ההפטרה היא קטע מספרי הנביאים שנהוג לקרוא בציבור בבית הכנסת בשבתות, במועדי ישראל, ולעיתים גם בתעניות ציבור במנחה, לאחר סיום הקריאה בתורה.
"הפרק האסור" הוא פרק שאותו אסור לקרוא בבתי הכנסת בהפטרות אלו, כאשר מגיע הזמן לקרוא את הפרק, "קופצים" לפתע לפרק שאחריו. המדובר הוא מפסוק 13 של פרק נ"ב ועד סוף פרק נ"ג של ספר ישעיהו הנביא בתנ"ך. אך מדוע אסור לקרוא אותו?

מבוא – "הסתירה" בישעיהו נ"ג
כל מי שמציב לעצמו את האתגר ללמוד מהתנ"ך אודות הופעת המשיח נתקל כעבור זמן קצר בסתירה, לעתים סתירה גלויה. זאת משום שהנביאים ציירו תמונה כפולה של המשיח העתיד לבוא. מצד אחד, החוקר יגלה נבואות רבות אודות המשיח המתארות אותו כמי שעתיד לסבול, להיות מושפל, להיפגע גופנית ולבסוף אף למות מוות אלים, מוות זה אמור על ידי הנביאים לבוא בגלל חטאי ישראל. מצד שני יגלה החוקר שהנביאים דיברו על המשיח גם כמי שיבוא כמלך כובש שישמיד את אויבי ישראל ויכונן מלכות של שלום ורווחה. זו התמונה הכפולה שציירו הנביאים בנבואותיהם במשך מאות שנים. כשנכתב התלמוד, שקדו רבנינו על הנבואות המשיחיות. הם הגיעו למסקנה שהנביאים דיברו על שני משיחים שונים. המשיח שיבוא, יסבול וימות כונה בפיהם  משיח בן יוסף. המשיח השני, שנועד לבוא אחר כך כונה בפיהם  משיח בן דוד.  המשיח  השני יקים את הראשון מהמתים ויכונן מלכות של שלום עלי אדמות. כל הרבנים הקדומים הכירו בעובדה שהתנ"ך מציג שתי תמונות אלה של נבואה משיחית. אלא שהתנ"ך אף פעם אינו אומר שיהיו שני משיחים. למעשה, רבים מהתיאורים הסותרים-לכאורה נמצאים זה לצד זה, ונראה שהכוונה היא למשיח אחד בלבד. אלא שבעיני הרבנים הקדומים נחשב הרעיון של שני משיחים כפתרון טוב יותר של התעלומה. מאות שנים דבקה היהדות בתפיסה מוטעית זו של שני משיחים. מאז חיבור התלמוד גדלה דמותו של משיח בן דוד במחשבת עמנו, והדמות המשיחית השנייה, משיח בן יוסף הסובל, נדחקה לקרן זווית של מחשבת ישראל. מדי פעם נזכרו בה, כמוצא משאלות קשות. למשל, כשהתעורר צורך להסביר תיאורים מהתנ"ך בהם מצטייר משיח סובל. פרט לכך נהגו להתעלם מדמות משיחית זו. כיום שומעים עליו מעטים בלבד. מעטים יודעים על קיומו במחשבת היהדות הקדומה. המשיח היחיד שמוכר היום בישראל הוא משיח בן דוד.

מקור הסתירה
אחד המקורות העיקריים לתפיסה הרבנית אודות משיח בן יוסף הסובל הוא ישעיהו נ"ג. סלע המחלוקת היום לגבי האמור בתנ"ך אודות המשיח נעוץ בפרק זה. הקטע מדבר על עבד ה' הסובל רבות, וסבלו מסתיים במוות. הפרק מתאר ייסורים אלה כייסורים בגלל חטא. מותו של העבד הוא מוות בגלל חטאי העם. הדמות בפרק זה סובלת ומתה בגלל חטאיהם של אחרים. עוד נאמר בקטע שעבד ה' קם לתחייה. סלע המחלוקת אינו בשאלה  מה אומר הקטע, אלא בשאלה אל מי נאמרים הדברים.
למי התכוון ישעיהוו? האם ניבא אודות המשיח? הרבנים בימינו קובעים שזהו פירוש נוצרי, לא פירוש יהודי. הפירוש היהודי הוא שישעיהוו מדבר על עם ישראל הסובל מידי הגויים. אולם הניסיון להסב את הקטע אל עם ישראל נראה מאולץ. הפרק עצמו מדבר על יחיד.

פירושים רבניים לישעיהו נ"ג
הפירוש הגורס כי ישעיהו נ"ג מתייחס לעם ישראל הוא בעצם פירוש חדש. הפירוש הרבני המקורי של ישעיהו נ"ג קבע שהקטע מדבר על יחיד, על אדם אחד - המשיח עצמו. עצם המושג משיח בן יוסף מקורו בקטע זה. כדי לקבל מושג ברור של ההשקפה היהודית הקדומה על ישעיהו נ"ג, מוטב לפנות להיסטוריה. התרגומים לארמית של יונתן בן עוזיאל, מהמאה הראשונה לספירה, הם מהתרגומים הקדומים ביותר. תרגומו לקטע זה של ישעיהו פותח במילים:  "הנה ישכיל עבדי המשית..." ("הא  יצלח  עבדי משיחא..."). תרגומיו של יונתן בן עוזיאל צוטטו לעיתים קרובות על ידי רבנים קדומים והוא בהחלט נחשב על ידם לבר סמכא. תרגומו קובע בבירור שקטע זה מישעיהו מדבר על המשיח, ותרגום זה נקבע לפני שמשיחיותו של ישוע מנצרת הפכה נושא לפולמוס. לכן, אי אפשר להאשים את בן עוזיאל באימוץ "הפירוש הנוצרי".
יונתן בן עוזיאל לא היה לבדו בפירוש זה כפי שמתברר מציטטה מרבי דון יצחק אברבנאל משנת 1500 לערך. אברבנאל אמנם לא קיבל את הדעה שישעיהו נ"ג מתייחס למשיח, אך הוא מורה מפורשות:  "השאלה הראשונה היא, על מי נאמרה נבואה זאת? כי הנה חכמי הנוצרים פירשוה על אותו  האיש שתלו בירושלים בסוף בית שני, שהיה לדעתם בן האלוה ית' שנתגשם בבטן העלמה כפי שמפורסם בדבריהם. ואמנם יונתן בן עוזיאל תרגמה על משיח העתיד לבוא וזהו גס דעת חכמים ז"ל בהרבה ממדרשותיהם..." (מפירושו  של דון יצחק אברבנאל לנביא ישעיהו).
למרות מה שחשב אברבנאל עצמו על משמעות הפרק, הוא מודה בפה מלא שרבנים רבים קבעו שהקטע מדבר על המשיח. יונתן בן עוזיאל לא היה יחיד בדעתו. כך חשבו רבנים רבים בתקופה שחוברו התרגומים היהודיים לארמית.
הזוהר חובר בשנת 110 לערך, ונחשב לפרי עטו של רבי שמעון בר יוחאי. יש בו, בפרשת ויקהל, דברים המתייחסים בבירור לקטע מישעיהו: "בגן עדן יש היכל אחד הנקרא היכל של בני חולים. אז משיח נכנס באותו היכל וקורא כל חולים וכל כאבים, כל ייסוריהם של ישראל 'יבואו. וכולם באים עליו. ואלמלא שהוא מיקל מעל ישראל ונוטל עליו, לא היה אדם שיכול לסבול ייסורים של ישראל בעבור עונש בתורה. ה'ה'ד אכן חוליינו נשא וגו' " (תרגום עברי משנת 1602 שבספריית בודליאן שבאוקספורד, אנגליה).
"הזוהר" מצטט מובאה זו מישעיהו נ"ג, פס' 4, ומסב את הקטע על המשיח. הזוהר מבדיל מפורשות בין ישראל לבין מי שהקטע מתייחס אליו. בנוסף מדבר הזוהר על כך שסבלות המשיח המתוארים בישעיהו באים במקום סבלם של אחרים, שחטאו. הזוהר קובע שהמשיח עמד במקום שבו היו צריכים חוטאים לעמוד וכי נטל על עצמו את הסבל שנועד להיות מנת חלקם של בני ישראל בגלל חטאיהם.
ראיה נוספת מאותה תקופה מופיעה בתלמוד: "למשיח מה שמו?... ורבנן אמרי חיוורא דבי רבי שמו שנאמר אכן חוליינו הוא נשא" (סנהדרין צ"ח ב). כמו הזוהר גם התלמוד הבבלי הסב את הקטע בישעיהו על המשיח. במיוחד פסוק 4 מוסבר בלשון זו.
במדרש תנחומא לבמדבר א' 2 אנו קוראים: "...רבי נחמן אומר, אין איש הנאמר כאן אלא משיח בן דוד, שנ' הנה איש צמח שמו. תרגום יונתן הוא גברא משיחא. וכן נאמר, איש מכאובות וידוע חולי 1 המדרש בילקוט שמעוני תקע"א מסב את ישעיהו נ"ב 13 על המשיח ואומר בקשר לקטע זה: "ירום ונשא וגבה מאד ירום מאברהם... ונשא מן משה... וגבה ממלאכי השרת."

מדרש הכונן, בהתייחסו לישעיהו נ"ג 5, שם את המילים הבאות בפי אליהו הנביא למשיח: "סבול יסורין ודין מרד שמיסדך על חטאת ישראל. וכן כתיב והוא, מחולל מפשענו מדוכא מעוונותינו, עד זמן שיבוא הקץ"  (ילינק, בית המדרש, ע' 29). מדרש אחר אומר על אותו קטע: שלושה חלקים נתחלקו היסורין: "אחד לדור ולאבות ואחד לדורנו, ואחד למלך המשיח" (יילקוט  שמעונו  תר"ב).

מקור יהודי מובהק נוסף שמייחס את הקטע בישעיהו אל המשיח הוא מחזור התפילה ליום כיפור. אחת התפילות במחזור נקראת המוסף, והיא חוברה על ידי רבי אליעזר הקליר. להלן חלק מתפילה זו: "גלה ממנו משיח צדקנו. אחזתנו אימה ואין מצדיק אותנו. הוא נשא בעול עוונותינו ופשעינו ומחולל מפשעינו. הוא נושא את חטאינו על כתפו, למען יסלח לעוונותינו. בחבורתו ירפא לנו בעת יבראו נצח ישראל בריאה חדשה. העלהו מחוג הארץ. הקימונו מארץ שעיר לקבצנו על הר הלבנון בשנית בגבורת ינון."

ככל שנעיין בתפילה זו יגדל העניין. התפילה מביעה חשש שהמשיח זנח את העם, וזאת מכוח ההנחה שהמשיח בא ותסתלק. בנוסף, המשיח שהלך סבל עבור העם: חטאי העם חוסכו עליו וכעת, בעקבות סבלו, המשיח עזב את העם. זו סיבת דאגתם. אי לכך, העם מתפלל לשובו של המשיח. חלק ניכר מתפילה זו נלקח ישירות מהקטע בישעיהו. מכאן שעד למאה שביעית, כשחוברה תפילה חשובה זו, ההשקפה היהודית קבעה שהקטע בישעיהו מתייחס למשיח.

פירושו של יפת בן עלי מראה שדעה זו הייתה מוכרת ביהדות אפילו במאה העשירית: "אני נוטה להסכים עם בנימין מנהבנד (בדבריו על ישעיהו נ"ג) ולראותו כמתייחס למשיח... הוא הנביא נותן לנו כך להבין שני דברים: ראשית, שהמשיח ישיג את כבודו הנעלה ביותר רק בעקבות ניסיונות קשים וממושכים, ושנית שישלחו אליו ייסורים אלא כאות, כדי שאם הוא נמצא בעול הפורענות כשהוא נשאר טהור במעשיו, ידע כי הוא הנחפץ... הביטוי 'עבדי' מתייחס למשיח כפי שהוא מתייחס לאביו בפסוק 'נשבעתי לדור עבדי' ". רב זה הכיר בכך שהקטע מישעיהו מתייחס למשיח. בהתאם לכך הוא קובע שהמשיח יכובד ויתעלה באמצעות הסבל שיסבול.

גם במאה האחת עשרה חשבו יהודים שהקטע מישעיהו מדבר על המשיח. בבראשית רבה של רבי משה הדרשן מנרבון נאמר בבירור כי הקדוש ברוך הוא מתיר למשיח להושיע נפשות, אך יחד עם זאת לסבול ייסורים קשים: "מיד קיבל משיח כל יסורין מאהבה, שנ' נגש והוא נענה... וכשישראל חוטאים הוא מבקש עליהם רחמים, שנ' ובחבורתו נרפא לנו, ואומ' והוא חטא רבים נשא ולפשעים יפגיע וגו' " (בראשית רבה, 2).

בעל הדברים בבראשית רבה מסיק מסקנות ברורות מישעיהו נ"ג פסוקים 12,7,5. מסקנה אחת היא שהמשיח יושיע רבים, וישועה זו של הרבים תבוא בזכות סבלו, מסקנה שנייה היא שהמשיח סובל בעד חטאי ישראל. רב אחר מהמאה האחת עשרה, רבי וטביה בן אליעזר, אומר ב"לקח טוב" על ישעיהו נ"ב 13: "ותנשא מלכותו לימות המשיח, שנאמר הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד".

בין הרבנים המפורסמים ביותר בתקופה זו נמנה רבי משה בן מימון, הרמב"ם. במאמריו, מסב הרמב"ם גם הוא את הקטע מישעיהו אל המשיח:  "איכות (איך) עמידת המשיח... דע שלא תדע עמידתו קודם היותה עד שיאמר עליו שהוא בן פלוני וממשפחה פלונית. אבל יעמוד איש שלא נודע קודם הראותו והאותות והמופתים שיראו על ידו הן הן הראיות על אמתת יחוסו... ואמר ישעיהו... ויעל כיונק לפניו כשורש וגו'... אבל עמדה המיוחדת לו היא בשעה שיגלה יבהלו כל מלכי ארץ... וישימו ידם לפיהם, שכן אמר ישעיהו בעת שספר שישמעו המלכים לו אמר עליו יקפצו מלכים פיהם כי אשר לא ספר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו" (מאגרת תימן של הרמב"ם כפי שהודפס בקובץ). הרמב"ם מצטט מישעיהו נ"ג 2 ונ"ב 15, ומסב קטעים אלה על אישיות המשיח, כפי שהוא עושה לכל הפרק.

גם מהמאה האחת עשרה יש, ככל הנראה, מאמרים שיוחסו בזמנו לשמעון בר יוחאי. במקום אחד נאמר שם אודות המשיח: "וימות שם משיח בן אפרים וישראל סופדים אותו ואחר כר יגלה להם הקב"ה משיח בן דוד וישראל ירצו לסוקלו ואומר לו שקר דברת שכבר נהרג משיח... ויבזוהו שנאמר גבוה וחדל אישים..."  (ילניק, בית המדרש, ג' ע' 80).
דר' שמעון בר יוחאי המציג את שני המשיחים, השקפה יהודית שנפוצה בימיו. משיח אחד, בן אפרים או בן יוסף, ימות, ואחרי מותו יבוא משיח בן דוד. בן דוד יידחה על ידי ישראל, אומר הרב, בצטטו מישעיהו נ"ג 3.
הטענה שישעיהו נ"ג אינו מתייחס למשיח אלא לעם ישראל הועלתה לראשונה על ידי רבי שלמה יצחקי (רש"י). אולם, היות וסתר את ההשקפה המסורתית, מפרשים יהודים אחרים בני זמנו הגיבו בחריפות לדבריו. רב אחד כזה היה רבי משה כהן אבן כריספין מקורדובה וטולדו (שנת 1350 לערך), שאמר: "ואני רוצה לפרש הפרשה הזאת (כלומר, את הקטע מישעיהו) על דעת ר'ז'ל שפירשוה על המלך המשיח ואזהר בכל יכולתי לשמר דרך הפשט...  ואולי לא יעבור כל כך דחקים וריחוקים מהפכו כמו שעבר עליהם... הנבואה הזאת התנבא בה ישעיהו ע"ה על פי יי להודיע לנו ענין המשיח העתיד לבוא ולגאול את ישראל כיצד יהיה ענינו מיום שיעמוד על דעתו עד שיבוא ויגאל אותנו כדי שאם יעמוד שום עומד ויאמר על עצמו שהוא משיח, שנתבונן בדעתנו ונראה בינינו אם נראה שענינו כמו שאמ' הנביא בנבואה הזאת אז נאמין שהוא משיח צדקנו ואם לאו לא נאמין בו"  (מפירוש ר' אבן כריספין).
"הדחקים וריחוקים" שאליהם מתייחס רבי כריספין הם פירושיו של רש"י, שטען שהקטע בישעיהו לא מתייחס למשיח אלא לעם ישראל. רבי משה כהן אבן כריספין קם נגד פירוש זה ועמד על כך שהקטע אכן מתייחס למשיח, ושנכתב כדי לעזור בזיהוי המשיח כך שאפשר יהיה להכירו בבואו.
מהמאה השש עשרה נביא את דבריו של רבי סעדיה אבן רנן מגרנדה (1500 לערך): "ורבי יוסף בן כספי מלאו לבו כי הדורשים זאת הפרשה על המלך המשיח שיב"ב גרמו לתועים לפתור אותו על ישו. והשם יכפר בעדו כי לא דבר נכונה כי רבותי' חכמי התלמוד ז"ל מכח הנבואה ידברו דבריהם וקבלה יש בידם בעיקרי הפירושים... מדבר ורומז למלך המשיח..." (פירוש רבי סעדיה אבן דנן מגרנדה, לפי בחב יד באוקספורד). גם הרב אבן דנן התקומם נגד הדעה שהקטע מישעיהו מתייחס לישראל. הוא דרש מפרשני ישראל לשוב לפירוש התלמודי, המייחס את הקטע למשיח, בתקופה זו התנהלו עימותים פומביים רבים בין רבנים לבין נוצרים, והאחרונים השתמשו בישעיהו נ"ג בדי להוכיח שישוע הוא המשיח. לכן הסבו אחדים מהם (הרבנים) את הקטע לישראל.
מאמצע המאה השש עשרה יש לנו את כתביו של רבי משה אלשייך שהיה תלמידו של יוסף קארו, מחבר שולחן ערוך, אלשייך דרש מהפרשנים היהודיים לשוב לפירוש המסורתי יותר בכתבו: "ואומרה כי הנה ר'ז'ל פה אחד קיימו וקיבלו כי על מלך המשיח ידבר ואחריהם ז"ל נמשוך" (מראות הצובאות, פירוש על ספרי הנביאים, דר' משה בן ר' וחיים אלשייך).
כתביו של רבי אליהו וידאס נכתבו בערך באותו זמן. הוא כתב כלהלן לגבי ישעיהו נ"ג 5 (1575 לערך): "...והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו. והכוונה שכמו שהמשיח סובל העוונות שלנו עושים לו שיהא מדוכא אם כן מי שירצה שהמשיח לא יהיה מדוכא מעוונותיו יסבל וידכא הוא בעצמו" (ראשית חכמה מר' אליהו דה וידאס לפי דפוס ונציה), גם רב זה מייחס את הקטע למשיח ואומר שהמשיח יסבול עקב חטאי העם. הוא מוסיף ואומר שגורל המסרבים לראות בייסורים שסבל המשיח בגלל חטאיהם נחרץ ויהיה עליהם לסבול בעצמם בעד חטאיהם.
אפילו במאה השבע עשרה ניכרה עדיין התגובה השלילית לפירושו של רש"י לקטע בישעיהו, כפי שמתברר מכתבי רבי שתלי בן אשר אלטשולר (1650, לערך): "ועתה אפרש פסוקים אלו על משיחנו שיבוא במהרה בימינו א' כ' י' ר': ותמיה למה לא פי' רש"י וריר'ק על משיח ה' כמו שפי' התרגום... (איילה שלוחה, פירוש נביאים וכתובים לר' נפתלי (הירש) בן ר' אשר אלטשולר).
במאה התשע עשרה גברה ההשקפה שנוסחה על ידי רש"י. הרד"ק חזר עליה. אולם הניצחון לא היה מוחלט. עדיין היו שקמו נגדה. הרץ הומברג כתב בה"כורם" בשנת 1818: "והעיקר שעל מלך המשיח נאמר שיבוא באחרית הימים לעת רצות ה' לפדות את עמו מקרב גויי הארצות" (הכורם, ביאור על תנ"ך לרבי הרץ הומברג).
מכאן שמי שמפרש את ישעיהו נ"ג כמדבר על המשיח אינו נוקט בעמדה הזרה ליהדות. אם נדבר על הפירוש היהודי המסורתי, הרי שזה קובע שהקטע הנ"ל מדבר אודות המשיח.
הראשון שהסב את ישעיהו נ"ג על ישראל היה רש"י (1105-1040 לערך) ואחריו רד"ק (1160-1235). בכך פעלו בניגוד למסורת ישראל בימיהם ובאלף השנים שקדמו להם, כיום הפכה השקפתו של רש"י לשליטה אך היא אינה ההשקפה היהודית המסורתית. אלה שחיו קרוב יותר לימי ישעיהו, ואשר לא נאלצו להתמודד עם מטיפים נוצריים, ייחסו את הקטע למשיח.

ישעיהו נ"ב 13 - נ"ג 12: הקטע עצמו
נוסח הדברים עצמם יעזור לנו לקבוע מיהו העבד הסובל. האם הוא המשיח או עם ישראל? לפני שנתייחס לקטע בפרוטרוט, טוב יהיה להביא כאן את הקטע עצמו ואחר כך את תמציתו.

"הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד,
כאשר שממו עליך רבים,
כן-משחת מאיש מראהו ותארו מבני אדם,
כן יזה גוים רבים,
עליו יקפצו מלכים פיהם,
כי אשר לא-ספר להם ראו,
ואשר לא-שמעו התבוננו.

מי האמין לשמעתנו וזרוע יהוה על-מי נגלתה.
ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה,
לא-תאר לו ולא הדר ונראהו,
ולא-מראה ונחמדהו.
נבזה וחדל אישים איש מכאבות וידוע חלי,
וכמסתר פנים ממנו, נבזה ולא חשבנהו.
אכן חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם,
ואנחנו חשבנהו, נגוע מכה אלהים ומענה.
והוא מחלל מפשענו,
מדכא מעונתינו,
מוסר שלומנו עליו,
ובחברתו נרפא-לנו.

כולנו כצאן תעינו,
איש לדרכו פנינו,
ויהוה הפגיע בו, את עון כולנו.

ניגש והוא נענה ולא יפתח-פיו.
כשה לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה.
ולא יפתח פיו.
מעצר וממשפט לוקח,
ואת-דורו מי ישוחח כי נגזר מארץ חיים,
מפשע עמי נגע למו.

וייתן את-רשעים קברו ואת-עשיר במתיו.
על לא-חמס עשה ולא מרמה בפיו ויהוה חפץ דכאו החלי.

אם-תשים אשם נפשו,
יראה זרע יאריך ימים, וחפץ יהוה בידו יצלח.
מעמל נפשו יראה, ישבע,
בדעתו,יצדיק צדיק עבדי לרבים ועונתם הוא יסבל.

לכן אחלק-לו ברבים
ואת-עצומים יחלק שלל
תחת, אשר הערה למות נפשו
ואת-פשעים נמנה, והוא חטא-רבים
נשא ולפשעים יפגיע"
(ישעיהו נ"ב 13 – נג" 12)

תמצית הקטע

אלוהים הוא הדובר בפרק זה. אלוהים מסב את תשומת לב הקוראים אל עבדו הסובל ומצהיר שעבד זה ינהג בתבונה ובטוב שכל, מעשיו יקנו לו מעמד נכבד. עוד מוסיף אלוהים ואומר שעבדו יסבול, שסבל זה ימשוך בסופו של דבר את תשומת לבם של שליטי העולם. הם יבינו את תכלית סבלו: אמנם הושחת מראהו עד לבלי הכר, אך בסופו של דבר ישמש סבלו כדי להושיע רבים.

לאחר שכך מסב אלוהים את תשומת לב הקורא אל העבד עצמו. העם מגיב בפסוקים 9-1. בפסוקים 3-1 הם מודים שלא הבינו מיהו אותו עבד, מהי אישיותו ומה היה תפקידו, בפסוק 1 הם מביעים את הפתעתם לאור מה שלמדו משלושת הפסוקים הקודמים. בפסוק 2 הם מספרים שבזמן שהעבד היה אתם, הם לא ראו בו כל ייחוד: בילדותו ובהתבגרותו לא היה דבר שהבדילו מאחרים בני גילו. הוא לא משך את תשומת לבם של בני האדם. גם מראהו החיצוני לא היה מיוחד. בפסוק 3 נאמר שההפך הוא הנכון: במקום למשוך אליו את העם, הוא נחשב על ידם לבזוי ועל כן נדחה. הוא היה איש מיודע לכאבים, שידע מהו יגון. הוא נדחה באופן פעיל ביותר: העם עשה כמיטב יכולתו להתעלם ממנו. בפסוקים 6-4 מודים בני העם כי חשבו שסבלו הוא עונש על חטאים שעשה, אולם כעת הם מודים שייסוריו באו במקום ייסוריהם. משמע, הוא סבל במקום העם ובגלל חטאיהם, לא בגלל חטאים משלו. בני ישראל מודים כי הם הטועים: הם שפנו איש-איש לדרכו האנוכית, וכי העונש המגיע להם בגלל חטאיהם הושם על עבד ה'.

קטע זה, אפוא, מתאר שינוי ביחסו של העם אל העבד, שינוי שבא מכוח הכרתם את טבעו האמיתי ואת משמעות סבלו ומותו. המשפט החמור שנפל על ראשו גרם לעם לחשוב עליו בדרך מסוימת. כפי שאמרנו, הם חשבו תחילה שסבלו מוכיח שהוא חוטא. אבל התחולל שינוי בדעתם, שינוי המציין את תחילת תשובת העם מחטא לאלוהים. אלה שבעבר לא הבינו את המתרחש (פסוק 4) ובזו לעבד בגלל מצבו האומלל, עומדים עתה על טעותם. הם מכירים בכך שעבד ה' סבל במקומם, ושנטל על עצמו את עונשם הראוי, הם מודים שלא הבינו את סיבת סבלו. כעת הם מעידים נגד עצמם, מקוננים על עיוורונם למשמעות הייסורים של העבד ולעובדה שכל אלו באו עליו למען העם ובמקומו,

בפסוק 5 מודה העם בכך שהייסורים שעבד ה' נשא במקומם הביאו להם ריצוי ומרפא רוחני. פסוק זה חודר לעומק משמעותם של ייסורי העבר ומציין את הקשר שבין סבלו לבין חטאי העם. הקשר הוא כפול: 1) ייסורים עקב חטאים – הסבל היה גמול צודק על פשעי העם. 2) ייסורים כאמצעי לריצוי - סבלו של המשיח הוא התרופה למחלתו הרוחנית של העם, העבד סבל בגלל חטאי העם, לא בגלל חטאים שלו.

בפסוק 6 מודה העם שסיבת הייסורים המתוארים בפסוקים הקודמים היא שהעם היה מנוכר מאלוהים, עד כדי כך שהיה צורך במחליף שירצה ביניהם. העם תעה והתמקד במה שרצוי לו, ה' שם את חטאיו על עבדו הנאמן. כעת מתחרט העם ומודה שטעה ביחסו אל העבד. אלוהים שלח אותו לטובתם, על אף שתעו מדרך הישר עד כדי הסתכנות באובדן מוחלט.

בפסוקים 9-7 מדבר הנביא. הוא מפרט את ייסורי העבד, שהביאו לבסוף למותו.

בפסוק 7 מתואר העבד כמי שמקבל בענווה את היחס הלא צודק של העם אליו. הוא לא מגיב ולא קם להגן על עצמו, אף לא במילה, הוא סובל בשקט, אינו כועס בגלל העוול שנגרם לו, בפסוק 8 מוצג מותו של העבד. נאמר שם שהעבד הובל להריגה אחרי משפט ופסיקת דינו. הוא מוצא להורג בגלל חטאי עמו, כי העם היה ראוי להיות מוצא להורג. נראו שאיש לא הבין מהי מטרתו הקדושה של אלוהים באירוע המתואר בפרק זה. פסוק 8 משמש מפתח להבנת הקטע כולו וממנו אנו למדים כי מדובר בגזר דין מוות שנפסק בבית המשפט והוצא אל הפועל בהתאם. פסוק זה קובע בבירור שהעבד לא היה ראוי למוות, אלא שמת בעד העם.

בפסוק 9 מתוארת קבורת העבד. מי שהוציאו אותו להורג הועידו לו קבר של פושע כי חשבוהו לכזה. אולם הוא ייקבר בקברו של אדם עשיר, זהו צדק של ממש, כי העבד לא עשה שום עוול ולא היה באופיו כל פגם.

בפסוקים 17-10 מתוארות תוצאות ייסוריו ומותו של עבד ה', בפסוק 10 נאמר שה' רצה שעבדו הנאמן יסבול וימות. כך יכפר אלוהים על חטאי העם. במלים אחרות, מות העבד הוא קורבן עבור חטאי ישראל. הטועים והחוטאים ייסלחו מעתה בזכות מותו של העבד, שכן במותו כיפר על חטאיהם, אלוהים הניח על כתפי העבד את העונש שהגיע לעם, ובזכות חטאיהם לכפרה. עוד אומר פסוק זה שהעבד יראה את צאצאיו וגם יחיה חיים ארוכים. איך יתכן הדבר - הרי הוא מת!? הדרך היחידה היא אם יקום מהמתים: "חפץ ה' בידו יצלח" - העבד ישוב ויחיה.

פסוק 11 קובע שאלוהים יהיה מרוצה ממעשי העבד. עבד ה' מת במקום העם ובגלל חטאיהם. השאלה עתה היא, האם יקבל אלוהים קרבן שכזה? התשובה לשאלה זו חיובית, אלוהים יראה בייסורי העבד ומותו את הדרך לספק את דרישות צדקתו. על כן יוכל אלוהים להוסיף ולומר כשבזכות ייסורים אלו יצדיק העבד הצדיק רבים אחרים. "להצדיק" פירושו לזכות מאשמה. העבד, שסבל, מת וקם לתחייה יצדיק רבים. בני האדם חטאו ואינם יכולים לעזור לעצמם בעניין זה כי הורחקו עקב חטאם מאלוהים. אבל עתה יוכלו להזדכות מאשמתם בזכות קרבנו של העבד. הפסוק מסיים בהסבר כיצד התאפשר הדבר. חטאי העם יוחסו לעבד. החשבון בינם לבין אלוהים סולק על ידי מותו. אלוהים קובע, על כן, שעבדו הצדיק יצדיק רבים, אשר יכירו בו כמי שנשא את חטאיהם.

פסוק 12 קובע שאלוהים יברך לבסוף את העבד וירומם אותו עד מאוד. הסיבות לכך מובאות בפסוק עצמו. ראשית העבד סבל ומת מרצונו החופשי. שנית, העבד התיר לאחרים לחשוב שהוא חוטא ולהתייחס אליו כמי שסובל ומת בגלל חטאיו, שלישית, הוא "נשא חטא רבים". הרבים הללו הוצדקו כי העבד זקף את חטאיהם לחובתו. רביעית, העבד התפלל לאלוהים בעד החוטאים.

זו תמצית הקטע. אם עם ישראל הוא העבד, אזי הגויים הם העם, אם המשיח הוא העבד, הרי שישראל הוא העם. עד לימי רש"י גרסו רוב הפרשנים היהודים שהכוונה שהעבד אינו אלא המשיח, והוא מכפר על חטאי עם ישראל. אם נבין את הקטע ככתבו וכלשונו, הרי שברור שהוא עוסק בסבלו של היחיד עבור הרבים, לא בסבלו של עם עבור עמים אחרים.

רמזים להבנת הקטע

יש בפרק עצמו מספר רמזים באשר לכוונתו האמיתית. הפרק עצמו מבהיר אם הכוונה היא למשיח או לישראל.

רמז חשוב ראשון הוא השימוש העקבי בגוף ראשון ושלישי בפרק, קיימת הבחנה ברורה בין 'אנחנו', 'אותנו' ו'שלנו' (גוף ראשון ברבים), לבין 'הוא', 'אותו' ו'שלו' (גוף שלישי ביחיד). השימוש בגוף ראשון מתייחס בהכרח לישעיהו ולעם שאליו פונה הנביא, השימוש בגוף שלישי מתייחס לעבד ה' הסובל. טוב יהיה אם נביא שוב חלק מהפרק כדי להדגים את הדבר.

כך נבין טוב יותר את הנאמר. הציטטה דלהלן היא מישעיהו נ"ג 9-4:

"אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלוהים ומעונה. והוא מחולל מפשעינו מדכא מעונותיה מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו. כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו וה' הפגיע בו את עוון כולנו. ניגש והוא נענה ולא יפתח פיו כשה לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה ולא יפתח פיו. מעוצר וממשפט לוקח ואת דורו מי ישוחח כי נגזר מארץ חיים מפשע עמי נגע למו. וייתן את רשעים קברו ואת עשיו במותיו על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו."

השימוש בגוף ראשון רבים מצביע על עם ישראל, כולל הנביא. ישעיהו מדבר אל העם, ולעבד הוא מתייחס בגוף שלישי יחיד: הוא שמובל בעדנו. הוא שאלוהים הניח עליו את חטאינו. הוא שימות בעד החטאים שלנו כדי שתהיה לנו ישועה בזכותו. השימוש המתמיד והעקבי בגופים מבהירים שישראל אינו העבד הסובל. העבד הסובל הוא המשיח.

הרמז השני הוא החלק האחרון של פסוק 8, ששוב מבהיר שישראל אינו יכול להיות העבד הסובל: "מפשע עמי נגע למו" ישעיהו קובע כי מות העבד נגרם בגלל פשעי עמו. לאיזו עם משתייך ישעיהו? עם ישראל, כמובן. על כן, המלה עמי מתייחסת לישראל, ומכאן שישראל אינו עבד ה' הסובל. העבד המשיח, הסובל בעד חטאי ישראל.

רמז שלישי הוא בכך שהקטע מציג בעקביות את העבד בלשון יחיד, כפרט ולא כציבור. אין רמז לכך שמדובר כאן בעצם בישראל. העבד מתפקד כפרט לכל דבר. לעומת זאת ישראל מוצגת כזהות נפרדת. המשיח הוא אשר הגשים אר נבואת ישעיהו. ישראל עמד מנגד והשקיף.

הרמז הרביעי הוא שהעבד הסובל מוצג בפרק נ"ג כחף מפשע (פסוקים 6-4, 8ב, 9ב). קל לראות כיצד יתכן הדבר כשמדובר במשיח. אבל, לאור דברי הנביאים, אי אפשר להציג את עם ישראל כמי ש"על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו" משה והנביאים מעולם לא הזהירו את בני ישראל מפני סבל אם ילכו בדרכי אלוהים. הם אמרו שהעם יסבול אם יחטא, אלוהים העניש את ישראל פעמים רבות ובצורות שונות, תמיד בגלל חטאים. גלות בבל והגלות שבאה אחרי חרבן בית שני היו, על פי הנביאים, תוצאות של זניחת מצוות אלוהים. לעומת זאת, העבד מצטייר כמי שסובל בלא שפשע.

הרמז החמישי הוא בכך שעבד ה' מצטייר בפרק כמי שסובל מרצון ובלא טרוניה (פסוק 7). הוא מקבל על עצמו את הסבל ואינו מתלונן על עוול שנעשה. הוא סובל ומת בלא אומר ובלא תלונה, מתולדות ישראל אנו למדים שהם נעשקו, נרדפו והוגלו, אולם אף אחד האסונות אלה לא נתקבל על ידי ישראל מרצון. עם ישראל בדרך כלל התנגד, אם היה יכול. המשיח סבל ברצון, ישראל לא סבל בשקט. הוא תמיד התקומם נגר אכזריותם של מייסריו האכזריים, גם עובדה זו פוסלת את ישראל מלהיות עבד ה' הסובל ומצביעה שוב על כך שישעיה נ"ג מדבר על המשיח.

הרמז השישי הוא שהעבד מת במקום אחרים (פסוקים 6-4, 8, 10, 12). הוא סובל למען אחרים, כדי שהם לא יצטרכו לסבול עקב חטאיהם. בשום מקום בכתובים או בהיסטוריה היהודית לא סבל ישראל למען הגויים, אם כי סבל רבות מידם, ישראל סבל, אבל סבלו תמיד בא לו בגלל חטאיו.

הרמז השביעי הוא שסבלות עבד ה' מביאים לבוטחים בו הצדקה ומרפא רוחני (פסוקים 5ב, 11ב). סבלות ישראל לא הביאו מרפא לאיש. שלושת אלפים שנה של סבל לא הצדיק אפילו גוי אחד. אולם סבלות המשיח נועדו להביא הצדקה ומרפא לישראל.

הרמז השמיני מכריע: העבד הסובל מת (פסוקים 8, 12). פה זה קובע מעבר לכל ספק שאי אפשר לייחס את הסבל המתואר בפרק זה לישראל: עם ישראל חי וקיים ומעולם לו הושמד, למרות ניסיונותיהם של אנטישמיים רבים לאורח השנים, שוב מתבקשת המסקנה שישראל אינו העבד הטוב, העבד הוא המשיח, והוא בלבד.

הרמז התשיעי והאחרון מבוסס על השמיני: העבד הסובל קם לתחייה וזכה לראות את תוצאות סבלו ומותו. ישראל מעולם לא מת ועל כן אין צורך בתחייתו. אולם אם ימות אדם כמו המשיח, אלוהים בוודאי יקימו לחיים.

ובכן, זו תמצית הוויכוח אודות הנאמר בפרק נ"ג של דבר הנביא ישעיהו! אם נקרא את הפרק, המסקנה היחידה שתתבקש היא שמדובר במשיח, הסובל בעד חטאי ישראל וכדי לכפר עליהם ולהביא לעם מרפא. במשך מאות שנים, בדיוק זו הייתה דעת פרשני ישראל. הם כינו את העבד הסובל "משיח בן יוסף" על אף שאין במקרא עדות למשיח שני, אבל ברור שהבינו שישעיהו מדבר בפרק נ"ג של נבואתו על המשיח. פרשנות רבנית מאוחרת יותר העדיפה לייחס את הדברים לעם ישראל, וזאת בניסיון כושל למצוא מענה לפרשנות המשיחית והנוצרית על חשבון נאמנותם לכתוב עצמו. עלינו לקרוא את הפרק בלי דעה קדומה ולהבין פשוטו כמשמעו. אין לפרש אותו במטרה להתגונן מדעותיהם של אחרים אלא על סמך תוכן הדברים עצמם. נקודת הראות היהודית המסורתית והקדומה מתאימה יותר לנאמר וזו רואה בפרק תיאור של המשיח, הסובל בעד חטאי ישראל והאנושות.

...במשך שלוש שנים הולכת מרים המגדלית בעקבות ישוע ומתבוננת מקרוב בכל אלה ובתגובותיו של ישוע, היא רואה שהרבה מעבר לכך, חייהם של אנשים משתנים לנגד עיניה... לחץ\י לפרטים נוספים.	...קיבלה את שמה מפסוק 31 בפרק ל"א של ספר ירמיהו בתנ"ך, בו הבטיח אלוהים לעם ישראל ברית חדשה דרך הנביא ירמיהו. הברית החדשה נחשבת להמשך הישיר של התנ"ך עד כדי... לחץ\י לפרטים נוספים.

  ארבעת העקרונות שלפניך מסבירים כיצד ניתן להכיר את אלוהי אברהם יצחק ויעקב, דרך אותה התווה אלוהים עצמו בתנ"ך.

(*הציטוטים מן התנ"ך העברי בתרגום המסורתי. מומלץ לקרוא את הקטעים משם לקוחים הציטוטים על מנת להבין את הקשר טוב יותר.)

עקרון ראשון 

אלוהי אברהם, יצחק ויעקב אוהב אותך. הוא ברא אותך לתכלית מסוימת, על מנת שתוכל להכיר אותו באופן קרוב ואישי וליהנות משלומו לנצח.
"כי אתה אדוני טוב וסלח ורב חסד לכל קוראיך:…כי חסדך גדול עלי… ואתה אדוני אל רחום וחנון וארך אפים ורב-חסד ואמת" (תהילים פ"ו: ה,י"ג,ט"ו)
"כי אנוכי ידעתי את המחשבות אשר אנוכי חושב עליכם נאום ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה" (ירמיה כ"ט: י"א)

עקרון שני 

כולנו חוטאים ולכן כולנו מנותקים מאלוהים. משום כך איננו יכולים ליהנות מאהבת האלוהים וממערכת יחסים אישית עמו.
"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קוהלת ז': כ')

האדם נברא כדי להיות בקשר הדוק וקרוב עם אלוהים, אך בעקשנותו בחר ללכת בדרך משלו. על כן נותקה התחברות זו עם בוראו. עקשנות זו, שביטוייה הם מרד פעיל או אדישות, מעידה על התופעה המכונה במקרא "חטא".
"הן לא קצרה יד-ה' מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע: כי אם עוונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלוהיכם וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע" (ישעיה נ"ט: א-ב)

האלוהים קדוש ואילו האדם – חוטא. האדם מנסה "לקנות" את אלוהים בכוחות עצמו על ידיהתנהגות מסויימת: בקיום מצוות, במעשים טובים, בחיי אדיקות, בפילוסופיה או בדת כלשהי. אולם אין בכך כדי לגשר על הפער המפריד בינינו לבין אלוהים.
"ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו ונבל כעלה כולנו ועווננו כרוח חשאונו" (ישעיה ס"ד: ה)

עקרון שלישי 

כפרה בדם היא הדרך היחידה והאמצעי היחידי שאלוהים סיפק לשם פתרון בעיית החטא, רק בזכות קורבן דם הבא עם חרטה כנה ואמיתית מהלב ניתן לכפר על חטאים על פי התודה.
"כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על-המזבח לכפר על-נפשותיכם כי-הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא י"ז: י"א)

דם הכפרה עבור חטאינו הותז על המזבח בבית המקדש. מזה 2000 שנה בית המקדש, המזבח והכהונה אינם קיימים. אך אלוהים לא שינה את עקרון הכפרה בדם, ומאז החורבן הוא מספק את דם הכפרה עבור חטאינו ממקור אחר, שנובא וסומל בקורבנות המקדש (זכריה י"ג: א).
"והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו, כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו וה' הפגיע בו את עוון כולנו" (ישעיה נ"ג: ה-ו)
ישעיהו הנביא מנבא על אחד העתיד לקחת עליו את חטאינו בחבורתו (סבלו), מאוחר יותר כונה אותו אחד על ידי חכמי ישראל כ"המשיח".
 
אלוהים גישר על הפער המפריד בינינו ובינו בשלחו את המשיח, שה האלוהים, למות במקומנו ולשלם את חוב חטאנו. המשיח קיבל על עצמו את העונש המגיע לנו. באמצעות מותו עשה לנו המשיח שלום עם אלוהים.

הכפרה באמצעות המשיח נובאה מקדם, כמו כן נובאו מאפייניו על מנת שנוכל לזהותו בבואו:

· על המשיח להיות מצאצאי דוד (ירמיה כ"ג: ה-ו)
· הוא יוולד בבית לחם יהודה (מיכה ה': א')
· הוא בעל טבע על-אנושי (ישעיה ט':ה-ו)
· הוא ימות על לא עוול בכפו (ישעיה נ"ג: ט-י)
· הוא יקום מן המתים (ישעיה נ"ג: י"ב. תהילים ט"ז: י')
· הוא יבוא לפני חורבן בית המקדש השני – שהתרחש בשנת 70 לספירה (דניאל ט': כ"ו).
· העם שלו, עם ישראל, ידחה אותו (ישעיהו נ"ג ה-ו)

ישנו רק איש אחד בהיסטוריה אשר בו נתגשמו כל הנבואות הללו... ישוע בן-דוד (לו הרבנים עיוותו את השם ל:"ישו הנוצרי") הוא המשיח!
בחייו של ישוע מנצרת ובאישיותו נתגשמו כל נבואות התנ"ך על המשיח. עובדה זו אינה יכולה להיות מקריות גרידא או תוצאה של נסיונות אנושיים למלא את הנבואות הללו.
ישוע טען להיות המשיח והצהיר: "אל תחשבו שבאתי לבטל את התורה או את הנביאים, לא באתי לבטל כי אם לקיים. (מתי ה': י"ז - ציטוט מהברית החדשה)

* תקומתו של ישוע מן המתים מוכיחה כי הכפרה בדמו תקפה ורצויה לאלוהים. (הוכחה לקימתו של ישוע מן המתים)

עקרון רביעי 

כפי שבני ישראל סמכו ידיהם על שעיר הכפרות (ויקרא ט"ז: כ"א), כל עלינו לסמוך באופן אישי על הכפרה שישוע המשיח סיפק, על מנת שנוכל לחוות בזכותה את אהבתו של אלוהים ולכונן מערכת יחסים אישית עמו.
* אנו מביעים את בטחוננו בכפרת המשיח על ידי קבלת ישוע המשיח באופן אישי.
"לאלה אשר קיבלו אותו, המאמינים בשמו, נתן תוקף להיות בנים לאלוהים." (יוחנן א': י"ב)

* אנו מקבלים את ישוע המשיח באמונה - "הן בחסד נושעתם על ידי האמונה, וזאת לא מידכם, כי אם מתנת אלוהים היא. אין זה נובע ממעשים, כדי שלא יתגאה איש" (אל האפסיים ב': ח-ט)

* כיצד מקבלים את ישוע כמשיח? הוא קורא לנו לפנות אליו אישית. ישוע המשיח אמר: "הנני עומד ליד הדלת ודופק. איש כי ישמע את קולי ויפתח את הדלת, אכנס אליו ואסעד איתו והוא איתי" (חזון יוחנן ג': כ')

קבלת המשיח, ישוע, כרוכה בפנייה מדרכנו-אנו אל האלוהים, ובביטחון כי ישוע המשיח אכן ייכנס לחיינו, יסלח לחטאינו ויחדש את הקשר המנותק בינינו ובין האלוהים. אזי ישנה אותנו אלוהים ויהפוך אותנו לאנשים כלבבו. אנו מקבלים אפוא את ישוע המשיח באמונה, בצעד רצוני שבחרנו בו.

יש אנשים החושבים שיהודי אשר קיבל את המשיח חדל להיות יהודי. דעה זו אינה נכונה. מי שמאמין בישוע אינו פחות יהודי משהיה, להיפך, הוא אדם המתמסר למשיח היהודי!

* האמונה היא המאפשרת לך לקבל את ישוע המשיח לחייך כאן ועכשיו, באמצעות תפילה.

אלוהים יודע את אשר בליבך. יותר משהוא מעונין במילים שאתה מבטא בפיך, הוא מעונין בכוונת ליבך. להלן מוצעת דוגמה לתפילה:

"אלוהי אברהם יצחק ויעקב, חטאתי לפניך ואני זקוק לסליחתך. אני מודה לך על שבאמצעות ישוע סיפקת את דם הכפרה המסיר את כל חטאיי. אני פותח לפניך את ‘דלת ליבי הנעולה‘ ומקבל את ישוע המשיח כאדוני ומושיעי. תודה לך שסלחת לי על חטאיי ועל שנתת לי חיי עולם. היכנס נא לחיי והנהג אותם. עשני נא איש כלבבך."

האם התפללת?

   לא, רק קראתי   |   התפללתי תפילה זאת מליבי ובאופן כן (המשך לטופס יצירת קשר)

<sub>1. (ע"פ ע' 664, Raymund Martinus Pugio Fidei)
2. (Raymund Martinus Pugio Fidei)</sub>

_{"היהודי" - ארנולד פרוכטנבאום}