האם הספרים החיצוניים מעידים על תורה שבעל-פה?

לאחרונה נתקלנו בסדרת טענות חדשות לטובת התושב”ע. אך מעניין כי לכולן יש מכנה משותף ברור: התלות בספרים החיצוניים כהוכחה לאמתותה של התושב”ע. כפי שתראו, מדובר בניסיון נואש וכושל מפני שדבר זה רק מחזק את העובדה שחז”ל לא קיבלו את התושב”ע מהר סיני אלא אספו מסורות שונות, חלקן פגאניות וחלקן לא, ואיגדו אותן לכדי משנה הלכתית מחייבת אחת. להלן תשובות לאוסף הטענות שמצאנו:

 

  1. כתבתם: “בספר יהודית (מן התקופה הפרסית) מכיר בהלכות שאינן מפורשות במקרא, כגון איסור הצום בערבי שבתות וערבי ראשי חדשים, ובשבתות, ראשי חדשים, מועדים וימי שמחה”.

תשובה: למעשה, בספר יהודית אין דבר וחצי דבר המזכיר את התושב”ע. להלן הציטוט מספר יהודית המתייחס לצום:

  • א. “תצא כל לילה ולילה אל הערבה אשר לפני בתול, ותרחץ, ותתפלל אל יי להצליח דרכה ולפדות את עמה, ואחרי כן שבה האהלה ותצום עד הערב”.
  • ב. “ותעש לה חדר קטן בעליית ביתה, ותשב שם חגורת שק, ותצם יום יום בבגדי אלמנותה, מלבד שבתות יי, ומלבד ראשי החודשים ומועדי בני ישראל”.

אין כאן זכר, לא לרבנים, לא למסורת ההלכה ובטח שלא לתושב”ע. אגב, פרופ’ יצחק ד. גילת, מהחוג לתלמוד מאוני’ בר-אילן, בחן את עניין הצומות בנבכי ההלכה הרבנית (בספרו: “פרקים בהשתלשלות ההלכה”, 1992) ומצא כי מקורות מסוימים מתעדים את היהודים צמים בשבת (עמ’ 110-111). יתרה מכך, בניגוד למעשיה של יהודית (שכאמור לא צמה בראשי החודשים ובמועדים), פרופ’ גילת מספר על חכמים (תנאים ואמוראים) שהיו צמים באופן קבוע בשבתות ובימים טובים (עמ’ 113). לפיכך, אם מנהגיה של יהודית תואמים את התושב”ע, הרי שחז”ל בעצמם הפרו את מסורת ההלכה שכביכול קיבלו מסיני.

 

  1. כתבתם: “פילון האלכסנדרוני מסביר את טעם הרציעה באוזן לעבד שאינו רוצה להשתחרר בהסבר הידוע של “אוזן ששמעה לא תגנוב על הר סיני והלך זה וגנב – תירצע”, בהתאם למסורת חז”ל”.

תשובה: מעניין כי פרופ’ אביגדור שנאן, אדם חובש כיפה בעצמו, הגיע למסקנה הפוכה בהסתמך על אותם מקורות: לדבריו, פילון משקף בדבריו מסורות יהודיות רבות אשר אותן קלט ככל הנראה בבתי הכנסת בהם שהה. פרופ’ שנאן מכנה מסורות אלה כ”מסורות אגדתיות” שמצאו אחיזה גם בקרב חז”ל מאות רבות של שנים לאחר מכן. בקיצור, פרופ’ שנאן הבין נכונה כי חז”ל היו אלה שהעתיקו אגדות ומסורות מסוימות מפילון ומכותבים אחרים, ולא ההפך.[1]

 

  1. כתבתם: “בספר טוביה (א, ז) מוזכר המושג ההלכתי “מעשר שני”. ושם (ז יג יד) מוזכרים נישואין “על פי תורת משה” על ידי כתיבת ספר וחתימה. הכוונה כנראה לכתובה, או לשטר קדושין, ששניהם נתפרשו רק בדברי חז”ל”.

תשובה: רק בדברי חז”ל? למען האמת, טקס נישואין הכולל הסכם כתוב, מוזכר כבר בתנ”ך: “וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל־הַגְּאוּלָּה וְעַל־הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל־דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל” (רות ד’ 7). פרופ’ שלום אלבק, חוקר תלמוד דתי מאונ’ בר-אילן, כותב כי פסוק זה מתאר מעשה קניין שנעשה ע”י בועז.[2] כלומר, בניגוד לטענה לעיל, נישואין ע”י חתימה על תעודה אינם נחלתם של חז”ל; מנהג זה מופיע כבר במקרא וכנראה שחז”ל שיכללוהו וקבעוהו בתושב”ע.

חוץ מזה, רמזים ל”כתובה” מצויים עוד בתורה, כאשר משה מצווה על האיש לכתוב “ספר כריתות” אם ברצונו לשלח את אשתו מביתו (דברים כ”ד). בחיבור עתיק מאת ר’ אברהם בן משה בן מיימון (בנו של הרמב”ם), נאמר כי ספר הכריתות פורע (מבטל) את הכתובה. כלומר, כאן מודה הרב כי רעיון הכתובה והגט מצוי בתורת משה באופן מפורש ואינו נסמך על מחשבת חז”ל.[3] ושוב נמצא כי חז”ל נאחזו במקור קדום (במקרה זה: התנ”ך) על-מנת לפתח ולשכלל את ההלכה אשר חיברו.

 

  1. כתבתם: “באגרת אריסטיאס (קמו) מוזכר כי העופות הטמאים הם דורסים (סימן טהרה שמוזכר רק בחז”ל). ועל מצות תפילין הוא אומר: “וכן ציוה המחוקק בדברים ברורים לקשור את האות סביב היד”.

תשובה: ראשית, התלות באגרת אריסטיאס (כמו גם בספר טוביה ויהודית) מוזרה ביותר, שהרי חיבור זה נמנע עם “הספרים החיצוניים”. לפי חז”ל כל הקורא בספרים החיצוניים, אין לו חלק לעולם הבא (במדבר רבה, פרשת נשא). שנית, אגרת אריסטיאס הועתקה מיוונית ובכל מקרה (גם בתרגום לעברית) לא מופיע שם הביטוי “עופות דורסים”. שלישית, באגרת נאמר: “ואף ציווה בדברים ברורים לקשור את האות סביב היד” (סימן קנ”ט), שזה ציטוט כמעט מדויק מספר דברים ו’ 8: “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל־יָדֶךָ”. האיגרת אינה מזכירה את הביטוי “תפילין” ואינה מתייחסת כלל לתושב”ע; היא פשוט חוזרת על הנאמר בתורת משה. לבסוף, איגרת זו נכתבה ככל הנראה במאות 1-2 לפנה”ס ולכן אין להתפלא אם מופיעים בה מספר מנהגים ומסורות שאומצו ע”י הרבנים מאות שנים לאחר מכן. למעשה, ידוע לחוקרים כי איגרת זו נפוצה במזרח הקדום ונעשה בה שימוש על-ידי סופרים אחרים, כגון יוסף בן מתתיהו.[4]

 

  1. כתבתם: “בן סירא כותב (כג, ט): “באזכרת השם הקדוש אל תרגיל”, וכן בספרי מכבים לא מוזכר אלא הכינוי “שמים” (א: ג, יח; ס: ד: י, יב, טו). בהתאם להלכה (אבות דרבי נתן פרק לו)”.
  • א. תשובה: דבר ראשון, העובדה שספרים (חיצוניים) אחרים מצדדים בכך שאין להזכיר את שם ה’ המפורש, אינה מלמדת דבר על נתינת התושב”ע בהר סיני. שוב, יש להזכיר כי התלות בספרים החיצוניים להצדקת התושב”ע נראית מעט פרדוקסלית לאור האיסור המפורש של חז”ל לקרוא בספרים החיצוניים והאיום שמי שיקרא בהם, יאבד את חלקו בעולם הבא.

אפרופו הכינוי “שמים”, גם בשורת מתי, בשונה מן הבשורות האחרות, עושה שימוש רב בביטוי “מלכות השמים”, במקום “מלכות האלוהים”. האם בשל כך גם בשורה זו מוכיחה את התושב”ע?..

דבר שני, שימו לב לטיעון שהביאו חז”ל על-מנת להצדיק את האיסור בהזכרת השם המפורש: בשמות ג’ 15 נאמר: “וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל־מֹשֶׁה כֹּה־תֹאמַר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה־שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר”. אך התלמוד הבבלי (קידושין ע”א ע”א) סתר לחלוטין את פשט התורה: “דכתיב [שנאמר] ‘זה שמי לעלם’ (שמות ג, טו), ‘לעלם’ כתיב [כתוב] לרמז שהשם צריך להיות נעלם. מסופר: רבא סבר למידרשיה בפירקא [חשב לדרוש ולבאר את דרך קריאת השם בדרשה שדרש בציבור]. אמר ליה [לו] ההוא סבא [זקן אחד]: “לעלם” כתיב [כתוב], ללמד שצריך להעלים אותו” (ביאור שטיינזלץ). האם תירוץ שכזה נראה לכם סביר? האם הוא מתיישר עם התורה?..

  1. כתבתם: “בחזיונות הסיבילות (סד, כד) מוזכרת ברכה קודם האוכל”.

תשובה: שוב פעם חוזרת התלות בספרים החיצוניים. אי-אפשר לרקוד על שתי חתונות; או שהקריאה הספרים החיצוניים אסורה או שלא. תחליטו! אגב, בספר “חזונות הסיבילות” מתואר משיח שמיימי אשר ירד אל בני אדם, יסלק את חטאי העולם ויוציא את בני האדם לחופשי.[5] האם יהדות ההלכה תהא מוכנה לסבול רעיון “נוצרי” שכזה?

חוץ מזה, לגבי ברכת המזון, ספרות חז”ל מתעדת חוסר הסכמה מהותי בנוגע לעיתוי הברכה ולנוסחה[6] – דבר המעיד על-כך שלא היתה מסורת אחת שניתנה מסיני ועברה בעל-פה מדור לדור. אגב, גם ישוע המשיח בירך לפני שאכל (ראו למשל: מתי י”ד 19). האם מנהג זה מעיד על תוקפה השמיימי של התושב”ע הרבנית? לא ייתכן! שהרי ישוע עצמו הוכיח את הפרושים על-כך שהפרו את מצוות אלהים לטובת המסורת שלהם (מרקוס ז’); לכן הורה ישוע לתלמידיו להיזהר מהלימוד של הרבנים (מתי ט”ז 12). בקיצור, ברכת המזון אינה מעידה בשום אופן על התורה שבעל-פה.

 

  1. כתבתם: “בכתבי ייב מוזכרת ההלכה של גט שחרור לשפחה (אנציקלופדיה מקראית ערך יב)”.

תשובה: התרת השפחה ע”י “גט שחרור” אינה מוזכרת אפילו ברמז בתורת משה ולכן תמוה השימוש דווקא בדוגמא זו. יתרה מכך, המחקר על ספרות חז”ל מצא כי הניסיון ההלכתי להתיר את השפחה על-ידי “גט השחרור”, נבע מתוך תאווה אסורה של גבר נשוי לשפחתו ולמעשה, הכשיר את השפחה לנישואים שנולדו מחטא.[7] דהיינו, במקום שהגבר ינאף באשתו, הוא יכול לקחת את שפחתו לאישה נוספת ובכך להכשיר את תאוותיו כלפיה. זו איננה אלא דוגמא מוחצת לכך שהתושב”ע אינה פירוש והמשך טבעי לתורת משה.

הפפירוס של ייב (“מכתבי ייב”) מכיל גם מספר קטעים המעידים על קיומן של כמה מהלכות הפסח כבר מראשית ימי בית שני. דבר זה מחזק את הסברה לפיה חז”ל לא נסמכו על מסורת שבעל-פה שהתקבלה בסיני, אלא ליקטו את הלכותיהם ממנהגים שהיו נפוצים בחוגים מסוימים בעם ישראל במאות הראשונות לפנה”ס.[8]

 

  1. כתבתם: “ברכת הקשת מוזכרת בספר בן סירא (מג יא): “ראה קשת וברך עושיה”. בן סירא מזכיר גם את קינוח האבק מן המשקלות (ספר בן סירא מב, ד; בהתאם למסכת בבא בתרא י ע”ב)”.

תשובה: פרופ’ שמואל ספראי מראה כי לרוב הכיתות בתקופת בית שני (איסיים, פרושים, צדוקים וכו’) היו נוסחים שונים של ברכות מיוחדות לתופעות היום-יום. הנוסחה בספר בן-סירא אינה משקפת אלא רק אחת מתוך נוסחאות רבות אחרות.[9]

אם-כן, לריבוי סגנונות הברכות אין שום קשר לתושב”ע, אלא לרצון תמים ואותנטי להודות לאל על בריאתו. יתר על-כן, ניתן לשער כי חז”ל לא קיבלו את מסורת הברכות מסיני, אלא אימצוה מתוך שלל הנוסחאות שהיו כבר בשימוש בקרב קבוצות אחרות ביהדות בית שני. ברם בניגוד לכתות השונות, חז”ל כפו את נוסח הברכות שלהם על כלל ישראל (ראו לדוגמא: בבלי, ברכות ד’ ע”ב).[10]

 

  1. כתבתם: “בספר מכבים מופיעים:.. מילה בכפיה לבנים שאינם נימולים, כפי ההלכה (קידושין כט ע”א) (מכבים ב, מה)”.

תשובה: הבה נשווה שלושה קטעים העוסקים במילת הזכרים ונראה האם ההלכה הרבנית מעידה על מסורת בעל-פה אשר אינה מוזכרת בתנ”ך:

יהושע ה’ 3 מכבים א’

פרק ב’ מ”ז

תלמוד בבלי, קידושין כ”ט ע”א (ביאור שטיינזלץ)
וַיַּעַשׂ־לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת… כִּי־מֻלִים הָיוּ כָּל־הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל־הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא־מָלוּ ומתתיהו ורעיו עברו בכל גבולי ישראל, ויתצו את הבמות, וימולו את הילדים אשר לא נמול בשר ערלתם ומעירים: והיכן שלא מל אותו אביו חייבים בית דין למול אותו, שחובה זו מוטלת על הכלל כאשר האב לא קיים אותה, שנאמר: “המול לכם כל זכר” (שם יז, י,). כלומר, שזו היא מצוה כללית, שאינה תלויה דווקא באב

 

בטענה לעיל נאמר כי מתתיהו מל את הזכרים בכפייה, אך בקטע מספר מכבים הכפייה אינה מוזכרת כלל. במכבים א’ נאמר כי מתתיהו ורעיו עשו בדיוק את מה שעשה יהושע בן-נון לבני ישראל שלא מלו בצאתם ממצרים. ההלכה הרבנית המתוארת בתור השמאלי אינה מעידה על מסורת קדומה שהתגלתה רק בתושב”ע. אדרבא, נדמה כי חז”ל התבססו על הנאמר בספר יהושע ובספר מכבים כאשר חיברו את משנתם.

אגב, בתורת משה נאמר: “דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ” (ויקרא י”ב 2-3). בתורה לא נאמר כי רק האב יכול למול את בנו. המצווה אומרת בפירוש “וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל”; דהיינו, התינוק חייב בברית מילה ולאו דווקא על-ידי אביו. מפסוק זה ברור כי אם אביו אינו מל אותו (האב אינו מוזכר כלל), מישהו אחר חייב לעשות זאת. אין כל צורך בהלכה שתבאר זאת, זה ברור כשמש מתוך פשט התורה. עובדה: יהושע בן-נון ומתתיהו הכוהן הבינו זאת היטב ללא כל צורך או זכר בתושב”ע.

 

  1. כתבתם: “בספר מכבים מופיעים:.. סדר תענית התואם את דברי המשנה במסכת תענית (מכבים א, ג)”.

תשובה: בספר מכבים ג’ מ”ז כתוב: “ויצומו ביום ההוא וילבשו שק ויעלו עפר על ראשם ויקרעו את בגדיהם”.

בתנ”ך כתוב באופן מפורש כי כאשר אנשים התאבלו ושהו ובתענית הם צמו, לבשו שק, העלו עפר על ראשם וקרעו את בגדיהם (ראו למשל, בראשית ל”ז 34; יהושע ז’ 6; ישעיהו ל”ז 1; ירמיהו ו’ 26; יונה ג’ 6; איוב א’ 20, ב’ 12; אסתר ד’ 1, 16).

ועכשיו שימו לב להלכה במשנה (מסכת תענית פרק ב’) כתוב: “סדר תענייות כיצד: מוציאין את התיבה לרחובה של עיר; ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה, ובראש הנשיא, ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. והזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים–אחינו, לא נאמר באנשי נינווה, וירא האלוהים את שקם ואת תעניתם, אלא “וירא האלוהים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה” (יונה ג,י); ובקבלה הוא אומר, “וקרעו לבבכם ואל בגדיכם, ושובו אל ה’ אלוהיכם: כי חנון ורחום, הוא–ארך אפיים ורב חסד, וניחם על הרעה” (יואל ב,יג)”.

בקיצור, ברור כי מנהגי התענית המוזכרים בספר מכבים לקוחים מתיאורי האבלות שבתנ”ך. המכבים אמצו את האופן שבו התאבלו גיבורי התנ”ך. בניגוד לתושב”ע, הם לא הוסיפו הלכות מחייבות בנוגע לאופן שבו יש להתענות. מהכתוב במשנה, אין שום ספק כי חז”ל לקחו את מנהגי האבלות הנהוגים בתנ”ך ושיכללו אותם לידי רוטינה מכנית ומחייבת.[11]

מהשוואת הקטעים לעיל, עולה השאלה, כיצד העובדה שהמכבים בחרו להתענות כנהוג במקרא, מצדדת באמתותה של התושב”ע?! אדרבא, ההבדלים המהותיים בין התענית הרבנית למנהגי האבלות במקרא ובספר מכבים, מדגישים את התהום הפעורה בין התושב”ע לתורת משה.

תם ולא נשלם…

 

 

[1] בספרו: “עולמה של ספרות האגדה”, 1987, עמ’ 37-38.

[2] בספרו: “יסודות דיני הנישואין בתלמוד”, 2010, עמ’ 198-199.

[3] עיין בתוך: עמנואל בן גוריון, “שבילי האגדה: מבוא לאגדת עם של העמים ושל ישראל”, 1970, עמ’ 204-205.

[4] עיין: מ. שטרן, בתוך: “היסטוריונים ואסכולות היסטוריות: קובץ מאמרים”, 1962, עמ’ 25.

[5] ברנרד לזר, בתוך: יעקב גורן וחיים זליגמן [עורכים], “אנרכיזטים יהודים” ,קובץ ב’, 2005, עמ’ 39.

[6] עיין: ד”ר עזגד גולד, “השמאים: אישיות, פילוסופיה והלכה”, 2011, עמ’ 47-48; וגם: “ששה סדרי משנה: מפורשים בידי חנוך אלבק ומנוקדים בידי חנוך ילון – סדר זרעים”, 1957, עמ’ 12. ראו דוגמא לחוסר הסכמה זו, כבר במשנה, מסכת ברכות פרקים ג’, ח’.

[7] עיין: ד”ר רות קרא-איוונוב קניאל, “קדשות וקדושות: אמהוֹת המשיח במיתוס היהודי”, 2014, עמ’ 115-116.

[8] ד”ר אסף ידידיה, “ביקורת מבוקרת: אלטרנטיבות אורתודוקסיות ל’מדע היהדות’ 1956-1873, 2013, עמ’ 418.

[9] שמואל ספראי, בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה: פרקים בתולדות החברה והתרבות, 1983, עמ’ 111-112.

[10] ועיין: פרופ’ יהודית דישון, חרוזים של חכמה: הגות מוסר ושעשועים בספר תחכמוני ליהודה אלחריזי, 2012, עמ’ 164.

[11] עיין: ד”ר יעל שמש, אבלות במקרא: דרכי התמודדות עם אבדן בספרות המקראית, 2015, עמ’ 81-84.

אולי גם יעניין אותך: