בשביל מה יש צורך במתווך? אנחנו יהודים!

אנחנו יהודים, בשביל מה אנחנו צריכים מתווך לאלוהים? בתור העם הנבחר אנחנו יכולים לפנות אליו ישירות, תמיד.

הכל תלוי בהגדרה שנותנים למילה “מתווך”. אם הכוונה היא שאף יהודי אינו יכול להתפלל לאלוהים בלי שמישהו יתווך למענו, אני מסכים. בעניין זה איננו זקוקים לתיווך. אבל אם הכוונה היא שכל יהודי (או העם כולו) יכול לבוא לנוכחות אלוהים בכל עת, בלי שמישהו מטעמו של אלוהים יתווך ביניהם, אני לא מסכים. כשאלוהים נתן לנו את התורה, הוא אמר בצורה מפורשת שרק צאצאיו של אהרון (כלומר, הכוהנים) רשאים להיכנס אחת לשנה לקודש הקודשים ולערוך שם את טקס הכפרה. באותם ימים היינו תלויים בהם כליל, וכן בלוויים שסייעו להם בעבודתם. אם כך, באופן כללי, כל יהודי יכול לזעוק לאלוהים בכל עת ולהתחנן לחסדו. אבל בלי הכפרה שהקריב הכוהן הגדול ובלי מפגיע (מתווך), אף יהודי לא יכול לבוא ישירות אל נוכחות אלוהים.

אין טעם להרחיב יתר על המידה בטיעון זה, כי כאמור, הכל תלוי בהגדרה שנותנים למילה “מתווך”. ובכל זאת אני מודע לתפיסה שרווחת בקרב בני עמי בנוגע לתפקידו של ישוע בתור מתווך בין אלוהים לאדם. הם רואים בו מעין מזכירה שהשולחן שלה ממוקם מחוץ לחדרו של הבוס, ושצריך לעבור דרכה כדי להיכנס אליו. אבל האמת היא שהתמונה שעולה מהברית החדשה אינה כזו. דרכו של הבוס מתוארת שם כנעולה וסגורה. ישוע פותח אותה ומאפשר לנו להיכנס. הוא מתווה את הדרך עבורנו. ואם ארחיק מעט לכת עם הדימוי הזה, הרי שישוע עצמו הוא הדלת. כך עלינו להבין את הפסוקים שבהם ישוע הכריז מפורשות, “אני הדרך והאמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי” (יוחנן י”ד 6). “אמן אמן אני אומר לכם, מי שאינו נכנס אל מכלא הצאן דרך השער, אלא מטפס בדרך אחרת, גנב הוא ושודד… אני הוא שער הצאן” (שם י’ 1, 7).

מותו של המשיח ותחייתו הם שפתחו את הדלת לשמים עבור כולנו – יהודים וגויים כאחד. בזכותו חטאינו נסלחים, ואנחנו יכולים לבוא אל כס החסד של אלוהים בביטחון ובעוז. יש לנו גישה ישירה אל אלוהים עצמו. במובן הזה ישוע הוא המתווך בין אלוהים לאדם, שכן הוא “נתן את עצמו כופר בעד הכל” (ראה הראשונה לטימותיאוס ב’ 6-5). זאת הסיבה שבאיגרת לעברים נאמר:

“לכן, אחי, מכיוון שיש לנו ביטחון להיכנס אל הקודש בדם ישוע, בדרך חדשה וחיה אשר הוא חנך לנו דרך הפרוכת, שהיא בשרו, ובהיות לנו כוהן גדול על בית אלוהים, נתקרב נא בלבב לשם ובמלוא ודאות האמונה, כשליבותינו מטוהרים מהרשעת מצפון והגוף רחוץ במים טהורים.

עברים י’ 22-19

לפני אלפיים שנה היו אלה היהודים שיכלו להבין יותר מכל עם אחר שחי אז את הצורך שלהם במתווך – במישהו שיפגיע בעדם בפני אלוהים, מישהו שיעזור להם להתמודד עם חטאיהם, מישהו שישיג עבורם חן וחסד אצל אלוהים ויגרום לו לברך אותם. יהודים יראי שמים הכירו היטב את המגבלות הרוחניות שלהם: רק הכוהנים והלוויים יכלו לעבוד במקדש, ורק הכוהן הגדול היה רשאי להיכנס לקודש הקודשים – למקום שבו אלוהים התגלה (ראה ויקרא ט”ז 2) – וגם זה רק פעם בשנה. וגם אז הכוהן הגדול הורשה להיכנס רק לאחר שהעלה קורבן דם.

כשעוזיהו, המלך ירא השמים, נכנס למקדש והקטיר קטורת, הוא הוכה בצרעת. הוא פלש למקום הקדוש ועשה משהו שרק לכוהנים הותר לעשותו:

“וכחזקתו (לאחר שעוזיהו התחזק), גבה ליבו עד להשחית, וימעל בה’ אלוהיו, ויבוא אל היכל ה’ להקטיר על מזבח הקטורת. ויבא אחריו עזריהו הכוהן ועימו כוהנים לה’, שמונים בני חיל. ויעמדו על עוזיהו המלך ויאמרו לו, “לא לך, עוזיהו, להקטיר לה’, כי לכוהנים בני אהרון המקודשים להקטיר. צא מן המקדש, כי מעלתָ, ולא לך לכבוד מה’ אלוהים!”

דברי הימים ב’ כ”ו 18-16

אפילו המלכים לא הורשו להיכנס למקדש. שים לב שהתנ”ך מבהיר שגאוותו של עוזיהו היא שהביאה לנפילתו. הוא חשב שהוא רשאי להיכנס למקדש ולבצע את מלאכתם של הכוהנים, אבל אלוהים לא חשב כך. אפילו עוזיהו נזקק למתווך. המצנפת שהכוהן הגדול חשב לראשו היא שאיפשרה לו לשאת “את עוון הקודשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קודשיהם, והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה’ ” (שמות כ”ח 38). אם כך, אפילו המתנות (המנחות) והקורבנות שבני ישראל הביאו לאלוהים לא היו רצויים בעיניו, אלא אם כן הם עברו דרך הכוהן הגדול. היום ישוע הוא הכוהן הגדול שלנו, והוא הופך את המתנות והקורבנות שלנו לרצויים בעיני אלוהים.[338]

עליך לזכור גם שאלוהים נתן לעמו נביאים כדי שיבהירו לעם את רצונו. כשהוא דיבר ישירות לעם (על הר סיני), הם התמלאו פחד והתחננו שיפסיק. “וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה: ‘דבר אתה עימנו ונשמעה, ואל ידבר עימנו אלוהים פן נמות’ ” (שמות כ’ 15-14). זו היתה הסיבה העיקרית שבגללה שלח אלוהים נביאים אל עמו:

“נביא מקרבך, מאחיך, כמוני, יקים לך ה’ אלוהיך. אליו תשמעון. ככל אשר שאלת מעם ה’ אלוהיך בחורב, ביום היקהל לאמור, “לא אוסיף לשמוע את קול ה’ אלוהי ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד ולא אמות”. ויאמר ה אלי, “היטיבו אשר דיברו. נביא אקים להם מקרב אחיהם, כמוך, ונתתי דברי בפיו ודיבר אליהם את כל אשר אצוונו”.

דברים י”ח 18-15

העם היהודי נזקק לנביאים כדי שיבהירו לו את רצון אלוהים, ולכוהנים כדי שיכפרו בעדו. לעיתים קרובות נקראו הנביאים והכוהנים להפגיע בעד העם, כלומר לתווך בינו לבין אלוהים. בלי ההפגעה הזאת היה בא משפט אלוהים על ראשם.[339] מתווך היה צורך חיוני.

מעניין שרוב היהודים הדתיים עדיין נשענים על מתווכים, אבל היום כבר לא קוראים להם כוהנים או נביאים, אלא רבנים. הרבי – ובמיוחד החכם הבולט בכל דור – הוא שאומר לעדה מה אלוהים דורש ומפרש את התורה עבורה. במובנים רבים הוא נתפס כנציגו של אלוהים, והוא מדבר עם כל הסמכות שלימודיו הממושכים מקנים לו. אילו הייתי מטיל ספק בתוקף שיהודי שומר מסורת מייחס לפרשנות של הרבי שלו או להלכה מסוימת שהוא פסק, הוא היה אומר לי, “מי אני שאחלוק על מה שהרבי שלי אומר?” יתרה מכך, כל רב בדרך כלל נשען על הפסיקות והפירושים של הרב שלו – והשרשרת הזאת נמתחת עד לפירושים ולהלכות שנפסקו בימי הביניים, ואפילו לפני כן, עד אלה של חכמי התלמוד. המסורת היהודית מלמדת שהרבנים הם שקיבלו את ההשראה שפעם היתה מנת חלקם של הנביאים.[340]

הרבי משמש כמתווך בדרך נוספת, והכוונה היא לתפילה. הרבה יהודים דתיים – בעיקר החסידים – מאמינים שלתפילתו של הרבי יש משקל מיוחד בעיני אלוהים. יהודים לא דתיים שחיים בגולה שולחים לפעמים בקשות תפילה ליהודים דתיים שמתגוררים בירושלים, ומבקשים מהם לטמון פתק עם הבקשה שלהם בכותל המערבי ולהתפלל למענם.

לסיכום, היהודים, בתור בני אנוש, זקוקים למישהו שיעזור להם ליישר הדורים עם אלוהים ולשמור על מערכת יחסים תקינה איתו. בתקופת התנ”ך אלוהים מינה לצורך זה את הכוהן הגדול, וכאמור רק הוא היה רשאי להיכנס לקודש הקודשים במשכן ובמקדש שהוקמו עלי אדמות. כל בן לעם ישראל היה רשאי להביא קורבנות לאלוהים, אבל תפקידו של הכוהן הגדול היה חיוני, והוא זה שאיפשר לקורבנות של בני עמו להתקבל אצל אלוהים.

באמצעות המשיח, הכוהן הגדול שלנו, אנחנו זוכים למערכת יחסים לגמרי שונה עם אלוהים, שכן ישוע פתח למעננו את הדלת לקודש הקודשים שבשמים – אל כס הכבוד – ובאמצעות דמו איפשר לנו לגשת ישירות לנוכחותו הקדושה של אלוהים. זה המתווך שאנחנו זקוקים לו. בלעדיו, הדלת תישאר נעולה בפנינו. בזכותו היא פתוחה לרווחה.

 

338. מידע נוסף על כך ראה בטיעון 4.1 בכרך 3 (עדיין לא ראה אור בעברית).
339. ראה מחקרו רב ההשראה של Yochanan Muffs, “Who Will Stand in the Breach?: A Study of Prophetic Intercession”, Love and Joy: Law, Language and Religion in Ancient Israel (New York: Jewish Theological Seminary, 1992), 9-48. שים לב גם להשלכות של פסוקים כמו תהילים צ”ט 6; ירמיהו ט”ו 1.
340. ראה למשל בבלי, בבא בתרא יב א; דיון מעמיק על נושאים אלה ראה גם בטיעונים 6.5-6.1 בכרך 3 (עדיין לא ראה אור בעברית).

 

אולי גם יעניין אותך: