האם אדם יכול לכפר על חטאים באמצעות מעשים טובים? (משלי ט”ז 6)

בספר משלי, פרק טז׳, פסוק ו׳, נאמר: “בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָו‍ֹן”, אז מי זקוק ליום הכיפורים? אם האדם יכול לכפר על חטאיו בפני אלוהים באמצעות מעשים טובים (“חסד ואמת”) – אין עוד צורך בהקרבת קורבן, אין כל צורך בתפילה ובחזרה בתשובה, ואין גם צורך ביום הכיפורים. איך היו יהודים שמאמינים בתנ”ך מגיבים על השקפה כזאת? המשמעות האמיתית של הפסוק היא שחסד ואמת מסלקים עוונות.

במילים אחרות, במישור המעשי, בין אדם לאדם – נאמנות, אהבה ואמת יתגברו ויביסו כל השלכה קודמת של החטא. אבל הפסוק אינו מדבר על הכפרה שבין אדם לאלוהים, על טיהור או על מחילה מהזווית של אלוהים, וגם אין כל מקום למחשבה שאלוהים יסתור אין ספור פסוקים בתורה באמצעות פסוק אחד מספר משלי.

נכון שגם התנ”ך וגם היהדות הרבנית מדגישים את חשיבותם של מעשי חסד וצדקה, לצד הצורך להתרצות, אבל בשום מקום לא נאמר שאהבה או מעשי חסד באים במקום תפילה או חזרה בתשובה מחטאים. הכתובים גם אינם מלמדים שמעשי חסד ואמת לבדם מספקים כפרה.1

מעניין שהחכמים דנו באריכות בנושא של קבלת מחילה על עוונות שונים. מפולמוס שמתועד במשנה, בתלמוד ובמשנה תורה של הרמב”ם2, אם מישהו מפר מצוות “עשה” ואחר כך חוזר בתשובה, מיד מוחלים לו (על סמך ירמ’ ג’, כב׳), אבל אם הוא מפר מצוות “אל תעשה” וחוזר בתשובה, המחילה עומדת תלויה עד יום הכיפורים (הרבנים מבססים את טענתם זו על-ידי ויק’ טז׳, ל׳).

אם האדם עובר על מצווה שעונשה כרת3 או מיתה שגוזר עליו בית דין ואחר כך הוא חוזר בתשובה, הן המחילה והן התשובה תלויות עד יום הכיפורים, ועד אז הכפרה שלו מושגת בייסורים (על סמך תהל’ פט׳, לב׳). אבל אם האדם נמצא אשם בחילול השם, הן התשובה, הן יום הכיפורים והן הייסורים מספקים כפרה חלקית בלבד, ורק מותו של האדם ימרק אותו ויבטיח לו כפרה שלמה.4

המסורת היהודית ברת הסמכא מבהירה שכל המעשיים המעידים על חזרה בתשובה – כולל ביטויים של אהבה וטוב לב כלפי רעינו – אינם מבטיחים כפרה על עוונות. מעשים מוסריים אלה גם אינם מרוקנים ממשמעות אמצעים אחרים להשגת מחילה שאלוהים כונן, ובמיוחד לא את יום הכיפורים.

אם כך, מה הפירוש של משלי טז׳, ו׳? כפי שהסברתי קודם5, לא תמיד הפירוש של השורש כ.פ.ר (שמופיע בפסוק זה כ-“יכפר”) הוא כפרה או פיוס וריצוי6. לפעמים הפירוש הוא “להרחיק, להסיר, לטהר”, וברוב המקרים ההקשר או הדקדוק או שניהם מבהירים מהי המשמעות של הפועל. רש”י, בפירושו למילה “אכפרה” בבראשית לב׳, כא׳, מצהיר ש-“כל כפרה שאצל עוון וחטא ואצל פנים – כולן לשון קינוח והעברה הן”.

כלומר, בכל פעם שהמילה כפרה מופיעה לצד המילים עוון, חטא או פנים – יש לפרשה כביטוי של העברת חטאים והסרתם7. בפסוק זה, השורש כ.פ.ר משמש כדי להסביר איך אפשר לשאת, להרחיק, להסיר, את ההשלכות של החטא – איך ההשלכות של הפגיעה שפגע אדם אחד באדם אחר יכולות להימחק. במקרה זה, הדרך היא אהבה ומעשים טובים.

יש לזכור שהפסוק שאנו דנים בו לקוח מספר משלי – הספר המעשי ביותר בתנ”ך. הפסוק אינו מופיע בספר שמות, בויקרא או בבמדבר – ספרי התורה שמקדישים זמן ניכר לשיטה ולדרך שבה עם ישראל צריך ליישב את ההדורים בינו לבין אלוהיו. הפסוק לקוח מספר המלא בעצות חכמות לגבי חיי היום יום, המלמדות אותנו איך לנהל אורח חיים שמלא ביראת שמים. קשה להניח שדווקא ספר זה יתווה את תורת הקורבנות, אלא אם כן הדברים נאמרו בהקשר של “כפרה” על חטאים שבין אדם לחברו. פריץ מאס, חוקר של התנ”ך ושל השפה העברית, התייחס לסוגיה זו במאמרו על השורש כ.פ.ר., הוא כתב:

” ‘כפרה’ היא תהליך בין אישי בשלושה מקרים בתנ”ך. יעקב רצה “לכפר” את פני עשיו באמצעות מנחות, כלומר לשכך את זעמו ולפייס אותו (ברא’ לב׳, כא׳); ספר משלי מלמד שאדם יכול לכפר על עוונו באמצעות חסד ואמת (משלי טז׳, ו׳); ואיש חכם יכול לכפר את חמת המלך (ט׳ז, יד׳); [יתכן ש] טז׳, ו׳ קשור למערכת היחסים עם אלוהים.8

בעוד מאס מכיר באפשרות שמשלי טז׳, ו׳ מדבר אולי על כפרת עוונות שבין אדם לאלוהיו, הוא מעדיף לקרוא את הפסוק בהקשר שלו ולראות בו “תהליך בין אישי”, מה שבהחלט תואם את ההקשר שבספר משלי9. דברים אלה גם מדגישים את העובדה שטקס הכפרה, שמתמקד בכוהנים ששירתו במשכן ובמקדש והתבצע בעיקר ביום הכיפורים, היה קשור תמיד בדמם של קורבנות10. אבל בהקשרים אחרים, שאינם קשורים למקדש, לכהונה, לקורבנות או לטקסי הכפרה, השורש כ.פ.ר שימש בכל מיני מובנים. כזה הוא המקרה במשלי, ותהיה זו טעות לנסות להרחיב או לתקן את מה שהתורה מלמדת בנושא הכפרה והפיצוי רק על סמך שורה בודדת זו ממשלי, במיוחד לאור העובדה שניתנו לה כל מיני פירושים.

אני חוזר כאן על אמת חשובה שכבר נגענו בה קודם11. הנביאים, מחברי המזמורים בתהילים וגם מחבר ספר משלי לא סתרו את משה ולא שללו את דבריו. לא משנה מהו הפירוש הנכון של משלי טז׳, ו׳, דבר אחד ברור: הפסוק איננו אומר שהקורבנות של יום הכיפורים או העולות היומיות שהוקרבו במקדש היו מיותרים. כפי שאמרתי קודם, באותה מידה גם אפשר לטעון שיום הכיפורים עצמו – גם בצורה המסורתית שבו מציינים אותו בימינו – כשהדגש על תפילה, צום וחזרה בתשובה ללא קורבנות דם – הוא הופך למיותר, היות שלדעתם של אלה שתומכים בטיעון זה, די במעשי חסד ואמת כדי לכפר על חטאינו.

להיפך, מעשי חסד ואמת לבדם לא שילמו מעולם את מחיר חטאינו, לא בימי התנ”ך ובוודאי שלא היום. את מעשינו הטובים אפשר להשוות לאלה של גנב אומלל שנשפט לעבודות שירות על מנת לרצות את פשעו, אבל אי אפשר להשוות אותם למאסר עולם שנגזר על אנס אלים. במילים אחרות, אהבה ומעשים טובים אינם מספקים את דרישות הצדק, בין שמדובר בצדק אנושי ובין שמדובר בצדקה של אלוהים. אבל הם כן עוזרים לנקות אותנו מהבלגן שיצרו חטאינו במערכות היחסים שלנו עם אחרים. ועל כך בדיוק מדבר הפסוק ממשלי.

אז איך אפשר לחזור בתשובה?

1. בעניין השימוש שהתלמוד עושה במשלי ט”ז 6 בהקשר של קבלת מחילה על עוונות באמצעות מעשי חסד ואמת, ראה בבלי, ברכות ה ב.
2. ראה בבלי, יומא פה ב – פו א; יום הכיפורים ה (ד) ו-ט; משנה, יומא ח ח; משנה תורה, הלכות תשובה א 4; ראה גם טיעון 3.15.
3. דיון עדכני בנושא ראה אצל B. A. Levine, Leviticus, JPS Torah Commentary (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1989), Excursus 1, “That Person Shall be Cut Off”, 241-42; J. Milgrom, Numbers, Jps Torah Commentary (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1990), Excursus 36, “The Penalty of  ‘Karet’ “, 405-8, עם התייחסות ל-D. J. Wold, The Biblical Penalty of Karet (Ann Arbor, Mich.: Univ. Microfilms, 1978).
4. לדיון בישעיהו כ”ב 14, שמצוטט בידי הרבנים כהוכחה לכך שמותו של האדם מכפר על חטאיו, ראה הערה 209 למעלה. לדיון רחב יותר בגישתם של הרבנים וברקע שלה, ראה אצל ר’ אברהם די בוטון, לחם משנה להלכות תשובה א ד.
5. ראה מאמר קודם.
6. לפי לוין, “המובן הראשוני של הפועל כפ”ר הוא ‘להסיר, למחות, לנקות’, ביסודו של דבר [מדובר ב]תהליך פיזי”. Levine, Leviticus, 110. מילגרום אף מרחיק לכת ואומר ש” ‘לכפר’ או ‘לפצות’ הוא המשמעות הרווחת של לכפר, אבל ברוב המקרים זוהי [משמעות] שגויה” Milgrom, Leviticus 1-16, 1079.
7. שים לב גם לפירוש רש”י ליחזקאל מ”ג 20, שמצוטט בהערה 166.
8. Fritz Maass, “kpr pi. to atone” ב- Theological Lexicon of the Old Testament בעריכת Claus Westermann ו-Ernst Jenni ובתרגומו של Mark E. Biddle (Peabody, Mass.: Hendrickson, 1997), 2:632 (המאמר מופיע בעמודים 624-35).
9. דיון בבראשית ל”ב 21 ראה בספרי “Kipper and Atonement”, 193-94.
10. ראה מאמר קודם. כאמור, מאוד חשוב לזכור שרק דם היה יכול לטהר את המזבח עצמו מהטומאה של חטאי העם.
11. ראה שני מאמרים אחורה
12. אם אתה מעוניין בפרשנות תיאולוגית טכנית על משלי ט”ז 6, ראה את פרשנותו של דליטש בספרם של Keil and Deliztsch, Proverbs, 338-39

כל הזכויות שמורות מעוז ישראל (תל-אביב) צור בע”מ”.

 

אולי גם יעניין אותך: