אתם מאמינים במשיח שמת בגלל שאתם מפחדים מגיהנום

אתם מאמינים במשיח שמת ולקח את החטאים שלכם עליו רק בגלל שאתם כל כך מפחדים מגיהינום! לא ככה?

האמת היא שמתוך אלפי המאמינים בישוע שאני מכיר ברחבי העולם – יהודים וגם גויים – אני לא מכיר אפילו אחד שממשיך ללכת בעקבות ישוע בעיקר בגלל הפחד שלו מפני הגיהנום, ובטח שלא רק בגלל פחד זה. אנחנו הולכים בעקבותיו כי אנחנו אוהבים אותו ומכירים בו את המשיח שלנו. יחד עם זאת, אין כל ספק שכתבי הקודש (תורה, נביאים, כתובים, ברית חדשה) מדברים על יראת ה’ ומכירים בכך שהוא השופט העליון. היראה הזאת ממריצה אותנו לנהל חיי קדושה. אם כך, האהבה שלנו לישוע היא הסיבה העיקרית לאמונה שלנו בו. הסיבה השנייה היא הרצון לחיות לנצח במלכותו. הסיבה השלישית היא הרצון להימלט ממשפט עולם בגיהנום.

המניע הגדול מכולם, הכוח הגדול ביותר שמניע את בני האדם, הוא האהבה. שים לב כמה עוצמה יש לה, איזו יכולת לגרום לאנשים להקריב את עצמם. חייל ילחם עד מוות מתוך אהבה למולדתו. אֵם תרוץ לתוך בית שבוער בלהבות כדי לחלץ משם את ילדיה. בעל יתן את חייו כדי להציל את חיי אשתו. האם יש משהו שהאהבה בוחלת בו? האם יש משהו שהיא לא מוכנה לעשות? האהבה מייצרת אהבה! בהקשר של הנושא שלפנינו, אהבתו של אלוהים אלינו ממלאת אותנו באהבה כלפיו. איך נוכל שלא לאהוב ולשרת אותו, לא לתת למענו את כל מה שיש לנו? הוא הרי נתן את בנו למעננו! זו הסיבה שיוחנן השליח כתב, “אנחנו אוהבים מפני שהוא אהב אותנו תחילה” (הראשונה ליוחנן ד’ 19). אהבתו של אלוהים מפיחה בנו אהבה.

הברית החדשה מדברת בצורה מאוד ברורה על הנושא הזה. אנחנו אוהבים את אלוהים וזה את זה בזכות האהבה שהוא הרעיף עלינו.

“אהובַי, נאהב נא איש את רעהו כי האהבה מאלוהים היא; וכל מי שאוהב, נולד מאלוהים ויודע את אלוהים. מי שאינו אוהב, אינו יודע את אלוהים שכן האלוהים הוא אהבה. בזאת נגלתה אהבת האלוהים בָּנוּ: בעובדה שאלוהים שלח את בּנוֹ יחידו לעולם למען נחיה בזכותו. בזאת היא האהבה: לא שאנחנו אהבנו את אלוהים, אלא שהוא אהב אותנו ושלח את בנו להיות כפרה על חטאינו. אהובַי, אם ככה אהב אותנו האלוהים, גם אנחנו חייבים לאהוב איש את רעהו.

הראשונה ליוחנן ד’ 11-7

“בזאת הכרנו מה היא אהבה, בעובדה שהוא מסר את נפשו בעדנו. גם אנחנו חייבים למסור את נפשנו בעד אחינו.

שם, ג’ 16

“[ישוע אמר:] זאת מצוותִי: אהבו זה את זה כמו שאני אהבתי אתכם. אין אהבה גדולה מאהבתו של הנותן את נפשו בעד ידידיו.

יוחנן ט”ו 13-12

אחד העקרונות של הבשורה קובע שמי שסלחו לו על דברים רבים מסוגל לאהוב הרבה (ראה לוקס ז’ 50-36). אם כך, כמה עמוקה צריכה להיות אהבתנו לאלוהים? הוא הרי סלח על כל חטאינו באמצעות מות בנו:

“הנה, בעוד שהיינו חסרי אונים, בהגיע השעה מת המשיח בעד הרשעים. והרי לא במהרה ימות מישהו בעד אדם צדיק, אם כי בעד האיש הטוב אולי יעז מישהו למות. אולם אלוהים מגלה את אהבתו אלינו בכך שהמשיח מת בעדנו כאשר עוד היינו אנשים חוטאים. וכעת, לאחר שכבר הוצדקנו בדמו, בוודאי ובוודאי שניוושע על ידו מן הזעם; שכן אם בזמן שהיינו אויבים נרצינו לאלוהים במות בנו, על אחת כמה וכמה ניוושע בחיי בנו לאחר שכבר נרצינו.

רומים ה’ 10-6

זו הסיבה שכיפא היה מסוגל לכתוב לאחיו לאמונה על המשיח “אשר אתם אוהבים אותו אף כי לא ראיתם אותו, ואשר כעת אינכם רואים אותו ובכל זאת מאמינים אתם בו וששים בשמחה מפוארה ועצומה מִסַפֵּר” (הראשונה לפטרוס א’ 8). וזו הסיבה ששאול העיד מניסיונו האישי, “אבל הדברים שהיו יתרון בעינַי, אותם חשבתי להפסד בגלל המשיח; ולא עוד אלא שאני חושב את הכל להפסד בגלל היתרון לדעת את המשיח ישוע אדונִי אשר למענו הפסדתי את כל הדברים; ואני חוֹשבָם לפסולת בשאיפתי להרוויח את המשיח” (פיליפים ג’ 8-7).

ישוע השווה את החוויה הזאת ל”אוצר טמון בשדה, והנה מצָאוֹ איש. הוא טומן אותו שוב, ובשמחתו הוא הולך ומוכר את כל אשר לו וקונה את השדה ההוא” (מתי י”ג 44). אחר כך הוא השווה אותו ל”סוחר המחפש מרגליות יפות. כאשר מצא מרגלית אחת יקרת ערך, הלך ומכר את כל אשר לו וקנה אותה” (מתי י”ג 46-45). ודאי שמעת את המאמינים בישוע אומרים שהוא מרגלית יקרת ערך.[485] מזמורים ושירי הלל רבים שמושמעים בקהילות המשיחיות ובכנסיות מכריזים על השמחה שבה אנחנו נענים לחסד שאלוהים משפיע עלינו. אני יכול לכתוב על כך בלי סוף.

אבל למטבע הזה יש כמובן גם צד שני, והכוונה היא ליראת ה’. זהו נושא חשוב לא פחות. המַלח מפליג בספינתו משום שהוא אוהב להפליג, אבל הוא נשאר בספינה משום שאינו רוצה לטבוע. איננו צריכים ללעוג לפחד בריא (או ליראה בריאה). התנ”ך מלמד שיראת ה’ היא ראשית כל חוכמה ודעת (איוב כ”ח 28; תהילים קי”א 10; משלי א’ 7; ט’ 10), תרופה מונעת נגד החטא (שמות כ’ 20; משלי ט”ז 6), המפתח לאריכות ימים ולברכה (תהילים ל”ד 22-11; משלי י’ 27; י”ד 27) ואוצר (ישעיהו ל”ג 6). שלמה המלך סיכם את הנושא הזה במילים, “סוף דבר, הכל נשמע. את האלהים ירָא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם” (קהלת י”ב 13). מדוע? “כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט, על כל נעלם – אם טוב ואם רע” (שם, פס’ 14).

גם בברית החדשה אפשר למצוא הקבלות דומות (עיין למשל במתי י’ 28; מעשי השליחים ט’ 31; עברים י”ב 29-28; הראשונה לפטרוס א’ 17). שאול אפילו אמר, “מתוך הכרת יראת אדוני אנחנו מדברים על לב בני אדם כדי לשכנעם” (השנייה לקורינתים ה’ 11). מדוע? “כי כולנו חייבים להיראות לפני כס המשפט של המשיח, למען יקבל כל אחד כפי המעשים שעשה בעת היותו בגוף אם טוב ואם רע” (שם, פס’ 10). מזכיר את מה שנאמר בקהלת ובמקומות אחרים בתנ”ך!

נכון שילדיו של אלוהים רוצים לשרת אותו בעיקר בגלל אהבתם אליו, ולא בגלל יראתם.[486] אבל נכון גם שמאז ומתמיד אלוהים הזהיר אותנו מפני ההשלכות של חוסר ציות מצידנו. פרקים שלמים בתורה מזהירים אותנו מפני הפרת מצוות ומפני ההשלכות שיהיו לכך (ראה ויקר’ כ”ו ודברים כ”ו). התיאורים שמופיעים בפרקים אלה הם ציוריים, מקיפים ומפורטים יותר מכל אזהרה שקיימת בברית החדשה. האמת היא שכתבי הקודש מלאים אזהרות. משה הזהיר את עמו, הנביאים הזהירו, מחברי ספרות החוכמה בתנ”ך הזהירו את שומעיהם, ישוע הזהיר, תלמידיו הזהירו. למה עוד עלינו לצפות? כולנו זקוקים לפעמים לכמה מילים קשות של תוכחה, לסטירה רוחנית בפרצופינו, לתזכורת מיד שמים אודות ההשלכות המרות של החטא. אני שמח שישוע אמר:

“אם ידך או רגלך תכשיל אותך, קצץ אותה והשלך אותה ממך. מוטב לך לבוא לחיים גידם או קיטע, מהיותך מושלך לאש עולם עם שתי ידיים או שתי רגליים. ואם עינך תכשיל אותך, נקר אותה והשלך אותה ממך. מוטב לך לבוא לחיים עם עין אחת מהיותך מושלך לגיהנום האש עם שתי עיניים.

מתי י”ח 9-8

יש הרבה תמריצים לקדושה. מה רע בזה? מה רע ברצון להימלט מהגיהנום ומאבדון נצחי?[487]

הבה נהיה כנים: הרי אפשר לבוא בטענות כאלה גם נגד היהדות. האמת היא שיכולתי לבוא בטענות הרבה יותר קשות בנוגע למקומו של הפחד כמניע ביהדות המסורתית, בניגוד לפחד כמניע ביהדות המשיחית. הפסוק שעומד תמיד לנגד תלמידיו של ישוע מתאר על דרך הדימוי את המשיח שהלך אל הצלב למעננו. מדובר אולי בפסוק המפורסם ביותר בברית החדשה, “כי כה אהב אלוהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יֹאבד כל המאמין בו אלא ינחל חיי עולם” (יוחנן ג’ 16). לעומת זאת, הדימוי שעומד תמיד לנגד עיניו של היהודי שומר המסורת – או לפחות אחד הדימויים העיקריים – הוא זה של מתן תורה בסיני. לפי אחד המדרשים הידועים, אלוהים כפה את הר סיני על עם ישראל “כגיגית”, ואמר להם, “אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם” (בבלי, שבת פח א). אין כל פלא שהם ענו, “כל אשר יאמר ה’ נעשה” (שמות כ”ד 3; ראה גם כ”ד 7).[488] אם כך, מי עובד את אלוהים מתוך אהבה ומי עושה את זה מרוב פחד?

אני מוצא אירוניה בכך שמתנגדי המשיחיות טוענים שהיהודים המשיחיים לא מתכחשים לישוע משום שהם חוששים שאם יעשו את זה, הם יגיעו לגיהנום. אבל אותם אנשים גם יאמרו לנו שאנחנו אשמים בעבודת אלילים, ושלכן אנחנו עלולים להביא עלינו את זעמו של אלוהים. רב אורתודוקסי שפגשתי באוניברסיטת סטוני ברוק באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת אמר לי שאילו חיינו הוא ואני בתקופת התנ”ך, היו מעמידים אותי בפני הסנהדרין ומכניסים לגרוני ברזל מלובן! הנקודה היא שהאהבה שלי אלוהים עולה על כל הניסיונות האלה להרחיק אותי ממנו ומהרצון שלי לשרת את המשיח בכל ליבי ונשמתי. אני מאמין באמונה שלמה שאילו הכרת את אלוהים כמו שאני מכיר אותו, גם אתה היית אוהב אותו כך.

אני רוצה לסיים את הטיעון הזה עם הזמנה אישית מישוע, מהרועה הטוב שנתן את חייו למען צאנו (יוחנן י’ 15-10), ממושיע העולם שמזמין אותנו להיות ידידיו (שם, ט”ו 15-14). רק בו נוכל למצוא סיפוק ומנוחה לנפשנו.

“מי שצמא, יבוא נא אלי וישתה! המאמין בי כדבר הכתוב, נהרות של מים חיים יזרמו מקרבו… אבל השותה מן המים אשר אני אתן לו לא יצמא לעולם; המים שאתן לו יהיו בו למקור מים נובעים לחיי עולם… אני הוא לחם החיים. כל הבא אלי לא ירעב, והמאמין בי לא יצמא עוד.

שם, ז’ 38-37; ד’ 14; ו’ 35

בכל ליבי ומאודי אני מעודד אותך לשוב הביתה, אל המשיח, ולאכול ולשתות איתו. עדיין נותר מקום ליד השולחן. וגם אם ההליכה בעקבותיו תעלה לך במחיר כל מה שיש לך, לעולם לא תביט לאחור בחרטה. לפני למעלה ממאה וחמישים שנה אמר רוברט מורי מצ’ייני, “אין דבר שתזדקק לו ולא תמצא אותו בו (בישוע)”. זו הסיבה שהמבשר הנרי מרטין, שאיבד את כל מה שהיה לו וסיכן את חייו כשסיפר על אהבת המשיח בקרב המוסלמים, כתב, “איתך, אלוהַי, אני לא מתאכזב אף פעם. לעולם לא אתחרט על שאהבתי אותך עד בלי די”.

 

485. עיין בפרק שכותרתו “Jesus, the Pearl of Great Price, the Center of Revival” בספרי From Holy Laughter to Holy Fire: America on the Edge of Revival (Shippensburg, Pa.: Destiny Image, 1996), 186-95.
בעניין השימוש שישוע עשה במשלים והשוואה לשימוש שהרבנים עושים בהם, עיין בספריו של Brad H. Young, Jesus and His Jewish Parables: Rediscovering the Roots of Jesus’ Teaching (New York: Paulist Press, 1989); The Parables: Jewish Tradition and Christian Interpretation (Peabody, Mass.: Hendrickson, 1998).
486. בתלמוד יש דיון המנסה לברר אם איוב (ואברהם) עבדו את אלוהים מתוך אהבה או מתוך פחד. ראה בבלי, סוטה כז ב; לא א. עיין גם בבלי, יומא פו א-ב; יבמות מח ב; סוטה כב ב; סנהדרין סא ב – סב א; כריתות ג א.
487. אגב, כפי שכבר אמרתי, הגיהנום איננו רק מושג “משיחי”! התנ”ך מדבר על דיראון עולם – ראה במיוחד דניאל י”ב 2, והספרות הרבנית מדברת על גיהנום ועל עונש עתידי; עיין בהערה 30 בכרך 1 (עדיין לא ראה אור בעברית), וכן בטיעון 3.25. מידע נוסף יש בספרו של Moore, Judaism, 2: 287-322 (“Retribution after Death”).
488. ראה בבלי, שבת פח א. אם נצרף בדרך המקובלת כמה מדרשים ידועים, יתקבל הסיפור שלפיו, כאשר בא ה’ לסיני ליתן תורה לישראל בזיקין וזוועות ורעמים וברקים, כ”ב אלף (עשרים ושניים אלף) מלאכים ירדו עימו [שמות רבה כט ב; ילקוט שמעוני לשמות י”ט רמז רפג]. בני ישראל שמעו את קול השופר הולך וחזק, ככל שהאוזן [האנושית] יכולה לשמוע. והר סיני עשן כולו וההר בוער באש ויעל עשנו כעשן הכבשן [ראה את המכילתא]. העם רעד מפחד. אז כפה הקב”ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם, “אם אתם מקבלים התורה, מוטב. ואם לאו, שם (מתחת להר הזה) תהא קבורתכם!” מכאן שהקב”ה כפה על העם לקבל את התורה, למרות שקודם לכן קיבלוה ברצון [בבלי, שבת פח א]. עיין גם בספרו של Rabbi Moshe Weisman, The Midrash Says, The Book of Sh’mos (Brooklyn: Bnei Yakov Publications, 1980), 180-81.
מחקר מלא חיים של הקריקטורה המשיחית המשמשת בסיס לטיעון הזה (במקרה זה מדובר בקתוליוּת) ראה בספרו של Piero Camporesi, The Fear of Hell: Images of Damnation and Salvation in Early Modern Europe, trans. Lucinda Byatt (University Park, Pa.: Penn State, 1991).
חיבורים נוספים על תולדות תורת הגיהנום ראה למשל אצל Alan E. Bernstein, The Formation of Hell: Death and Retribution in the Ancient and Early Christian Worlds (Ithaca, N.Y.: Cornell, 1993); Alice K. Turner, The History of Hell (New York: Harcourt Brace, 1993).

 

אולי גם יעניין אותך: