טענה: "אם ברצונך לדעת מהו פירוש פרק נג בישעיהו, קרא בישעיהו פרקים נב ו-נד ותראה שההקשר הוא שובם של היהודים מגלות בבל, 550 שנה לפני זמנו של ישוע." יש שמץ של אמת בטענה הנ"ל. הנביא חזה בעתיד המזהיר של ישראל ובפועלו של המשיח על רקע סוף גלות בבל. אך ההקשר הרבה יותר רחב – ומתחיל בישעיהו מ.

מדובר בהתחלה חדשה עבור ישראל, יצירה חדשה, ויציאה המונית חדשה מהגלות, כאשר כול אומות העולם יראו בסופו של דבר את הדר כבודו של אלוהים. האירועים שהנביא ישעיהו חוזה בפרק נג גדולים ורחבים יותר משובם של כארבעים וחמשה אלף יהודים מבבל במאה השישית לפני הספירה. בפרקים הללו בישעיהו, הגלות משמשת סמל לעבדות רוחנית של העם היהודי, בעוד ששובו מהגלות משמש כסמל לגאולתו. הנבואות הללו של הגאולה מגיעות לשיאן בנבואה המשיחית הנהדרת בישעיהו נב 13- נג 12.

הנבואה בישעיהו נב 13- נג 12 היא אחת מהנבואות החשובות ביותר בכול התנ"ך, ולא תהיה זו הגזמה לאמור שיותר יהודים הגיעו לאמונה בישוע לאחר קריאה והבנת הפסוקים הללו מאשר לאחר קריאה והבנת כול פסוק אחר בתנ"ך. לקורא הבלתי משוחד, הפסוקים מדברים באופן ברור על מותו ותקומתו לחיים של עבד ה' שעשה זאת עבור בני עמו החוטאים. אותו עבד ה' הוא ישוע! לכן אין פלא שמתנגדי המשיח פיתחו טענות רבות לפירוש הזה של ישעיהו נג, כשהטענה הנפוצה ביותר שלהם היא שאותו עבד ה' הוא עם ישראל ולא המשיח (זאת אומרת שלטענתם הפירוש הוא שהפסוקים מדברים על עם שלם ולא על מישהו יחיד).

מעניין שבתלמוד עצמו, בתרגומים, או במדרשים לא ניתן למצוא אפילו במקום אחד את הפירוש שלהם שעבד ה' בישעיהו נג הוא עם ישראל (במילים אחרות, בכול כתבי התורה שבעל פה הקלאסיים, היה זה רש"י, שחי במאה האחת עשרה לספירה שבפעם הראשונה העלה את הרעיון הזה.) העובדה הזאת אומרת משהו. כי במשך כמעט אלף שנה לאחר מותו של ישוע, אף לא רב אחד, אף לא מורה תלמוד אחד, אף לא חכם תורה אחד, הציע את הפירוש שישעיהו נג מדבר על עם ישראל (לעומת הפירוש שמדובר במישהו צדיק מתוך עם ישראל), למרות העובדה שהפסוקים הללו מישעיהו מצוטטים בכתבי הברית החדשה, ומאמינים משיחיים השתמשו בהם בוויכוחים עם יהודים לא מאמינים כדי להוכיח שמדובר בישוע המשיח.

כעת נדון במענה לשתי שאלות חשובות מאוד:

(1) בפרקים הקודמים ל-נג, בישעיהו מ עד נא, כאשר עבד ה' מוזכר שם, האם תמיד מדובר בעם ישראל ולא במישהו יחיד המייצג את ישראל?

(2) האם פסוקי ההקשר לפני ואחרי הפסוקים הללו מדברים רק על גלות העם היהודי לבבל?

עבד ה' מוזכר בסך הכול שבע עשרה פעמים בפרקים מ-נא בישעיהו, לפעמים בהתייחסות לעם ישראל ככלל (פרק מ 8-8, פעמיים בפרק מב 19, מג 10, ופעמיים בפרקים מד 21, מה 4, מח 20) ולפעמים בהתייחסות למישהו צדיק מהעם (פרק מט 3, 5-7, פרק נ 10). בכמה פסוקים לא ממש ברור אם מדובר בעם או ביחיד או קבוצה קטנה של צדיקים מתוך העם), למרות שסביר להניח שמדובר ביחיד (ישעיהו מב 1, מד 1-2).

חשוב לציין שמבין כול הפסוקים הללו, ניתן לראות את ההתבטאות היותר אישית, ספציפית אל היחיד דווקא בפרק נב 13 ופרק נג 11, שהם הפסוקים שבערך פותחים ומסיימים את הנבואה הנהדרת הזאת. כאשר מסכמים את המידע שהצגנו כאן למעלה וקוראים את הפסוקים הכלולים בו, רואים משהו מאוד חשוב: הפסוקים שמייחסים את עבד ה' לעם ישראל מסתיימים בפרק מח 20, בעוד שהפסוקים שמייחסים את העבד למישהו יחיד נכנסים ללא ספק לפוקוס החל מישעיהו מט וממשיכים עד לסוף פרק נג. לכן, כאשר אנו מגיעים לפרק נב 13 הזרקור מאיר על מישהו יחיד ולא על עם שלם. התמונה נעשית ברורה יותר!

הבט בהוכחות קצת יותר לעומק. נכון שישנם פסוקים המייחסים את העבד לעם שלם בישעיהו פרקים מא עד מח. להלן כמה מהפסוקים שמייחסים את ה"עבד" לעם ישראל.

• "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ; זֶרַע, אַבְרָהָם אֹהֲבִי. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ, וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ; וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי-אַתָּה, בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ." (ישעיהו מא 8-9) שים לב שהעבד פה מורכב מצאצאיו (רבים) של אברהם.

• "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם-יְהוָה, וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי:  לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ, כִּי-אֲנִי הוּא–לְפָנַי לֹא-נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה." (ישעיהו מג 10) אלוהים מדבר פה על עבדו שמורכב מעדיו (רבים).

לפעמים אותו העבד אינו נענה לקריאתו של אלוהים עבורו:

• "הַחֵרְשִׁים, שְׁמָעוּ; וְהַעִוְרִים, הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. מִי עִוֵּר כִּי אִם-עַבְדִּי, וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח; מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם, וְעִוֵּר כְּעֶבֶד יְהוָה. ראית (רָאוֹת) רַבּוֹת, וְלֹא תִשְׁמֹר; פָּקוֹחַ אָזְנַיִם, וְלֹא יִשְׁמָע." (ישעיהו מב 18-20)

למעשה, העם היהודי יוצא לגלות בבל גם בהיותו עבד ה', וכעבד ה' הוא עדיין חרש ועיוור: " הוֹצִיא עַם-עִוֵּר, וְעֵינַיִם יֵשׁ; וְחֵרְשִׁים, וְאָזְנַיִם לָמוֹ." (ישעיהו מג 8). העבד הזה שונה מאוד מהעבד שעליו אמר אלוהים בפסוקים אחרים שהוא פוקח עיני עיוורים. הניגודים מאוד בולטים:

• "הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ-בּוֹ, בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי; נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו, מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא… אֲנִי יְהוָה קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ; וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם–לְאוֹר גּוֹיִם. לִפְקֹחַ, עֵינַיִם עִוְרוֹת; לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ." (ישעיהו מב 1, 6-7)

העבד בפסוקים הנ"ל צייתן וצדיק, הוא משחרר אסירים, ועל פי התרגומים הירושלמיים העבד הזה אינו אלא המשיח. רבי דוד קמחי – אחד מ"שלושת הגדולים" של הפרשנים היהודים של ימי הביניים – מאשר זאת בפירושו לפסוק בישעיהו מב 1; "הֵן עַבְדִּי…בְּחִירִי" כשהוא מייחס את העבד ל"מלך המשיח". הדמות הזאת של העבד מופיעה בצורה עוד יותר ברורה בישעיהו מט, ואף על פי שהוא מכונה שם ישראל, הוא נשלח לגאול את עם ישראל. אותו העבד הוא צדיק ומייצג את העם. וכמו העבד בישעיהו מב, הוא המשיח!

• "שִׁמְעוּ אִיִּים אֵלַי, וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מֵרָחוֹק; יְהוָה מִבֶּטֶן קְרָאָנִי, מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי. וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה, בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי; וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר, בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי. וַיֹּאמֶר לִי, עַבְדִּי-אָתָּה–יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר. וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי; אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת-יְהוָה, וּפְעֻלָּתִי אֶת-אֱלֹהָי. וְעַתָּה אָמַר יְהוָה, יוֹצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ, לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו, וְיִשְׂרָאֵל לא (לוֹ) יֵאָסֵף; וְאֶכָּבֵד בְּעֵינֵי יְהוָה, וֵאלֹהַי הָיָה עֻזִּי. וַיֹּאמֶר, נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד, לְהָקִים אֶת-שִׁבְטֵי יַעֲקֹב, ונצירי (וּנְצוּרֵי) יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב; וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ. כֹּה אָמַר-יְהוָה גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ, לִבְזֹה-נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים, מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ, שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ–לְמַעַן יְהוָה אֲשֶׁר נֶאֱמָן, קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ." (ישעיהו מט 1-7)

על פי הפסוקים הבאים, העבד למעשה מוציא באופן על טבעי את העם משבי הגלות. כי גלות בבל מייצגת במימד הרוחני את שבי העם ויציאתו לגלות מאת אלוהים. שובם משבי הגלות הפיזית מסמלת את שובם מכול שבי אחר, לזמן של בריאת עם חדש. והעבד הוא שמוביל את היציאה לחירות החדשה הזאת, שהיא בצורה מסוימת אף גדולה יותר מהקודמות, ובכך הוא מתפקד כמאין משה חדש.

כיצד נסביר את העובדה שהעבד מכונה ישראל בישעיהו מט 3, כאשר בעצם הכתוב מדבר על מישהו ולא על עם שלם? זוהי לא רק בעיה של האמונה המשיחית, היות ועל פי פירושם של שלושת הפרשנים היהודים הגדולים של ימי הביניים, העבד בישעיהו מט הוא מישהו יחיד (המכונה הנביא) ולא עַם. כך שגם עליהם להסביר מדוע העבד (מישהו יחיד) מכונה ישראל.

אך אין זה מכשול כלל, על פי הפירוש של מצודת דוד, שהוא פירוש יהודי נוסף חשוב של ימי הביניים, "עבדי אתה. מזומן אתה לשליחותי כעבד לאדון: ישראל. הרי אתה [הכוונה לנביא] לפני ככל המון ישראל אשר אתפאר בך כמו בכולם." אם כך מדובר בנביא בישראל (כפי שפרשו זאת רבנים גדולים של ימי הביניים), על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במשיח ישראל, שגם מייצג וגם ממלא את הייעוד של עם ישראל? המובן הוא פשוט. עם ישראל נוכח מהו ייעודו ולאיזו מטרה נבחר דרך המלך הגדול והמנהיג הדגול ביותר שלו – המשיח; לכן, אין פלא שלפעמים מכנים את המשיח "ישראל." אין בכך כל בעיה.

למעשה, כך מתחזק הקשר בין המשיח לעמו ישראל. ובכן, כיצד נחבר את כול הנ"ל עם ההקשר של הפסוקים בהם אנו דנים, ואשר מזכירים לעיתים תכופות את גלות בבל? אם הנביא מכריז על סוף הגלות ושחרור עם ישראל מהשבי שם, הגיוני לפרש שהעבד הוא העם כולו, כביכול לאמור, "הנה עבד ה', ישראל, יוצא משבי הגלות וחוזר לארץ המובטחת." אך אם הנביא מדבר רק על מישהו יחיד – על עצמו או על המשיח – ההתייחסות בכמה פסוקים לגלות אינו הגיוני. ובכול זאת, בכמה מהפסוקים בהם אנו דנים פה, הנביא משתמש בכך כרקע (כגון בישעיהו מח 20).

נראה שזהו גם ההקשר בפסוקים המופעים לפני התחלת הפסוקים החשובים בישעיהו נב 13, זאת אומרת ישעיהו נב 11-12: " סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם, טָמֵא אַל-תִּגָּעוּ; צְאוּ מִתּוֹכָהּ–הִבָּרוּ, נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְהוָה. כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן:  כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהוָה, וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל." האם אין זה מטבע הדברים שהפסוק הבא מיד אחרי הפסוקים הנ"ל ימשיך את אותו הנושא, זאת אומרת חזרת העם מגלות בבל חמש מאות שנה לפני זמנו של ישוע עלי אדמות? לאו דווקא!

ראשית, עלינו לזכור שרבים מהמפרשים היהודים המסורתיים – מאז תקופת התרגומים הירושלמיים ועד היום – ייחסו את הפסוקים מישעיהו נב 13-נג 12 למשיח, ולכן ראו בקטע הזה מישעיהו חלק נפרד מהפסוקים הקודמים. במילים אחרות, הם תרגמו את הפסוקים הללו (נב 13-נג) במושגים אחרים ולא בהקשר לפסוקים הקודמים בפרק המדברים על גלות בבל.

מדוע אם כן מייחסים חסידיו של הרבי מלובביץ, המאמינים שהוא המשיח, את הפסוקים הללו אל הרבי שלהם שחי ומת אלפיים חמש מאות שנה אחרי שיבת העם מגלות בבל? ומדוע מייחסים ה"תרגומים" את הקטע הנ"ל למלחמת בר כוכבא, שנערכה יותר משש מאות שנים לאחר שיבת העם מגלות בבל? ומדוע מתחיל רש"י את פירושו לישעיהו נב 13 בכך שהפסוק מתייחס לשארית הפליטה הצדיקה מיעקב שישגשגו באחרית הימים?

שנית, הפרשנים היהודיים המסורתיים מאז ימי הביניים, כמו רש"י, אבן עזרא, רד"ק, ועד לרבנים החרדים של זמננו – המייחסים את הקטע לכלל עם ישראל (בניגוד למשיח המייצג הראשי של ישראל), עושים זאת באופן כללי ביחס לסבלותיו של העם היהודי במשך הדורות, עד של המאה העשרים. לכן ההקשר לגלות בבל הרחוקה כבר נשכח מזמן.

שלישית, הדר הכבוד העולמי שהיה אמור ללוות את שובו של עם ישראל משבי גלות בבל, על פי נבואתו של ישעיהו, מעולם לא ארע. להלן הנבואה:

"קוֹל קוֹרֵא–בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ. כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. וְנִגְלָה, כְּבוֹד יְהוָה; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר. (ישעיהו מ 3-5) חָשַׂף יְהוָה אֶת-זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ, לְעֵינֵי כָּל-הַגּוֹיִם; וְרָאוּ, כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ, אֵת, יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ." (ישעיהו נב 10)

ישנם עוד פסוקים דומים בישעיהו שאוכל לצטט (קרא בישעיהו מא 17-20, מג 16-21, נא 9-11), אך לא ניתן להימנע מהמסקנה הברורה: בקנה מידה עולמי, שובו של עם ישראל מגלות בבל עם קצת פחות מארבעים וחמישה אלף יהודים (קרא בנחמיה ז) לא היה אירוע כה גדול, מפוצץ, מבחינת נס קוסמי אדיר. הוא לא הראה את הדר כבודו של אלוהים במידה כזאת שכול העולם חזה בישועתו. לכן, ביחס ממשי להקשר הרחב יותר ופרושם הזהיר של הפסוקים הללו, ניתן לראות את התמונה הבאה ביתר בהירות: המשיח הוא העבד של אלוהים שפותח את הדרך לעמו, המשיח כמו משה חדש מוציא אותו מעבדות לחירות, אך הפעם הזאת הוא לא מוציא אותו מעבדות במצרים או אפילו מבבל.

אלא מוביל את עמו מתוך שבי רוחני, אותו מסמלת בפסוקים הללו גלות בבל, אל התמלאות ייעודו הרוחני של העם. כפי שציינתי קודם, גלות בבל הייתה הרקע לנבואות המשיחיות הללו, ובשיבת העם מהגלות כמילוי תפקידו של עבד ה' ישראלי, מופיע עבד ה' המשיח כנציג האידיאלי של העם, משחרר את השבויים ומביא ישועה לכול קצווי תבל.

לכן, יש סיבה טובה לכך שכתבי הברית החדשה מצטטים את ישעיהו מ ביחס ליוחנן המטביל, שהיה הקול במדבר המכין את הדרך למשיח (קרא במתי ג 1-39). פירושו של דבר הוא שהאדון עצמו, בישותו של ישוע המשיח יבוא לציון, כפי שישעיהו ניבא בפרק נב: ”קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ, בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן.” (יעשיהו נב 8) – דבר זה יגרום לשמחה הגדולה ולניצחון. אדוני יבוא לגאול את עמו!

אתה יכול לדמיין זאת כך: הנביא רואה מתוך גלות בבל את הגואל הגדול, כאשר יהוה סולל דרך במדבר, דרך רחבה ומהירה כדי שהפדויים ילכו בה (ישעיהו לה), יציאה המונית חדשה של העם מעבדות לחרות. בחזון הנבואי רואים מרחוק עם שלם צועד ויוצא מהגלות, וכאשר הם מתקרבים התמונה מתבהרת ורואים שזה בעצם אישיות אחת, לא עם; ישראלי אידיאלי, לא העם ככלל; המשיח שהוא הפודה והגואל, לא קבוצת אנשים חוטאים, שמועדים ללא הרף ולא מגיעים לרף המטרה (ישעיהו נז 3-23, נט 1-8).

מתוך צללי הגלות, זוהר אור גאולת ה' מפציע, וככול שהשמש הזאת הולכת וגדלה לקראת מלוא זוהרה, אנו רואים בבירור שישועת ישראל אינה ממוקדת בשחרור משבי חלקי של העם אלא בשחרור אמיתי ויציאה משבי תמידי של החטא. הפרוש המשיחי הגיוני ביותר!

המשיח, העבד הצדיק של ה', ממלא את ייעוד בני עמו ושל העם עצמו. בניצחונו של העבד הצדיק של ה', עם ישראל מנצח; בצייתנותו לאלוהים, עם ישראל – יחד עם אומות העולם – נעשים צייתנים לאלוהים. למעשה, זו הדרך היחידה ההוגנת, ההגיונית והתואמת את פרוש הקטע מישעיהו נב 13- נג 12 בהקשר הנכון שלו.

אם נבואתו של ישעיהו אינה משיחית, היא נבואת שקר, כי הישועה והגאולה רבת ההוד עליה ניבא לא התקיימה. אך אם הנבואה היא משיחית, אנו רואים כיצד המשיח – יהודי ישראלי, אחד מבני עמו ישראל – מאפשר לעם ישראל למלא את ייעודו. שים לב כיצד הפסוקים הבאים התקיימו באופן מילולי (או שהם נמצאים בתהליך של התמלאות): על פי ישעיהו מב 4, "לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ, עַד-יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט; וּלְתוֹרָתוֹ, אִיִּים יְיַחֵלוּ."

ניתן לראות את הנבואה המתמשכת הזאת מתמלאת לנגד עינינו, כאשר ישוע המשיח, דרך חסידיו ברחבי העולם ודרך רוח הקודש, ממשיך להביא את הצדק והשחרור ממלתעות החטא ואחדות ליותר ויותר בני אדם על כדור הארץ. ואפילו בשעה זו, במקומות הנידחים, שכוחי אל ביותר על פני כדור הארץ, באיים מפוזרים באמצע אוקיינוסים רחבים, המוני בני אדם מצפים בכיליון עיניים ומאמצים לליבם את לימודי ישוע, המגלים להם את אלוהי האמת, אלוהי ישראל. אדוני אלוהינו האחד.

 

עשויים גם לעניין אותך: