הדרכים בהן ישוע שינה את התרבות והעולם המערבי עבורך!
ב-16 לפברואר 1809, ג'ון אדאמס כתב מכתב לידידו פ' א' ואן-דר-קמפ בו הוא עמד על כך ש"העברים תרמו להפיכת האדם ליצור תרבותי, יותר מכל עם אחר". לא רק שהחוקים שלהם סייעו בחינוך ותרבות אומות העולם, אלא הם גם שימרו והפיצו בקרב האנושות "את הדוקטרינה שמלמדת על ישות ריבונית רמה, נישאת, חכמה, אינטלגנטית ונעלה, ואני מאמין שזהו העקרון החשוב ביותר של כל המוסריות, וכפועל יוצא מכך של כל תרבות".[1]
השפעת התנ"ך על האנושות והתרבות המערבית
בספרו המרתק, The Gifts of the Jews (מתנות היהודים), תומאס קייהיל מחזק את הטיעון שלעיל. שבט הנוודים הקדום הזה הביא לאנושות תחושה של היסטוריה – עבר, הווה ועתיד – ואת הרעיון שלהיסטוריה יש מקום, תכלית וערך.[2] עבור תושבי מסופוטמיה, מצריים ועמים קדומים אחרים, זמן היה מחזורי – אין חדש תחת השמש. את אותו הדבר אפשר לומר לגבי פילוסופיות ודתות מזרחיות רבות בימינו; הם שועים לדוקטרינת הקרמה, עם מעגלי הלידה, המוות והלידה המחודשת בהם דוגלת הדוקטרינה של גלגול הנשמות.
התנ"ך לעומת זאת חושף אלוהים שלו יש תכנית גלובלית (קוסמית) ושמערב את בני האדם כמשתתפים מעצבי-היסטוריה בתכנית הזו. לבני האדם יש משמעות, תכלית וערך. רשימות היוחסין שכלולות בתנ"ך משקפות את התפקיד החשוב שיש לבני האדם בחשיפות תכליתו ומטרותיו של אלוהים.
בנוסף לכך, היהודים הציגו לעולם מונותאיזם חסון. יהוה הוא לא עוד איזה אל בפנתאון מלא אלים, או אל מחוזי כלשהו; יהוה היה ועודנו האל היחידי שחשוב ומשנה. הוא האל היחידי שקיים. במקביל לכך, היהודים הציגו לעולם דרך חדשה לחוות את המציאות. יש ישות אלוהית שבאופן קבוע ואישי באה במגע עם בני האדם, שבחירותיהם באמת משנות. לקבלת ההחלטות האנושית יש חשיבות תהומית, ואלוהים שוזר את ההחלטות האלה בתוך התוכנית המקיפה שלו. אנחנו לא כלי משחק של הגורל או נתונים לחסדי ורצונות האלים. מצד שני, לבני האדם אין כוח ויכולת להפעיל מניפולציות על אלוהים כך שיעשה כרצונם. התימות האלה הן חלק מהמתנות שהיהודים העניקו ליתר העולם.
השפעת הברית החדשה על האנושות והתרבות המערבית
מעשים מאוד לא-משיחיים ומזוויעים נעשו בשמו של ישוע: מסעות הצלב, האינקוויזיציה, ציד מכשפות, מאבקים בין קתולים ופרוטסטנטים באירופה, בין היתר. וזה לא שישוע רוצה שיזהו אותו עם קנאה דתית שכזו. יש הרבה דברים שנעשים בשם אלוהים והופכים את שמו ל"מְחֻלָּל בַּגּוֹיִם" (רומים ב' 24).
הבעיה עם טענתו של כריסטופר היצ'נס ש"דת מרעילה את הכל" היא שזו טענה מעורפלת בה במידה שהיא מוגזמת. המונח דת בספרות הקיימת הוא מעורפל וקשה להגדרה. ואם דנט והיצ'נס מעלים את הטענה שסטאלין היה איכשהו "דתי", אז בנקודה זו אנחנו מרימים ידיים בהשתהות. דבריו של היצ'נס באשר להשפעה המזיקה של הדת הם גם חסרי איזון באופן קיצוני. הדת באמת מרעילה את הכל וחסרת תועלת כלשהי? אתאיסטים מתוחכמים ומתחשבים יותר ממש לא יסכימו עם הטענה הזו. כמו שאומר הפילוסוף האתאיסט וולטר סינוט-ארמסטרונג, המוטו הזה לפיו הדת מרעילה הכל הוא "לא מדוייק ומעליב". הוא מעודד אתאיסטים שלא להריע או לצחוק לבדיחותיו של היצ'נס, וגם לא לשמור על שתיקה. מבחינתו, הביקורת שמעביר היצ'נס על הדת "דומה לקרוב משפחה סנילי" שכל הזמן "מעיר הערות מוזרות"; ההערכה שלו [של היצ'נס] לא הוגנת ולא שופכת אור על הדברים.[3]
למרבה האירוניה, רימוני הנפץ המוסריים שהאתאיסטים החדשים מטיחים באמונה המשיחית בשם המוסריות למעשה מבוססים מבחינה היסטורית על אותה האמונה נגדה הם יוצאים. היסטוריונים תיעדו איך הערכים של זכויות אדם, סובלנות, צדק חברתי וריצוי גזעי הם כולם המורשת של האמונה המשיחית, לא סתם איזה אידיאלים של הארה חילונית. עם כל חסרונותיו, גוף המשיח שיחק חלק מרכזי בהבאת תועלת עצומה לאנושות ולתרבות. ההשפעה הזו לרוב החלה כתוצאה ממסירות למשיח, שעולה על גדותיה וגולשת לכדי אהבה לזולת לתפארת אלוהים.
בין ההישגים המתועדים האלה נכללות הנקודות הבאות:[4]
- מיגור העבדות: ככל שהאמונה המשיחית התפשטה ברחבי אירופה הברברית אחרי נפילת האימפריה הרומית, מנהג העבדות הלך והתדלדל. עם פרוש ימי הביניים, כשאירופה הפכה נוצרית כמעט לחלוטין, כמעט ולא נותר שריד למנהג החזקת העבדים. כשהעבדות הרימה שוב את ראשה, מאמינים אדוקים במשיח בקרב המנוניטים והקווייקר, כמו גם מנהיגים משיחיים כמו התיאולוגים ריצ'ארד בקסטר, ג'ון ווסלי וויליאם ווילברפורס התנגדו לה נחרצות.
- התנגדות להמתת ילדים וחשיפת תינוקות לאיתני הטבע: המנהג הזה שהיה רווח בקרב היוונים והרומים, הוצא אל מחוץ לחוק במאה הרביעית לספירה, בהשפעת המאמינים בישוע.
- חיסול משחקי הגלדיאטורים: המשחקים האלימים האלה בדרך כלל כללו עבדים ופושעים. הם הוצאו מחוץ לחוק בשלהי המאה הרביעית לספירה במזרח ובראשית המאה החמישית לספירה במערב.
- הקמת בתי חולים ומוסדות לחולים סופניים: שלא כמו היוונים והרומים, המאמינים הראשונים הביעו דאגה בכל הקשור לבריאות, וטיפלו בחולים ובגוססים. מרגע שהאמונה הנוצרית קיבלה את חותם ההיכר של האימפריה הרומית, פעילות זו התרחבה בצורה משמעותית. ועידת ניקאה (325 לספירה) הסמיכה בישופים להקים מוסדות טיפול בחולים בכל עיר בה עמדה כנסיה או קהילה. בית החולים הראשון הוקם תחת השגחתו של בזיל הקדוש בקיסריה (369 לספירה). עם פרוש ימי הביניים, בתי חולים נמצאו בכל רחבי אירופה. (ואל תשכח את פלורנס נייטינגייל, שהקימה את הצלב האדום, ואחרים כמוה).
- שיפור מעמד האשה וזכויותיה: למרות שתומכי הפמיניזם טוענים שהאמונה המשיחית משפילה נשים ומותירה אותן במעמד נחות, הרי שההיסטוריה מעידה שההפך הוא הנכון. למרות שנשים דוכאו באופן שיטתי ברוב תרבויות העולם, אנחנו רואים דבר שונה בהתנהגותו של ישוע כלפי נשים (לדוגמה, האשה השומרונית ביוחנן ד', או מרים ומרתא בלוקס י' 42-38). בשורת לוקס שמה דגש על מקומם החשוב של נשים בחייו ובפעילותו הציבורית של ישוע. המאמינים הראשונים הגנו אורח קבע על נשים וילדים מפני הזנחה והתעללות.
- הקמת האוניברסיטאות החשובות באירופה ובצפון אמריקה: סורבון, אוקספורד, הארוואד, ייל ופרינסטון הן חלק מהאוניברסיטאות הרבות שהוקמו לתפארת אלוהים. באירופה, אוניברסיטאות רבות צמחו מתוך מנזרי ימי הביניים; באמריקה, האוניברסיטאות הקדומות והחשובות ביותר החלו דרכן כמוסדות להכשרת רועי קהילה ושליחי בשורה.
- חיבור יצירות ספרות נפלאות: על יצירות המופת שחיברו מאמינים משיחיים בהשראת אמונתם נמנים חיבורים כמו אודות עיר האלוהים של אוגוסטינוס, תולדות הכנסיה של אוסביוס, הקומדיה האלוהית של דאנטה, גן העדן האבוד של ג'ון מילטון כמו גם חיבוריהם של סופרים כמו ג' ר' ר' טולקין, ק' ס' לואיס, פלאנרי אוקונור, ואלכסנדר סולזייניטשין.
- עיסוק וכתיבה בתחום הפילוסופיה והתיאולוגיה וחיי התבונה: על המייצגים המובילים בנקודה זו נמנים אוגוסטינוס, אנסלם, תומאס אקווינאס, בלייז פסקאל, סורן קירקגאארד, וג'ונתן אדואדס. היום, ארגונים כמו החברה לפילוסופים נוצרים והחברה הפילוסופית האבנגליסטית הם עדות למסורת המתמשכת הזו.
- הפקת יצירות מופת בתחומי האומנות, הפיסול והארכיטקטורה: חשוב על מיכאלאנג'לו, רמברנדט, פיטר פול רובנס, או על הקתדרלות הביזנטיות והגותיות.
- ביסוס המדע המודרני: שורשי המדע המודרני נטועים בשכנוע המקראי שהעולם נברא בידי אל בר הגיון. מסיבה זו, הוא מסודר וצפוי, ומוחות האדם מסוגלים ללמוד ולהבין אותו. אנחנו יכולים למנות את אייזק ניוטון, גלילאו גליליי, ניקולאס קפרניקוס, יוהנס קפלר, מייקל פראדיי, וויליאם ט' קלווין, רוברט בוייל, אנטון לאבואזיה, ורבים אחרים.
- הלחנת מוזיקה מבריקה: יצירותיהם של יוהן סבסטיאן באך, ג'ורג' פ' הנדל, פליקס מנדלסון ופרנץ יוזף היידן מדברות בעד עצמן.
- קידום זכויות האדם, דמוקרטיה, חירויות פוליטיות, דאגה לעניים: התימות האלה מושרשות באידיאלים המקראיים לפיהם כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, הם בעלי כבוד וערך, והם שווים בעיני החוק.
אנחנו לא יכולים להכביר יותר מדי מילים בתיאור ההשלכות שהיו לישוע מנצרת על ההיסטוריה ועל אין ספור חיים שהושפעו מחייו ומשנתו של האיש האחד הזה – תודות לכוח משנה החיים של צלב המשיח ותחייתו. ההיסטוריון ירוסלב פליקן עמד על כך שבשינוי לוח השנה (לפני ספירת הנוצרים ואחרי ספירת הנוצרים) ובדרכים אחרות,"כולם מוכרחים להודות בכך שבגלל ישוע מנצרת פני ההיסטוריה השתנו לעד".[5]
דוקינס טועה מכל וכל בטענו שהאמונה המשיחית – כמו האיסלאם – התפשטה בכוח החרב.[6] לו היה בוחן את ההיסטוריה המשיחית בעיניים כנות, הוא היה חייב להודות בכך שהתנועה המשיחית בראשית ימיה היתה תנועה שאספה לקרבה את אלה שנדחו מבחינה חברתית ופוליטית. התנועה בראשיתה כונתה "הדרך" (מעשי השליחים י"ט 9, 23; כ"ב 4; כ"ד 14, 22) כאות כבוד למושיעה (יוחנן י"ד 6), ולעיתים קרובות היא אספה לקרבה עבדים ואנשים מבני המעמדות הנמוכים. בשלוש המאות הראשונות לספירה, גוף המשיח צמח וגדל כתוצאה ממעשים של אהבה, הרעפת חסד והכרזת הבשורות הטובות על ישוע. למלחמות קודש לא היה חלק ומקום בקרב התנועה הלא-אלימה הזו.
רודני סטארק – מי שנחשב לענק בין ענקים בתחום הסוציולוגיה – מראה בספרו The Victory of Reason (נצחון התבונה) איך "הצלחת המערב, כולל עליית המדע, מושתתת על יסודות דתיים, והאנשים שהביאו אותה היו מאמינים משיחיים אדוקים".[7] אבל אל תיקח רק את דעתו של סוציולוג משיחי בנושא. יורגן אברהאמס הוא אחד הפילוסופים הבולטים באירופה בימינו. עובדה נוספת לגביו: הוא אתאיסט מובהק. ובכל זאת הוא מבליט את העובדה ההיסטורית הברורה שאמונה בכתבי הקודש היא זו שהשפיעה בצורה תהומית על עיצוב התרבות והחברה. הוא אומר:
כשזה מגיע להבנה הנורמטיבית של מודרניזציה, האמונה המשיחית מהווה הרבה יותר מאשר רק זרז או אות מבשר לבאות. אוניברסליות שיוויונית, ממנה צמחו הרעיונות של חופש וסולידריות חברתית, של ניהול אוטונומי של חיים ושל חרות , המוסריות האינדיבידואלית של המצפון, זכויות האדם, והדמוקרטיה, הם כולם צאצאים ישירים של אתיקת הצדק היהודית ואתיקת האהבה המשיחית. המורשת הזו, שבאופן מהותי נותרה בעינה, היתה המושא של ניכוס ופירוש מחודש מתמשכים. עד היום, אין לה כל חלופה. ולאור האילוצים של קונסטלציה פוסט-לאומית בפניהם אנחנו ניצבים כיום, אנחנו ממשיכים לשאוב מהתוכן של המורשת הזו. כל דבר אחר הוא לא יותר מאשר דיבור סרק פוסטמודרני.[8]
במילותיו של חוקר זכויות האדם מקס סטקהאוס, "כנות אינטלקטואלית מחייבת הכרה בעובדה ששורשיו של מה שנחשב כעקרונות 'חילוניים' או 'מערביים' של זכויות אדם בסיסיות נטוע בעקרונות מפתח שעומדים בבסיסה של דת שמושרשת בכתבי הקודש".[9]
שלוש עובדות היסטוריות בסיסיות שחשוב לתת עליהן את הדעת: (1) השיח בזכויות טבעיות צמח מהתיאולוגיה הקתולית של ימי הביניים, לשון שכשלעצמה היתה מבוססת על הבנה מקראית של צלם אלוהים שטבוע בכל בני האדם. (2) הכוחות העיקריים שעמדו מאחרי הכרזת זכויות האדם האוניברסלית בשנת 1948 (שמדברת על כך שלבני האדם "הוענקו תבונה ומצפון") היו בעיקר קבוצות של קהילות משיחיות שהתאגדו יחדיו ומנהיגים משיחיים אינדיבידואלים שעבדו לצד רבנים יהודים במטרה ליצור "סדר עולם חדש" של זכויות אדם. (3) אפילו הדגש של תנועת ההארה החילונית כביכול על זכויות אדם הוא בעל שורשים תיאולוגיים; עובדה זו ברורה למדי בשני המסמכים העיקריים של התנועה מהמאה השמונה עשרה: הכרזת העצמאות (שמדברת על כך שכל בני האדם "נבראו שווים" וש"הבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם") והכרזת זכויות האדם והאזרח בצרפת (שמאשרת שזכויות האדם הוענקו "בנוכחות ותחת חסותו" של אלוהים, "הישות העליונה"). בקיצור, החותם היהודי-נוצרי על זכויות האדם בהווה הוא חיוני לתיקון חלק ניכר מהמתקפה המילולית החילונית על הדת.[10]
אפילו לא-מערבים מכירים בהשפעה המדהימה שהיתה לאמונה המשיחית על המערב. כתב המגזין טיים, דייויד אייקמן, הביא את סיכום הרצאתו של מלומד סיני בפני קבוצה של שמונה-עשר תיירים אמריקאים:
"אחד הדברים שנתבקשנו לבחון היה מה הוביל להצלחה, בעצם אפילו לעליונות של המערב ברחבי העולם", הוא אמר. "בחנו כל מה שיכולנו מנקודת מוצא היסטורית, כלכלית, ותרבותית. בהתחלה, חשבנו שהסיבה לכך היתה שיש לכם יותר כלי נשק מכפי שמצויים בידינו. לאחר מכן חשבנו שאולי זה נובע מכך שיש לכם את המערכת הפוליטית המוצלחת ביותר. בהמשך התמקדנו במערכת הכלכלית שלכם. אבל בעשרים השנים האחרונות, הבנו שלב ליבה של תרבות המערב היא הדת שלכם: הנצרות. זו הסיבה לכך שהמערב כל כך חסון ורב עוצמה. הבסיס המוסרי המשיחי של חיי התרבות והחברה המערביים הוא שאיפשר את צמיחת הקפיטליזם ובעקבותיו את המעבר המוצלח לפוליטיקה דמוקרטית. אין לנו ספק באשר לכך".[11]
המרצה הזה לא היה איזה משוגע חסר מידע. ההפך הוא הנכון, הוא ייצג את אחד ממוסדות המחקר האקדמי המובילים בסין – Chinese Academy of Social Studies. אנחנו לא מוצאים תמיכה בהשקפת העולם היודאו-נוצרית רק בקרב מלומדים מערביים, אנחנו מוצאים אותה גם במזרח!
ישוע כנקודת השיא
כתבי הקודש מתחילים באישור שמספקת הבריאה לכך שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים. בהרבה מובנים, השיפור שהביא התנ"ך לעומת חלק ניכר מהחקיקה במזרח הקרוב הקדום היוו צעד אל עבר האידיאל הזה. התנ"ך מספק לנו נקודת השקפה נצחית באשר לכבוד האדם ולנפילתו בחטא, שלא לדבר על תובנות מוסריות בכל הקשור לצדק, נאמנות, חסד, נדיבות, וכיוצא באלה.
עם זאת, אם נעצור בתנ"ך, לא נוכל לראות את הסיפור כולו כפי שהוא מתממש בישוע. התנ"ך במובנים רבים ציפה למשהו גדול ונשגב בהרבה. אז אם ישוע באמת הביא ברית חדשה והתחיל לחדש את הבריאה כאדם השני, אז עלינו לוודא שאנחנו מבינים איך ביאתו בבשר, פעילותו עלי אדמות, מותו המכפר ותחייתו שופכים אור על התנ"ך, עם כל הבלאגן והבעייתיות שבו. אם נפסיק בנקודה בה מסתיימים הטקסטים המקראיים מבלי לאפשר לישוע, אדם השני, ולגוף המשיח לשפוך עליהם אור, הקריאה והפרוש שלנו את התנ"ך יהיו דלים למדי, ובמובנים רבים, לא נכונים.
יבוא יום ובו נזכה לראות את התממשותם של טוּב ושלום זכים ומוחלטים. בשמים החדשים ובארץ החדשה לא תהיה כל אפליה חברתית או גזעית. בימיו, ישוע נתן אישור לטקסטים המקראיים אודות אהבת אלוהים והזולת וקרא לישראל לחזור ולחיות בהתאם לתכנית הבריאה של אלוהים. זה היה אז, אבל לבבות קשים עדיין נמצאים בקרבנו גם היום. ועם זאת גישתו של ישוע לתנ"ך צריכה לכוון את צעדינו כמאמינים משיחיים שחיים באורח של כבר/עוד לא. אנחנו חיים עם יתרונות רבים שסיפק לנו הצלב (כבר), אבל עודנו חיים בעולם מלא חטא בשעה שאנחנו מצפים לשמיים החדשים ולארץ החדשה אז נקבל גוף של אל כליון, גוף שקם לתחייה (עוד לא).
למרות שאין זו כוונתם של האתאיסטים החדשים ולמרות שלעיתים קרובות הם עושים את זה בדרכים שגויות, הם יכולים למעשה לשמש אתגר הולם למאמינים בישוע. איך? מעצם כך שהם מזכירים לנו להיות יותר חדורי מחשבה כשזה מגיע לאמונה שלנו, לחיות חיים שמתמקדים במלכות אלוהים לצד תשוקה משיחית ועקביות עמוקות יותר, להעמיק את מחויבותנו לצדק ואת התנגדותנו לדיכוי, להתמודד עם מכשולים שניצבים בפני אמונה, ולהציע חזון יותר משכנע באמצעות המילים והמעשים שלנו לעולם שצופה בנו מן הצד. כולנו צריכים להביט מחדש בישוע ולהניח למבטנו עליו לעצב את המסירות שלנו אליו, את אהבתנו לזולת (ואפילו לאויבינו), ואת הדאגה שלנו לתרבות ולעולם בו אנחנו מוצאים את עצמנו. הסופר ורועה הקהילה, טים קלר, מספק לנו נקודת מוצא:
אם הבסיס עליו מושתתים חייך הוא אדם שמת על הצלב למען אויביו, אם בלב ליבו של הדימוי העצמי שלך ושל הדת שלך ניצב אדם שמתפלל עבור אויביו בשעה שהוא מת עבורם, מקריב עצמו עבורם, אוהב אותם – אם זה מה שממלא את ליבך מכל וכל, הרי שזה יפיק את סוג החיים שהמשיחיים הראשונים הפיקו. חיים מקיפים ביותר שיוצאים מתוך הטענה שאין לה אח ורע – והיא שזו היא האמת. אבל מה היא האמת? האמת היא שאלוהים הפך לאדם חלש, אוהב, שמת עבור האנשים שהתנגדו לו, מת וסלח להם.[12]
למרות שאנחנו עשויים למעוד או למצוא שקטע כזה או אחר בתנ"ך מטרידים את מנוחתנו, אנחנו יכולים לראות קטעים אלה בפרספקטיבה הנכונה אם נבדוק במקומות הנכונים. הפתרון האולטימטיבי נמצא באלוהים שמבהיר לנו את דברו ובזה שלבש בשר וחי בקרבנו, שמת וקם שוב לתחייה למעננו. האלוהים שהאתאיסטים החדשים רואים בו מפלצת הוא לא רק אלוהים קדוש שעלינו לתת לו דין וחשבון, אלא גם אלוהים אוהב, שהקריב את עצמו ומזמין אותנו להתרצות אליו.
קלילנד ב׳ מקאפי כותב בספרו ״היצירות הקלאסיות הגדולות באנגלית״ ש״גם אילו השמידו את ספרי התנ״ך והברית החדשה בכל עיר גדולה בעולם, עדיין היה ניתן לשחזר את כל הקטעים המהותיים שלהם בעזרת הציטוטים שאפשר למצוא על המדפים בספרייה הציבורית באותה עיר. כמעט כל הסופרים הדגולים כתבו יצירות שנועדו להראות עד כמה הם הושפעו מכתבי הקודש״.
"הכתובים הם יצירה שנכתבה בהשראת אלוהים, אבל הם גם מהווים מקור השראה לאחרים. אין אח ורֵע להשפעה שלהם, הן בתחום החברתי והאתי והן בתחום הספרותי… לפעמים אנחנו שוכחים שהכתובים משפיעים גם על התחום היצירתי. הדמויות שהם עוסקים בהן הן דרמטיות, הדרמה שהן לוקחות בה חלק חוצה את גבולות הזמן, הניצחונות והתבוסות שלהן מעוררי השתאות. כל זעקה שמתועדת בכתובים פורסת על מיתרי ליבנו, כל קריאה חודרת לנשמתנו. אלה הן יצירות שנכתבו בתקופה אחרת, ובכל זאת הן חסרות גיל. הן מדברות אלינו כעם וגם לכל אחד בנפרד, לאורך השנים ומעבר להן" (אלי ויזל, סופר, חתן פרם נובל לשלום).
מדינת ישראל המודרנית
משלחת של אנגליקנים (אנגלים המאמינים בישוע) בראשותו של הרופא היהודי-משיחי ד"ר גרסטמן, בנו את בית החולים הראשון בארץ ישראל, בירושלים.
תחנת הרדיו העברית הראשונה בישראל, "קול ירושלים", הוקמה על ידי מאמינים בישוע.
בית הספר הראשון בו נשים הורשו ללמוד, הוקם על ידי מאמינים בישוע.
כמו צה"ל כיום, גם ארגון "ההגנה" בתחילת דרכה של מדינת ישראל, נתמך באופן מסיבי על ידי מאמינים בישוע ברחבי העולם.
שפע ורבגוניות
גבריאל סיוון כותב, ״אין בידי האנושות עוד מסמך שיכול להציע לקורא שפע כזה־ הנחיות מוסריות ודתיות, שירה מעולה, תוכנית חברתית, דינים וחוקים, פרשנות היסטורית, לצד כל השמחות, העצב והתקוות שהביעו נביאי ישראל ומנהיגי העם בעוז ובתשוקה שאין שווה לה". בנוגע לתנ״ך סיוון מוסיף ואומר: "מאז שחר ההיסטוריה אין עוד ספר שסיפק השראה ליצירות כה רבות כפי שעשו זאת ספרי התנ״ך. אין מתחרים להשפעה הספרותית שלו על שירה, דרמה וסיפורים בדיוניים."
המשורר הגרמני הינריך היינה כתב בשנת 1830 על חשיבותו של התנ״ך, ותיאר אותו במונחים פואטים. ״זריחה ושקיעה, הבטחה והתגשמות, לידה ומוות, הדרמה האנושית כולה – הכל מצוי בספר זה… בספר הספרים, בתנ׳׳ך… במשך למעלה מ-1,000 שנה, סופרים בכל ארץ כמעט ובכל תרבות מצאו בכתובים אוצר בלתי נדלה של נושאים ודמויות, ברמה כזו או אחרת של הבנה, ועם עקביות בלתי משתנה. הם עיבדו אותם ונתנו להם פרשנות חדשה כשהם מציגים בעזרתם מוטיבים נצחיים – למשל אלוהים והאדם, המאבק בין הטוב לרע, אהבה, קנאה וחיפושיו של האדם אחר חרות וחופש, אמת וצדק.״.
המחשבה והיצירה המערבית
סוזן גלגר ורוג׳ר לנדין מציינים ש-״ספר הבריתות הוא אחד המסמכים החשובים ביותר בתולדות האנושות, לא רק בגלל המעמד שלו ככתבי הקודש, אלא גם בגלל השפעתו האדירה על החשיבה המערבית. לאמונה המשיחית ולכתבי הקודש, שעיצבו את דפוסי החשיבה השולטים בעולם במשך 1,400 שנה לפחות, יש תפקיד מפתח בעיצוב התרבות המערבית. זאת הסיבה שכתבים רבים, גם בתקופה הפוסט־משיחית בימינו, מרבים לשאוב מכתבי הקודש ומהמסורת המשיחית.״
הארולד פיש, פרופסור בגימלאות מאוניברסיטת בר אילן, מציין ש-״קשה לאמוד את ההשפעה של התנ״ך והברית החדשה על הספרות המערבית. הכתובים סיפקו למחברים מימי הביניים ואילך שפע של סמלים, רעיונות ונקודת מבט יחודית על המציאות, יותר מכל יצירה אחרת ־ בין שהיא קדומה ובין שהיא בת זמננו. ההשפעה הזו באה לידי ביטוי לא רק ביצירות שעוסקות ישירות בדמויות או בנושאים השאולים מכתבי הקודש, אלא גם באין ספור יצירות, שירים ומחזות שלא עוסקים במוצהר בכתובים אבל תומכים בהשקפה של הכתובים בנוגע לאנושות ולעולם.״
מבקר הספרות הנודע נורתרוף פריי מציין במאמר הביקורת שלו, שכבר הפך לקלאסיקה, Anatomy of Criticism (״האנטומיה של הביקורת״), ש-״כתבי הקודש השפיעו על הספרות המערבית יותר מכל ספר אחר״. עשרים וחמש שנה מאוחר יותר כתב פריי, ״מהר מאוד הבנתי שמי שלומד ספרות אנגלית ולא מכיר את הכתובים, יתקשה להבין חלק ניכר מהעלילה של הסיפורים שהוא קורא. אפילו התלמיד החרוץ ביותר ישגה שוב ושוב בהבנת ההשלכות ובפירוש שהוא ייחס לדברים האמורים״.
אישיותו של המשיח
ההיסטוריון פיליפ שאף מתאר בחיבורו The Person of Christ (״אישיותו של המשיח״) את הייחוד של ספר הבריתות ושל המושיע:
"האיש הזה, ישוע מנצרת, שהסתובב בלי כסף ובלי נשק, כבש מיליוני אנשים – יותר מאלכסנדר מוקדון, מיוליוס קיסר, ממוחמד ומנפוליאון; בלי כל הכשרה מדעית וידע אקדמי הוא שפך אור על נושאים אנושיים ואלוהיים – יותר מכל הפילוסופים והמלומדים גם יחד; בלי הדיבור הרהוט שנלמד בבתי הספר הוא אמר דברים שהפיחו חיים בשומעיהם, דברים שלא נאמרו כמותם מעולם – לפניו או אחריו, והניבו פרי שהוא מעל ליכולתו של נואם או משורר כלשהו; בלי לכתוב שורה אחת הוא הפעיל עטים וסיפק נושאים לדרשות, נאומים, דיונים, מחקרים, יצירות אמנות ושירי הלל – יותר מכל האנשים הדגולים שחיו בימי קדם ובימינו אנו גם יחד."
תוכן אין סופי
ברנרד ראם מוסיף: "במחקר הביבליוגרפי קיימים קשיים שאין להם אח ורעֵ בכל תחום אחר – גם במדע וגם במסגרת הידע האנושי. מאז כתביהם של אבות האמונה במשיח, שנכתבו לראשונה בשנת 95 לס', ועד ימינו אנו, קיים רצף של ספרות שהושפעה מכתבי הקודש – מילונים לתנ׳׳ך ולברית החדשה, אנציקלופדיות לתנ"ך ולברית החדשה, לקסיקונים לתנ"ך ולברית החדשה, אטלסים של התנ׳׳ך והברית החדשה ומחקרים גיאוגרפיים על התנ׳׳ך והברית החדשה. וזוהי רק ההתחלה. יש לכלול גם את הכתבים עצומי הממדים שעוסקים בתיאולוגיה, בחינוך ברוח הכתובים, את ההמנונים ומזמורי ההלל, החיבורים שעוסקים בהסברת הבשורה, את הכתבים שמנתחים את שפות המקרא והברית החדשה, את הספרים על תולדות הקהילה המשיחית, את הביוגרפיות הדתיות, כתבי ההגות, ספרי הפרשנות, הפילוסופיה של הדת, עדויות, אפולוגטיקה וכן הלאה. נדמה שמדובר במספר אין סופי… בתולדות האנושות אין עוד ספר שסיפק השראה לכל כך הרבה ספרים כמו כתבי הקודש".
ייחודם של הכתובים בא לידי ביטוי גם בהשפעתם על החברה והתרבות האנושית. גייזלר וניקס מצהירים: "כל מי שלומד היסטוריה מבחין בהשפעתם של הכתובים ושל תכניהם על העולם המערבי. גם השפעתו של המערב על השתלשלות המאורעות בעולם כולו ברורה. התנ״ך והברית החדשה השפיעו על החברה ועל התרבות האנושית יותר מכל ספר אחר בעולם כולו".
אין עוד יצירה מוסרית או דתית שעולה על העומק המוסרי הגלום באהבה שהאמונה המשיחית מטיפה לה. ואין עוד ספר שמדבר על השקפות רוחניות נעלות יותר מאלה שהכתובים מבטאים בנוגע לאלוהים. הכתובים מציגים את העקרונות הנעלים ביותר שמוכרים לאדם, רעיונות שעיצבו את החברה והתרבות האנושית.
אנציקלופדיית בריטניקה החדשה
גריידי דייויס כתב באנציקלופדיה בריטניקה החדשה, ״הכתובים הביאו את ההשקפה שלהם על אלוהים, על היקום ועל האנושות אל כל השפות המערביות העיקריות, ובכך הפכו לחלק מדפוסי החשיבה האינטלקטואליים של האדם המערבי.״ הוא מוסיף ואומר, ״מאז המצאת הדפוס (באמצע המאה ה־15) הפכו הכתובים ליותר מאשר תרגום של טקסט ספרותי קדום מן המזרח. הם אינם נתפסים עוד כספר זר, אלא כמקור הזמין, המוכר והמהימן ביותר במערב לבוררות בעקרונות אינטלקטואליים, מוסריים ורוחניים.״ גבריאל סיוון מציין כי:
״הכתובים נותנים כוח ללוחם החרות ולב חדש לנרדפים. הם מהווים את תוכנית הפעולה של המתקן החברתי ואת מקור ההשראה של הסופר והאמן.״
פילוסופיה
הפילוסוף הצרפתי ז׳אן ז׳אק רוסו אמר, ״קחו את כתבי הפילוסופים שלנו ־ עם כל הדיקציה המתנשאת שלהם; כמה עלובים ובזויים הם בהשוואה לכתבי הקודש! האם יתכן שספר כה פשוט ויחד עם זאת כה נשגב יהיה פרי עטו של אדם?״ המסקנה המתבקשת, העדויות שהובאו לעיל לא מוכיחות שהתנ״ך והברית החדשה הם דבר אלוהים. אבל הן מעידות על עליונותם בהשוואה לכל ספר אחר בעולם.
פרופסור אחד אמר פעם, ״אדם אינטליגנטי שמבקש לדעת את האמת, יקרא את הספר האחד שמשך אליו יותר תשומת לב מכל ספר אחר״. ספר הבריתות הוא הספר שללא ספק עונה על הדרישה הזו. תיאודור רוזוולט אמר, ״התמצאות מלאה בכתובים ־ לפני ולפנים ־ ערכה רב יותר מזה של השכלה גבוהה״.
הספר "The Resurrection Factor", מאת ג'וש מקדאול מספק רשימה של אנשי תרבות ורוח, מדע ואקדמיה מלומדים ידועים, שחקרו ובדקו בעיון רב את ההוכחות המוצגות בכתבי התנ"ך והברית החדשה והצהירו את אמונתם באלוהים ובישוע המשיח:
ד"ר סיימון גרינליף (1853-1783) נולד במשפחה יהודית והיה לאחד ממייסדי בית ספר למשפטים – הארווארד. הוא כתב ספר עזר למשפטנים המתחילים בשם, "דיני הראיות". לאחר שדר. גרינליף פירק לגורמים וניתח ביסודיות נמרצת את כל הראיות לתקומתו של ישוע מן המתים, הוא האמין בו. הוא שוכנע לחלוטין שיש יותר הוכחות לתקומתו של ישוע מאשר לכל אירוע אחר בהיסטוריה. יותר מאוחר כתב גרינליף ספר מדע בנושא הראיות לתקומה בשם: "בחינת עדותם של כותבי הבשורות בהתאם לדיני הראיות המיושמות בבתי משפט". גרינליף מציין בספר שהוא "מאמין בבטחה" שארבעת ספרי הבשורה (מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן) אינן זיוף, ואילו היה צריך להוכיח זאת, היה העתק הישן ביותר שבנמצא מתקבל כראייה בבית המשפט כמסמך אמתי.
ד"ר פאול ל' מאייר, סיים את לימודיו באוניברסיטת הארווארד בשנת 1954, ומכהן בתפקיד פרופסור לעת העתיקה באוניברסיטת מערב מישיגן, סיכם: "כשבודקים את כל העדויות וההוכחות בקפדנות ובהגינות, על פי מחקר היסטורי של ספרי כתבי הקודש, נכון להסיק שהקבר שבו נקבר ישוע היה אכן ריק… ולא התגלה במקורות הכתובים או בארכיאולוגיה כל שמץ של הוכחה המפריכה את המסקנה הנ"ל.91
לורד צ'ארלס דארלינג (1936-1849) שר משפטים לשעבר באנגליה מאשר… "אין חבר מושבעים משכיל בעולם שלא היה מגיע לפסיקה שתקומתו של ישוע מהמתים הוא סיפור אמתי".
ג'ון סינגלטון קולי (1815-1738) שירת שלוש קדנציות כשופט בכיר בממשלת אנגליה ונבחר להיות מרצה בכיר באוניברסיטת קמברידג', מוכר כאחד מעורכי הדין הגדולים בהיסטוריה הבריטית, הכריז ש"ההוכחה… לתקומתו של ישוע מהמתים מעולם לא הופרכה".
מיכאלאנג'לו בואונרוטי – אחד מהאמנים הגדולים בהיסטוריה.
סר ולטר ריילי – רב חובל, סופר, משפטן, ומנהיג קולוניאלי.
סר פרנסיס בייקון – פילוסוף, מחבר מאמרי מחקר, משפטן ומדינאי.
גלילאו גליליי – מתמטיקאי, פיזיקאי, אסטרונום ממציא המצפן – פיתח את רעיון חוקי המתמטיקה השולטים ביקום.
סר אייזק ניוטון – מתמטיקאי, פילוסוף של תורת הטבע ביקום שניסח את חוק הכבידה ביקום, חיבר את שלושת נוסחאות התנועה שעזרו לקדם את חוקי הדינאמיקה, ופיתח את החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי במתמטיקה.
לואי פסטר – נחשב לאבי המיקרוביולוגיה, הניח את הדרך לקראת תהליך פסטור החלב. פיתח חיסון לכלבת (1885), לאנתרקס ולחולירע התרנגולות (1881). חולל מהפכה בתחום הרפואה כשפיתח את תורת החיידקים, היסוד האורגני, ויסות התסיסה ובקטריולוגיה.
יוהנס קפלר – אחד ממייסדי האסטרונומיה המודרנית, נודע בזכות החוקים שניסח לגבי התנועה הפלנטארית של כוכבי הלכת סביב השמש, הידועים בשם חוקי קפלר, חוקים שעזרו לניוטון בחיבור תיאוריית חוק הכבידה שלו.
ורנר ואן בראון – אבי תכנית החלל של ארה"ב.
לודוויג ואן בטהובן – אחד המלחינים הקלאסיים הגדולים בהיסטוריה האנושית.
ג'ורג' פרדריק הנדל – אחד המלחינים הקלאסיים הגדולים של תקופת הבארוק.
יוהן סבסטיאן באך – אחד המלחינים הקלאסיים הגדולים של תקופת הבארוק.
ולפגנג אמדאוס מוצרט – אחד מגדולי המלחינים של כל הזמנים.
ג'ון הארווארד– מייסד אוניברסיטת הארווארד.
ג'ון לוק – פילוסוף אנגלי ותיאורטיקן פוליטי, השפיע רבות על האבות המייסדים של ארה"ב.
ויליאם פן – מייסד מדינת פנסילבניה.
סאמואל אדאמס – אחד ממנהיגי המהפכה האמריקנית, ואחד החותמים על הכרזת העצמאות של ארה"ב.
ג'ורג' וושינגטון – הנשיא הראשון של ארה"ב.
ג'ון אדאמס – הנשיא השני של ארה"ב.
אברהם לינקולן – הנשיא השישי של ארה"ב.
פטריק הנרי – אחד האבות המייסדים המפורסמים של ארה"ב שנודע וזכור בזכות נאומו: "תנו לי חירות או תנו לי מוות!"
ג'ון הנקוק – אחד ממנהיגי המהפכה האמריקנית, סיים את לימודיו באוניברסיטת הארוורד, והראשון שחתם על הכרזת העצמאות של ארה"ב.
גנרל דאגלס מקארתור – גנרל דגול במלחמת העולם השנייה, קיבל מדליית ציון לשבח.
מרטין לותר קינג – לוחם למען זכויות של השחורים בארה"ב וזוכה פרס נובל לשלום.
סר פרנסיס סקוט קיי – עורך דין אמריקני ומשורר חובב שכתב שיר שחלק ממנו הפך להמנונה של ארה"ב.
סמואל מורס – ממציא קוד המורס, פיתח את הטלגרף ובנה את המצלמה האמריקנית הראשונה.
ידידיה מורס – חלוץ מערכת החינוך האמריקני, גיאוגרף לו ניתן התואר: "אבי הגיאוגרפיה האמריקנית".
האנס כריסטיאן אנדרסון – סופר סיפורים ומשורר דני שנודע במעשיות ובסיפורי הילדים שלו כגון: "הברווזון המכוער", "בגדי המלך החדשים", "בת הים הקטנה" ועוד.
ויליאם שייקספיר – סופר ומחזאי מהולל.
הנרי ודסוורת' לונגפלו – משורר אמריקני מפורסם.
צ'ארלס דיקנס – סופר בריטי אגדי.
לב ניקולייביץ טולסטוי – סופר ומחזאי רוסי בעל שם, ידוע במיוחד מספרו המפורסם: "מלחמה ושלום".
בוקר ט' וושינגטון – מחנך אמריקני, סופר, רפורמיסט, נולד עבד, היה אפרו-אמריקאי הראשון אשר תמונתו התנוססה מעל בול אמריקני וציור דמותו על מטבע אמריקני.
ג'ורג' וושינגטון קארבר – מראשוני הבוטנאים האפרו-אמריקאים בארה"ב.
ג'יי' סי' פני – איש עסקים, מייסד רשת החנויות על שמו ברחבי ארה"ב.
ג'ון לוק – פילוסוף, דיפלומט ומחנך אשר מאמריו השפיעו על מייסדי ארה"ב בצורה משמעותית מאוד.
"חינוך והשכלה הם חסרי ערך ללא כתבי הקודש".
נח ובסטר – מחבר המילון האמריקני הנפוץ ביותר, מילון ובסטר
"כתבי הקודש הם אבן יסוד של החירות. תלמיד החוקר את ספר הספרים וחי על פיו, יהיה אזרח, אב ובעל טוב יותר".
תומס ג'פרסון
"קיומם של כתבי הקודש כספר הזמין לכל אחד שחפץ בו היא המתנה הנפלאה ביותר שניתנה למין האנושי. כל ניסיון להמעיט מערכם הוא פשע נגד האנושות".
עמנואל קנט – פילוסוף
"בני אדם מנאצים את אשר אינם יודעים או מבינים".
בלז פסקל – אבי מדע ההידרוסטטיקה
כריסטופר קולומבוס (כמה היסטוריונים מאמינים שהיה יהודי) מתוך יומן המסעות שלו. הוא מדבר על אלוהים שממנו בא לו הרעיון לשוט ל"עולם החדש", וההשראה שקיבל מרוח הקודש:
"היה זה האדון שהניע אותי (יכולתי לחוש את ידו עליי) לשוט מפה ועד לאיי הודו… אין ספק שההשראה שקיבלתי הייתה מרוח הקודש… אל לו לאדם לחשוש לקחת על עצמו כל משימה בשמו של משיחנו, כל עוד היא צודקת ומשרתת את רוח הקודש… הו, איזה אדון רב חסד… יום ולילה, כל רגע, צריך כל אדם להביע בפניו את תודתו הרבה".
לקריאה נוספת
Hill, Jonathan. What Has Christianity Ever Done for Us? Downers Grove, IL: InterVarsity, 2005.
Schmidt, Alvin. How Christianity Changed the World. Grand Rapids: Zonder-van, 2004.
Stark, Rodney. The Victory of Reason. New York: Random House, 2005.Wright, N. T. Evil and the Justice of God. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2006.
[1] John Adams, The Works of John Adams, Second President of the United States: with a Life of the Author, Notes and Illustrations, by his Grandson Charles Francis Adams, vol. 9 (Boston: Little, Brown, and Co., 1856). http://oll.libertyfund.org/index.php?option=com_staticxt&static‑le=show.php&title=2107.
[2] (Thomas Cahill, The Gifts of the Jews (New York: Anchor, 1999.
[3] Walter Sinnot-Armstrong, Morality without God (Oxford: Oxford University Press, 2009), 154.
[4] Jonathan Hill, What Has Christianity Ever Done for Us? (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2005), 176–77. For thorough documentation on these phenomena, see Alvin J. Schmidt, How Christianity Changed the World (Grand Rapids: Zondervan, 2004).
[5] Jaroslav Pelikan, Jesus through the Centuries (New York: Harper & Row, 1985), 33.
[6] Richard Dawkins, The God Delusion (Boston: Houghton Miin, 2006), 37.
[7] Rodney Stark, The Victory of Reason (New York: Random House, 2005), xi.
[8] Jürgen Habermas, Time of Transitions, ed. and trans. Ciaran Cronin and Max Pensky (Cambridge: Polity, 2006), 150–51.
[9] Max Stackhouse, “A Christian Perspective on Human Rights,” Society (January/Febru-ary 2004): 25.
[10] שם, 24. ראה גם Max L. Stackhouse and Stephen E. Healey, “Religion and Human Rights: A Theological Apologetic,” in Religious Rights in Global Perspective, ed. J. Witte Jr. and J. D. van der Vyer (Dordrecht: Kluwer, 1996), 486; and Mary Ann Glendon, The World Made New: Eleanor Roosevelt and the Universal Declaration of Human Rights (New York: Random House, 2001).
[11] David Aikman, Jesus in Beijing: How Christianity Is Transforming China and Changing the Global Balance of Power (Washington, DC: Regnery, 2003), 5. ציטוט זה מהווה סגירת מעגל למחקרו של רודני סטארק, The Victory of Reason: How Christianity Led to Freedom, Capitalism and Western Success (New York: Random House, 2005), 23.
[12] Tim Keller, “Reason for God,” The Explorer (Veritas Forum) (Fall 2008),
www.veritas .org/explorer/fall2008.html#story1.