האם חז”ל ידעו מדע? תגובה לרב זמיר כהן (“מסע אל האמת”)

בספרו “מסע אל האמת”, בפרק המכונה “תורה ומדע” (עמ’ 63), מבקש זמיר כהן להוכיח כי ידיעותיהם של חז”ל במדע נבעו ממקור שמיימי, שהרי בתקופתם לא עמדו לרשותם אותם אמצעים טכנולוגיים המצויים בידינו כיום.

כהן נותן מספר דוגמאות, אשר אליהן נתייחס בעוד רגע. לפני כן חשוב להקדים ולומר באופן כללי כי כיום ברור לחוקרי תקופת בית שני, מרביתם דתיים אגב, כי חז”ל ינקו את כל ידיעותיהם המדעיות (בתחום מתמטיקה, האנטומיה, האסטרונומיה וכו’) מחכמי העולם הקדום ובעיקר מחכמי יוון ובבל. ניתן לקרוא על-כך בהרחבה בספרו של פרופ’ שאול ליברמן,[1] בספריו של פרופ’ א.א. הלוי,[2] במחקריו של פרופ’ מאיר בר אילן,[3] בכתביו של פרופ’ א”א אורבך,[4] והרשימה עוד ארוכה. מעניין כי אפילו הרמב”ם הודה כי ידיעותיהם של חז”ל במדעים, ובעיקר באסטרונומיה, לקוחות מחכמי העמים.[5]

להלן שלוש מהדוגמאות הבולטות שמציג זמיר כהן בספרו “מסע אל האמת” (2001):

  • בעמוד 65-67 הוא מעלה על נס את חישוב חידוש הלבנה שהזכיר רבן גמליאל במסכת ראש השנה כ”ה ע”א. בכך, מנסה כהן להוכיח כי מקור החכמה שקיבלו חז”ל הוא על-טבעי.

תגובה:

  • א. הרב כהן מזכיר את גאונותם של חז”ל כאשר הוא מתמקד בדבריו של רבן גמליאל. אולם הוא שוכח לומר כי באותה גמרא בדיוק מסופר גם המקרה הבא:

מעשה שבאו שניים להעיד על החודש, ואמרו: ראינוהו את הירח הישן שחרית בצד מזרח, וערבית ראינו את הירח החדש בצד מערב. אמר ר’ יוחנן בן נורי: עדי שקר הם, שלא יתכן שראו המולד זמן קצר כל כך לאחר סוף החודש הקודם, ואין לסמוך עליהם. וכשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל כעדים, ולא חשש (ראש השנה כ”ה ע”א. ביאור שטיינזלץ).

כאן מבטל ר’ גמליאל את עמדתו של ר’ יוחנן בנוגע לחישוב החודש. לאחר מכן ממשיכה הגמרא ומספרת כי ר’ גמליאל שלל גם את דעתו של ר’ דוסא. לדבריו של כהן, חז”ל היו גאונים אשר קיבלו את משנתם מהשמים. אך אם הם כל-כך חכמים, כיצד ייתכן כי דעתם של שניים מהם מתבטלת והופכת לשגויה ביחס לדעתו של גמליאל?! פרופ’ אמנון שפירא מסביר כי באופן כללי התנגדו חז”ל לחישובים קבועים מראש של חידוש הלבנה והסתמכו רק על עדות אישית של עדי ראייה.[6] במובן זה, ר’ גמליאל יצא אפוא חוצץ כנגד מסורת ההלכה.

  • ב. יתרה מכך, כהן מבקש להוכיח את חכמתם של חז”ל מתוך חישוב הלבנה, אך הקטע שצוטט מהתלמוד מוכיח בדיוק את ההפך:

תנו רבנן [שנו חכמים]: פעם אחת נתקשרו שמים בעבים ונראית כעין דמות לבנה בעשרים ותשעה לחדש, כסבורים העם לומר לאור זה כי ראש החדש הוא, ובקשו בית הדין לקדשו. אמר להם רבן גמליאל: כך מקובלני מבית אבי אבא: אין חדושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה ושבעים ושלשה חלקים (של אחד מאלף ושמונים בשעה).[7]

שימו לב, חכמי התלמוד טוענים משהו אחד ורבן גמליאל סותר את דעתם באומרו כי החישוב שקיבל מבית אביו נכון יותר. ואם לא די בכך, הגמרא ממשיכה ומספרת כי טעותו של גמליאל היתה כה מרה עד כי גרמה לרבי יהושע להיכנס לדיכאון. אז ניגש רבי עקיבא לנחמו ואמר לו שאין צורך להיות באבל מפני ש”אפילו שוגגין, שבשגגה נקבע החודש שלא בזמנו הראוי… אפילו הייתם מזידין כשקבעתם את החודש שלא בזמנו… אפילו הייתם מוטעין על ידי עדי שקר. ובכל זאת כיון שקבעתם את החודש — הרי הוא מקודש, ומסכים הקדוש ברוך הוא עם קביעתכם”. במילים אחרות, למרות שידוע לכולם כי נעשתה טעות מצדו של רבן גמליאל, אין צורך להתאבל שהרי אלהים בכבודו ובעצמו מתיישר עם טעותם ומכבדה.

  • ג. אך בכל זאת, אם החישוב שעשה גמליאל זהה (כמעט) לחישוב של נאס”א, מאיין הוא קיבל את הידע האסטרונומי המדויק הזה? כדי לענות על שאלה זו יש להיזכר מי נחשבו למומחים באסטרונומיה באותה תקופה. פרופ’ שאול ליברמן,[8] כותב כי היחסים בין חז”ל לחכמי הגויים הביאו אותם להאמין באצטגנינות,[9] בכישוף ובאמונות טפלות אחרות הזרות לחלוטין לדת היהודית המקראית. לדידו של פרופ’ א”א אורבך,[10] מצאה לה האמונה באסטרולוגיה אחיזה איתנה בחוגים רחבים בתקופת האמוראים למרות שמקורה טמון בדת הבבלית המאוחרת. אורבך מסביר כי האסטרולוגיה נקלטה בשיטות מחשבתיות שונות, וחז”ל ראו שאין ברירה אלא להתפשר עמה.[11]
  • ד. עד כמה מושפע היה רבן גמליאל מהעולם ההלניסטי שסבב לו? זאת ניתן לבדוק מתוך מחקריו הענפים של פרופ’ א”א הלוי, ובעיקר מספרו: “האגדה ההיסטורית-ביוגרפית” (1975: 285-314). שם הוא מוכיח כי מרבית הגותו של ר’ גמליאל נשענה על אמירות עתיקות יותר שנאמרו מפי חכמי יוון.
  • ה. הרב כהן מראה כי החישוב של גמליאל עומד על 29.53059 יום. מעניין כי ר’ גמליאל בעצמו אינו אומר כי קיבל חישוב זה מהשמים. כאמור, גמליאל אמר: “כך מקובלני מבית אבא” (ראש השנה כ”ה ע”א). הבה נבדוק מי היה אותו “אבא” אשר ממנו שאב גמליאל את המידע: האסטרונום והמתמטיקאי הבבלי נבו-רימני (500 לפנה”ס בקירוב) הצליח לחשב את אורכו הממוצע של החודש הסינודי כ- 29.530614 יום. ממשיך דרכו של נבו-רימני היה קידינו, שחי אף מאות שנים לפני רבן גמליאל. קידינו שכלל ושיפר את חישוב אורך החודש הסינודי והגיע לתוצאה של 29.530594 ימים, בדיוק הערך שבו נקב ר’ גמליאל! האסטרונום היווני היפרכוס, שחי כ- 250 שנה לפני גמליאל, חקר את מסלול תנועתו של הירח, ואחת ממסקנות מחקרו היתה שאורך החודש הסינודי שווה ל- 29.530594, ובכך הוא אישר את הערך שחישבו קודמיו.[12]

 

  • דוגמא שנייה נותן זמיר כהן ממספר הכוכבים במערכת כימה, המכונה בלעז: פליאדות (עמ’ 69-71). לפי כהן, חז”ל ידעו כי בצביר כימה קיימים כמאה כוכבים (בבלי, ברכות נ”ח ע”ב), דבר שהתגלה למדע רק מאות שנים מאוחר יותר, בזכות הטלסקופ.

תגובה:

  • פרופ’ מאיר בר אילן הראה כי ברשותם של היוונים עמדו מכשירים, כבר למן המאה הראשונה לפני הספירה, אשר בעזרתם נמדדו וחושבו תופעות אסטרונומיות וביניהן זריחת צביר הפליאדות.[13]
  • האם “כימה” וצביר הכוכבים הנקרא “פליאדות” הם הינו הך? במילים אחרות, יש לתמוה האם מה שכינו חז”ל בשם “כינה” מתכוון לאותן “פליאדות”? כיום רווחת ההשערה כי כימה מתייחסת דווקא לצביר הכוכבים המכונה “היאדות”, הנמצא בקבוצת “שור” והמכיל מאות כוכבים הנראים לעין.[14]
  • פרופ’ יובל הררי (2006)[15] מציין כי בקרב חז”ל היו שהפגינו שליטה מלאה בתורת האצטגנינות, למרות האסוציאציה שהייתה לדבר זה עם האמונות הפגאניות (עכו”ם וכדומה). אחד מן החכמים שהעיד על עצמו כמומחה באסטרונומיה ובאסטרולוגיה היה שמואל, שאמר: “נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי ניהו” (בבלי, ברכות נ”ח ע”ב). זה אותו שמואל, שטען כי צביר כימה מכיל כמאה כוכבים.
  • דוגמא אחרת מביא זמיר כהן מתופעת “נדידת היבשות” והכוונה לכך שבעבר היו היבשות מחוברות ליבשת אחת גדולה המכונה “פנגיאה”, אשר התפרקה בהדרגה לשבע יבשות נפרדות (עמ’ 74-76). כהן נתלה מפסוק בספר הזוהר האומר: “ארץ אחת ממש הוציאו המים, וממנה נתהוו שבע ארצות” (עמ’ 75 בספרו).
  • ראשית, יש לציין כי מעט מוזר לגלות כי הרב כהן נאחז בתיאוריה לפיה נברא העולם לפני מיליארדי שנים. האם כהן מזדהה עם כך?.. האם לדידו חז”ל האמינו כי תהליך נדידת היבשות נמשך כ- 200 מיליון שנה, כפי שמראה המחקר התומך בתיאוריה הזו?
  • שנית, הרב כהן נתלה בפסוק אזוטרי מספר הזוהר ומתייחס לכך כאל עדות עתיקה מימי סוף בית שני. אך מרבית חוקרי המיסטיקה היהודית מייחסים את כתיבת ספר הזוהר לר’ משה די ליאון, שפעל בספרד במאה ה- 13.[16]
  • נראה כי כהן השמיט את ההקשר שבדברי הזוהר, אשר ממנו עולה תובנה אחרת לגמרי:

כשאלוהים העלה את היבשה מתוך המים קרא שמה ‘ארץ’. ולכן נאמר בפסוק: “ויקרא אלוהים ליבשה ארץ”. ושנינו, שבע שמות קרא ליבשה: ארץ, אדמה, גיא, נשיה, ציה, ארקא, תבל. גדול שמבין שבע הארצות “תבל” משום שנאמר בפסוק: “והוא ישפוט תבל בצדק” ולכן גם נכתב: “אשר שם שמות בארץ”. אמר רבי יהודה שבע רקיעים ברא אלוהים וכנגדם ברא שבע ארצות. ולמדנו שתחילה יצאה ארץ אחת מהמים וממנה נתהוו שבע ארצות כפי שהוזכר למעלה.

כלומר: אלוהים ברא שבעה רקיעים, וכנגדם ברא שבע ארצות. באילו רקיעים מדובר? על-פי הזוהר, שמות שבעת הרקיעים הם: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון וערבות. שמות שבע הארצות הם: ארץ, אדמה, גיא, נשיה, ציה, ארקא ותבל. הזוהר אינו מתכוון למילים נרדפות. ביאור “הסולם”, לזוהר, בראשית חלק י”ז, מסביר:

תבל – זו היא עליונה על כל המדרגות שב-ז’ ארצות…

ארקא – ב’ארקא’ יש אור שמאיר מן השמש, וזורעים זרעים ונוטעים אילנות…כל אלו אשר שם ב’ארקא’ הם מתולדות קין, והם [בעלי] שני ראשים…

ציה – ‘ציה’ הוא מקום כשמו, שהוא יבש כולו. שם בני אדם שהם יפי מראה. ומכיוון שמקום ההוא ציה ויבש, הנה כשיודעים ממקום שיש שם מקור מים נובעים נכנסים שמה. ולפעמים שעולים מתוך הצורך למים ל’תבל’ הזו שלנו…

נשיה – ב’נשיה’ יש בני אדם מקוצצים וקטנים, ואין להם חוטמים (אפים), רק ב’ (2) נקבים שהרוח יוצא בהם, וכל מה שעושים שוכחים תיכף. ‘נשיה’ שהיא לשון שיכחה…

גיא – ‘גי’א זה הוא באמצע של למעלה ולמטה, כי תבל ציה ונשיה הן למעלה ממנו, וארקא אדמה וארץ הן למטה ממנו. זה נקרא ‘גיא בן הנום’ ורצועה אחת יוצאת משם למעלה למקום ב’תבל’ שנקרא גם כן ‘גיא בן הנום’, ושם פיתחו של גיהנום.

אדמה – אדם היה במקום שנקרא ‘אדמה’ עד שהוליד את שת, ומשם עלה למעלה, ארבע מדרגות למעלה מקין, שהיה בארקא, למקום הזה שנקרא ‘תב’ל.

ארץ – כיוון שקין חטא הורידו הקב”ה לאותו מקום הנקרא ‘ארץ’, שכתוב (בראשית ד’, יד’) “הן גירשת אותי היום מעל פני האדמה”, דהיינו מאותו מקום שנקרא ‘אדמה’, “והייתי נע ונד בארץ”, כי שמה נדחה וגורש…

במילים אחרות, בניגוד לפרשנותו של זמיר כהן, “שבע הארצות” אשר אליהן מתייחס הזוהר אינן שבע יבשות העולם, אלא שבע הספירות התחתונות של העולם, המקבילות לשבעת הרקיעים שמעל העולם.

  • הדוגמא האחרונה שאליה נתייחס מופיעה בעמ’ 78-80. שם מבקש הרב כהן להראות כי על בסיס פסוק מתהלים דרשו חז”ל כי לגלגל החמה יש נרתיק העוטף אותו מכל צדדיו. במדרש תנחומא (תצוה ח’) כתוב: “לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם (תהלים יט, ה). וּבִתְקוּפַת תַּמּוּז יוֹצֵא מִתּוֹךְ תִּיקוֹ בִּשְׁבִיל לְבַשֵּׁל אֶת הַפֵּרוֹת, וְאֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ”. לדבריו של כהן, המדע אישר זאת כאשר גילה כי החמה מכוסה במעטפת חיצונית הסופגת חלק מן הקרינה הבוקעת מהשמש (עמ’ 79).

הבעיה המרכזית והגדולה ביותר עם מדרשי חז”ל בעניין זה, נעוצה בהוצאה גסה של הפסוק מהקשרו. במזמור י”ט 2-7 כתוב:

הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה־דָּעַת. אֵין־אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם. בְּכָל־הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם־אֹהֶל בָּהֶם. וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח. מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל־קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ.

בהקשר הקטע כולו, כוונת הפסוק “לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם־אֹהֶל בָּהֶם” היא כי השמים משולים לאוהל אשר בו שוכן השמש.[17] אם הביטוי “בָּהֶם” היה מתייחס לנרתיק  או לכיסוי מסוים, הוא לבטח היה מצוין בלשון יחיד: “בו”, ולא “בהם”. לשון הרבים בקונטקסט הנתון מצביעה על-כך שהביטוי אינו מתייחס אלא לשמים.

 

לסיכום, ניסיונותיו של הרב זמיר כהן להוכיח כי המידע שעמד לרשות חז”ל ניתן להם משמים, עולים בתוהו. ראשית, זמיר כהן הוציא את ציטוטי חז”ל מהקשרם ובכך רוקן אותם מתוכנם האותנטי. שנית, הוא שכח לציין כי ידוע לכל חוקר בר-דעת כי חז”ל העתיקו את כל ידיעותיהם במתמטיקה, אסטרונומיה, אנטומיה ופילוסופיה מחכמי יוון ובבל ולא המציאו דבר. שלישית, נראה כי הרב כהן ממאן להפנים כי גם אם חז”ל אמרו דברים מסוימים המתיישרים עם המדע, אין הדבר מצביע על נתינת תורה שבעל-פה למשה בסיני, אלא על הקשרים ההדוקים שהיו להם עם חכמי הגויים.

 

[1]  “יוונית ויוונות בארץ ישראל”, 1962.

[2] “עולמה של האגדה: האגדה לאור מקורות יווניים”, 1972; “האגדה ההיסטורית-ביוגרפית”, 1975; “אגדות האמוראים: האגדה הביוגרפית של אמוראי ארץ-ישראל ובבל לאור מקורות יווניים ולאטיניים”, 1977.

[3] “אסטרולוגיה ומדעים אחרים בין יהודי ארץ–ישראל בתקופות ההלניסטית–רומית והביזאנטית”, 2011.

[4] “חז”ל – פרקי אמונות ודעות”, 1976.

[5] “משנה תורה”, הלכות קידוש החודש.

[6] אמנון שפירא, אנרכיזם יהודי דתי, 2015: 211.

[7] בבלי, ראש השנה כ”ה ע”א. ביאור שטיינזלץ.

[8] ליברמן, “יוונית ויוונות בארץ ישראל” 1962: 73.

[9] אצטגנינות, משמע “חכמים וחוזים בכוכבים ויודעים בחכמת המזות” (רש”י, בפירוש לבבלי, סוטה ל”ו, ב’).

[10] אפרים אלימלך אורבך, 1976, חז”ל – פרקי אמונות ודעות, מאגנס, ירושלים, עמ’ 245.

[11] אורבך, שם.

[12] ראו מאמר בלינק: https://www.hofesh.org.il/religion_merchants/metifim/DR2_Dont_Believe_Them_2.html

[13] מאיר בר אילן, אסטרולוגיה ומדעים אחרים בין יהודי ארץ–ישראל בתקופות ההלניסטית–רומית והביזאנטית, 2011: 113 (הערת שוליים מס’ 161).

[14] ראו מאמר בלינק: https://www.hofesh.org.il/religion_merchants/claims/astronomy.html

[15] Yuval Harari, 2006, The Sages And The Occult, pp. 521-561.

[16] פרופ’ ישראל מ’ תא-שמע, הנגלה שבנסתר: לחקר שקיעי ההלכה בספר הזוהר, 2001: 11, 26-27.

[17] ראו פרשנותו של פרופ’ אביגדור שנאן (עורך), סידור אבי חי – יום השבת בבית הכנסת, 1999: 134.

אולי גם יעניין אותך: