הייחודיות של ספרי התנ"ך והברית החדשה

ווילבור סמית, שספרייתו האישית כוללת למעלה מ־25,000 כרכים, אומר: "לא משנה מה אדם כלשהו חושב על הסמכות של הספר שאנחנו מכנים ספר הבריתות ועל המסר שלו – בכל העולם יש הסכמה רחבה על כך שזהו הספר המדהים ביותר שהפיק המין האנושי ב-5,000 השנה שבהן אפשר להעלות דברים על הכתב."

נבואות

זהו הספר היחיד שהופק אי-פעם בידי אדם או בידי קבוצת אנשים, ושאפשר למצוא בו נבואות רבות על עתידן של אומות שלמות, על עם ישראל, על כל העמים בעולם, על ערים מסוימות ועל בוא המשיח. לעולם הקדום היו כל מיני דרכים שבעזרתן [אנשים] חזו את העתיד, או יותר נכון ניחשו אותו, אבל בכל הכתבים היווניים והרומיים, שאומנם עושים שימוש במילים נביא ונבואה, אין נבואה אמיתית אחת על מאורע היסטורי חשוב שעתיד להתרחש, או על מושיע שעתיד לקום מקרב המין האנושי. חסידיו של מוחמד לא יכולים להצביע על נבואה אחת שניתנה מאות שנים לפני לידתו של מוחמד ושחזתה את בואו. גם המייסדים של כל הכתות לא יכולים להצביע על טקסט קדום שמנבא את בואם שלהם עצמם.

גייזלר וניקס מסכימים עם עמדה זו. בספרם A General Introduction to the Bible (״מבוא כללי לספר הבריתות״) ־ ספר בעל שם בתחומו ־ הם כותבים:

"לפי דברים י״ח, נביא מסוים הוכח כנביא שקר אם לא התגשמו כל דבריו. כל אחת מהנבואות בכתובים שמנבאות אירועים שהיו אמורים להתגשם עד עכשיו, התגשמה. מאות נבואות, שחלקן נאמרו מאות בשנים לפני המאורע שאותו הן ניבאו, התגשמו במלואן. התנ׳׳ך מנבא את המועד (דניאל ט'), המקום (מיכה ה׳ 1), והאופי (ישעיהו ז׳ 14) של הולדת המשיח, לצד עשרות נבואות על חייו, מותו ותחייתו (ראה ישעיהו נ״ג). אין ספור נבואות אחרות התגשמו גם הן, ביניהן חורבנה של אדום (עובדיה א'), הקללה על בבל (ישעיהו׳ י״ג), החורבן של צור (יחזקאל כ״ו) ונינווה (נחום א׳-ג׳), ושיבת עם ישראל לארצו (ישעיהו י״א 11). יש ספרים אחרים שחסידיהם טוענים כי הם נכתבו בהשראת אלוהים – הקוראן למשל, כתבי הקודש של המורמונים וחלקים מהוודה (כתבי הקודש ההינדים). אבל באף אחד מהספרים האלה אין נבואות שנכתבו מראש. נבואות שהתגשמו מוכיחות את ייחודיותו של ספר הבריתות, ואת העובדה שהוא נכתב בהשראת אלוהים".

 

היסטוריוגרפיה

הספרים ההיסטוריוגרפיים במקרא מתעדים כ־500 שנות היסטוריה של עם ישראל. נאמר שבני ישראל מפגינים גאונות לכל מה שקשור לתיעוד היסטורי, ושהתנ״ך מכיל את החיבור ההיסטורי הקדום ביותר. פרופסור אולברייט, הארכאולוג הידוע, פותח את המאמר שלו, The Biblical Period (״תקופת המקרא״) בדברים הבאים:

"המסורת העברית הלאומית עולה על זו של כל העמים האחרים מבחינת התמונה הבהירה שהיא מספקת לגבי השורשים השבטיים והמשפחתיים. מי שמחפש משהו דומה במצרים ובבבל, באשור ובפיניקיה, ביוון וברומא, יחפש לשווא. גם במסורות של העמים הגרמניים אין משהו דומה לזה. הודו וסין – גם הן לא יכולות לספק תמונה דומה, שכן הזיכרונות ההיסטוריים הקדומים ביותר של תושביהן מסתכמים בעדויות למסורת מעוותת של שושלות מלוכה, עדויות שאין בהן כל אזכור של רועה הצאן או עובד האדמה שמאחורי המלך או האליל שמופיעים בתחילת התיעוד. גם בכתבים ההודיים העתיקים ביותר (הפוראנות) וגם בכתבי ההיסטוריונים היווניים הקדומים ביותר אין ולו גם רמז לכך שההודים־האריים וההלנים היו נוודים שהיגרו מהצפון לאזורים שהפכו ברבות הימים לארצותיהם. האשורים זכרו במעורפל שהשליטים הקדומים ביותר שלהם, שאת שמותיהם הם תיעדו בכתב בלי לציין פרטים כלשהם בנוגע למעשיהם, היו שוכני אוהלים. אבל מניין הם הגיעו? הפרט הזה נשכח מזמן."

אולברייט מדבר על המהימנות של ״לוח העמים״ (שושלות היוחסין של העמים השונים) שמופיע בבראשית י' ואומר ש-״לוח זה הוא יחיד במינו בספרות הקדומה. אין לו אף מקבילה, אפילו לא בספרות היוונית… זהו מסמך מדהים בדיוקו״.

 

אופי התכנים

לואיס ס׳ שייפר, המייסד והנשיא לשעבר של הסמינר התיאולוגי בדאלאס (Dallas Theological Seminary), אמר, ״כתבי הקודש הם לא סתם ספר שמישהו היה כותב אילו הוא היה מסוגל לעשות את זה, או ספר שהוא היה יכול לכתוב אילו רצה בכך״. הכתובים דנים בכנות מלאה בחטאיהן של הדמויות השונות, גם כשהחטאים האלה מציגים באור שלילי את עמו הנבחר של אלוהים, את המנהיגים השונים ואפילו את המחברים השונים שלקחו חלק בכתיבתם. לדוגמה:

  • הכתובים מזכירים את חטאי האבות (ברא׳ י״ב 13-11 ; מ״ט 7-5).
  • הם מוקיעים את חטאי העם (דבר׳ ט׳ 24).
  • הם חושפים את הניאוף של דוד עם בת־שבע, ואת הניסיון הכושל שלו לכסות על מעשהו (שמ״ב י״א-י״ב).
  • כותבי הבשורות (בברית החדשה) מתארים את חולשותיהם ואת אלה של השליחים (מתי ח׳ 26-10; כ״ו 56-31; מרק׳ ו׳ 52; ח׳ 18; לוקס ח׳ 25-24; ט׳ 45-40; יוח׳ י׳ 6; ט״ז 32).
  • הם חושפים את הבעיות ואת אי הסדר שהיו קיימים בקהילות המשיחיות הראשונות (קור״א א׳ 11; ט״ו 12; קור״ב ב׳ 5).

כתבי הקודש מתמקדים במציאות, לא בפנטזיה. הם מציגים את הטוב ואת הרע, את מה שנכון ואת השגוי, את הטוב ביותר ואת הגרוע ביותר, את התקווה והיאוש, את השמחה והכאב. מן הראוי שכך יהיה, שכן אלוהים הוא זה שכתב אותם, והרי ״אין שום נברא נסתר מעיניו; הכל חשוף וגלוי לעיני מי שלפניו עלינו לתת דין וחשבון.״ (עבר׳ ד׳ 13).

 

אולי גם יעניין אותך: