אורים ותומים סותרים את סמכותה של התורה שבעל-פה

כזכור, בתורת משה מתוארים לפחות ארבעה מקרים שבהם נאלצו משה ואהרן לשמוע ישירות מפי ה' כאשר לא ידעו כיצד עליהם לפרש את המצוות בנסיבות שונות (ויקרא כ"ד 12; במדבר ט' 8, ט"ז 5, כ"ז 5). מכאן ברור כי לא היתה בנמצא תורה שבעל-פה אשר פירשה, ביארה והרחיבה את המצוות הכתובות ולכן לא נותר למשה ואהרן אלא לפנות ישירות לאלהים, שיורה להם את הדרך בה יש לנהוג.

אם לא די בכך, אלהים סיפק אמצעי נוסף אשר דרכו יוכל הכוהן לקבל הדרכה במקרים סתומים. ולא, אין מדובר בתורה שבעל פה! בשמות כ"ח 30 כתוב: "וְנָתַתָּ אֶל־חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת־הָאוּרִים וְאֶת־הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל־לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (ראו גם בויקרא ח' 8; במדבר כ"ז 21; ובדברים ל"ג 8). כפי שכתוב בדברים י"ז 8-11, קיבלו הכוהנים את הסמכות הבלעדית לשפוט את העם על-פי התורה.[1] תורת משה הופקדה בידי הכוהנים, נשמרה על-ידם והם נתמנו על הוראתה לעם.[2] האורים והתמים שימשו ככלי אשר דרכו היה אלהים מביע את רצונו לעם. במילים אחרות, כל שעה שהיו צריכים לשאול את האל במשפט, היה יכול הכוהן להיעזר באורים ובתמים שעמדו לרשותו.[3] חוקרי המקרא מניחים כי האורים והתמים "היו שני שמות ניגודיים – האחד בגדר תשובה שלילית והשני בגדר תשובה חיובית; והשואל ב"אורים ותמים" צריך היה לנסח את שאלתו כך, שתאפשר תשובה של "הן" או "לאו". בכל פעם יכלה להינתן התשובה רק על שאלה אחת. התשובה שניתנה על ידי הכוהן היתה תשובה אלוהית, כלומר: הודעת פסק דינו של האלוהים".[4] בתלמוד הבבלי (יומא ע"ג ע"ב) נאמר: "ועוד: למה נקרא שמן אורים ותומים? — "אורים" שמאירין מבארים ומפרשים את דבריהן, "תמים" — שמשלימין את דבריהן, שהם מתקיימים תמיד" (ביאור שטיינזלץ).

לסיכום, מצד אחד מסרה התורה את הסמכות המשפטית לידי הכוהנים; מצד שני, ציווה עליהם אלהים לשאת על ליבם את האורים והתמים אשר דרכם יוכלו לקבל תשובה במקרים בהם גזירת המשפט אינה ברורה דיה, כפי שפירש אבן עזרא (על שמות כ"ח 30): "טעם משפט; דיני השם וגזירותיו העתידות כי בעבור כן שואלים באורים ותומים". ושוב, אין פלא שהתושב"ע הרבנית אינה מוזכרת בתורה, שהרי אלהים סיפק דרכים אחרות להבנת מצוותיו.

_{[1] משה וינפלד וכהן-צמח דוד (עורכים), אנציקלופדית עולם התנ"ך – דברים, 2002: 142.}

_{[2] ראו: פרופ' רחל אליאור, "זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה", 2009: 150-151.}

_{[3] משה דוד קאסוטו (עורך), "אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו" – א : אב – אתרים, 1950: 179-180.}

_{[4] אנציקלופדית עולם התנ"ך – שמות, 1993-1996: 172-173.}