”ברית ההלכה”

כידוע, חלק ניכר מתרי”ג המצוות מתרכז בהקרבת קורבנות ובחוקים אחרים הקשורים לעבודת הכוהנים. לכן, עד שנחרב הבית, בשנת 70 לספירה, עוד היה ניתן להמשיך בעבודת הקורבנות ובהעמדת הפנים שהקב”ה “קונה” את זה.1 ברם בשעה שנחרב הבית ועבודת הכוהנים חדלה מלהתקיים, היה ברור כי יש למצוא שיטה אלטרנטיבית לכפרה על החטאים (שמִן הסתם לא נעלמו להם).

מאותה נקודת זמן ניתן לומר כי חדלה להתקיים יהדות מסוג אחד והחלה להתפתח יהדות מסוג אחר. או אז, החלו לצאת חז”ל עם רעיון מסעיר על ברית חדשה מאת הקב”ה, הלא היא ברית התורה שבעל-פה – ברית ההלכה.אגב, רצתה ההיסטוריה, ובדיוק באותה תקופה החלו מסתובבים ביהודה ובישראל תלמידיו של רב צעיר מנצרת, וללמד גם הם על התגשמותה של ברית חדשה אחרת, אותה ברית עליה ניבא ירמיהו הנביא.3

יש להבהיר, הסיבה שבגללה הענקתי לתורה שבעל-פה את הכינוי “ברית חדשה” נעוצה בעובדה שרעיון זה לא רק שאינו נמצא בשום מקום בתנ”ך, הוא אף הופיע לראשונה רק בתלמוד, מִפיהם של התנאים.4

חז”ל הגיעו למסקנה שכעת, כאשר נחרב בית המקדש, חייבת להימצא דרך אלטרנטיבית לכפרה על חטא, ואמנם “פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: `כי חסד חפצתי ולא זבח`”.5 ו”מה הן גמילות חסדים שהיה מתעסק בהן? היה מתקן את הכלה ומשמחה, ומלווה את המת, ונותן פרוטה לעני, ומתפלל שלוש פעמים בכל יום – ותפִלתו מתקבלת ברצון”.6

בנוסף לגמילות חסדים (שכאמור, כללה גם את נתינת הצדקה וקיום התפילות) הכילה הברית החדשה של הרבנים דרכים נוספות לכפרה על עוונות: “בזמן שאין בית המקדש קיים, תלמידי חכמים הם כפרה להם לישראל”7; או: “כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם”8; וגם: “מי שדעתו שְפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם”9; ועוד: “בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם [על ישראל]? אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר קורבנות [הפטרות], בזמן שקוראין בהן לפַני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם”10;ואפילו: “כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר (ירמיהו לג): קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה… “ואם משמחו מה שכרו?… “רבי אבהו אמר: כאילו הקריב [קורבן] תודה”.11

אם הברית הראשונה התבססה על דם הקורבנות,12 הרי שהברית החדשה של חז”ל התבססה כפי שראינו, על גמילות חסדים, תלמוד תורה, קריאת ההפטרות ועוד. אך היו כמה רבנים שהמשיכו והעלו את השאלה המטרידה: “תורה מה תהא עליה?”13 או במילים אחרות, מה יהיה גורלה של התורה שבכתב? והתשובה לא איחרה לבוא: “מה תהא עליה? הרי [היא] כרוכה ומונחת בקרן זווית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד”.14

מכאן הלך והחמיר יחסם של הרבנים לתורת משה, עד כי התלמוד הירושלמי מתעד את הִתלבטותו הקשה של רבי חגי: “נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים שבכתב, ואין אנו יודעין איזה מהן חביב”.15 ברם לפי הכתוב בשמות לד, 27: “כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל”, מגיע הרב למסקנה מהירה כי “אותן שבפה חביבין”, קרי: “חביבין הן הדברים הנדרשים מן הפה, מן הדברים הנדרשים מן הכתב”!16 כעת, היה זה רק עניין של זמן עד שהגיעו חז”ל לתובנה מרחיקת הלכת, לפיה: “לא כרת הקב”ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה”!17

כאן למעשה, מוצגת הברית החדשה של חז”ל במלוא הדרה, כאשר באופן יוצא דופן היא באה על חשבון תוקפה של הברית שניתנה בכתב. אין תימה אפוא, כי ההדף אשר הותיר אחריו יחס זה, לא איחר לבוא ועִמו באו קביעות כמו זו: “העוסקין במקרא – מידה ואינה מידה; במשנה – מידה ונוטלין עליה שכר; בגמרא [תלמוד] – אין לך מידה גדולה מזו”.18 אמירות מסוג כזה לא רק שהסתכנו בסירוסו של המקרא,19 הן אף גבלו בהפיכתו לבלתי-רלוונטי, הלכה למעשה.20

 

[1] למרות שמאות שנים קודם לכן, כבר גילה ה` בפי ישעיהו מה דעתו על דת מזויפת של טקסים מהולים בחטאים (ישעיהו, א: 11-14, 22); מעניין כי חז”ל ידעו לספר שארבעים שנה קודם חורבן הבית, הפסיק הקב”ה לקבל את הקורבנות שהוצעו לו בבית המקדש (בבלי, מסכתות: ראש השנה לא, ב; יומא לט, ב).
[2] לפי “קיצור שולחן ערוך השלם” לרבי גאנצפריד, המושג `תורה שבעל-פה` אוגד בתוכו את ה”משנה, גמרא, הלכות, אגדות” (עמ` 3, בהקדמה); ואפילו את “מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו” (ירושלמי, פיאה יג, א, פרק ב, הלכה ד).
[3] ירמיהו פרק ל”א, פס` 30-33. באיגרת אל העברים מצטט שאול השליח את הנבואה כמעט במלואה (פרק ח, פס` 8-12; ופרק י, פס` 16-17).
[4] בתלמוד הבבלי מסופר על נכרי שרצה להתגייר ושאל את שמאי כמה תורות יש לכם (היהודים), והלה “אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה” (שבת לא, א).  
[5] אבות דרבי נתן, פרק רביעי, סימן ה.
[6] שם. גם בתלמוד נאמר כי “כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו, מוחלין לו על כל עונותיו” (בבלי, ברכות ה, א-ב); וגם: “גדולה תפילה יותר מן הקורבנות” (שם, ברכות לב, ב).
[7] מדרש “אליהו זוטא”, פרק ב.
[8] בבלי, מנחות קי, א; או כפי שאמר הקב”ה לדוד המלך: ” טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח” (בבלי, שבת ל, א), שהרי “גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין”(בבלי, מגילה ג, ב).
[9] בבלי, סנהדרין מג, ב; וסוטה ה, ב. או: “כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן” (בבלי, סוכה מה, א); ובנוסף: “יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם” (בבלי, ברכות ה, א).
[10] בבלי, תענית כז, ב; חז”ל אף קבעו כי בכוחה של הגלות לכפר על חטאים, שהלא: “גלות מכפרת עון… “גלות מכפרת על הכל” (בבלי, סנהדרין לז, ב); בספר “קדושת העיניים” נאמר כי “אם עוצם עיניו מראות ברע, אזי נתכפרו לו כל עונותיו” (פרק ה, עמ` תלה); ובספר “מנחת אליהו” מבטיחים לנו חכמינו כי “כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה” (מפתחות, תלמוד, עמ` 39).
[11] בבלי, ברכות ו, ב. כל זאת למרות שחז”ל הודו בעצמם כי “אין כפרה אלא בדם, שנאמר (ויקרא יז): כי הדם הוא בנפש יכפר” (שם, יומא ה, א; מנחות צג, ב; זבחים ו, א). מכאן ניתן ללמוד כי חז”ל בעצמם לא חדלו מלהכיר בצורך של הקרבת הקורבנות.
[12] בהתאם לכתוב בספר שמות כד, 8: “ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה` עמכם”.
[13] בבלי, ברכות לה, ב; נזיר נ, א; קידושין נב, ב.
[14] בבלי, קידושין סו, א.
[15] ירושלמי, פיאה יג, פרק ב, הלכה ד.
[16] שם.
[17] בבלי, גיטין ס, ב (גם זאת על סמך פסוק 27 בשמות פרק לד).
[18] בבלי, בבא מציעא לג, א. (במילים אחרות: בניגוד למשנה ולגמרא, לימוד המקרא אינו טומן בחובו כל ערך).
[19] בהתאם לפתגם התלמודי: “סרס המקרא ודרשהו” (בבלי, בבא בתרא קיט, ב).
[20] כנראה שהרבנים לא התלוצצו כאשר ניבאו כי “עתידה תורה שתשתכח מישראל…” (בבלי, שבת קלח, ב).

 

אולי גם יעניין אותך: