האם קרה לכם אי פעם שלאחר שצפיתם בסרט יצאתם מהקולנוע יותר מבולבלים מאשר משועשעים? לי אישית זה קרה יותר מפעם אחת, ולמען האמת זה קורה לי במיוחד עם סרטים עטורי שבחים. אני זוכר את היום שבו ראיתי את הסרט "מיסטיק ריבר" (Mystic River), סרט טרגי בנושא שלושה חברי ילדות המתקשים להתגבר על חולשותיהם. הקושי שלהם להתגבר על החולשה מוביל לאסון נורא בקנה מידה של טרגדיה יוונית. אחרי הפעם הראשונה שצפיתי בו חשבתי לעצמי, "כן, הבימוי מצוין והמשחק יוצא מן הכלל, אבל מה הפואנטה?" הסרט נראה לי כמו סתם טרגדיה אלימה ומיותרת. חָסַר לי גיבור… חָסַר לי מוסר השכל.

כעבור כשנה צפיתי שוב בסרט והחוויה הפעם הייתה שונה לחלוטין. הפעם התחלתי לשים לב לדקויות שלא שמתי לב אליהן כשצפיתי בסרט לראשונה. שמתי לב להקבלות בין הסצנות השונות. שמתי לב לדמויות המשניות, כביכול. ובתום הסרט "נפל לי האסימון" – הבנתי שהדמויות ה"משניות" של הסרט הן הדמויות המרכזיות! בצפייה הראשונה חשבתי שאני צופה במותחן פשע, אך בצפייה שנייה הבנתי שאני צופה בסרט שהנושא המרכזי שלו הוא בעצם ״חיי הנישואים״. המסר המרכזי של הסרט בעצם לא היה הטרגדיות שעברו הגברים אלא צורת ההתמודדות של הנשים בסיפור. וכשהבנתי את זה, מצאתי את הגיבור(ה) של הסיפור ואת מוסר ההשכל שהיו חסרים לי.

בשלב זה אתם בטח תוהים, ובצדק – מה הקשר בין הוליווד לתיאולוגיה מקראית? ובכן, הסרט שהזכרתי (או לפחות התסריט שלו) הוא יצירת אמנות איכותית, וכמו ברוב היצירות הטובות, בין אם זה סרט, רומן או אפילו שיר, המסר בדרך כלל נמצא מתחת לפני השטח. כדי להבין, למשל, ספרות טובה שכזו עלינו לבצע ניתוח אמנותי-ספרותי שלוקח בחשבון את היצירה בכללותה, על כל צדדיה ורבדיה. לא ניתן להבין סיפור טוב מבלי להתחשב בסיפור כולו ומבלי לשים לב לכל הפרטים שמציג המספר – ובמיוחד לפרטים שנראים לנו בתחילה שוליים.

כך גם בתורה. חלק גדול מהתורה שייך לסוגה (ז'אנר ספרותי) של ספרות נרטיבית. זאת אומרת, התורה היא סיפור. אפילו לקטעים הארוכים של המצוות והחוקים תמיד נלווים משפטים כמו "ויאמר ה' אל משה…", דבר שמכליל גם את המצוות בתוך הז'אנר הנרטיבי.

רש"י העלה את השאלה: "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' (שמות יב ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל…?" שימו לב מה בעצם רש"י שואל; הוא תוהה מדוע התורה, שהיא במהותה (או, לפי הערכתו) ספר מצוות, פותחת עם סיפורת ולא במצווה. והתשובה לכך היא שהתורה איננה ספר מצוות שכולל גם קטעים של סיפורת, אלא סיפור שכולל בתוכו גם קטעים של מצוות. ההבדל הזה אמנם לא נשמע מהותי, אך מבחינה פרשנית, זהו כל ההבדל.

חשוב לציין שאינני טוען שהתורה הינה אך ורק אוסף של סיפורים, אלא שהסיפורים האלה יוצרים סיפור אחד גדול הפותח עם הבריאה וגן העדן, ומסתיים עם מות משה לפני כיבוש הארץ המובטחת. מטרתי במאמר זה הינה להציג את הראיות המצביעות על אחדותו של סיפור התורה, וכמו-כן לנתח סיפור זה (אם כי בקווים כלליים בלבד) בכדי לגלות מהו המסר המרכזי של התורה.

כמו בכל יצירה ספרותית, הסצנה הפותחת הינה מפתח להבנת יתר הסיפור. הסצנה הראשונה של התורה היא הבריאה ונטיעת גן עדן. בסצנה זו מוצגות שתי הדמויות המרכזיות של התורה – אלוהים, והאדם – האבטיפוס של האנושות כולה. בגן עדן אנו רואים את החזון המושלם שהיה לאלוהים בנוגע לכלל האנושות:

  • סמכות שניתנה לאדם כדי למשול על הארץ ועל כל בעלי החיים ("פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ", בראשית א׳, כח׳).
  • דו-קיום תמים ובריא בין בני-האדם ("וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ", שם, ב׳, כה׳. שימו לב לפועל "יתבוששו" בצורת "התפולל" שהינו בניין חריג, המצביע על גרימת בושה זה לזה, ולא רק על תחושת בושה).
  • קשר ישיר עם אלוהים מבלי צורך בכוהנים, במנחות וכדומה ("וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם", שם, ג׳, ח׳).

אך מהר מאוד הסיפור מתדרדר ואנו רואים את אדם וחווה נכשלים במשימתם לכבוש את הארץ ולרדות בבעלי-החיים. במקום להכניע את בעלי-החיים בגן, נכנעים אדם וחווה לנחש (שמקומו הראוי הוא תחת סמכותם של בני-האדם) והתוצאה היא אבדן הקשר הראוי בין האדם לאלוהים (פתאום הם חשו בצורך להתחבא מפניו), בין האדם לרעהו (הם הבחינו שהם ערומים) ובין האדם לארץ ("אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ", שם, ג׳,יז׳).

אם אנו מתייחסים לסצנה זו בתור הקדמה לתורה, עלינו להתייחס אל פרשה זו כאל רמז לעלילה שתופיע בהמשך סיפור התורה. הפרקים שבאים אחרי פרשת גן-עדן ממשיכים בתיאור התדרדרות האנושות, במיוחד בנושא האלימות, עד לרגע שבו אלוהים מצהיר שהוא ימחה את האדם אשר ברא (שם, ו׳,ז׳) ויתחיל מחדש עם נח. אם מנתחים את סיפורו של נח לאור סיפורם של אדם וחווה בגן-עדן, מתחילים לראות שהסיפורים קשורים זה לזה בצורה ברורה. שימו לב לכמה מן ההקבלות העלילתיות בין שני הסיפורים, במיוחד בין אדם לנח:

  • אלוהים מציג לפני אדם את כל בעלי-החיים (שם, ב׳,יט׳); אלוהים מצווה על נח להביא את כל בעלי החיים אל התיבה (שם, ו׳, יט׳).
  • אלוהים משתמש בשניהם (האדם ונח) בתור מקור שממנו תצמח כל האנושות ומצווה עליהם לפרות ולרבות ולמלא את הארץ.
  • שניהם חוטאים בצריכת פרי כלשהו (נח שותה יין מפרי הכרם שנטע).
  • שני החטאים מובילים לבושה הקשורה לעירום.
  • שני החטאים מובילים לקללות.

ושימו לב גם לתחביר: "…פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ׃ וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם, בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ" (שם, ט׳, א׳-ב׳). נוסח זה מקביל כמעט מילה במילה לבראשית א׳, כח׳.

ניתן להסיק מהקבלות אלו שהמחבר מתכוון להציג את נח בתור מועמד שיחליף את מקומו של האדם הראשון. המחבר מציג אותו כמועמד שדרכו יהפכו על פיהן הקללות שנבעו מחטאו של אדם. אך ברור גם שהטקסט מציג את נח בתור מועמד כושל.

בדומה לסיפורו של האדם הראשון, אנו רואים שגם אחרי סיפורו של נח מתרחשת התדרדרות נוספת של האנושות, במיוחד בפרשת מגדל בבל. אחרי ניסיון כושל של גאולת האנושות כולה בבת אחת דרך נח (חשוב לציין שלא אלוהים הוא זה שנכשל, אלא נח), מחליט אלוהים דווקא לפזר את האנושות (שם, יא׳, ז׳-ח׳) ולהתרכז בבן-אדם אחד שממנו יקים עַם ודרכו יחזיר את הברכה לשאר משפחות האדמה.

מדובר באברם, כמובן, שגם בסיפורו נמצא הקבלות לסיפור גן-עדן – הן הקבלות עלילתיות והן הקבלות תחביריות:

  • בבראשית ב׳,כא׳ נכתב על האדם: "וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן", על אברם נאמר בבראשית טו׳, יב׳: "וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם".
  • בבראשית טז׳, ג׳ נכתב על שרי: "וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ, מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה". על חווה נאמר בבראשית ג׳, ו׳: "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל". שימו לב לדמיון התחבירי – "ותיקח… ותיתן… לאישהּ".
  • אפילו גבולות גן-עדן בבראשית ב׳, יא׳-יד׳ כמעט זהים לחלוטין לגבולות הארץ המובטחת בבראשית טו׳, יח׳ – מנהר מצרים עד נהרות מסופוטמיה. (הדעה הרווחת ביהדות העתיקה הייתה שנהר הגיחון היה במצרים. ניתן לראות זאת בתרגום השבעים אשר מתרגם את "מֵי שִׁחוֹר" שבמצרים בתור "מי גיחון" – ירמיהו ב׳, יח׳)

כל זה מעיד שעלינו לפרש את סיפורו של אברהם ואת תפקידו בסיפורת התורה גם לאור חטא האדם הראשון. עלינו להתייחס לפנייתו של אלוהים אל אברם (ואפילו את הברית עצמה עם אברהם) בתור שלב בתהליך החזרת האנושות והעולם כולו למצבו הראוי, אותו הדגים אלוהים בגן-עדן.

אם עד כה סיפורת התורה הובילה אותנו בהדרגה הרחק מגן-עדן, הרי שהברית עם אברהם מציינת נקודת מפנה בסיפורת התורה – זו הנקודה שבה אנו מתחילים לראות פנייה חזרה אל הגן. כמו שהאדם הראשון נצטווה למלא את הארץ ולכבוש אותה, גם אברהם וצאצאיו (כעבור 400 שנה) הצטוו למלא את הארץ המובטחת ולכבוש אותה. ומתוך הקשר זה עלינו לקרוא את יתר התורה. תוך כדי קריאת שאר הפרשות בתורה – הסיפורים על אברהם, יצחק ויעקב, יציאת מצרים, מעמד הר סיני, שלבי ההכנה לכיבוש הארץ המובטחת – עלינו לשאול "איך נחזור לגן-עדן?", "מי יתקן את מה שהרס האדם הראשון?"

אפילו המשכן עצמו, שהוא אחד הנושאים המרכזיים במעמד הר סיני, אמור להזכיר את גן עדן. שימו לב להקבלות בין המשכן לגן עדן:

  • על פתח הגן שומרים כרובים (בראשית ג׳, כד׳); בפתח קודש-הקודשים תלויה פרוכת עם דמות של כרובים (שמות כו׳, לא׳-לג׳).
  • פתח שניהם נמצא במזרח (בראשית ג׳, כד׳, שמות כו׳, כב׳ – כתוב שגב המשכן פנה לכיוון הים, כך שהפרוכת הייתה תלויה מצדו המזרחי של קודש-הקודשים).
  • המנורה אשר מונחת במרכז המשכן, על כפתוריה ופרחיה, אמורה להידמות לעץ (שמות כה׳, לג׳-לו׳); המנורה מזכירה את עץ-החיים שהיה בתוך הגן (בראשית ב׳, ט׳).
  • אלוהים שם את האדם בגן-עדן "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב׳, טו׳); תפקידם של הכוהנים היה "לשמור" על המשכן ו"לעבוד" בו (במדבר ג׳, ז׳-ח׳).
  • גם אדם וחווה וגם הכוהנים לבשו כותנות. "וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג׳, כא׳); "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת" (שמות כח׳, מ׳).

אלה רק אחדות מן הראיות אשר מצביעות על כך שסיפור התורה קשור לסיפור גן-עדן, אך כל מה שציינתי עד כה מוביל רק לשאלות ולא לפתרון, כמו שהיינו מצפים מסיפור טוב. עד כה השתדלתי להראות שהשאלה "מי יתקן את הבעיה שנוצרה בגלל האדם הראשון? מי יהיה האדם החדש?" הינה השאלה המרכזית של התורה, אך בינתיים לא ראינו מיהו. כמובן, ניתן לקרוא הלאה בתנ"ך וגם להגיע לברית החדשה כדי לגלות את הפתרון, אך אם התורה הינה באמת יצירה ספרותית איכותית הרי שסביר להניח שהפתרון יימצא כבר בסיפור עצמו.

והפתרון אכן נמצא. כמו בסרט שתיארתי בתחילת המאמר, הגיבור של הסיפור הינו דמות כביכול, משנית. לפני שאציג דמות זו, אוסיף כמה מילים על מבנה התורה. התורה אמנם שייכת בעיקר לסוגה שהיא פרוזה וסיפורת, אך יש בה גם כמה קטעים בולטים לעין של סגנון השירה. אני מתייחס במיוחד לשלושה קטעים ארוכים למדיי של שירה, שהם: ברכת יעקב (בראשית מט׳), שירת בלעם (במדבר כג׳-כד׳) ושני השירים האחרונים של משה – שירת האזינו וברכת משה (דברים לב׳-לג׳). ההקבלות והמאפיינים המקשרים בין שלושת השירים הם רבים, אך אני רוצה להתייחס כאן לשלושה מאותם מאפיינים מקשרים.

המאפיין הראשון המקשר בין שלושת קטעי השירה האלה הוא העובדה שכל אחד מהם משתמש במונח "באחרית-הימים" (בראשית מט׳, א׳; במדבר כד׳, יד׳, דברים לא׳, כט׳) בתור הקדמה לקטע שירה. עצם העובדה שמחבר התורה עושה שימוש במונח זה, כבר מרמז לי שמסר התורה הוא לא רק תיעוד היסטורי, אלא גם נבואה אסכטולוגית. מעניין שהמילה הראשונה הפותחת את התורה היא "בְּרֵאשִׁית", כאילו המחבר מנסה לעורר בנו תיאבון לחפש גם את האחרית.

המאפיין המקשר השני הוא שכל אחד משלושת השירים מזכיר דמות שמתוארת בתור לביא או אריה אשר יביא גאולה לישראל ויביס את אויבי ה', כפי שמתואר בפסוק המפורסם מבראשית מט׳, "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". המושג של הלביא-גיבור מופיע גם בספר במדבר כד׳, ט׳ ובספר דברים לג׳, כ׳.

והמאפיין המשותף השלישי בין שלושת השירים הוא שבכל אחד מן השירים מוזכרת פציעת ראש שסופג אויב האלוהים. בבראשית מט׳, ח׳ כתוב שידו של יהודה היא "בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ" – זאת אומרת, בחלק האחורי-התחתון של הראש. בספר במדבר כד׳, יז׳ כתוב "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב" – זאת אומרת, פציעה לצדי הראש ("פאתי" – צורת הסמיכות של "פאתיים"). ולבסוף, בדברים לג׳, כ׳ כתוב: "וּלְגָד אָמַר, בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד; כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד", זאת אומרת, פציעה בחלק העליון של הראש. (אכן מוזר שבמקרה זה הנבואה לא ניתנה לשבט יהודה כצפוי, אך ראוי לציין שהנבואה גם לא ניתנה לשבט גד, אלא ל"מרחיב גד" אשר זהותו איננה מוגדרת בטקסט)

נקודה שלישית זאת היא נקודה מעניינת במיוחד, משום שהיא מחזירה אותנו שוב לגן-עדן ולשיחה שבין אלוהים לנחש: "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ; הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב".

אם השאלה "מי יתקן את מה שאדם הראשון הרס?" מהווה את "המשבר העלילתי" המרכזי בסיפור של התורה, אזי הגיבור של התורה הוא אותו זרע האישה; הוא גור אריה יהודה; הוא זה שיכניע את האויב במקום להיכנע לו. אך גם ברור מן התורה שזו אינה גאולה שתתרחש באותם הימים, אלא תבוא ב"אחרית-הימים". אותם ימים התחילו עם מותו ותחייתו של זרע האישה ויגיעו לשיאם בחזרתו למשול עם כלתו. זו תקוותה של התורה.

 

עשויים גם לעניין אותך: