אלוהים מעולם לא רצה קורבן אדם אלא רק קורבן של חיה

גם אם צריך קורבנות דם לכפרה, עדיין לא אאמין בישוע. אלוהים רצה את דמם של שה או של עז (חיה), לא של בן-אדם. אתם חושבים שהוא רוצה קורבנות אדם?

כולנו יודעים שאלוהים אינו מעוניין בקורבנות אדם. אבל האם אתה יודע שהתנ"ך, התלמוד וגם הברית החדשה מלמדים מפורשות שמותו של אדם צדיק יכול לכפר? כשהמשיח, הצדיק המושלם, נתן את חייו, היתה זו הכפרה שלמה והמוחלטת שסופקה אי פעם, לאורך כל ההיסטוריה האנושית.

הדברים שאומר עכשיו עשויים לשנות את חייך. אבל לפני כן אני רוצה לתת קצת רקע. בשנת 1962 יצאו דון ריצ'ארדסון בן העשרים ושמונה, אשתו והתינוק שלהם, להפיץ את הבשורה בקרב שבטי הסוואי אוכלי האדם, באיריאן ג'איה באי גיניאה החדשה. הילידים באזור זה חיו אז בתקופת האבן. הם לא ראו מעודם כלי מתכת, ודאי שלא פנס. המשפחה הלבנה הצעירה הזאת, שבאה לחיות בקרבם, עוררה את סקרנותם ובהדרגה הם החלו להתרגל לנוכחותם.

בעמל רב למדו דון ורעייתו לדבר את שפת הילידים ולהכיר את התרבות שלהם, ובסבלנות רבה סיפרו להם על אלוהי האמת האחד והיחיד. אבל הילידים היו חסרי כל רגישות בעניין זה. כששמעו על בגידתו של יהודה איש קריות בישוע, הם קפצו משמחה. בתרבות שלהם – תרמית נחשבה למעלה! דון ריצ'ארדסון הבין שהוא נקלע למבוי סתום.

רק אחרי חודשים ארוכים של עבודה עקרה זכה דון לפריצת דרך משמעותית. שני שבטים ניצים – מאבקים אלימים היו חלק בלתי נפרד מחייהם של השבטים באזור – ניסו ליישב את הסכסוך בעזרת מנהג קדום. המנהיג של אחד השבטים נתן את בנו הבכור לשבט השני במתנה – לנֶצח. הילד זכה לכינוי "ילד השלום". הצעד הזה הביא לפיוס המיוחל בין שני השבטים, ודון ניצל את המצב. הרי גם אלוהים נתן את בנו בתור ילד של שלום. הוא שלח את ישוע כדי להשכין שלום בינו לבין האנושות החוטאת, כדי לפייס בינו לבינה. רק אז החלו השבטים להבין את המסר שבפיו.

בשנים שלאחר מכן השתנו באורח פלא אלפי עובדי אלילים, רוצחים מלידה. דון ריצ'ארדסון הבין שאלוהים כלל בדתות ובתרבויות שונות ברחבי העולם כולו את מה שדון קרא לו "אנלוגיות של ישועה" – דוגמאות לאמיתות רוחניות שמעידות בצורה מפורשת על הבשורה.[274] אבל סביר להניח שלדון כלל אינו יודע שאלוהים כלל ביהדות יותר "אנלוגיות של ישועה" מאשר בכל דת או תרבות אחרת, ושהחשובה שבהן היא שמיתתן של צדיקים מכפרת, כלומר מותו של אדם צדיק מכפר בעד העולם כולו.

הנה מה שאמר בנושא ההיסטוריון היהודי הדתי הנכבד, רבי בראל ווין. איך זה שהעם היהודי שרד את הפוגרומים המזוויעים שפרצו במזרח אירופה במאה השבע עשרה? לדברי רבי ווין:

"[היה] שיקול נוסף [ש]השפיע על התשובה היהודית לטבח העם [היהודי]. היתה זו מסורת יהודית עתיקה שראשיתה בתקופת התנ"ך, ולפיה מותו של צדיק ותם מכפר על חטאי העם או העולם כולו. סיפוריהם של יצחק ושל נדב ואביהוא, התיאור הנבואי של ישראל כעבד ה' הסובל, מערכת הקורבנות [שהיתה נהוגה] במקדש – כל אלה חיזקו את התפיסה הבסיסית הזאת שמיתתן של צדיקים מכפרת על חטאיהם של אחרים.

"יהודים טיפחו את התפיסה הקלאסית הזאת של מות כיפורים, וההשקפה הזאת בנוגע לאסונות שפגעו בעם ליוותה אותם לאורך כל הגלות הסוערת שלהם. היא הֵקלה [במידה כלשהי] על התמונה הכל כך עגומה של טבח חסר כל היגיון, מעצם העובדה שהחף מפשע לא מת לשווא, ושאיך שהוא העובדה שהוא נתן את חייו קידמה את טובתו של עם ישראל או של המין האנושי. מדהים שהרעיון התיאולוגי המופשט והמתוחכם הזה הושרש כה עמוק בנפש העם, עד שאפילו חסרי ההשכלה הבינו את הלקח ופעלו על פיו, כשהקדישו חיים יקרים מתוך אמונה וביטחון שהמחר יהיה טוב יותר. הרוח היהודית הזו משתקפת היטב בדיווח ההיסטורי שנכתב באותה תקופה:

"וכי הקדוש ברוך הוא עביד דינא בלא דינא (יערוך משפט בלי צדק)? אבל נוכל לומר, "את אשר יאהב ה' יוכיח… ומיום שנחרב בית המקדש צדיקים נתפסים בעוון הדור" (יון מצולה, סוף פרק טו).[275]

האם אתה קולט את מלוא המשמעות של הדברים שזה עתה קראת? רב אורתודוקסי, שללא ספק אינו מאמין בישוע, אומר לנו שלפי התנ"ך והמסורת היהודית, מותו של צדיק ותם מכפר על חטאי העם או העולם כולו. ושים לב למילים שבהן משתמש החיבור מימי הביניים "יון מצולה", ומיום שנחרב בית המקדש צדיקים נתפסים בעוון הדור" (כלומר, מכפרים בעד בני דורם). הקשר בין השניים ברור: היות שאין עוד דרך להעלות קורבנות שיכפרו על חטאים, מותו של צדיק הוא שמכפר. גם בספר הזוהר, שנחשב לקדוש ביותר בתורת הסוד היהודית, נאמר שכל עוד חיו בני ישראל בארץ הקודש סילקו הפולחן והקורבנות במקדש את המחלות והייסורים מהעולם. עכשיו המשיח מסלק אותם מבני העולם.[276] אין זו תורה חדשה, פרי המצאתה של "הכנסייה הנוצרית". מדובר בנושא מאוד יהודי, שמעוגן היטב בכתובים. הוא מסביר את המשמעות והתכלית שיש למותו של ישוע.

אבל לפני שנבדוק מה נאמר על כך בתנ"ך, אני רוצה לציין שבמספר מקומות, התלמוד עצמו מלמד ש"מיתתן של צדיקים מכפרת". בדיון מאוד ידוע (בבלי, מועד קטן כח א) שואל התלמוד מדוע ספר במדבר מספר על מותה של מרים בסמיכות לפרשת פרה אדומה (ראה במדבר י"ט 1 – כ' 1). התשובה היא שבדיוק כפי שפרה אדומה מכפרת, כך גם מיתתם של צדיקים (ראה גם רש"י לבמדבר כ' 1).[277] ומדוע, שואל התלמוד, סיפור מותו של אהרון סמוך למה שנאמר בתורה על בגדי כהונה (ראה במדבר כ' 28-25)? התשובה היא, "מה בגדי כהונה מכפרין, אף מיתתן של צדיקים מכפרת" (ראה שמות כ"ח, ובמיוחד פס' 38. אגב, חלק מהקטעים שפירטתי כאן מדברים על כפרה בעד עם ישראל).

הנושא הזה שכיח למדי בספרות הרבנית. ראה, למשל, את הביטוי מוויקרא רבה כ, שחוזר במקומות נוספים (למשל בירושלמי, יומא ב א; פסיקתא דרב כהנא כו טז), "אמר ר' חייא בר אבא: 'באחד בניסן מתו שני בני אהרון [נדב ואביהוא]. ולמה הוא (התורה) מזכיר מיתתן ביום הכיפורים [שחל בעשרה בתשרי. ראה ויקרא ט"ז 1]? אלא מלמד שכשם שיום הכיפורים מכפר, כך מיתתן של צדיקים מכפרת' ".[278]

האם התנ"ך מספק תימוכין להשקפה הזאת? בספר שמואל ב' כ"א 14 מסופר, "ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימין, בצלע בקבר קיש אביו, ויעשו כל אשר ציווה המלך. ויעתר אלוהים לארץ אחרי כן".

במשך שלוש שנים שרר רעב בארץ וגרם לדוד לדרוש את פני אלוהים. בשלב מסוים אמר לו אלוהים שהרעב פרץ בגלל "בית הדמים (בגלל ביתו של שאול שמוכתם בדם), על אשר המית את הגבעונים" (שם, פס' 1). כדי לפייס את הגבעונים דוד הסגיר בידיהם שבעה מצאצאיו של שאול. הגבעונים הרגו את כל השבעה, הוקיעו את גופותיהם ולא טרחו לקבור אותן. שניים מהם היו בניה של רצפה פילגש שאול, והיא נשארה ליד הגופות יומם ולילה, גם כשירד גשם סוחף. כשנודע הדבר לדוד…

"וילך דוד וייקח את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו מאת בעלי יבש גלעד, אשר גנבו אותם מרחוב בית שן, אשר תלום שם הפלשתים ביום הכות פלשתים את שאול בגלבוע. ויעל משם את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו, ויאספו את עצמות המוקעים. ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימין, בצלע בקבר קיש אביו, ויעשו כל אשר ציווה המלך. ויעתר אלוהים לארץ אחרי כן.

שם, פס' 14-12

רק אחרי שמותם של השבעה פייס את הגבעונים נענה אלוהים לתפילות העם ושם קץ לרעב. על כך אומר התלמוד כי "מיתתן של צדיקים מכפרת". מקורות רבניים אחרים מצהירים שבדיוק כפי שהקורבנות והטקסים שנערכו ביום הכיפורים הועילו רק למי שחזר בתשובה, כך גם מותם של צדיקים. הוא יכול לכפר רק בעד אלה שחוזרים בתשובה.[279] נראה לי ש"השליחים המשיחיים" כתבו על כך מאות שנים מוקדם יותר, כשדיברו על הצדיק האמיתי היחיד, המשיח, השה שאין בו מתום.

בקטע מעניין במדרש מסופר, "אמר משה לפני הקב"ה: 'והלא עתידים הם שלא יהיה להם לא משכן ולא מקדש, ומה תהא עליהם?' אמר הקב"ה: 'אני נוטל מהם צדיק אחד ומְמַשכנו בעדם, ומכפר אני עליהם על כל עוונותיהם' " (שמות רבה [וילנא] פרשה לה). הנושא שוב חוזר על עצמו: כשאין מקדש או משכן, חייו ומותו של אדם צדיק מכפרים, בדיוק כפי שראינו קודם לכן ב"יון מצולה". הזוהר תומך בתפיסה הזאת, ומצטט מישעיהו נ"ג, הנבואה המשיחית שהיהודים והגויים המאמינים בישוע מצטטים יותר מכל נבואה אחרת.

"אף כך, בני העולם הם איברים זה עם זה. בשעה שרוצה הקב"ה לתת רפואה לעולם, הוא מכה לצדיק אחד שביניהם במחלות ובנגעים, ובשבילו נותן רפואה לכל. מאין לנו זה? כי כתוב, "והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו וגו', ובחבורתו נרפא לנו". ובחבורתו, היְינו הקזת דם, כמי שמקיז דם מזרוע, שבחבורה ההיא נרפא לנו, רפואה היא לנו, לכל איברי הגוף. ולעולם אינו מכה את הצדיק, אלא כדי לתת רפואה לדור ולכפר על עוונותיהם.[280]

איזו אנלוגיה לישועה! משיחי שרוצה לספר על אמונתו לא יכול לומר את זה בצורה טובה יותר. הרי זהו לב ליבו של מסר הישועה: המשיח – עבדו הצדיק והקדוש של אלוהים – הוכה במחלות ובנגעים למען הכל, ובאמצעות מותו יש רפואה וכפרת עוונות. במדרש עשרה מאמרות של ר' עזריה מפאנו נאמר:

"והנה משיח, לכפרת שניהם (כלומר, כדי לכפר על אדם ודוד) ישים אשם נפשו, כדכתיב גביה להדיא בפרשה (כפי שכתוב בפרשה שלהלן): הנה ישכיל עבדי [ישעיהו נ"ב 13 – נ"ג 12]: [קורבן] אשם בגימטריא [שווה לערך המספרי של] מנח"ם ב"ן עמיא"ל [אחד משמותיו של המשיח בתלמוד].[281]

המשיח לקח את מקומנו. אנחנו חטאנו, הוא מת. האשמה היתה בנו, הוא נענש. אנחנו ראויים למוות, הוא נתן את חייו. אנחנו דחינו אותו, הוא קיבל אותנו. איזה מסר מדהים. טוב מכדי להיות אמיתי. אבל זוהי האמת, והיא תואמת כליל את מה שנאמר בכתובים. והיא גם מאוד יהודית.

המלומד הרבי סולומון שכטר מסכם את מה שהתלמוד מלמד על כך שסבל ומוות מכפרים על חטאים, במיוחד כשמדובר במיתתם של צדיקים:

"הכפרה של סבל ומוות אינה מוגבלת רק לאדם הסובל. הכפרה משפיעה על כל אותו דור. כך זה בעיקר כשהסובלים לא יכלו להביא את הסבל הזה על עצמם בכוח הצדקה שלהם או בכוח נעוריהם. מיתתם של צדיקים מכפרת בדיוק כמו סוגים מסוימים של קורבנות [ראה בבלי, מועד קטן כח א]. "בזמן שהצדיקים בדור – צדיקים נתפסים (סובלים) על הדור. אין צדיקים בדור – תינוקות של בית רבן (ילדים תמימים) נתפסים (סובלים) על הדור" (בבלי, שבת לג ב). כמו כן מייחסים למשה את המילים "חטא רבים נשא" (ישעיהו נ"ג 12), משום שהציע את עצמו ככפרה על חטאו של עם ישראל עם עגל הזהב, והיה מוכן להקריב את נפשו בעד ישראל כשאמר, "ועתה, אם תישא חטאתם. ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב 32 [בבלי, סוטה יד א; ברכות לב א]). הנכונות הזאת להקרבה עצמית בעד עם ישראל אופיינית לכל אנשי השם בישראל. האבות והנביאים נהגו כך וגם כמה רבנים במקרים מסוימים הכריזו, "אני כפרתן" [משנה, נגעים ב א].[282]

אני מזכיר שוב: כך נאמר בתלמוד, לא בברית החדשה, מה שמלמד כמה יהודית ומקראית היא התפיסה הזאת.

לקראת חנוכה לומד כל יהודי על המקבים, על אותם לוחמים אצילים שנלחמו ביוונים במאה השנייה לפני הספירה. אבל כמה מאיתנו יודעים מה מסופר במקבים ד (שנכתב בידי סופר יהודי בין השנים 100 לפני הספירה עד 100 לספירה), אודות המשמעות שמייחסים למותם של המקבים? מסופר שם שהם התפללו, "חוס על עמך. די לך בעונש שסובלים אנחנו בעבורם. קבל את דמי לטהרתם וכפר חייהם את חיי" (מקבים ד, ו כח-כט, הספרים החיצונים בעריכת אברהם כהנא, כרך שני, הוצאת מסדה תל-אביב, תשט"ז). כמו כן מסופר על המקבים ש"הם נעשו כאילו כיפר חטאי העם בדם החסידים האלה, ובמותם המכפר הצילה ההשגחה האלוהית את ישראל הנתון לפני זה במצוקה" (מקבים ד, יז כב).

מניין צמחה לה התפיסה הזאת של קדושים צדיקים? לפי המסורת היהודית, הכל התחיל בעקידת יצחק. בכרך ד של ספר המקבים מסופר שכאשר אברהם עמד להעלות את בנו לעולה, "נתן יצחק ליהשחט בעד יראת אלהים (כלומר יצחק נתן את עצמו לעולה משום שירא את אלוהים) …וזה לא נבהל כראותו את יד אביו עם המאכלת יורדת עליו" (מקבים ד, יג יב; טז כ).

כך חשבו גם הרבנים. הם האמינו שיצחק היה אדם בוגר (לדעתם, הוא היה בן שלושים ותשע!) כשאלוהים העמיד את אביו אברהם בניסיון וציווה עליו להעלות אותו על הר המורייה (בראשית כ"ב). הטקסט המקראי אומנם מדגיש את הציות של אברהם, אבל הרבנים מדברים גם על צייתנותו של יצחק. לפי אחד המדרשים, כשאלוהים עמד לברוא את אדם שאלו המלאכים מהי חשיבותו של האדם. אחת התשובות של הקדוש ברוך הוא היתה, "עתידים אתם לראות את האב ששוחט את הבן והבן נשחט על קידוש שמי" (מדרש תנחומא [ורשא], פרשת וירא סימן יח). זה היה שיאו של טקס העלאת הקורבן: אב שמעלה את בנו, והבן נותן את חייו מרצון כדי לפאר את אלוהים. נכון, אני יודע שזה נשמע כמו המסר של הברית החדשה. אפילו המדרש משווה בין יצחק, שנשא על גבו את העצים לעולה (כלומר, לקורבן שהוא עצמו עמד להקריב!) לבין זה שנשא את הצלב על גבו.[283]

יש כאן משהו מעניין: למרות שיצחק לא הוקרב בסופו של דבר, הרבנים לימדו ש"מעלה עליו הכתוב כאילו מת ואפרו מוטל אל גבי המזבח" (מדרש הגדול לבראשית כב יט, קיימברידג', 1902). בדיוק כך – "[אלוהים] רואין את אפרו [של יצחק] כאילו הוא צבור על גבי המזבח" (ספרא בחוקותי, פרשה ב ד"ה ח; בבלי, תענית טז א).

אבל גם היתה כאן בעיה. גֶזָה וֶרמֶס הוא חוקר בעל שם עולמי של מסורות יהודיות קדומות. למעלה הבאתי כמה ציטוטים מן המחקר שלו על עקידת יצחק. בכל אופן, ורמס מסביר שהרבנים נאלצו לקחת את כל הנושא הזה צעד אחד נוסף קדימה שכן לשיטתם, אין כפרה בלא דם.[284] היה עליהם להוכיח שיצחק כן שפך את דמו, והם עשו את זה! באחד המקורות הקדומים, שנכתב כמאתיים שנה אחרי מותו של ישוע, נאמר, "וידבר אלוקים אל משה. אמר לו הקב"ה למשה: 'נאמן אני לשלם שכר יצחק בן אברהם, שיצא ממנו רביעית דם על גבי המזבח' " (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק ו).

ורמס גם מציין שהדם שניגר מיצחק בזמן שעקדו אותו מוזכר ארבע פעמים במדרש מכילתא לרבי ישמעאל. בשמות י"ב 13 אלוהים הבטיח לבני ישראל שכאשר הוא יעבור בארץ מצריים וימית את בכוריה, הוא יפסח על בתיהם של אלה שייתנו מדמו של השה על מזוזות הבתים ועל המשקופים. המדרש מפרש את הפסוק הזה ואומר, " 'וראיתי את הדם… ופסחתי עליכם'… וראיתי את הדם, רואה אני דם עקידתו של יצחק".[285] אלוהים לא פסח בגלל דם השה שנמרח על הבתים. לא אותו הוא ראה, אלא את דמו של יצחק.

ורמס אף מוסיף ואומר ש…

"לפי תיאולוגיה יהודית קדומה, מבין כל קורבנות השה שהועלו, ואולי מבין כל הקורבנות המכפרים – ולא משנה איזו חיה הועלתה כקורבן, הכפרה שסיפק קורבן התמיד (הקורבן היומי הקבוע) היתה מבוססת על העקידה [של יצחק], על הקורבן העצמי של שה זה, שאלוהים ראה בו את הקורבן המושלם מבין כל קורבנות העולה.[286]

אחד התרגומים לתורה שומר על הקו הזה ושם בפיו של אברהם את התפילה שאלוהים ירחם על בנו יצחק; ושכאשר תגיע השעה שבה יסבלו צאצאיו של יצחק, אלוהים יזכור למענם את עקידת אביהם, ישחרר אותם, יסלח להם על חטאיהם ויוציא אותם ממצוקתם. המסורת הזאת באה לידי ביטוי בתפילת ראש השנה של רבי ביבי בר אבא בתלמוד, "כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים, תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם… ומתמלא עליהם רחמים, ותרחם עליהם ותהפוך להם מידת הדין למידת רחמים" (ויקרא רבה [וילנא] פרשה כט).

התפיסה הזאת באה לידי ביטוי גם בתפילה שכלולה עד היום במוסף לראש השנה ומסתיימת במילים, "ועקידת יצחק לזרעו (של יעקב) היום ברחמים תזכור". אנחנו מקבלים סליחה ומחילה בזכות עקידת יצחק! חלק מהרבנים אפילו לימדו שתחיית המתים האחרונה תתרחש בזכות עקידת יצחק, אבל בשיר השירים רבה א סימן ס (כפרשנות לשיר השירים א' 14) מובא ההסבר הבא, " 'אשכול הכופר'. 'אשכול' זה יצחק שנכפת על המזבח כאשכול הכופר שמכפר עוונותיהם של ישראל". הידעת שמסורות כאלה קיימות בקרב בני עמנו?

כאמור, סולומון שכטר ציין שכך נהגו גם כמה רבנים מהתלמוד כשהכריזו במקרים מסוימים, "אני כפרתן [של ישראל]". עד היום, כשאחד הרבנים הגדולים הולך לעולמו, האבלים נוהגים לספוד לו ולומר, "יהא רצון מלפניך שיהא מותו כפרה עלינו!" על פי סיפור מרגש מתקופת השואה, הרב שֵם קלינגברג – הרבי מז'אלושיץ, כפי שמכנים אותו חסידיו – הובל לטבח בידי הנאצים. לאחר שאמר את תפילתו האחרונה נורה למוות. אבל לפני כן עצר, נשא עיניו לשמים וזעק, "יהי רצון שאזכה להיות כפרתם של כל היהודים!"[287] הרעיון שמותם של צדיקים מכפר טבוע עמוק במסורת היהודית.

אסביר עכשיו את ההיגיון שמאחורי האמת הבסיסית הזאת, ואגַבה אותה בסימוכין מהכתובים. כשמישהו חוטא, ובעקבות חטאו מוצא את עצמו בנסיבות קשות, אנחנו נוהגים לומר שהוא סובל בגלל חטאיו או משלם את מחיר חטאו. ככל שהחטא חמור יותר, כך רב הסבל. לתפיסה הזאת יש שורשים בוויקרא כ"ו 43 ובישעיהו מ' 2-1:

"והארץ תיעזב מהם ותִיר^ץ את שבתותיה בּהשַמָה מהם, והם יִרצו את עוונם יען וביען במשפטַי מאסו ואת חוקותַי גָעלה נפשם. "נחמו, נחמו עמי, יאמר אלוהיכם. דברו על לב ירושלים, וקִראו אליה כי מָלאה צבאה, כי נִרצה עוונה, כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה.

לאור פסוקים כאלה קל להבין איך גיבשו הרבנים את התפיסה ש"גלות מכפרת" (בבלי, ברכות נו א; סנהדרין לז ב). במילים אחרות, בגלל חטאים משותפים, כבדי משקל ועיקשים, יצא עם ישראל לגלות. ולאחר שהם יְרצו את עוונם, הם ישובו לארצם, בדומה לפושע שנשלח לכלא לשנה, חמש שנים או למאסר עולם בלי תקופת מבחן, תלוי בפשע שביצע. כמובן, יש משמעות רבה לכך שהעברית אינה משתמשת במילה "כפרה" בהקשרים אלה, שכן כפרה פירושה שהאשמה מוסרת והחטא מטוהר, ולא רק שהעונש שולם. ובכל זאת קל להבין את המחשבה שעומד מאחורי התפיסה הזאת, ויש בה מידה מסוימת של אמת. הרבנים אימצו אותה בכל לב, והוסיפו לה פרטים רבים.

כפי שראינו בטיעון 3.11, הרבנים לימדו שדי בחזרה בתשובה כדי לקבל מחילה על חטאים מסוימים. במקרים אחרים היה צורך בפיצוי, נוסף על חזרה בתשובה, לפני שהחוטא יזכה למחילה מאלוהים. בחטאים מסוג אחר נותרה המחילה תלויה עד יום הכיפורים, גם אחרי שהאדם חזר בתשובה ופיצה על חטאו. היתה קבוצה שלמה של חטאים שחייבה את האדם לעבור מנה מסוימת של סבל גם אחרי חזרה בתשובה, פיצוי ויום הכיפורים. ולבסוף, קבוצה אחרונה של חטאים שהמחילה עליהם נותרה תלויה עד למותו של החוטא. במילים אחרות, מותו של האשם נתפס כפיצוי הסופי שהיה עליו לשלם על חטאיו (ראה בבלי, יומא פה ב; משנה תורה, הלכות תשובה א ד). לפי החוק היהודי הקדום, לפני שאדם נסקל למוות על פשעיו היה עליו להתוודות בציבור. המשנה מספרת שאם הוא לא ידע איך להתוודות, היה עליו לומר, "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי" (משנה, סנהדרין ו ב).[288]

הבה ניקח את הדברים האלה צעד נוסף קדימה ונפנה לתורה. לפי במדבר כ"ה, בני ישראל חטאו כשעבדו את אלילי המואבים וזנו עם בנותיהם. חרון אלוהים ניתך עליהם ומגיפה פרצה בעם. "ויאמר ה' אל משה: 'קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש, וישוב חרון אף ה' מישראל' " (במדבר כ"ה 4). חרונו של אלוהים היה בא על סיפוקו עם מותם של ראשי העם. עונשם נועד לכפר על עוון העם כולו.

זמן מה אחר כך הביא אחד מבני ישראל אשה מדיינית אל אוהלו, לעיני משה והעם כולו. "וירא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן, ויקום מתוך העדה וייקח רומח בידו. ויבוא אחר איש ישראל אל הקובה, וידקור את שניהם, את איש ישראל ואת האשה אל קובתה. ותעצור המגיפה מעל בני ישראל" (שם, פס' 8-7).

ההוצאה להורג של החוטאים האלה שיככה את זעמו של אלוהים. בנקודה זו הופך הסיפור למאוד מעניין. אלוהים הבטיח לפנחס שבזכות מעשיו יהנו הוא וצאצאיו מברית שלום לעולם, "תחת אשר קינא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל" (שם, פס' 13). איך בדיוק הוא כיפר "על בני ישראל"? על ידי כך שהוציא להורג את אנשי הציבור שייצגו את החוטאים. מותם שילם את העונש עבור כל השאר.[289]

אם מוות יכול לשמש כעונש על חטא מסוים של אדם מסוים, הרי שמותו של מנהיג או של אחד מראשי העם יכול לשמש כעונש על חטאים מסוימים של הקהל. אבל מה זה אומר על מותו של צדיק? מה יקרה אם המנהיג הצדיק ביותר בקהילה יתן את חייו כדי לשלם את מחיר חטאיהם של השאר? מה יקרה אם הוא יאמר, "הרוֹג אותי, אבל הנח להם"? מה ערכו של מוות כזה?

כשטרוריסטים לוקחים בשבי בני ערובה, הם משתמשים בחייו של הבולט והמכובד שבהם במהלך המשא ומתן. הדוגמה הזאת עוזרת לנו להבין את הנושא במונחים אנושיים. אם כך, איזה משקל יש לחייו של האפיפיור, למשל, בעיני הכנסייה הקתולית? איזה ערך יש לחייו של רב גדול בעיני חסידיו? מה היה קורה אילו ריחף איום על חייהם של חברי קהילה קתולית או חסידית גדולה, והאפיפיור או הרב שלהם היו מציעים למות במקומם? האם לחייהם – ולמותם – יש ערך רב יותר מחייהם של מיליוני חסידים? ללא ספק. לחייו של מנהיג יש משמעות רבה יותר.

בעיני אלוהים, לחיי עבדיו הצדיקים יש ערך רב יותר, והמוות שלהם הוא בעל משקל רב. המסורת היהודית עשירה במידע על "זכות אבות" או "זכות צדיקים",[290] ואין חיים שערכם רב יותר מאלה של המשיח, הצדיק המושלם. גם אין מוות חשוב יותר משלו. כשהמשיח מת, מותו שימש כפיצוי על חטאי העולם כולו. זו הסיבה שהוא בא לעולם הזה, לא כדי "שישרתוהו, אלא כדי לשרת ולתת את נפשו כופר בעד רבים" (מרקוס י' 45).

בנקודה זו אתה עשוי לשאול, "אבל איפה זה נאמר בתנ"ך?" בטיעון 3.10 ראינו ששיטת הקורבנות התבססה על העיקרון של חיים תמורת חיים. קורבן תמים לקח את מקומו של החוטא. אם כך, אם נערוך השוואה זהירה בין במדבר ח' 12 לפס' 10 ו-19, נראה שהלוויים עצמם כיפרו בעד העם ושיככו את זעמו של אלוהים. ג'ייקוב מילגרום, אחד המומחים המובילים בתחום שיטת הקורבנות המקראית, מסביר, "מהטקסט שלפנינו, [במדבר] ח' 19, משתמע שהלוויים משמשים כפרה על בני ישראל, בדומה לכליא ברק, שמשך את זעמו של אלוהים אליהם עצמם בכל פעם שמישהו מבני ישראל חילל את הקודש".[291] איזה ביטוי מלא חיים: הלוויים שימשו כ"כליא ברק שמשך את זעמו של אלוהים אליהם עצמם" בכל פעם שמישהו מבני ישראל חילל את המקדש.

אם נפנה לבמדבר ל"ה, נראה שמותו של הכוהן הגדול יכול לכפר. מסופר שם על רצח שנעשה בשגגה ועל רצח שנעשה במזיד. במקרה של רצח בכוונה תחילה הוצא הרוצח להורג, כי "הדם [שנשפך] יחניף (יטמא) את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו (כי אם בדמו של זה ששפך, של הרוצח)" (במדבר ל"ה 33).

הדרך היחידה להסיר את טומאת הדך שנשפך היתה על ידי שפיכת דמו של הרוצח. שום כפרה אחרת לא באה בחשבון במקרה כזה. אבל במקרה של רצח שנעשה בשגגה יכול הרוצח לברוח לעיר מקלט ולהישאר שם כל חייו (פס' 15-1, 25-22). רק דבר אחד יכול לגרום לכך שהוא ישוחרר מעיר המקלט: מותו של הכוהן הגדול. "כי בעיר מקלטו יֵשב עד מות הכוהן הגדול, ואחרי מות הכוהן הגדול ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו" (פס' 28).

מדובר בעיקרון חשוב ביותר. דם נשפך, אבל לא בכוונה תחילה. מישהו נהרג, והארץ נטמאה. הכפרה האפשרית היחידה היתה מותו של ההורג. אבל איש זה לא היה ראוי למוות משום שלא הרג במזיד. הרצח קרה בשגגה. הרוצח נודה ונשלח לעיר מקלט לכל ימי חייו, אלא אם כן בשלב כלשהו מת הכוהן הגדול, המנהיג הרוחני והנציג של העם, זה שמפגיע בעד האומה. מותו של הכוהן הגדול שיחרר את הרוצח מעונשו, שכן מותו שימש כתחליף.

התלמוד (מכות ב ו; בבלי, מכות יא ב; ראה גם ויקרא רבה י ו) שואל: האם אין זו הגלות שאליה נשלח הרוצח (עיר המקלט) שמכפרת? והתשובה היא לא. לא הגלות היא שמכפרת, אלא "מיתת כוהן [גדול]". מילגרום מעיר ש"כפי שהכוהן הגדול מכפר בעד חטאי העם באמצעות טקסי הקורבנות שהוא עורך במהלך חייו (שמות כ"ח 36; ויקרא ט"ז 16, 21), כך הוא מכפר באמצעות מותו על מי שרצח בשגגה".[292]

הנושא הזה בתנ"ך מגיע לשיאו בתיאור סבלותיו של עבד ה' בישעיהו נ"ג. המילים שמובאות שם הן רבות עוצמה:

"אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבָלָם. ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוּכֶּה אלוהים ומעוּנה. והוא מחוֹלָל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו,מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו. כולנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו וה' הפגיע בו את עוון כולנו.

פס' 6-4

עכשיו סרור מדוע יהודים רבים במהלך הדורות, שקראו את הפסוקים האלה, קראו בהפתעה, "מדובר פה על ישוע! הוא היה המשיח הצדיק שלנו. הוא מת בעד חטאינו. מותו כיפר על נפשותינו. עכשיו אני מבין".

בפסוק שחותם את פרק נ"ג בישעיהו אלוהים מבטיח, "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שָלָל, תחת אשר הֶערה למוות נפשו ואת פושעים נִמנָה. והוא חֵטא רבים נשא ולפושעים יפגיע" (פס' 12). המשיח נשא את חטאינו! על כך בדיוק כתב שמעון כיפא (המוכר בשם פטרוס) כמאה וחמישים שנה לפני חתימת המשנה:

"חירפוהו ולא השיב חירוף, סָבל ולא איים, כי אם מסר דינו לשופט הצדק; הוא אשר את חטאינו נשא בגופו על העץ כדי שנמות לגבי החטא ונִחיה לצדקה; אשר בחבורתו נרפא לכם, כי הייתם כצאן אובדות, אך עתה שבתם אל הרועה השומר את נפשותיכם.

הראשונה לפטרוס ב' 25-23

כמה מוזר שיש פרשנים יהודים המייחסים את הפסוקים האלה מישעיהו נ"ג לסבל שעבר על עם ישראל, וטוענים שהייסורים שידע עמנו שילמו את מחיר חטאיהן של אומות הגויים.[293] אבל כשיהודים משיחיים רואים בישעיהו נ"ג את הכפרה שסופקה לאנושות בזכות מותו של המשיח, אותם פרשנים אומרים, "הפסוקים האלה אינם מתארים כלל וכלל כפרה על חטאים כלשהם".

היו כאלה שהתנגדו וטענו, "בשום מקום במקורות היהודים לא נאמר שקורבן יכול לשלם על חטאים שייעשו בעתיד". אם כך, למה מתכוונת התפילה המסורתית שאומרת, "יהא מיתתו של רבי… כפרה לדור הזה"?[294] כמובן שתפילה כזאת מתייחסת גם לחטאים שחטאו בני דורו לאחר מותו. ומה לגבי המסורת הרבנית בנוגע לכוח הראוי לציון שיש לעקידת יצחק, העומד לזכותם של כל הדורות הבאים ואפילו ליום שבו יקומו המתים לתחייה? ומה לגבי הדברים שאמר שמעון בר יוחאי, ושמתועדים בתלמוד הבבלי, סוכה מה ב?

"משום [הסבל שידעתי]… יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין (מן העונש), מיום שנבראתי עד עתה. ואלמלא אליעזר בנִי עימי [הייתי פוטר את כל מי שנענש] מיום שנברא העולם ועד עכשיו. ואלמלא יותם בן עוזיהו [שסבל רבות] עימנו, [הייתי פוטר את כל מי שנענש] מיום שנברא העולם עד סופו.[295]

אין ספק שהרגשות של הרבי היו אצילים, אבל אין כל מקום להגזמה שלו.

אבל יש אחד שחייו המושלמים ומותו החלופי יכולים לשחרר כל אחד מאיתנו מהאשמה שרובצת עלינו בשל חטאינו, לשכך את זעמו של אלוהים ולספק כפרה שלמה עבור כולנו. המשיח, בן האלוהים, אמר לאביו, "תהא מיתתי כפרה בעדם", ואלוהים ענה, "די לי בכך". "הן גם המשיח מת לכפרת חטאים, אחת ולתמיד, הַצַדיק בעד הרשעים, כדי לקרב אותנו אל האלוהים" (הראשונה לפטרוס ג' 18).

שאול הטרסי, שמוכר לרבים כפולוס השליח, הסביר:

"הנה, בעוד שהיינו חסרי אונים, בהגיע השעה מת המשיח בעד הרשעים. והרי לא במהרה ימות מישהו בעד אדם צדיק, אם כי בעד האיש הטוב אולי יעז מישהו למות. אולם אלוהים מגלה את אהבתו אלינו בכך שהמשיח מת בעדנו כאשר עוד היינו אנשים חוטאים. וכעת, לאחר שכבר הוצדקנו בדמו, בוודאי ובוודאי שניוושע על ידו מן הזעם; שכן אם בזמן שהיינו אויבים נרצינו לאלוהים במות בנו, על אחת כמה וכמה ניוושע בחיי בנו לאחר שכבר נרצינו. ולא זאת בלבד, אנחנו גם מתהללים באלוהים הודות לאדוננו ישוע המשיח, שבאמצעותו קיבלנו עתה את הריצוי.

רומים ה' 11-6

הבשורה היא יהודית! מותו של הצדיק – הצדיק האמיתי, המשיח, הכוהן הגדול של ישראל ושל אומות הגויים, הגואל שמשלם את מחיר חטאינו – מכפר בעדנו.

עצור לרגע וחשוב על חייך. נניח שהיה עליך לכתוב על פתקאות שונות כל חטא שאי פעם חטאת: כל שקר, כל מעשה אנוכי, כל מעשה טמא, כל מחשבה מלאת זימה, כל מילה מלאת כעס, כל גישה חוטאת וכל פעם שבה בחרת לא לציית לאלוהים, כל הזדמנות שהיתה לך לעשות משהו טוב והוחמצה, כל פעם שבה הפרת את אחת ממצוותיו של אלוהים – גדולה כקטנה, בין שמדובר במצוות עשה ובין שמדובר במצוות אל תעשה… האם יש סוף לרשימה הזאת? עד מהרה יצטברו הפתקאות האלה להר עצום! וההר הזה יתעד רק את חטאיך – בעצם, רק את אלה שאתה מודע להם. ומה לגבי הר החטאים שלי? ומה לגבי אלה של כל שאר בני האדם? הכפל את ההרים האלה פי שישה מיליארד, והתוצאה שתקבל תעיד רק על החטאים של בני דורנו! מה לגבי המיליארדים שחיו עלי אדמות אלפי שנים לפנינו? החטאים המצטברים של המין האנושי הם בהיקף שנשגב מבינתנו.

מי בכלל יכול לשלם את מחיר ההרים האין סופיים האלה של חטאים? רק בן האלוהים. ובן האלוהים אכן עשה את זה! לחייו של המשיח ולמותו יש ערך נצחי בעיני אביו, ודמו מכפר בעדנו בשלמות. אפילו הזוהר, במונחים המיסטיים האופייניים לו, הבין את תפקידו של המשיח בהקשר זה. נאמר שם בנוגע לישעיהו נ"ג 5:

"המשיח בא אל ההיכל וקורא לכל המחלות ולכל הכאבים ולכל הייסורים של ישראל שיבואו עליו, וכולם באים עליו. ואלמלא היה מקל מעל ישראל ונוטל עליו את יסוריהם, אף אדם לא היה יכול לסבול את הייסורים שעוברים ישראל כעונש על שעזבו את התורה.

אילולא לקח המשיח את מקומנו וסבל בעדנו, היינו נשמדים מזמן.

עלינו לתת לאמת לדבר בעד עצמה. בעצם, אלוהים לא היה מעוניין בדמם של פרים ועתודים, וגם יצחק לא מת כדי לכפר על חטאינו. גם כל הצדיקים שמתו על קידוש השם והכוהנים הגדולים יראי השמים לא יכלו להפוך אותנו לשלמים. רק המשיח עשה את זה, אחת ולתמיד. מיתתן של צדיקים מכפרת. בזכות מותו של הצדיק אתה יכול להתנתק מעברך, לקבל מחילה על חטאיך ולהתחיל דף חדש לגמרי. בזכותו יכולים חייך להשתנות. המשיח לקח את מקומך. היום יכול להיות יום הכפרה שלך, אם רק תשים בו את מבטחך ותאמין בו.

_{274. ראה בספריו Don Richardson, Peace Child (Ventura, Calif.: Regal, 1974), ו-Eternity in Their Hearts (Ventura, Calif.: fRegal, 1984).}

_{275. Berel Wein, The Triumph of Survival: The Story of the Jews in the Modern Era 1650-1990 (Brooklyn, N.Y.: Shaar, 1990), 14.}

_{276. במקור בארמית, "וכד הוו ישראל בארעא קדישא, באיגון פולחנין וקרבנין דהוו עבדי הוו מסלקין כל איגון מרעין ויסורין מעלמא. השתא משיח מסלק לון מבני עלמא". הזוהר, פרשת ויקהל, ריב א.}

_{277. לפי "שפתי החכמים", המפרשים את דבריו של רש"י, בדיוק כפי שפרה אדומה – שאינה נחשבת לקורבן אמיתי – מכפרת, כך גם עושה את זה מותו של צדיק.}

_{278. גינצברג מצטט את סיפרי דברים פיסקה לא, "קשה מיתתם של צדיקים לפני הקב"ה כחורבן בית המקדש". Ginzberg, Legends of the Jews, 3:191. התייחסויות נוספות בעניין הכוח שיש למותם של צדיקים ראה שם, 6:75 הערה 386; 6:107 הערה 602.}

_{279. ראה לדוגמה "שני לוחות הברית", מסכת תענית, דרש להספד מיתת צדיקים ולחורבן בית המקדש, כג; כז.}

_{280. הזוהר, מהדורת הסולם, דף רי"ח ע"א, קי-קיא. דברים אלה מסבירים את קהלת ז' 15, "את הכל ראיתי בימי הבלי: יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו". ראה גם בבלי, שבת לג ב, "צדיקים בדור צדיקים נתפסים על [חטאי] הדור".}

_{281. ר' מנחם עזריה מפאנו, עשרה מאמרות, חלק שני, פרק ז, עמ' צג (ערכה של המילה "אשָם", כלומר "קורבן אשם", בגימטריה הוא 341, שווה לזה של השם "מנחם בן עמיאל"); המילים המוטות מצוטטות מהמקורות. המדרש מסכם בציטוט נוסף מישעיהו נ"ג, "מה כתיב בתריה (מה כתוב מיד אחר כך)? יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצליח".}

_{282. Schechter, Aspects of Rabbinic Theology, 310-11. הדגש לא קיים במקור.}

_{283. ראה בראשית רבה נו ג, מצוטט (באנגלית) בהקשרו בספרו של Jon D. Levenson, The Death and Resurrection of the Beloved Son: The Transformation of Child Sacrifice in Judaism and Christianity (new Heaven: Yale, 1993), 105.}

_{284. מידע נוסף בנושא ראה בטיעון 3.10.}

_{285. מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס' דפסחא בא פרשה ז ד"ה. במקור בארמית, "כדין משיח עאל בההוא היכלא וקארי לכל מרעין וכל כאבין כל יסוריהון דישראל דייתון עליה, וכלהו אתיין עליה. ואלמלא אדיהו אקיל מעלייהו דישראל ונטיל עליה, לא הוי בר נש דיכיל למסבל יסוריהון דישראל על עונשי דאורייתא". הזוהר, פרשת ויקהל, ריב א.}

_{286. Geza Vermes, "Redemption and Genesis xxii", 211. ביקורות על עבודתו של ורמס – שמתמקדות בתארוך של חלק מהחומרים שהוא דן בהם, לא בתוכנם – ראה למשל אצל Bruce Chilton, "Recent Discussion of the Akedah" בספרוTargumic Approaches to the Gospels: Essays in the Mutual Definition of Judaism and Christianity (Lanham, Md.: University Press of America, 1986), 39-49.}

_{287. Avraham Yaakov Finkel, Contemporary Sages (Northvale, N.J.: Aronson, 1994), 84.}

_{288. ראה לדוגמה את המאמר בנושא "מוות" באנציקלופדיה יודאייקה. "עם המוות, הנשמה עוזבת את הגוף בזעקה שמהדהדת מסוף העולם ועד סופו (יומא כ ב), כדי לעבור למצב של קיום – שהרבנים הרבו להתווכח על טבעו המדויק (ראה למשל שבת קנב ב – קנג א; ברכות יח ב – יט א; רמב"ם, יד, תשובה ח ב, וההערה הקריטית של רבי אברהם אבן דאוד (ראב"ד); עיין גם ערכים After-life ("אחרי המוות"), Body and Soul ("גוף ונשמה"), World to Come ("העולם הבא"). לא משנה מה טבעו של העולם הבא, התפיסה הרווחת היתה שאז יקצרו המתים את פרי המעשים שעשו בעודם בחיים; שהם פטורים מן התורה ומשמירת מצוותיה (שבת ל ב); ושהמוות מכפר (סיפרי במדבר קיב). תפילת וידוי אחת שנאמרה לפני המוות, במיוחד מפי פושעים שעמדו לצאת להורג, היתה: 'תהא מיתתי כפרה על כל עוונותַי' (סנהדרין ו ב). הכפרה שמספק המוות זכתה לדגש רב יותר לאחר חורבן הבית, עם ביטול הקורבנות, כשמחילה מלאה על עוונות גדולים יותר היתה תלויה בכפרה שלמה שמספק המוות, לצד חזרה בתשובה, יום הכיפורים וסבל (ראה למשל דיון אצל Urbach, Hazal, 380-3)". EJ, "Death".}

_{289. סיפור זה מספק הצצה עמוקה יותר לשימוש שהעברית עושה בשורש כפ"ר. במקרה זה המשמעות היא שיכוך זעם. ראה טיעון 3.10.}

_{290. ראה למשל רש"י לבראשית לב 13-7; ראה גם Urbach, Sages, 580 ואילך, על הפרה האדומה והכפרה בעד המתים; זכות אבות (או זכות צדיקים); וכפרה בעד החיים. כפי שאומר אורבך, בתפיסה הרבנית, לא רק מותם של צדיקים מכפר, אלא גם מעשי החסד שלהם וחייהם, שעומדים להם לזכות.}

_{291. Milgrom, Numbers, 371. ההדגשות לא קיימות במקור.}

_{292. שם, עמ' 294.}

_{293. קל מאוד להפריך את הטיעון הזה. ראה טיעונים 4.17-4.5 בכרך 3 (עדיין לא ראה אור בעברית).}

_{294. ראה גם מ' נגעים ב א (שם מדובר על נגעי עור שונים), "בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה (בהירה). רבי ישמעאל אומר: 'בני ישראל – אני כפרתן! – הרי הן כאשכרוע (מין עץ), לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים' ". ראה גם משנה, סנהדרין ב א, שם אומר העם לכוהן הגדול, "אנו כפרתך".}

_{295. רש"י מסביר כלהלן את דבריו של שמעון בר יוחאי, "בזכותי (בכוח מעשי החסד שנזקפים לזכותי) אני סובל כל עונותיכם ופוטרן מן הדין" (רש"י, מסכת סוכה דף מה עמוד ב). עיין גם בהערותיו של ר' חננאל, פרשן ידוע של התלמוד. כמו כן ראה בבלי, עירובין סד ב – סה א.}