחשבו יהודים לכל דבר, כמו למשל: בניו של יעקב מבלהה ומזלפה (בראשית ל' 5-13); בניו של יהודה מהאישה הכנענית (פרק ל"ח 2-5); בניו של יוסף מאסנת (פרק מ"ו 20); בניו של משה מציפורה (שמות י"ח 2-4); בנו של בעז מרות (רות ד' 13). אך בניגוד לדעת המקרא, עיוותו חז"ל את כוונתו של פס' 3 מספר דברים פרק ז', וקבעו כי צאצאיו של גבר הנושא אישה נוכרייה, לא ייחשבו יהודים (בבלי, קידושין ס"ח ע"ב). דהיינו, לפי התנ"ך נקבע המוצא ע"פ האב; לפי ההלכה הרבנית, נקבע המוצא לפי האם.
  162. בשמות כ"ג 17 כתוב: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶל־פְּנֵי הָאָדֹן ה'". בדברים ל"א 10-12 נאמר: "וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל־יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת־פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת־הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל־יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת־הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ…". מקטעים אלו ברור כי המצווה לעלות לבית המקדש במועד האמור לעיל כוללת את התינוקות (הטף). אף על פי כן, קבעו חכמי המשנה כי "הכול חייבין בראייה, חוץ מחירש שוטה וקטן" (מסכת חגיגה א'). דהיינו, התורה כוללת את התינוקות במצווה ("כָּל־זְכוּרְךָ", "כָל־יִשְׂרָאֵל" "וְהַטַּף"); ואילו המשנה מדירה את התינוקות מהמצווה.
  163. איוב מתואר בתנ"ך כאדם צדיק (יחזקאל י"ד 14, 20); כאיש אשר אין כמוהו בכל בארץ, "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (איוב א' 1, 8, ב' 3); כאדם אשר לא חטא בשפתיו (א' 22, ב' 10); כי-אם דיבר נכונה אל אלהים (מ"ב 7). רבא ור' אליעזר לא התרשמו מכך וטענו כי איוב חטא בליבו ואף ביקש "להפוך קערה על פיה", כלומר, לכפור באלהים (בבלי, בבא בתרא ט"ז ע"א).  במילים אחרות, בעוד המקרא הצדיק את איוב; חלק מהרבנים הפלילוהו.
  164. חז"ל טענו כי שרה אימנו היתה בתו של שם (מדרש ילקוט שמעוני לאיוב, פרק ח', סימן תתק"ד). אך קביעה זו אינה נכונה, משני טעמים עיקריים: א- אין בתנ"ך כל אסמכתא לכך; ב- לפי בראשית י"א 10-26, כעשרה דורות מפרידים בין תקופת חייו של נוח לזו של אברהם אבינו (גם חז"ל הודו בכך במסכת אבות ד').  לפי התנ"ך, תקופה של דור אחד נמשכת בין 20 ל- 40 שנה (ראו במדבר ל"ב 13; או מזמור צ"ה 10). אם-כך, בחשבון פשוט ניתן להסיק כי בין שם לאברהם חלפו לכל היותר 400 שנה (10 דורות כפול 40 שנה), או לכל הפחות 200 שנה (10 דורות כפול 20 שנה). יוצא מכך, שאם שרה אכן היתה בתו של שם, כטענת הרבנים, אזי כאשר פגש אותה אברהם היא כבר היתה חייבת להיות לכל הפחות בת 200 שנה. אך אין זה אפשרי כיוון שהתורה קובעת כי טרם נולד יצחק, היתה שרה בת 90 שנה (בראשית י"ז 17); וביום פטירתה, היתה בת "מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים" (כ"ג 1).
  165. במלכים ב', פרק ב' כתוב: "וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת ה' אֶת־אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע מִן־הַגִּלְגָּל… וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב־אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם" (פס' 1, 11). למרות הדברים הברורים, קבעו חז"ל כי "מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום" (בבלי, סוכה ה' ע"א). כלומר: בתנ"ך נאמר במפורש כי אליהו הנביא עלה השמימה; התלמוד קובע כי לא היו דברים מעולם.
  166. בספר איוב כ"ו 7 כתוב: "נֹטֶה צָפוֹן עַל־תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל־בְּלִי־מָה". התקבולת בין שני חלקי הפסוק עורכת השוואה בין הביטוי "תֹּהוּ" לביטוי "בְּלִי־מָה". מכאן ברור כי הפירוש הנכון של "בְּלִי־מָה" חייב להיות 'מאומה', או 'לא כלום'. במילים פשוטות, איוב מתאר את העובדה כי הקב"ה כביכול תלה את כדור הארץ בחלל האוויר, בלי דבר שיחזיקו. חכמי התלמוד טעו והבינו את הביטוי כמילה אחת: "בלימה", כמו מעצור; לכן הם פירשו את הפסוק כך: "תולה ארץ על בלימה… אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה" (בבלי, חולין פ"ט ע"א).  כלומר: בתנ"ך נאמר "בלי-מה" – צירוף שתי מילים נפרדות שכוונתן: לא-כלום; חז"ל לא בחלו מהחלפת הביטוי, במילה אחת בעלת משמעות שונה לחלוטין ("בלימה") ובכך סטו לחלוטין מכוונת המקרא.
  167. בספר יונה ב' כתוב: "וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת־יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת. וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל־ה' אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה… וַיֹּאמֶר יְהוָה לַדָּג וַיָּקֵא אֶת־יוֹנָה אֶל־הַיַּבָּשָׁה" (פס' 1-2, 11). מקטעים אלה ברור כי המילים "הַדָּגָה", "לַדָּג" ו"הַדָּג", מתייחסות לאותו דג גדול אשר בלע את יונה. חז"ל הבינו זאת אחרת לגמרי והחליטו (על סמך פס' 2) כי יונה נבלע על ידי שני דגים שונים, אחד זכר והשני נקבה (אוצר מדרשים, מדרש יונה עמ' 219). כלומר, התנ"ך מדגיש כי מדובר בדג אחד שבלע את יונה; המדרש טוען כי שני דגים נבדלים בלעו את יונה, בזה אחר זה: "אמר לה לדגה: לכי ובולע את הנביא שבמעי הדג. פולטו הדג ובולעו אותו הדגה".
  168. בספר שמואל א' פרק ג' כתוב: "וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר־שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים" (פס' 3). חז"ל לא יכלו לסבול את המחשבה כי שמואל שכב בהיכל אלהים ממש ולכן הרשו לעצמם לסלף את פשוטו של מקרא באופן הבא: "נר אלהים טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב במקומו" (בבלי, קידושין ע"ח ע"ב). בהתייחסו לכך, הודה הרב אמנון בזק כי חז"ל סירסו את הפסוק ויצרו קושי על דרך הפשט.
  169. במדרש שמות רבה (פרשה מ"א) קבעו חז"ל באופן קטיגורי כי כל מקום בתנ"ך "שאתה מוצא ישיבה, אתה מוצא שם תקלה". כלומר, בכל סיפור בו מופיע השורש י.ש.ב., בהכרח ימצא בסופו חטא. המדרש מצא לכך כמה דוגמאות וביניהן: מגדל בבל ("וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם", בראשית י"א 2); מכירת יוסף ("וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל־לֶחֶם", פרק ל"ז 25); העם זונה עם בנות מואב ("וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים", במדבר כ"ה 1). במקרים לעיל אכן מתוארת ישיבה אשר מביאה לתקלה, אולם קביעתם של חז"ל סותרת קטעים רבים במקרא, אשר בהם מתוארת ישיבה ללא חטא או תקלה, כגון: "וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן־שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'" (בראשית י"ג 18); "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח־הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (י"ח 1); "וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים" (נ' 22); "וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל־הַכִּסֵּא עַל־מְזוּזַת הֵיכַל ה'"(שמ"א א' 9); "וַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם־אָכִישׁ בְּגַת" (כ"ז 3). כל זאת לומר, חז"ל קבעו חוק מקראי על-פיו ישיבה גוררת תקלה וחטא; אך כפי שראינו, קביעה זו עומדת בסתירה עם התנ"ך, שהרי הוא מלא דוגמאות לישיבה ללא תקלה באחריתה.
  170. בספר יהושע י' 12-13 כתוב: "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה' בְּיוֹם תֵּת ה' אֶת־הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד־יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו…". הסיבה המפורשת לעצירת גרמי השמים נעוצה ברצון לדחות את החשיכה ולנצל את אור היום על-מנת לנצח בקרב; כך הבינו זאת גם הפרשנים המסורתיים כגודמת "מצודת דוד", שכתב: "שמש בגבעון דום – כי בעת ההיא עמד השמש נוכח גבעון, וחשש פן ישקע בעונתו ולא יוכלו לרדוף אחרי האויב באישון הלילה". אף על פי כן, במדרש "פרקי דרבי אליעזר" (פרק נ"ב), קבעו חז"ל סיבה אחרת לחלוטין: "שבא יהושע ועשה מלחמתן של ישראל, והגיע ערב שבת, וראה בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת…".  כלומר, ללא כל גושפנקא מהתנ"ך, קבע המדרש שני דברים חסרי ביסוס מקראי: א- הקרב התרחש ביום שישי; ב- יהושע בן-נון חשש מחילול שבת ולכן חולל את הנס. אגב, התלמוד הבבלי (עבודה זרה כ"ה ע"א) מדגים את הבלבול ששרר בקרב חז"ל בהתייחס לזמן שעבר עד שקיעתה של השמש (רב אחד טען ל- 12 שעות, שני 24 שעות, רב נוסף 36 שעות ואחר ל- 48 שעות). אך זה לא הכל; מדרש "סדר עולם הבא"  מראה כי הרבנים נחלקו גם לגבי התאריך בו חל הנס: חלקם טוענים ג' בתמוז וחלקם אומרים א' בניסן.
  171. חז"ל קבעו כי "עַד שֶׁלֹּא נוֹלַד נֹחַ עוֹשִׂין מְלָאכָה בִּידֵיהֶם לְכָךְ כְּתִיב וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ. נוֹלָד נֹחַ הִתְקִין לָהֶם מַחֲרֵשׁוֹת וּמַגָּלוֹת וְקַרְדֻּמּוֹת וְכָל כְּלֵי מְלָאכָה" (מדרש תנחומא, בראשית י"א). דהיינו, לדידם של הרבנים, כלי המלאכה הוכנסו לשימוש רק על-ידי נוח, שכן לפני כן עבדו בני האדם רק בידיהם. ברם קביעה זו עומדת בסתירה עם התורה, שהרי טרם הולדת נוח, נאמר: "וְצִלָּה גַם־הִוא יָלְדָה אֶת־תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל־חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית ד' 22). תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל  לתורה, מפרשים את הביטוי "חֹרֵשׁ" כעבודה ("עבידת" בארמית), קרי: כמלאכת נחושת וברזל.  במילים אחרות, התורה מצביעה על כך שמלאכת הכנת כלי הברזל הופיעה לראשונה ע"י צאצאי קין, לפני שנולד נוח; לפי מדרש תנחומא, צצו כלי המלאכה רק לאחר הולדת נוח, למרות שאין לכך ולו גם רמז קט בתורה.
  172. בדברים כ"ד 17 נאמר: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה". פירוש הביטוי "תַחֲבֹל" בהקשר זה הוא משכון, דהיינו: התורה אוסרת ליטול מהאלמנות בגד כמשכון או כשעבוד. המשנה נתנה לציווי זה משנה תוקף והסבירה: "אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה".  אף על פי כן, ביקש ר' שמעון להתחכם וקבע: "עשירה ממשכנין אותה, ענייה אין ממשכנין אותה" (בבלי, בבא מציעא קט"ו ע"א), כלומר: אם האלמנה עשירה, מותר למשכן את בגדיה (בכך סתר ר' שמעון לא רק את התורה, כי אם גם את המשנה). למרות שהמצווה ברורה בהתייחסותה לכל אלמנה שהיא, מצער לגלות כי הרבנים לאורך הדורות חככו בדעתם ולא הכריעו האם יש לנהוג כפי שכתוב בתורה או ע"פ גישתו של ר' שמעון בתושב"ע.
  173. חכמי התלמוד החליטו על דעת עצמם לפטור את הנשים ממצוות אשר הזמן גרמן, כגון: "סוכה ולולב שופר וציצית". כאמור, חז"ל פטרו נשים ממצוות ישיבה בסוכה, ככתוב במשנה: "נשים ועבדים וקטנים, פטורין מן הסוכה".  לפטור המוזר הזה אין שום סימוכין בתנ"ך והוא אף סותר אותו באופן גס; בויקרא כ"ג נאמר במפורש כי המצווה נתונה לכל בני ישראל: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (פס' 34, 42).  גם תיאור מצוות חג הסוכות בספר דברים ט"ז 14 אינו פוטר את הנשים, שנאמר: "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". דוגמא נוספת לכך שהמקרא כלל נשים במצוות הסוכה, באה מספר נחמיה ח', שם כתוב כי כל "הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה… הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים", ישבו בסוכות (פס' 2-3, 17). מדוע אם-כן פטרו הרבנים את הנשים ממצוות שהזמן גרמן? הרב דוד אבודרהם  הסביר: "לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו. ואם היתה מחויבת במצוות עשה שהזמן גרמן, אפשר שבעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו, ואם תעשה מצוות הבורא ותניח מצוותו – אוי לה מבעלה; ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא – אוי לה מיוצרה. לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה".  לאמיתו של דבר, לא הבורא פטר אותה; חז"ל פטרו אותה! ולשם מה? על-מנת שתהיה האישה משועבדת למצוות בעלה ולצרכיו בלבד.
  174. בזכריה י"ד 4 כתוב: "וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם־הַהוּא עַל־הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם…". למרות שהכתוב אומר באופן מפורש כי רגלי ה' יעמדו על ההר, החליטו חז"ל להתחכם ולקבוע כי למעשה, ירחף הקב"ה "למעלה מעשרה טפחים" מעל ההר ולא יגע בו ממש (בבלי, סוכה ה' ע"א).
  175. בבראשית כ"ה 23 הבטיח ה' לרבקה: "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". מייד לאחר מכן מתברר כי שני הגויים אינם אלא עשיו ויעקב, שנאמר: "וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן… וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי־כֵן יָצָא אָחִיו… וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (פס' 24-26). חז"ל החליטו לסלף את הפשט וקבעו: "אל תקרי גוים אלא גיים… אלו אנטונינוס ורבי" (בבלי, ברכות נ"ז ע"ב). כאן טעה התלמוד פעמיים: א- כאשר סילף את פשט התורה והחליף את הביטוי "גֹיִים" (גויים, עם חולם מעל האות ג'), בביטוי "גיים" (ללא החולם); ב- כאשר החליט כי כוונת הפסוק אינה לעשיו ויעקב כי-אם לאנטונינוס ורבי.
  176. הקטע בבראשית י"א 7-9 מתאר מה עשה ה' לאותם בני האדם אשר תכננו לבנות את מגדל בבל: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר… וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל־פְּנֵי כָּל־הָאָרֶץ". על-אף התיאור הקצר והקולע לעיל, קבעו חז"ל – ללא כל הצדקה מקראית – כי אלהים העניש כשליש מאותם אנשים בכך שהפכם לקופים (מדרש תנחומא, פרשת נח, סימן י"ח). אם-כן, התורה אומרת: בלבל את שפתם והפיצם על פני כל הארץ; המדרש קובע: הפך אותם לקופים.
  177. בשמות ל"ב 1 כתוב: "וַיַּרְא הָעָם כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ". מהקשר הפסוק ברור כי כוונת הביטוי "בֹשֵׁשׁ" היא התעכב וכך מפורש גם במילון העברית המקראית. למרות זאת, לקחו לעצמם חז"ל את הרשות לסלף את הכתוב ואת משמעותו לגמרי: "אל תקרי בושש, אלא באו שש; בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא…" (בבלי, שבת פ"ט ע"א).
  178. בבראשית א' 14-15 נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה… "וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן". מתיאור זה עולה באופן ברור כי ה' ברא את המאורות ביום רביעי. רש"י לא התרשם מכך וזיהה את האור ביום א' עם המאורות ביום ד': "מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע". במילים אחרות, התורה קובעת: נבראו המאורות ביום רביעי; רש"י מתריס: ביום ראשון! אגב, ראיה לכך שהאור שברא אלהים ביום א' אינו קשור למאורות של יום ד', באה לא מהתורה לבדה כי-אם מכמה מדרשי חז"ל אשר טענו כי האור מיום ראשון הוא דווקא אורו של המשיח.
  179. בשמות י"ב כתוב: "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה… וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם־אַתֶּם גַּם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת־ה' כְּדַבֶּרְכֶם… וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת־בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל־שִׁכְמָם… וַיֹּאפוּ אֶת־הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי־גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם־צֵדָה לֹא־עָשׂוּ לָהֶם… לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא־הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" (פס' 30-42). בדברים ט"ז 1 נאמר: "שָׁמוֹר אֶת־חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה". משני קטעים אלה ברור כי בני ישראל יצאו ממצרים בלילה. חכמי התלמוד לא התרשמו מכך וקבעו: "וכשיצאו, לא יצאו אלא ביום… וכי בלילה יצאו? והלא לא יצאו אלא ביום" (בבלי ברכות ט' ע"א). אם-כן, בעוד המקרא אומר: לילה; חז"ל אומרים: יום.
  180. בספרא לספר ויקרא נקבע באופן גורף: "למדנו לכל הקרבנות שאין כשירים אלא ביום [בבוקר]" (פרק י"ח). כלומר: לפי חז"ל, אין קורבנות כשירים מן התורה, אלא בשעות היום. אך קביעה זו סותרת את התורה, שהרי בספר במדבר כ"ח 2-4 כתוב: "צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת־קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת־הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם".  חוץ מזה, לפי התורה, גם קרבן הפסח נשחט בערב ולא ביום (ויקרא כ"ג 5; במדבר ט' 3; דברים ט"ז 6).
  181. ביחזקאל ט' 6 כתוב: "…וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת". חז"ל לא היססו לסלף את הכתוב ולשנות את משמעותו לחלוטין: "אל תקרי 'מקדשי', אלא מקודשי. אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו" (בבלי, שבת נ"ה ע"א). גודל הטעות שעשה התלמוד מתברר כאשר מבינים כי כוונתו המקורית של הביטוי "וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ" היתה לומר כי "תתחילו להכות מהאנשים העומדים לפני מקדשי" (כפי שפירש "מצודת דוד" ). דהיינו, בהיפוך גמור לדעת חז"ל, הדמויות המתוארות בפסוק 6 הוכו קשות דווקא מפני שלא קיימו את תורת ה', ככתוב: "עֲוֹן בֵּית־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים… וְגַם־אֲנִי לֹא־תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל דַּרְכָּם…" (פס' 9-10).
  182. במלכים א' ג' 27-28, לקראת סיומו של משפט שלמה, מתוארת פסיקתו של שלמה ותגובת העם: "וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר, תְּנוּ־לָהּ אֶת־הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ. וַיִּשְׁמְעוּ כָל־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ…". חז"ל המציאו גרסה משלהם לסיפור: "כיון שאמר: 'תנו לה את הילוד החי והמת לא תמיתהו', יצתה בת קול ואמרה לו: 'היא אמו'…" (מדרש תהלים על מזמור ע"ב). בכך, סתרו חז"ל את התנ"ך פעמיים: א- פסוק 27 אומר באופן ברור כי המילים "הִיא אִמּוֹ" יצאו מפיו של שלמה, אך המדרש החליט כי היתה זו אמירתה של הבת קול (זאת על-אף שהבת קול אינה מוזכרת כלל); ב- המדרש רומז כי לא חכמתו של שלמה הצילה את הילד, אלא בת הקול שיצאה משמים (למרות שהקשר הסיפור בפרק כולו מבקש להדגים את חכמת שלמה).
  183. במלכים א' כתוב: "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת… מִן־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר־ה' אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא־תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא־יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת־לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה… וַיַּטּוּ נָשָׁיו אֶת־לִבּוֹ… נָשָׁיו הִטּוּ אֶת־לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא־הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם־ה' אֱלֹהָיו… וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים. וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה'… אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן. וְכֵן עָשָׂה לְכָל־נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן" (פס' 1-8). הכתוב לעיל מדגיש כי שלמה הלך אחרי אלהים אחרים ובנה במות לעבודה זרה. אף על פי כן, בתלמוד הבבלי (שבת נ"ו ע"ב) נאמר: "ויהי לעת זקנת שלמה, נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים, ולא הלך. והכתיב (מלכים א יא): אז יבנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב, שבקש לבנות ולא בנה". כאן סתרו חז"ל את התנ"ך פעמיים: ראשית, בתלמוד נאמר: 'לא הלך', אך בתנ"ך כתוב: "וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה"(פס' 5); שנית, בתלמוד נאמר: 'לא בנה', אך בתנ"ך כתוב: "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה" (פס' 7).
  184. במגילת אסתר פרק ט' מתוארים 3 מנהגי חג הפורים: "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (פס' 22). ר' יהושע בן לוי לא הסתפק בכך וקבע על דעת עצמו מצוות נוספת: "חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום…" (בבלי, מגילה כ' ע"א). בכך סתר רבי יהושע לא רק את התנ"ך, אלא גם את דברי המשנה, שם נאמר כי יש לקרוא את המגילה דווקא מ"הנץ החמה… כל היום כשר לקרות את המגילה" (מסכת מגילה פרק ב').
  185. בתלמוד הבבלי (יומא כ"ח ע"ב) נקבע כי "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה". אך קביעה זו סותרת את המקרא שהרי אברהם נשא לאישה את אחותו – בת אביו (בראשית כ' 12), על-אף שהתורה אוסרת זאת מכל וכל, ככתוב: "אִישׁ אִישׁ אֶל־כָּל־שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה… עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת־אָבִיךָ אוֹ בַת־אִמֶּךָ… לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן" (ויקרא י"ח 6, 9).
  186. בבראשית ו' כתוב: "וַיִּרְאוּ בְנֵי־הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ…הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי־כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל־בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם…" (פס' 2, 4). מהקטע לעיל ברור כי הביטוי "מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ", מתייחס לבנות האדם אשר מצאו חן בעיני בני האלהים. מדרש בראשית רבה (פרשה כ"ו) לא הסתפק בכך וקבע באופן גס ותמוה כי "מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ, זֶה זָכָר וּבְהֵמָה". כלומר: התורה אומרת כי בני האלהים בחרו להם נשים מבנות האדם; חז"ל הוסיפו על דעת עצמם וללא כל רמז לכך מהטקסט, כי בני האלהים בחרו לשכב גם עם זכרים ובהמות.
  187. בויקרא (פרק כ"ו) ובדברים (פרקים כ"ז-כ"ח) מזהירה התורה באופן כללי כי ציות למצוות יביא ברכות ושגשוג ואילו חוסר-ציות יגרור עונשים וקללות. חז"ל קבעו חוק קטיגורי לפיו "עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אַזְהָרוֹת וָעֳנָשִׁין" (מדרש תנחומא, פרשת במדבר). כלומר, על-פי המדרש כל מצוה ומצוה בתורה כוללת אזהרה ועונש. ברם עיון בתרי"ג המצוות שבתורה מוכיח על-נקלה כי הכלל שקבעו חז"ל אינו מחזיק מים; רבות ממצוות התורה אינן כוללות אזהרה ורבות אחרות כוללות אזהרה אך אינן מזכירות ענישה. הנה מספר דוגמאות: לבנות את המשכן (שמות כ"ה); לעשות בגדי קודש לכוהנים (שמות כ"ח); מצוות הכוהן לשאת בתולה (ויקרא כ"א); להקריב עולה לה' בראשי חודשים(במדבר כ"ח); למלוח כל קרבן (ויקרא ב'); להפריש חלה לכוהן (במדבר ט"ו); לא לבשל גדי בחלב אמו (שמות כ"ג, ל"ד; דברים י"ד); לא לאכול בשר שור הנסקל (שמות כ"א); לא לחסום שור בדישו (דברים כ"ה).
  188. בספר במדבר כ"ז נאמר: "…קַח־לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן… וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל־הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד… הוּא וְכָל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל־הָעֵדָה" (פס' 18-21). הביטוי "וְכָל־הָעֵדָה" מתייחס לכל עדת ישראל, כפי שמתברר בנקל, הן מפסוק 20 והן מפסוק 2 באותו הפרק. אולם כדי להצדיק את קיום הסנהדרין בתקופת המקרא, קבעו חז"ל: "וכל העדה, זו סנהדרין" (בבלי, יומא ע"ג ע"ב). הפרשנות של התלמוד תמוהה עוד יותר בהתחשב בכך שלאורך התנ"ך, מתייחס הביטוי "כָּל־הָעֵדָה" לכלל בית ישראל ולא לקבוצה נפרדת כמו הסנהדרין. מעניין כי חז"ל עשו טעות דומה גם בפרשנות לשמות י"ט 3, שם נאמר: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל־הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן־הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". מההקשר דנן ברור כי "בֵּית יַעֲקֹב" מקביל לביטוי "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ומדובר בהיינו-הך.  למרות זאת, במדרש שמות רבה נקבע: "כה תאמר לבית יעקב —אלו הסנהדרין" (סדר יתרו, פרשה כ"ח). גם כאן מדובר בטעות אומללה שהרי "בֵּית יַעֲקֹב" במקרא, מתייחס תדיר לעם ישראל.
  189. בשמואל ב' י"ב 9 מוכיח נתן הנביא את דוד על חטאו ואומר: "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת־דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינוֹ אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת־אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן". בתלמוד הבבלי (שבת נ"ו ע"א) כתוב: "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע? רבי אומר: משונה רעה זו מכל רעות שבתורה; שכל רעות שבתורה כתיב בהו 'ויעש' וכאן כתיב 'לעשות', שביקש לעשות ולא עשה". באומרו זאת, טעה ר' יהודה הנשיא פעמיים: ראשית, הוא גרס כי למעט מקרה זה, בכל הרעות שבתורה כתוב 'ויעש הרע' ולא 'לעשות הרע'. אך אין זה נכון! הביטוי "לַעֲשׂוֹת הָרַע" מופיע כתריסר פעמים נוספות בתנ"ך, כגון: דברים ט' 18; שופטים ג' 12; מל"א ט"ז 19; מל"ב י"ז 17; דה"ב ל"ג 6 וכו'; שנית, הוא טען כי מקרה זה יוצא דופן מפני שכאן ביקש דוד לעשות רעה ולא עשה. אך בתנ"ך נאמר בצורה ברורה: "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר־עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'" (שמ"ב י"א 27; ראו גם שמ"ב י"ב 13). בתהילים נ"א 6 מתוודה דוד על חטאו בפני ה' ומודה: "לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי".
  190. בהסתמך על ויקרא י"ט 32, קבעו חז"ל כלל מקראי חדש: "מפני שיבה תקום… ואין זקן אלא חכם" (בבלי, קידושין ל"ב ע"ב). דהיינו, לפי התלמוד, התואר 'זקן' בתנ"ך ניתן רק לאדם חכם. אך קביעתם של חז"ל סותרת את המקרא, שם יש כמה וכמה דוגמאות המתארות אנשים זקנים שאינם חכמים, למשל: ישעיהו ט' 13-15; איוב ל"ב 6-9; קהלת ד' 13. בקיצור, התלמוד אומר: זקן שווה חכם; התנ"ך אומר: לאו דווקא!
  191. הרמב"ם, בהסתמך על התלמוד הבבלי (סנהדרין ע"א ע"א), קבע כי "זו אכילת בן סורר ומורה, שאינו נהרג אלא על אכילה מכוערת שאכל". כלומר, לפי הרמב"ם, בן סורר ומורה נענש רק בגין אכילה מופרזת של בשר ויין (משנה תורה, הלכות ממרים ז'). אך שימו לב כיצד מתואר הבן הסורר בתורה: "כִּי־יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ… וְאָמְרוּ אֶל־זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא" (דברים כ"א 18-20). על-פי התורה אם-כן, בן סורר ומורה מתאפיין בראש ובראשונה בכך שאינו שומע בקול הוריו ואינו סר למשמעתם; בנוסף לכך, הוא גם זולל וסובא (אגב, בניגוד לדברי חז"ל, אין כאן כל אזכור לבשר וליין). ישעיהו הנביא (פרק ל' 1) מתאר בנים סוררים ככאלו שאינם נועצים בה' ומתכסים באצטלא שאינה לרוחו. בתהילים ע"ח מתואר הדור הסורר והמורה ככזה אשר "לֹא-הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא-נֶאֶמְנָה אֶת-אֵל רוּחוֹ… לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת. וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם" (פס' 8-11). בשני המקרים (ישעיהו ל' ותהילים ע"ח) אין זכר לצריכה מופרזת של בשר ויין.
  192. בדברים כ' 5-7 נאמר על-ידי שוטרי העם כי איש אשר בנה בית חדש, נטע כרם ולא חיללו, התארס לאישה וטרם לקחה – איש זה רשאי לקבל פטור מיציאה למלחמה. השוטרים הוסיפו סיבה רביעית: "מִי־הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת־לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (פס' 8). פירוש הביטוי "רַךְ לֵּבָב" בתנ"ך איננו אלא פחד או חוסר אומץ. אף על פי כן, במדרש "ספרי דברים" (פרשת שופטים, פיסקא קצ"ז), קבע ר' יוסי הגלילי: "הירא ורך הלבב, שהוא בעל מום". דהיינו, התורה אומרת: ירא ורך לבב; רבי יוסי אומר: בעל מום.
  193. במטרה להצדיק את נחיצותה של התושב"ע, נאמר ב"מדרש שמואל" (על מסכת אבות א'): "משה קיבל תורה מסיני – לפי שלא נתן לו הקב"ה כל התורה בשלמות, משום שלא היה בו הכנה לקבל את כולה… כלומר מה שקיבל הוא תורה, אבל מקצתה קיבל ולא כולה". דהיינו, אליבא המדרש דנן, לא קיבל משה אלא חלק קטן מהתורה בלבד. קביעה זו תמוהה ביותר בהתחשב בכך שפעמים רבות מדגיש התנ"ך כי משה קיבל וכתב את התורה במלואה ואף העבירה בשלמות ליהושע בן-נון.  בדברים ל"א 24 נאמר בצורה ברורה: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה־הַזֹּאת עַל־סֵפֶר עַד תֻּמָּם". הרד"צ הופמן  העז לצאת נגד דעת חז"ל כאשר פירש את הביטוי "עַד תֻּמָּם" באופן מדויק: "כאן מדובר בסיום כל התורה כולה".  אגב, בתלמוד  נאמר כי "שלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה"; גם טענה זו חסרת כל בסיס מקראי.
  194. בויקרא י"א 1-2 כתוב: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם. דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר…". משני פסוקים אלו ברור כשמש כי אלהים דיבר, הן אל משה והן אהרן ולא אל אחד מהם בלבד. שלושה ביטויים מחזקים עובדה זו ביתר-שאת: 1- "אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן"; 2- "אֲלֵהֶם"; 3- "דַּבְּרוּ". ברם למרות שהתורה מדגישה כי ה' דיבר אל משה ואל אהרן, טען רש"י: "למשה אמר שיאמר לאהרן". כלומר, אליבא דרש"י, אלהים דיבר אל משה לבדו וביקשו כי יאמר לאהרן לאחר מכן. בקיצור, הפסוק אומר: למשה ולאהרן; רש"י אומר: לא! למשה בלבד. מעניין כי בפרשנותו זו מתגלה חוסר עקביות מוזר; בפעמים הקודמות בתורה אשר בהן מסופר כי ה' פנה "אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן" (שמות ו' 13, י"ב 1), קבע רש"י כי אלהים דיבר אל שניהם ביחד.
  195. בתלמוד הבבלי (שבת י"ג ע"ב) מסופר: "זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה". כלומר: לחז"ל היתה את עזות-המצח לנסות ולמנוע מיחזקאל להיכלל בקאנון של כתבי הקודש, מפני שלדידם הוא עומד בסתירה עם התורה. עמדתם של חז"ל תמוהה ביותר לנוכח העובדה שספר יחזקאל נפתח באופן הבא: "וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ־הַגּוֹלָה עַל־נְהַר־כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים… הָיֹה הָיָה דְבַר־ה' אֶל־יְחֶזְקֵאל בֶּן־בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל־נְהַר־כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד־ה'" (פרק א' 1-3). יחזקאל מעיד אפוא כי מילותיו משקפות את דבר ה' ועל-כן, נותרנו עם שתי ברירות: א- חז"ל צדקו; ספר יחזקאל סותר את התורה, ולכן עדותו בפסוק 3 אינה נכונה; ב- חז"ל טעו; דבר ה' היה אל יחזקאל ואלהים אינו סותר את עצמו. לא יודע מה אתכם, אני דבק באופציה השנייה!
  196. בתלמוד הבבלי (עירובין ס"ה ע"א) כתוב: "אמר רב: כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל, משום שנאמר: בצר אל יורה". שימו לב, על-מנת להצדיק את טענתו – לפיה כל מי שכועס, עדיף שלא יתפלל – מסתמך הרב על הפסוק "בצר אל יורה". ברם השימוש בציטוט זה מוזר ביותר מפני שהוא אינו מופיע כלל בתנ"ך. גם רש"י השתומם על-כך והודה במבוכה כי בדק בכל המקרא ולא מצא רמז לציטוט; לפיכך סבר רש"י שאולי נלקח הביטוי מתוך ספר בן-סירא (אולם בדיקה 'בבן סירא' מגלה כי גם שם לא מופיע הביטוי "בצר אל יורה"). התלמוד מוסיף ומספר על רבי חנינא: "ביום שהיה כועס בו, לא היה מתפלל, שנאמר: בצר אל יורה". לסיכום, חז"ל נשענו על פסוק אשר בדו יש-מאין כדי להצדיק הלכה בנושא תפילה בשעת כעס.
  197. בבראשית ל"ח 1-2 כתוב: "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד־אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. וַיַּרְא־שָׁם יְהוּדָה בַּת־אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ". פסוק 2 אומר באופן מפורש כי יהודה לקח לאישה בת זוג ממוצא כנעני. הביטוי "כְּנַעֲנִי" מופיע קודם לכן, בבראשית כ"ד, כאשר אברהם משביע את עבדו כי לא ייקח אישה כנענית לבנו יצחק. למעשה, הכינוי "כְּנַעֲנִי" מופיע בספר בראשית כתריסר פעמים ובכולן אין הכוונה אלא לעם ספציפי השוכן בארץ כנען. חז"ל לא סבלו את העובדה כי יהודה לקח אישה כנענית, חרף אזהרותיהם של אברהם ויצחק שלא לשאת נשים כנעניות; לפיכך, החליטו הרבנים כמעט פה אחד לסלף את משמעות הכתוב ולקבוע: "מאי כנעני?… בת גברא תגרא".  כלומר: מפני שמעשיו של יהודה לא נראו להם כשרים, החליטו חז"ל לקבוע כי "בת איש כנעני", פירושו בת של סוחר.  אגב, בכך סתרו חז"ל לא רק את התורה כי-אם גם את עצמם, שהרי במדרש אחר נאמר כי כל נשותיהם של בני יעקב – לרבות יהודה – "כנעניות היו" (ילקוט שמעוני, פרשת וישב סימן קמ"ג).
  198. רבי יוחנן קבע כלל מקראי, לפיו: "כל מקום שנאמר 'וישב', אינו אלא לשון צער, שנא' (במדבר כה): וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב" (בבלי, סנהדרין ק"ו ע"א). לדידו של ר' יוחנן, בכל פעם בתנ"ך בה מופיע הביטוי "וַיֵּשֶׁב" יש למצוא אינדיקציה לצער. אך בדיקה במקרא מוכיחה כי קביעה זו אינה נכונה ועומדת בסתירה עם פסוקים בהם ביטוי זה אינו מתאר נסיבות מצערות, כמו למשל: בראשית י"ג 18: אלהים בירך את אברהם והבטיח לזרעו הרב את הארץ, ואז נאמר: "וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן־שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'"; ברא' כ"ט 14: "וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים"; ברא' ל"ז 1: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"; ברא' נ' 22: "וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים"; במדבר כ"א 25: "וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל-עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל-בְּנֹתֶיהָ"; במד' ל"ב 40: "וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת-הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ". אם-כן, על-פי התלמוד: "וַיֵּשֶׁב", פירושו תמיד לשון צער; לפי התנ"ך: לאו דווקא.
  199. בבראשית י"ח 2-8 מסופר על אברהם: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם… וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל־נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח־נָא מְעַט־מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ… וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן־הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא־עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ". בהמשך הפרק כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי־רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה־נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם־לֹא אֵדָעָה. וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'". לפי הפשט, אברהם עמד לפני ה' בעת שאורחיו אכלו ונותר לעמוד לפני ה' כאשר שניים מהם פנו לסדום. חז"ל לא התרשמו מכך וקבעו בדיוק את ההפך: מלכתחילה אברהם ישב והקב"ה עמד לפניו ורק לאחר תיקון סופרים נאמר כי אברהם עמד.  למעשה, מסתבר שהרבנים קבעו כי ה' עמד לפני אברהם על-מנת להצדיק את תקנת "עמידת זקן", לפיה חובה לעמוד מפני תלמיד חכם גם אם אינו זקן כלל.  אליבא דרבי דוד פרנקל, אמר הקב"ה: "אני הוא שקיימתי 'עמידת זקן' תחילה; שהיה אברהם יושב ושכינה עומדת".  שימו לב לעזות המצח הבלתי נתפסת של חז"ל: לא זו בלבד שהם יצקו פרשנות נרקיסיסטית למושג "עמידת זקן", הם אף סילפו את התנ"ך על-מנת להצדיק זאת. אם-כן, על-פי התורה: אברהם עמד לפני ה'; לפי חז"ל: ה' עמד לפני אברהם.
  200. במדרש שמות רבה (פרשה א'), קבעו חז"ל חוק מקראי אשר לפיו: "אֵין מְצַחֵק אֶלָּא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים". במדרש אחר נקבע: "אֵין מְצַחֵק אֶלָּא גִּלּוּי עֲרָיוֹת" (בראשית רבה, סדר וירא, פרשה נ"ג). בהמשך המדרש מתואר הפועל "מְצַחֵק" אף כשפיכות דמים. הוי אומר, ע"פ חז"ל, בכל פעם בתנ"ך בה מופיע הביטוי "מְצַחֵק" אין הכוונה אלא לעבודה זרה, לגילוי עריות ולשפיכות דמים. ברם טענתם של חז"ל עומדת בסתירה מוחלטת לתורה, למשל בבראשית י"ט 14: "וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל־חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי־מַשְׁחִית ה' אֶת־הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו". לוט ביקש להזהיר את חתניו והפציר בהם לעזוב את סדום, אך חרף מאמציו הוא נראה בעיניהם כמצחק. ברור כי הביטוי "מְצַחֵק" בהקשר זה אינו יכול להתפרש כגילוי עריות, כעבודה זרה או כשפיכות דמים, שהרי איזו סיבה יש לחתניו של לוט לחשוב שהוא מעודד אותם לכיוון זה?.. דוגמא נוספת מופיעה בבראשית כ"ו 8, שם כתוב: "וַיְהִי כִּי אָרְכוּ־לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". מההקשר של הפסוק בפרק כולו, ברור כי הפועל "מְצַחֵק" כאן אינו מתאר עבודה זרה, גילוי עריות או שפיכות דמים.  לסיכום, לפי חז"ל: "מְצַחֵק", פירושו עבודה זרה, גילוי עריות או שפיכות דמים, לפי התורה: "מְצַחֵק", פירושו מגחך,  צוחק (מלגלג)  או מקיים תשמיש המיטה.
  201. חז"ל קבעו: "שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה… וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה, אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים" (בבלי, כתובות ק"י ע"ב). לדידם של חז"ל אפוא, יהודי המתגורר בחו"ל אין לו אלהים וכאילו עוסק בעבודה זרה. אמירה זו תמוהה ביותר וסותרת את התנ"ך על ימין ועל שמאל. הנה שלוש דוגמאות לכך: משה דר בחו"ל ונהיר כי היה לו אלהים והוא לא עסק בעבודה זרה (דברים ל"ג 10); מרדכי גר בחו"ל, אין ספק כי היה לו אלהים והוא סירב בתוקף לעבודה זרה (אסתר ג' 2-5), דניאל דר בחו"ל ובגלל אמונתו באלהים נמנע מעבודה זרה (דניאל ו' 10-29). מעניין מהו אפוא יחסם של מאות אלפי החרדים החיים בגולה לקטע מהתלמוד?..
  202. בויקרא י"ב 2-7 נאמר: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים… וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה… וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן־יוֹנָה אוֹ־תֹר לְחַטָּאת אֶל־פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד אֶל־הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ". הנה כי כן, מהכתוב בסוף פסוק 7 ברור כי הסיבה שבעטיה נדרשת היולדת בהבאת קרבן נעוצה בצורך לטיהור דם נדתה. בספר ההלכה "קיצור שלוחן ערוך" עמדו על כך ולכן קבעו: "כל אישה שנעקרה ממקורה טיפת דם… הרי היא טמאה נידה, עד שתספור שבעה נקיים ותטבול כראוי". הצורך בתהליך הטהרה נובע אפוא מדם הנידה. למרות שהדבר פשוט וברור, החליט התלמוד לתת סיבה אחרת: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה: תביא קרבן" (בבלי, נידה ל"א ע"ב). הוי אומר, בסתירה מוחלטת לתורה ולהלכה, קבע ר' שמעון בר יוחאי כי האישה חייבת בהבאת קרבן מפני שבלידתה היא נודרת שלא תזדקק עוד לבעלה, כדי שלא תלד יותר לעולם.
  203. שלושה פסוקים במגילת אסתר מדגישים כי בשל מות אביה ואמה, אימץ מרדכי את אסתר כבתו שלו והיה לה לאומן, ככתוב: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת־הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר… וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת" (פרק ב' 7; ראו גם פס' 15, 20). חז"ל לא נרתעו מלסתור את הכתוב וקבעו כי מרדכי נשא את אסתר לאישה וקיים עימה יחסי אישות (בבלי, מגילה י"ג ע"א-ב). לכבוד עמדתם, לא התביישו חז"ל לסלף את דבר המגילה וקבעו: "אל תקרי לבת אלא לבית" (שם). אמירתם של חז"ל נראית מוזרה עוד יותר לאור העובדה שע"פ המגילה, מרדכי לא מנע מאסתר להילקח לארמונו של אחשוורוש ואף עודד אותה לעשות כן (אסתר ב' 10-11, ד' 13-14).
  204. בבראשית כ"ד 64-67 כתוב: "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת־יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל… וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ…". בהתבסס על התיאור הרומנטי לעיל, קבעו חז"ל את התרחיש הבא: "ותיפול מעל הגמל – לפי שראתה ברוח הקדש שעתיד לצאת ממנו עשו הרשע, נזדעזעה ונעשית מוכת עץ ויצא ממנה דם בתולים. מיד אמר הקב"ה לגבריאל: רד ושמור את הדם שלא יסריח ולא יהיה בו מום. בא יצחק עליה ולא מצא לה בתולים חשדה מאליעזר. אמר לה: בתולותיך היכן הן? אמר לו: כשנפלתי מן הגמל נעשיתי מוכת עץ. אמר לה: שקר את מדברת, אלא אליעזר פגע בך, ונשבעה לו שלא נגע בה. הלכו ומצאו העץ צבוע דם מיד ידע יצחק שהיא טהורה" (ילקוט שמעוני, בראשית כ"ד, סימן ק"ט). במילים אחרות, כאשר נפלה מהגמל, איבדה את בתוליה וחשד בה יצחק כי שכבה עם אליעזר. לאחר שנשבעה רבקה כי לא היו דברים מעולם, נמצא הדם וסלח לה יצחק. את כל זאת הוסיפו חז"ל לסיפור ללא שמץ של אינדיקציה מהטקסט המקראי.
  205. בשופטים ד' 18-19 כתוב: "וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל־תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי־נָא מְעַט־מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת־נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ". ללא כל סימוכין מהטקסט, חכמי התלמוד (בבלי, נידה נ"ה ע"ב) "ראו בחלב שנתנה יעל לסיסרא חלב אשה". כלומר, לדידם של חז"ל, יעל השקתה את סיסרא בחלב אֵם, שלה עצמה. אגב, בשירת דבורה (שופטים ה' 25) נשנה הסיפור וגם שם אין כל אסמכתא לפרי דמיונם של חז"ל.
  206. מגילת אסתר שבה ומדגישה כי בעת שנלקחה אסתר אל בית המלך היא עודנה היתה נערה-בתולה, ככל הנערות האחרות שהוזמנו לארמון (פרק ב', פסוקים: 2-4, 7-13). חז"ל התעלמו מכך לחלוטין ופרצו בוויכוח הבא: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר, רַב אָמַר: בַּת אַרְבָּעִים הָיְתָה; וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בַּת שְׁמוֹנִים שָׁנָה; רַבָּנָן אַמְרֵי: בַּת שִׁבְעִים וַחֲמִשָּׁה" (בראשית רבה ל"ט). דהיינו, התנ"ך מתאר את אסתר כנערה-בתולה; חז"ל מתווכחים ביניהם האם היתה בת 40, 75 או 80 שנה. נוסף על-כך, בדומה ליתר הנערות שהובאו למלך, מזהה הטקסט במגילה את אסתר כנערה בתולה (שלא ידעה איש). חז"ל סתרו גם את זאת באומרם כי אסתר היתה נשואה למרדכי ושכבה עימו (בבלי, מגילה י"ג ע"א-ב).
  207. הרמב"ם פסק כי "ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיה, או שהוא עובד עבודה זרה, הרי הוא כגוי לכל דבריו" (משנה תורה, הלכות עירובין ב'). קביעה זו טופחת על פני התנ"ך וסותרת פסוקים רבים המכריזים כי על-אף שיחלל עם-ישראל את בריתו ויפנה לעבודה זרה, אלהים לא יחדל להתייחס אליו כאל עמו הנבחר (ויקרא כ"ו 44-45; דברים ל"ב; יחזקאל כ' 32-38, ל"ו 22-28; תהלים ק"ו 45-48). בניגוד אפוא לעמדתו של הרמב"ם, המקרא מעיד כי אלהים לא התייחס לישראל כאל גויים גמורים, על-אף שחיללו את השבת ופנו לעבודה זרה.
  208. בתלמוד נאמר: "שלשה יינות הן: יין נסך – אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית; סתם יינם – אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית; המפקיד יינו אצל עובד כוכבים, גוי, – אסור בשתיה ומותר בהנאה" (בבלי, עבודה זרה ל' ע"ב). לדידם של חז"ל, יין נסך פירושו יין אשר הוקדש לעבודה זרה ובשל כך, אסור מדאורייתא (מהתורה ) בשתייה ובהנאה. ד"ר משיח מסביר: "עם השנים חלה הרחבה של דין זה ואף מגע של גוי שאינו עובד עבודה זרה יאסור את היין במגעו".  אולם הפירוש הרבני למושג "יין נסך" מעוות וסותר לחלוטין את משמעותו בתורה. בספר במדבר ט"ו 5, 7 נאמר: "וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל־הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד… וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ־נִיחֹחַ לַה'… וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחֹחַ לַה'" (פס' 5, 7, 10).  בניגוד גמור לדעת חז"ל, המשמעות כאן איננה אלא ליין הנשפך; נסך, פירושו – שפך, כפי שציין רש"י בצדק.  יתרה מכך, אין לבמדבר ט"ו שום נגיעה לגויים או לעובדי כוכבים בהקשר יין הנסך. בבראשית ל"ה 14 נאמר: "…וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן". זו אינדיקציה נוספת לכך שהביטוי "יַּסֵּךְ" מקביל לביטוי "יִּצֹק".
  209. בשמות י"ח 9 כתוב: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר־עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם". הביטוי "וַיִּחַדְּ" אינו מבטא אלא שמחה, חדוה והכרת תודה – כפי שברור מההקשר וכפי שהבינו זאת הפרשנים המסורתיים.[125] אולם ללא כל אסמכתא או רמז מהתורה, החליטו חז"ל כי יתרו התגייר ולפיכך לא נמנעו מלשנות את הטקסט: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ; אַל תִּקְרֵי וַיִּחַדְּ אֶלָּא וַיִּהַד, שֶׁנַּעֲשָׂה יְהוּדִי" (מדרש תנחומא, פרשת יתרו).
  210. בספר במדבר י"ח 16 כתוב במפורש כי אין לערוך את טקס פדיון הבן אלא "מִבֶּן־חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה". דהיינו, יש להמתין לפחות 30 יום מהולדת הבן לפני הפדיון. חז"ל לא התרגשו מכך ונחלקו בדעתם אם ניתן לפדות את הבן לפני שמלאו 30 יום: "רב[126] אמר: בנו פדוי; ושמואל אמר: אין בנו פדוי" (בבלי, בכורות י"ב ע"ב). וכך, "בימי רבא נראה שנתקבלה הדעה שהפודה לפני הזמן, בנו פדוי".[127] לסיכום, התורה קובעת: פדיון הבן – לא לפני 30 יום; התלמוד מתריס: לאו דווקא.

 

 

 

[1] "שפרה זו יוכבד. ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד… "פועה זו מרים. ולמה נקרא שמה פועה? שהיתה פועה…" (בבלי סוטה י"א ע"ב). שימו לב, מבלי שום סימוכין בטקסט, קבעו חז"ל כי המילדות העבריות שפרה ופועה, למעשה היו יוכבד ומרים!

[2] ראו גם ב"פרקי דרבי אליעזר" פרק מ"ה.

[3] הדבר נשנה גם בבשורת מתי א' 3-6; ובלוקס ג' 31-33 (שם נקרא רם – "ארם בן חצרון").

[4] נקרא גם "מדרש תהלים".

[5] גם הרמב"ם תמך בדעה כי איוב היה משל בלבד, בספרו "מורה נבוכים" (בתוך: פרופ' ישעיהו נבנצל, "איש תם וישר: לימוד ועיון בספר איוב", 2008: 1).

[6] הטענה כי דינה נישאה לאיוב נשנית הן במדרש בראשית רבה (פרשה י"ט) והן בתלמוד הבבלי (בבא בתרא ט"ו ע"ב).

[7] ראו גם: קיצור שולחן ערוך, הלכות אישות ה', סימן קמ"ה.

[8] מעניין כי רש"י סתר את דעת חכמי התלמוד וקבע בצדק: "ותזנה עליו פילגשו – זנתה מביתו אל החוץ: כל לשון זנות אינו אלא לשון יוצאת… יוצאת מבעלה לאהוב את אחרים".

[9] בן המאה ה- 15, בפרשנותו על פרשת חיי שרה.

[10] מבואר ע"י שטיינזלץ.

[11] גם פרשנים כגון: רשב"ם, ראב"ע ושד"ל, התנגדו לדברי התלמוד וקבעו, בהתאם לתורה, כי ציפורה מלה את ערלת בנה.

[12] ראו בין היתר: בראשית רבה, נח, פרשה ל'; מדרש תנחומא, פרשת נח; ילקוט שמעוני, פרשת נח.

[13] בפרשנותו לבראשית ו' 14.

[14] ציינתי כי שם היה חייב להיות לפחות כבן 121 שנה, כי ע"פ הנרטיב המקראי הם שהו בתיבה למעלה משנה תמימה.

[15] לאורך התורה כולה, אלהים הוא היחיד שמחליף שמות לאנשים (ראו בראשית י"ז 5, 15).

[16] הביטוי "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי" (בראשית ל"ב 30) מופיע בתנ"ך פעם נוספת אחת בלבד (שופטים י"ג 18) ושם רשום באופן ברור כי המדבר הוא מלאך ה' בכבודו ובעצמו (פס' 3-21). להרחבה ראו: פרופ' אוריאל סימון, "בקש שלום ורדפהו: שאלות השעה באור המקרא – המקרא באור שאלות השעה", 2002: 113-115.

[17] חז"ל מזהים את סמאל עם שר השדים – השטן: ראו בתלמוד הבבלי, סוטה י' ע"ב; בפרקי דרבי אליעזר, י"ג; ובספרו של ד"ר דוד ברזיס, "בין קנאות לחסד: מגמות אנטי־קנאיות במחשבת חז״ל", 2015: 396.

[18] אגב, בזאת סותר המדרש לא רק את התורה כי-אם גם התלמוד הבבלי (זבחים קט"ו ע"ב), שם נאמר כי היה זה נוח שהעלה את העולות ולא בנו.

[19] ר' בחיי בן אשר (המאה ה- 13).

[20] לדוגמאות נוספות ולדיון נרחב, ראו:

 http://eretzhemdah.org/newsletterArticle.asp?lang=he&pageid=48&cat=1&newsletter=989&article=3762

[21] בפירושו לקטע, מאשר זאת רש"י ומסביר כי רצה הקב"ה לפייס את דעת הלבנה לאחר עוגמת הנפש שנגרמה לה.

[22] וכך בדיוק כתב על כך מ. צ. קדרי במילון לעברית מקראית: "יוסף סירב להצעת אשת פוטיפר" (2007: 574).

[23] ראו גם: בראשית א' 26-27, ב' 7, 21-22; ישעיהו מ' 12-14, מ"ד 24; מזמור קמ"ח 5; איוב ל"ח 4; נחמיה ט' 6.

[24] ראו גם: בראשית רבה פרשה ח'; רש"י על בראשית א' 26; פירוש "רבנו בחיי", במדבר פרשת חקת פרק י"ט; פרשנות "עקידת יצחק", בראשית שער י'; ואת דבריו הברורים של ר' אברהם צוקרמן: "הוא [האדם] היחידי שנוצר מתוך התייעצות עם פמליה של מעלה" (במאמר שפורסם באתר: http://www.yba.org.il ).

[25] מדרש תנחומא, פרשת בראשית; ילקוט שמעוני, בראשית רמז ב'.

[26] גם ב"פרקי דרבי אליעזר" (פרק מ"ג) נטען כי פרעה לא נספה עם חילו בים סוף.

[27] בהשראת הגמרא בבבלי, מסכת בבא בתרא ק"י ע"א.

[28] וכך הבינו זאת: קדרי, במילון לעברית מקראית (שתום = "בעל יכולת ראייה של מחזה שדי"); קאסוטו, בפירושו לאותם פסוקים (שתום = מי שעינו פתוחה לראות מחזה אלהים, כמפרש בפסוק הבא"); מילון אבן שושן, בפרושו למילה 'שתום' ("גלוי, פתוח"); מילון אלקלעי, שם כתוב: שתום = "היפך מן סתום"); ואפילו תרגום אונקלוס, אשר תרגם זאת "פתוח העין" (כפי שציין רש"י).

[29][29] הרמב"ם חוזר על כך בפירושו למשנה: "וכן אמרו (סוטה יג,ב): משה רבנו ע"ה לא מת, אלא עלה ומשמש במרום".

[30] בניגוד למצוּוה בתורת המלך (דברים י"ז 16-17).

[31] בבלי, מסכתות: ברכות, מגילה, מנחות, עירובין, שבת. התלמוד גדוש בדוגמאות של סתירות בין הלכות החכמים למצוות התורה בגין תירוצים כגון: "כבוד הבריות", "סייג לתורה", מפני "שהשעה צריכה" ומפני "דרכי שלום".

[32] במאמרו "כבוד הבריות", www.etzion.org.il/vbm/archive/10-halak/15briot.rtf‎

הרמב"ם חוזר ומאשר את הכלל התלמודי הזה בספרו "משנה תורה", הלכות כלאיים, פרק י', כ"ה-כ"ו.

[33] בבלי, יומא כ"ח ע"ב; ירושלמי, עירובין ל"ב; תנא דבי אליהו, פרק ו'; בראשית רבה, תולדות, פרק י'; ויקרא רבה, פרשה ב'.

[34] בבלי, סנהדרין נ"ו ע"א.

[35] בבלי, יבמות ס"ה ע"ב; בבא מציעא כ"ג ע"ב; אבות דרבי נתן י"ב ג'; חידושי הריטב"א, מסכת חולין פרק ז'; שו"ת שארית יוסף, חלק ב'.

[36] בספר מלאכי ב' פס' 14-16 נאמר כי ה' שונא גירושים (ראו גם משלי ה' 18-19).

[37] לפי מסכת כתובות ע"ה ע"א, מותר לגרש את האישה גם בגין גודל דדיה.

[38] ילקוט שמעוני, בראשית ב' סימן כ"ד.

[39] כעשרים אחוזים מכלל מצוות התורה מוקדשים להוראות הנוגעות למשכן, לכהונה ולהקרבת עולות וזבחים לה'.

[40] אדרבא, יש כמה וכמה מקרים במקרא שבהם התפילה מופיעה לצד הקורבנות (למשל, מלכים א' ח', איוב מ"ב).

[41] ובתלמוד הירושלמי כתוב כי בזבח ומנחה כבר "אין מתכפר, אבל מתכפר בתפילה" (ראש השנה, דף ד,א פרק א הלכה ב גמרא). 

[42] בבלי, ברכות כ"ו ע"א; תענית כ"ז ע"ב; מגילה ל"א ע"ב; אבות דרבי נתן, פרק רביעי, סימן ה.

[43] שטיינלזץ מפרש "מעורים" כ"דבוקים ומחובקים". בכל אופן, מההקשר של הקטע התלמודי כולו אין ספק כי חז"ל כיוונו לאקט מיני.

[44] בפירושו על יחזקאל י"ח.

[45] בפירושו על דברים כ"ד.

[46] תרגום מארמית ע"פ שטיינזלץ (רש"י פירש "אנדרטא": צלם דמות המלך).

[47] "וְאֶת-זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה הִוא" (ויקרא י"ח 22); "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם. מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם" (שם, כ' 13).

[48] משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, א'.

[49] והרמב"ם מרחיב בנושא: "כל אישה אסורה מאלו: אם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה, גדול הבא עליה, חייב מיתה או כרת או מלקות; והיא פטורה מכלום, אלא אם כן הייתה גדולה. ואם הייתה פחותה מזה, הרי שניהן פטורין, שאין ביאתה ביאה. וכן אישה גדולה שבא עליה קטן, אם היה בן תשע שנים ויום אחד ומעלה, היא חייבת כרת, או מיתה, או מלקות; והוא פטור. ואם היה בן תשע שנים ולמטה, שניהם פטורין" (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה א').

[50] בפרשנותו על בראשית כ"ה 20. להלן הציטוט במלואו: "הרי ליצחק ל"ז שנים, ובו בפרק נולדה רבקה. המתין לה עד שתהא ראויה לביאה [ובהגיעה לגיל] ג' שנים ונשאה". חשוב לציין כי רש"י אינו מבטא דעת יחיד בעניין גילה של רבקה; בפרקי דרבי אליעזר ט"ז נאמר כי כאשר עזבה רבקה את ביתה כדי לפגוש את יצחק, יצאה עימה דבורה – המיינקת שלה.

[51] "מראה לו פנים", כלומר צדדים – להוכיח שהוא טהור (ביאור שטיינזלץ).

[52] בבלי, סנהדרין כ"א ע"א.

[53] משנה תורה, הלכות אישות, פרק י"ד, הלכה ד.

[54] שם, הלכה ו'. למען הגילוי הנאות, יש להזכיר כי מאז שנת 1000 לספירה, נמנעו היהודים אשר חיו בארצות אשכנז לשאת למעלה מאישה אחת. הדבר קרה בעקבות תקנה האוסרת על נשיאת אישה שנייה. את התקנה מייחסת המסורת היהודית לאחד מחשובי הרבנים באירופה – רבנו גרשום. עם-זאת, יש לציין כי קהילות מסוימות סרבו לקבל את התקנה החדשה והמשיכו במנהגי הפוליגיניה הישנים בחסות ההלכה.

[55] סידור התפילה: שער הבוקר, שער שבת. לגבי הדלקת הנרות בשבת, היתה לחז"ל עזות המצח לקבוע כי מדובר במצווה מן התורה שבכתב (מדרש תנחומא, נח א'; ותנחומא, מצורע ט').

[56] קיצור שולחן ערוך, סימנים: ל"ה, ע"ב (מצוות הפרשת חלה מצויה גם בהוספות לסידור התפילה, ברכות המצוות). אין שום אינדיקציה לכך שמצוות הפרשת חלה מיועדת לנשים בלבד (ראו במדבר ט"ו 17-21). 

[57] גם ר' אברהם צוקרמן הבין זאת כך וקבע: "למענו [של אדם] נברא העולם" (באתר: http://www.yba.org.il(.

[58] גם לפי הכרונולוגיה המתוארת בתהילים פרק ע"ח ופרק ק"ה ברור כי בריאת העולם קדמה לתורה.

[59] על סמך המדרש: "וכשברא הקב"ה את עולמו, נתייעץ בתורה וברא את העולם".

[60] בפרשת יתרו, דף ע"ו ע"א.

[61] בתרגום לעברית: "שני אלהים כאן; אחד כלפי זכר ואחד כלפי נקבה".

[62] בפסוק 3, פונה אליו אברהם בתואר: "אֲדֹנָי"; בכל המקרא כולו, כאשר מילה זו מנוקדת כך, כוונתה לה' לבדו! בפסוק 22 נאמר כי שניים מהאנשים ירדו לסדום (ראו גם: פרק י"ט 1) ואברהם נותר עם השלישי, ככתוב: "עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'".

[63] במדרש בראשית רבה (פרשת וירא) קבעו הרבנים כי האיש האמצעי מבין השלישי היה מיכאל ואליו פנה אברהם בתואר "אֲדֹנָי".

[64] כלומר: ב"גר צדק". למשל, במיכלתא דרבי ישמעאל (משפטים, מסכתא דכספא, פרשה כ); מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרק כ'); וילקוט שמעוני (פרשות: משפטים, ואתחנן) ובדברי פרשונתם של: הרמב"ן (בן המאה ה- 13); המלבי"ם (פרשן בן המאה ה- 19); והרש"ר הירש (בן המאה ה- 19).

[65] וכך מאשרים: מילון העברית המקראית (מ. צ. קדרי, 2007: 164); ודעת מקרא לשמות כ' (מפורש ע"י עמוס חכם, מוסד הרבה קוק, עמ' שפ"ה).

[66] לחידוד ולהרחבה, ראו דבריה של פרופ' וייס בלינק:

 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4513139,00.html

ובלינק: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4480611,00.html

[67] רָוַוח בקרב יהודי אירופה בכינויו ביידיש – "שאבעס גוי".

[68] ראו למשל: משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת פרק ו': "אסור לומר לגוי, לעשות לנו מלאכה בשבת".

[69] דברי ר' יצחק בן יוסף, בלינק: http://www.yeshiva.org.il/ask/91349

דברי ר' נפתלי הרצל, בלינק:

 http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_50509_342.pdf

ודברי האתר "כושרות" (עליו ממונה ר' אליקים לבנון), בלינק:

http://www.kosharot.co.il/show_hadracha.asp?id=42013

[70] למעשה, לפי חז"ל, גוי אשר מעז לשמור שבת חייב מיתה (בבלי, סנהדרין נ"ח ע"ב; משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות פרק י').

[71] מתוך ספרו של ספי ברכלבסקי "חמורו של משיח"; שם מתואר בהרחבה מעמד הגוי בספרות ההלכה והמדרש. להלן מספר דוגמאות: לדברי הראב"ד, המהר"ל ור' יהודה הלוי, שווים הגויים לבהמות ואינם ראויים להיקרא אדם; גם הרמב"ם כותב כי הגוי אינו אדם באמת וכל תכליתו איננה אלא לשמש את היהודי; לפי ר' צדיק הכהן מלובלין, כל הגויים הם כבהמה בדמות אדם; על-פי הזוהר, בניגוד ליהודים שיש להם נפש חיה, שאר העמים אינם נפש חיה (פרק 7, עמ' 104-113). הרב קוק אף קבע כי ההבדל בין היהודי לגוי גדול ועמוק יותר מההבדל שבין נפש האדם לנפש הבהמה, כי בין היהודים לגויים "שורר הבדל עצמי איכותי" ("אורות", אורות ישראל, פרק ה'). לשאלה האם יש לגויים נשמה, ענה ר' בנימין שמואלי ואמר:

"לגוי יש רק נפש" (מאתר "הידברות", בלינק:  http://www.hidabroot.org/he/question/19043 ).

[72] לפי מדרש בראשית רבה (פרשה ל"ו), סירס חם את אביו כדי למנוע ממנו להביא בן נוסף לעולם.

[73] רש"י: "'לא תהיה אחרי רבים לרעת' – אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם".

[74] "אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כג): אחרי רבים להטות"

[75] מ. צ. קדרי (מילון העברית המקראית) מפרש את הביטוי 'על-פי' כך: 'בהתאם ל…', 'כפי' או 'לפי' (2007: 799, 848).

[76] "אמר רבי יוסי: רבי יהודה היה דורש ה' מסיני בא אל תקרי כן אלא ה' לסיני בא".

[77] כך הבינו זאת גם מ. צ. קדרי (מילון העברית המקראית, 2007: 12) וגם אבן-שושן. עובדה זו מקבלת חיזוק בבראשית י"ח 22, כאשר מסופר כי לאחר המפגש עם אברהם באלוני ממרא, "וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'".

[78] בתלמוד הבבלי, שבת דף ל"א-ל"ב, מפורטים לעומק – האיום, החטא ועונשו. יש לציין כי אין שום אינדיקציה מקראית לכך שמצוות התרומה מלחם הארץ (במדבר ט"ו 17-21) מיוחסת לנשים בלבד ולפיכך, אין פלא שהתנ"ך לא מזכיר את העונש הנורא שהמציאו הרבנים.

[79] "דף על הדף", עירובין מ"ז ע"ב.

[80] "חשוקי חמד", עבודה זרה דף י"ט ע"א.

[81] "ילקוט יוסף", קצוש"ע יורה דעה סימן ק"מ-קמ"א; השכמת הבוקר הערות סימן ג'; תפילה א' הערות סימן צ' סעיף ט'.

[82] לר' יצחק יוסף.

[83] ר' שלמה יצחקי (המאה ה- 11), נחשב לגדול פרשני התנ"ך והתלמוד.

[84] ר' דוד אלטשולר (המאה ה- 17), מגדולי פרשני התנ"ך.

[85] הרש"ר הירש (רב ופרשן מהמאה ה- 19), התנגד בצדק לעיוות התלמודי כאשר טען כי "בהלה" זו מבוכה הנובעת מתחושת חוסר אונים" (בביאורו לויקרא כ"ו 16).

[86] רוב פרשני המקרא מאשרים זאת, לרבות מ. צ. קדרי (מילון העברית המקראית, 2007: 17) שעל-פיו, כוונת "אולי" במקרה זה היא: "מילה המורה על אפשרות".

[87] גם לפי מדרש ילקוט שמעוני (שמות ל"ג, סימן שצ"ו), מניח אלהים תפילין: "והסירותי את כפי וראית את אחורי – מלמד, שהראה לו הקב"ה קשר של תפלין".

[88] דברים ד' 2, י"ג 1.

[89] משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, ט'.

[90] וכן מרבית מצוות התורה האחרות.

[91] הקרוי גם "פסיקתא זוטרא", מהמאה ה- 11 לספירה.

[92] משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ד'.

[93] ראו למשל: מדרש "חומת אנך" מהמאה ה- 18 לספירה (שמות, פרשת בשלח); ומדרש "תורה תמימה" מהמאה ה- 19 (הערות לשיר השירים, פרק א').

[94] לפי מ. צ. קדרי (מילון העברית המקראית, 2007: 276).

[95] על-פי הבבלי, ביצה ט"ו ע"ב; לפי "שיטה מקובצת" לר' אשכנזי (המאה ה- 16): "חדות ה' היא מעוזכם, זה מגדל בניו לתלמוד תורה"; ולפי מדרש "חומת אנך" (נחמיה ט'), שם נאמר: "חדות ה', שהיא התורה שקבלתם".

[96] נחמיה ח' 1-12.

[97] מועד יום כיפור, בעשרה בחודש בשביעי, חוזר על עצמו לכל אורך התורה (ראו: ויקרא ט"ז 29, כ"ה 9; ובמדבר כ"ט 7).

[98] דרך אגב, מדרש תהילים ד' מגלה כי אותו הדין תקף גם ביחס למועדים אחרים, כגון ראש השנה: "הקב"ה, מה שהסנהדרין של מטה גוזרין, הוא מקיים, ואימתי? בראש השנה, כשהסנהדרין יושבין ואומרים: נעשה ראש השנה בשני בשבת, או בשלישי בשבת, מיד הקב"ה מושיב שם למעלה סנהדרין של מלאכי השרת… …ואותו היום שישראל גזרו הוא יום ראש השנה אף לאלהי יעקב, שהוא מקיים גזירתם, ומסכים על ידם".

[99] במהדורת שטיינזלץ לקטע זה בתלמוד, נאמר: "כיון שנודעו דברי ר' יהושע אלה, שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי… "ביום הכיפורים שחל להיות לפי חשבונך, שהוא לפי חשבוננו אחד עשר בתשרי. הלך ומצאו ר' עקיבא לר' יהושע כשהוא מיצר על שמאלצו הנשיא לחלל את יום הכיפורים לפי חשבונו, אמר לו ר' עקיבא לר' יהושע: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל בקידוש החודש הריהו עשוי…".

[100] משנה תורה, הלכות קידוש החודש, פרק ב'.

[101] "רב ושמואל: חד אמר פרצוף וחד אמר זנב. בשלמא למ"ד פרצוף, היינו דכתיב: אחור וקדם צרתני, אלא למ"ד זנב מאי אחור וקדם צרתני".

[102] מסכתות קטנות, מסכת שמחות ח'; בבלי, תענית ט"ז ע"א; תענית כ"ג ע"ב; סוטה ל"ד ע"ב (בתוספת פרשנותו של רש"י במדבר י"ד 22).

[103] ספרות חז"ל מספקת לא מעט דוגמאות לרבנים שעודדו השתטחות על קברי צדיקים ואף עשו זאת בעצמם: בבלי, בבא מציעא פ"ה ע"ב; סוטה י"ד ע"א; עבודה זרה י"ח ע"א-ב; חגיגה כ"ג ע"ב; ילקוט שמעוני, פרשת בשלח. כיום, ניתן לראות זאת בא לידי ביטוי בדמות אין ספור ההילולות הפגניות ל"צדיקים", ל"מקובלים" ול"קדושים" לכאורה. וכאילו להוסיף חטא על פשע, קבעו חז"ל כי גם דמויות מקראיות – כיהושע וכלב למשל – השתטחו על קברי צדיקים (פסיקתא זוטרתא [לקח טוב], במדבר, פרשת שלח לך).

[104] ראו למשל ב"תיקון הכללי", המיוחס לר' נחמן מברסלב, שם נמצא העידוד "להשתטח על קבר הצדיק האמת הקדוש הזה…"; וגם באתרים: http://din.org.il/wp-content/uploads/newsletter/he_61.pdf

http://www.breslev.org/pages.php?subaction=showfull&id=1182187161&ucat=36

http://www.biu.ac.il/jh/parasha/shlach/klei.html

[105] קיימת אפוא, מידה לא מבוטלת של אירוניה בעובדה שכיום יש המשתטחים גם על קברו של הרמב"ם.

[106] מילון אבן שושן על הביטוי "דראון עולם"; גם מ. צ. קדרי (מילון העברית המקראית, 2007: 782) הבין את המילה "עולם" כזמן בלתי מוגבל.

[107] רש"י ביקש להצדיק את חז"ל והתעלם אף הוא מהסתירה הברורה בין התלמוד למקרא: "מתוך שבלבל משכבו, מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה. ולמה בלבל וחלל יצועיו? שכשמתה רחל, נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל ולא בשאר אהלים ונתנה באהל בלהה. בא ראובן ותבע עלבון אמו; אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? לכן בלבל".

[108] מחוזק ע"י התלמוד הירושלמי, סוטה דף לא,א פרק ז הלכה ד גמרא: "לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק, הרי זה בכלל ברוך… "עתיד הקב"ה לעשות צל לבעלי מצות בצילה של בעלי תורה".

[109] ביאור מ. צ. קדרי (מילון העברית המקראית, 2007: 680).

[110] פירוש מילון אבן שושן.

[111] "הסכם יששכר וזבולון" שימש יסוד ההנמקה למתן כסף לתלמידי חכמים, כפי שמפרט קיצור שולחן ערוך: "ומי שאינו יודע כלל ללמוד, או שאי אפשר לו מחמת רוב הטרדות, יספיק לאחרים הלומדים, ותחשב לו כאילו לומד בעצמו. כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק: שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך. זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון עסק בסחורה והספיק ליששכר פרנסתו, שיהיה לו פנאי לעסוק בתורה" (סימן כ"ז, סעיף ב').

[112] ראו גם: קהלת רבה פרשה ו'; ילקוט שמעוני על מלכים ב'; מדרש שוחר טוב, שמואל פרשה ב'.

[113] בנוסח אחר נאמר: "כל המרבה בתפילה, נענה".

[114] ישוע המשיח חיזק ואישש את דעת המקרא כאשר לימד: "וּבְהִתְפַּלֶּלְכֶם, אַל־תְּפַטְפְּטוּ כַּגּוֹיִם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם: בְּרֹב דְּבָרֵינוּ נִשָׁמֵעַ" (מתי ו' 7).

[115] הכוונה איננה אלא ל"נְחֶמְיָה בֶּן־חֲכַלְיָה" (נחמיה א' 1).

[116] בן המאה ה- 18, היה פוסק מקובל ומחבר ספרי הלכה.

[117] ראו חיזוקים לכך בתלמוד הבבלי, ברכות ס"ד ע"א: "הנפטר מחברו, אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום".

[118] ראו פרשנותו של רש"י לקטע:"בני ימא – דגים יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג ובלע"ז שריינ"א".

[119] ר' יוסף וייצן מסביר כי מדובר ב"יצור שנולד מזיווג של בני אדם ודולפינים… "במדרש ספרא (שמיני פרשה ג ז) על האמור בויקרא: "ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם" וז"ל: "חיה – זו חית הים. הנפש – להביא את הסירונית. יכול תהא מטמא באהל כדברי ר’ חנינא, תלמוד לומר ’ואת’". כלומר, אסור לאכול סירונית, מן הטעם שחיה זו היא דג, אך יחד עם זאת כשתמות, תטמא באהל כאילו היתה אדם". מתוך הלינק: http://www.yeshiva.org.il/ask/49593

[120] אגב, בתחילת אותו קטע מהתלמוד, קובע ר' יוחנן באופן נמרץ כי "כותבי הלכות כשורף התורה והלמד מהן אינו נוטל שכר". כלומר, מי שיעז להעלות את התושב"ע על הכתב ואף ללמוד ממנה שווה לשורף התורה ואינו נוטל שכר. מעניין מה חושבים על כך תלמידי הישיבות?..

[121] מן הסתם, העדיפו רוב הפרשנים המסורתיים לרקוד לצלילי החליל התלמודי; לכן ראויה לציון פרשנותו של ר' פנחס הורוביץ (המאה ה- 18, בעל פירוש "פנים יפות", פרשת ויקרא פרק ד'), אשר העז לצאת כנגד דעת הרוב ודבק בכוונתו הפשוטה והברורה של הפסוק.

[122] בדיקה במילון העברית המקראית (מ. צ. קדרי, 2007: 204, 773) מעלה כי אכן מדובר בשני מינים שונים של עצים. כמו-כן, גם עיון בתרגום השבעים (לנחמיה ח' 15) מראה כי הפסוק מבדיל בין ההדס לבין עץ העבות.

[123] מעניין כי בעל הפירוש "תורה תמימה" (ר' ברוך הלוי אפשטיין, המאה ה- 19) הודה בטעותם וקבע: "עלי הדס ועלי עץ עבות, ומבואר דשני מינים הם" (הערות על ויקרא כ"ג).

[124] גם הביטוי 'יצר רע', אינו מופיע בשלמותו, אך יש לקיומו רמזים רבים בתנ"ך (למשל, ברא' ו' 5, ח' 21; דבר' ל"א 21; קהלת ח' 6-11; דהי"א כ"ט 18).

[125] ראו: פסיקתא זוטרתא, רש"י, רשב"ם, ראב"ע, אברבנאל, רבנו בחיי, אבן עזרא (על איוב פרק ג') ועוד.

[126] כינויו של ר' אבא אריכא שהיה מחשובי אמוראי בבל (במאה ה- 3 בקירוב).

[127] פרופ' ניסן רובין, "ראשית החיים", 2005: 129.

עשויים גם לעניין אותך: