האם ישוע בכלל היה קיים?

פרופסור ברט הרמן (אוניברסיטת פרינסטון), אגנוסטיקן היסטוריון ומומחה לביקורת המקרא בעל שם עולמי, מכנה את הטענה כי לכאורה אין עדויות לקיומו של ישוע בתור דעה קדומה ואף "טיפשית":

"זה הוגן להגיד שאלה הטוענים שישוע לא היה קיים, לא נלקחים באופן רציני כקבוצה ולא כיחידים, על ידי הרוב הגדול של החוקרים בתחום המחקר של הברית החדשה, האמונה המשיחית, העת העתיקה והתאולוגיה. 'הרעיון שישוע לא היה קיים הוא המצאה מודרנית. אין לו שום בסיס קודם. רעיון זה הומצא במאה ה-18. ניתן באותה מידה לקרוא לרעיון זה "מיתוס מודרני – המיתוס של ישוע המיתולוגי". זו אפילו לא שאלה עבור חוקרי העת העתיקה…הסיבה לחשוב שישוע כן היה קיים היא כי יש לו שפע תיעודים במקורות קדומים…אם אתה רוצה ללכת אחרי הראיות, אני חושב שהאתאיסטים פוגעים באמינותם בכך שהם קפצו על השערת המיתולוגיה, כי למען האמת, זה עושה אותך בור בפני העולם. אם זה מה שאתה מאמין בו (שישוע לא היה קיים) יראו בך ככסיל. 'אני חושב שהראיות שישוע היה קיים כלכך מוחצות, שזה מטופש לדבר על האופציה שהוא לא היה קיים. אני לא מכיר שום היסטוריון מכובד המאומן בשיטה ההיסטורית, או חוקר מקרא שמתפרנס מזה, שמאמין במשהו שכזה."¹

אז למי האינטרסט להפיץ כלכך חזק את הרעיון כי ישוע לא באמת היה קיים?

אתאיסטים שניכר שלא חקרו לעומק את הנושא, קל יותר ״ליפול״ לשמועות כאלה. אבל מעבר לכך, גם לרבנים יש אג'נדה ברורה:

"אי אפשר לסמוך על כך שישוע באמת היה קיים כפי שהברית החדשה מתארת מאחר שהפילוסוף המצרי פילו וההיסטוריון היהודי יוספוף לא כתבו דבר אודותיו" (הרב טוביה סינגר)

למען האמת, ההיסטוריון יוספוס כן מדבר על ישוע, אמנם באקדמיה ישנה מחלוקת לגבי אחד הפירושים שנוספו לדבריו של יוספוס אודות ישוע, אך אין בכלל מחלוקת לגבי השאלה האם יוספוס הכיר בישוע וכתב אודותיו או לא. בנוסף, יוספוס משבח את אחיו של ישוע, יעקב, על מעשיו הטובים בירושלים ועל היותו דמות נפלאה לחיקוי.

אם זה לא מספיק, התלמוד בעצמו מתייחס לא פעם ולא פעמיים גם לישוע וגם לתלמידיו ואף לכוחות העל טבעיים שלהם. התלמוד הרי, לפי אמונתם של הרבנים, הוא דבר אלוהים חיים…

אבל נזרום רק לרגע עם קו המחשבה של הרב טוביה סינגר – אם תחקרו את מצריים העתיקה, לא תוכלו למצוא אף מילה על יציאתו של עם ישראל ממצרים, כפי שמתואר בתורה. האם זה בהכרח אומר שיציאת מצרים מעולם לא קרתה? אם כך, האין זה לא הגיוני מצדו של הרב טוביה סינגר להאמין שיצאת מצריים באמת התרחשה?

 

"לא ההיסטוריונים הם אלה שמפיצים את התיאוריות על כך שישוע הוא אגדה ותו לא, אף היסטוריון רציני לא יעז לטעון שישוע לא היה קיים מעולם".

מקורות חילוניים שמאשרים את עובדת קיומו של ישוע

הרבה מחברים חילוניים הזכירו במהלך ההיסטוריה את ישוע ואת התנועה שיסד. דווקא העויינות כלפי האמונה בישוע, שבדרך כלל מאפיינת את כתביהם, הופכת אותם לעדים טובים במיוחד, שכן הם לא יכלו להרוויח דבר מההודאה שלהם בקיומם של המאורעות שהתרחשו סביב ישוע וחסידיו, שהרי הם דחו אותם בבוז.

סקיסוס קורנליוס

טקיטוס קורנליוס היה היסטוריון רומי בסביבות שנת 120-55 לס׳, שחי בתקופת שלטונם של יותר מחצי תריסר קיסרים רומיים. יש שקראו לו ׳ההיסטוריון הגדול ביותר של רומא העתיקה', ובאופן כללי הוא זוכה להכרה בקרב החוקרים כבעל ׳יושר מוסרי וטוב לב בסיסי'

החיבורים הידועים ביותר של טקיטוס הם ה״אנאלים״ (ספרי השנים) וה״היסטוריות״. ה״אנאלים״ מתאר את התקופה שחלפה מאז מותו של אוגוסטוס בשנת 14 לס׳ ועד מותו של נירון בשנת 68 לס׳. ה״היסטוריות״ מתחיל עם מותו של נירון ונמשך עד מותו של דומיטיאנוס בשנת 96 לס׳״.

כשכתב על שלטונו של נירון, טקיטוס הפנה למותו של ישוע ועל כך שהיו אז משיחיים ברומא. הוא איית את המילה ״משיח״ בלועזית (christus) בצורה שגויה, מנהג שרווח אצל מחברים פגאניים: "אולם עזות אדם, רוחב יד הפרינקפס ופיוס האלים לא היה בהם כדי להוציא מלב הבריות את שמועת החרפה לבל יאמינו, כי על פי צו היתה התבערה. למען מחות שמועה זו טפל נירון אשמה על אנשים, שהיו שנואים בשל שיקוציהם וכונו בפי המון העם בשם "משיחיים" (Χριστιανός), וייסרם בעינויים מחוכמים שבמחוכמים. אבי השם היה "christos" ("משיח"), אשר בימי שלטונו של טיבריוס הוציאו להורג הפרוקוראטור פונסיוס פילאסוס. אמונה תפלה משחיתה זו דוכאה לשעה וחזרה ופרצה לא רק ביהודה, זו מקור הרעה, אלא אף ברומא".

כלומר, כל ההקלה שיכול להביא האדם, כל התגמולים שנסיך (פרינקפס) יכול להעניק, וכל הכפרות שיעלו לפני האלים, לא היה בהם כדי לשחרר את נירון מהקלון שנפל בחלקו לאחר שנחשד באחריות לשריפה שכילתה את רומא. כדי להיפטר מהדיווח חיזק נירון את האשמה וגזר עינויים קשים על מעמד שהיה שנוא בשל התועבות שלהם, ושזכו לשם ״משיחיים״ בקרב האוכלוסייה.
כריסטוס (המשיח), ששמם נגזר משמו, קיבל את העונש המרבי בתקופת שלטונו של טיבריוס, מידיו של אחד הפרוקוראטורים ־ פונטיוס פילטוס, והאמונה המזיקה הזו, שנבלמה לזמן מה, שבה ופרצה לא רק ביהודה, המקום שממנו יצאה הרעה מלכתחילה, אלא גם ברומא, מקום שבו כל הדברים הנתעבים והמחפירים מכל קצוות העולם מוצאים את מרכזם ונעשים אהודים ומקובלים. נורמן אנדרסון רואה בדבריו של טקיטוס רמז אפשרי לתחייתו של ישוע: ״בהחלט יתכן שכאשר הוא [טקיטוס] אומר ש׳האמונה הטפלה המזיקה, שנבלמה לזמן מה, 'שבה ופרצה' הוא מעיד בעקיפין על כך שהמאמינים במאה ה־1 לס׳ האמינו שישוע נצלב, וקם לתחייה״ .

פ׳ פ׳ ברוס מצביע על מידע מעניין נוסף שעולה מדבריו של טקיטוס, ״אין עוד חיבור פגאני ששרד עד ימינו ושמופיע בו אזכור לקיומו של פונטיוס פילטוס… אפשר למצוא אירוניה היסטורית בעובדה שהאזכור היחיד ששרד מזכיר את פילטוס רק בגלל גזר הדין שהוא גזר על ישוע. לרגע אחד טקיטוס לוחץ ידיים עם האמונה המשיחית הקדומה: ׳…הוצא להורג בידי פונטיוס פילטוס׳ ״

מרקוס בוקמואל, מרצה באוניברסיטת קיימברידג' מציין שדבריו של טקיטוס הם עדות של גדול ההיסטוריונים בימיו, וכי יש בהם ״אישור לכך שישוע אכן חי והוצא להורג באופן רשמי ביהודה, בימי שלטונו של טיבריוס ובתקופת נציבותו של פונטיוס פילטוס כפרוקורטור (למרות שמבחינה טכנית הוא עדיין היה פרפקט, בין השנים 36-26 לס׳). אולי זה לא נראה כמו עניין גדול, אבל עדות זו מסייעת להפרכת שתי תיאוריות שונות, שעדיין נשמעות מדי פעם: האחת, שישוע לא היה ולא נברא מעולם; והשנייה, שהוא לא הומת בעונש המוות הרומי שרווח באותה תקופה״

לוקיאנוס מסַאמוסָטָה

סאטיריקן יווני, חי במחצית השנייה של המאה ה־2 לס׳. לוקיאנוס דיבר בשאט נפש על ישוע ועל המאמינים המשיחיים, אבל מעולם לא טען שהם פרי הדמיון, ״המשיחיים, אתה יודע, סוגדים עד היום לאיש אחד ־ האיש הנכבד שהציג את עבודת האלוהים החדשה שלהם ונצלב בשל כך… אתה מבין, היצורים הללו שהולכו שולל, פועלים מתוך אמונה בכך שהם בני אלמוות, מה שמסביר את הבוז שלהם למוות ואת ההקרבה העצמית שכה נפוצה בקרבם; נוסף לכך, זה שנתן להם את תורתם טבע בהם גם את המחשבה שהם כולם אחים מרגע שהם מאמינים [במשיח], מתכחשים לאלי יוון, סוגדים לחכם הצלוב וחיים על פי מצוותיו. הם משלימים עם כל הדברים האלה מתוך אמונה, ובזים לכל טוב העולם, שבו הם רואים לא יותר מאשר רכוש משותף״.

סבטניויס

היסטוריון רומי נוסף, סבטוניוס, היה פקיד בחצרו של הקיסר אדריאנוס ותיעד את קורות בית המלוכה. בחיבורו Life of 25.4 ,Claudius (״חיי קלאודיוס״) הוא כתב, ״כשהיהודים חוללו מהומות חוזרות ונשנות בגלל כרסטוס [משיח], הוא [קלאודיוס] גירש אותם מרומא״. לוקס מתייחס למאורע זה, שהתרחש בשנת 49 לס' במעשי השליחים י״ח 2. בחיבור אחר שלו סבטוניוס כותב על השריפה שפרצה ברומא בשנת 64 לס' בימיו של הקיסר נירון. הוא מציין ש״עונש הוטל על המשיחיים ־ קבוצה של אנשים המכורים לאמונה טפלה חדשה ומזיקה״.

בהנחה שישוע נצלב בתחילת שנות ה־30, סבטוניוס ־ שלא אהד במיוחד את האמונה המשיחית ־ מעיד על כך שפחות מ־20 שנה מאוחר יותר היו משיחיים בעיר הבירה, ומדווח שהם עונו והוצאו להורג בגלל אמונתם בכך שישוע אכן התהלך עלי אדמות, מת וקם לתחייה.

פליניוס הצעיר

פליניוס היה מושל ביתיניה שבאסיה הקטנה בשנת 112 לס׳. הוא כתב לקיסר טריאנוס וביקש לברר כיצד עליו לנהוג במשיחיים. פליניוס הסביר שהוציא להורג גברים ונשים, ילדים וילדות. כה רבים היו אלה שהוצאו להורג, עד כי הוא תהה אם עליו להמשיך ולהוציא להורג כל משיחי, או להרוג רק אנשים מסוימים. הוא הסביר שהכריח את המשיחיים להשתחוות לפסליו של טריאנוס, וכי הביא אותם לידי כך שהם גם ״קיללו את הנוצרי ־ הכל דברים שלעשייתם לא היה אפשר לאלץ משיחיים אמיתיים״. באותה איגרת הוא אומר על האנשים שנשפטו, ״הם אכן הודו שכל אשמתם או טעותם בכך שביום קבוע היו רגילים להתקהל לפני עלות השחר ולשיר לו שיר כמו לאל ולהתחייב בשבועה לא לפשע כלשהו, אלא שלא לבצע גניבות, מעשי שוד וניאוף, שלא להפר הבטחה ולא להכחיש שהם חייבים חוב״.

תאלס

תאלס הוא אחד המחברים החילוניים הראשונים שמזכירים את ישוע. ככל הנראה בשנת 52 לס׳ הוא כתב את תולדות המזרח התיכון מימי טרויה ועד ימיו הוא. למרבה הצער, יצירותיו נשתמרו רק בציטוטים אצל מחברים אחרים. אחד מהם הוא יוליוס אפריקנוס, מחבר משיחי שכתב בסביבות שנת 221 לס׳. אחת הפיסקאות המעניינות בדבריו, ציטוט הקשור להערה של תאלס על החושך שהשתרר על הארץ בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ביום שישוע מת על הצלב. אפריקנוס כתב, ״בכרך השלישי של ספרו ׳ההיסטוריה׳, תאלס מכנה את החושך הזה ליקוי חמה, בלי סיבה מוצדקת לדעתי (מכיוון שהירח היה מלא במועד שבו ישוע נצלב) ״.

התיאור שמובא בבשורות על החושך שכיסה את הארץ בשעת הצליבה היה ידוע ומוכר, ודרש מהלא־משיחיים לספק הסבר מדעי לתופעה. תאלם לא הטיל ספק בכך שישוע נצלב ושמאורע בלתי רגיל התרחש, מאורע שדרש הסבר כלשהו. הוא היה טרוד בניסיון לספק לכך הסבר שונה מזה של המשיחיים, אבל הוא לא הטיל ספק בעובדות הבסיסיות.

פלגון

עוד מחבר חילוני ידוע, פלגון, כתב חיבור היסטורי בשם chronicles. למרות שהחיבור אבד, קטע קטן ממנו נשתמר בדבריו של אפריקנוס. בדומה לתאלס, פלגון מאשר שחושך כיסה את הארץ בשעת צליבתו של ישוע, וגם הוא מפרש את החושך כליקוי חמה, ״בימיו של טיבריוס קיסר התרחש ליקוי חמה בשעת ירח מלא״. (Africanus, Chronography, 18.1).

דבריו של פלגון נשתמרו גם בכתביו של אוריגנס, האפולוגטיקן המשיחי מן המאה ה-3 לס'. ובכתביו של פילופון, מן המאה ה־6 לס׳.

מַארָה בר־סרפיון

מארה בר־סרפיון, סורי שככל הנראה היה פילוסוף סטואי, שלח לבנו איגרת מן הכלא אחרי שנת 70 לס׳, ובה עודד אותו לחפש אחר החוכמה. באיגרת הוא השווה את ישוע לפילוסופים סוקרטס ופיתגורס:

"איזה יתרון השיגו האתונאים כשהוציאו את סוקרטס להורג? כעונש על פשעם באו עליהם רעב ומגיפה. באיזה יתרון זכו אנשי סאמון כששרפו את פיתגורס? בין רגע כוסתה ארצם בחול. איזה יתרון השיגו היהודים כשהוציאו להורג את מלכם החכם? הרי מיד לאחר מכן נתבטלה מלכותם. אלוהים נקם בצדק את מותם של שלושה חכמים אלה: האתונאים מתו ברעב; הים מחץ את הסמונאים; ארצם של היהודים הוחרבה והם גורשו מארצם, והיום הם חיים בפזורה. אבל סוקרטס לא נעלם עם מותו; הוא המשיך לחיות דרך דבריו של אפלטון; פיתגורס גם הוא לא נעלם עם מותו אלא המשיך לחיות בפסלה של הרה. גם המלך החכם לא נכחד לגמרי; הוא ממשיך לחיות עד היום  דרך הדברים  שלימד.

אין ספק שהכותב לא היה משיחי, שכן בעיניו ישוע שווה לסוקרטס ולפיתגורס; לדבריו, ישוע ממשיך לחיות דרך הדברים שלימד ולא בזכות תחייתו מן המתים. ממקום אחר עולה שישוע האמין בפוליתאיזם. ובכל זאת, התייחסותו לישוע מלמדת שהכותב לא הטיל ספק בעצם קיומו.

 

מקורות יהודיים שמעידים על קיומו של ישוע

החוקרים מצאו בכתבים יהודיים שפע של אזכורים אמינים המעידים על קיומו של ישוע, לצד אזכורים אמינים פחות או אזכורים שבעבר חשבו שהם מתייחסים לישוע ומאוחר יותר הסתבר שזה לא כך. בחרנו להביא כאן כמה מהאזכורים האמינים שחשוב להתמקד בהם במסגרת זו. ציטוטים נוספים אפשר למצוא בפרק 3 של ספרי He Walked Among Us: Evidence for the Historical Jesus (״הוא התהלך בקרבנו: עדויות לדמותו ההיסטורית של ישוע״).

בדומה לאזכורים במקורות החילוניים, גם אלה שמצויים בכתבים יהודיים קדומים אינם ידידותיים כלפי מייסד האמונה המשיחית, כלפי חסידיה וכלפי עיקרי האמונה שלה. ולמרות זאת, לעדות שהם מספקים למאורעות השונים בחייו של ישוע יש ערך רב.

הצליבה

בתלמוד הבבלי נאמר, ״והתניא (לימדו ש) בערב הפסח תלאוהו לישו הנוצרי, והכרוז יוצא לפניו ארבעים יום [ואומר]: ׳ישו הנוצרי יוצא פה ויסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל. כל מי שיודע לו זכות, יבוא וילמד עליו׳. ולא מצאו לו זכות, ותלאוהו בערב הפסח״ (בבלי, סנהדרין מג א. השווה עם ירושלמי, סנהדרין ז יב. השווה תוספתא סנהדרין י' יא').

המילים ״תלוי״ ו״מוקעים״ מתייחסות לצליבה (ראה לוקס כ״ג 39; גלט׳ ג׳ 13). יוסף קלויזנר כתב, ״התלמוד מדבר על תליה במקום צליבה מפני שמיתה־משונה רומית זו לא היתה ידועה לחכמי ישראל אלא מתוך משפטיהם של הרומים, אבל לא מדיני ישראל; ואף פאולוס השליח דורש (אגרת אל הגלטים ג׳ י״ג) את הכתוב ׳כי קללת אלוהים תלויה על ישוע״ (קלויזנר, ישו הנוצרי, 19).

העובדה שהצליבה (או התלייה) שעליה מדובר בתלמוד התרחשה ״בערב הפסח״ תואמת את מה שנאמר ביוחנן י״ט 14 וביטוי זה מופיע גם בתלמוד הבבלי. ( סנהדרין סז א; ירושלמי, סנהדרין ז יב).

אם כך, התלמוד מאשר מפורשות את העובדה שישוע חי ונצלב (נתלה). הטקסט גם מאשר את מעורבותם של מנהיגי הדת בגזר הדין, אם כי הדברים מובאים בתלמוד במטרה להצדיק את מעשיהם. בדרך עקיפה התלמוד גם מעיד על הניסים שחולל ישוע (ראה תלמוד בבלי, סנהדרין קז ב; שבת קד ב; סוטה מז א; ירושלמי, סנהדרין יא ה), אבל מנסה להציג אותם כמעשי כשפים. מחברי הבשורות, אגב, מתייחסים לעיוות הזה.

בהמשך למה שנאמר בסנהדרין מג' א' מופיעה הערה מפיו של עולא, אמורא בן המאה ה־3 לס׳, ״ותסברא ישו הנוצרי בר הפוכי זכות הואל (האם הייתם מאמינים שמישהו היה מלמד זכות על ישו הנוצרי?) מסית הוא (הרי הוא היה רמאי ומסית). ורחמנא (אלוהים הרחמן) אמר (דברים יג): ׳לא תחמול ולא תכסה עליו׳. אלא שאני ישו דקרוב למלכות (אלא שזה היה שונה עם ישוע, שכן הוא היה מקורב למלכות)״. הביטוי ״קרוב למלכות״ כוונתו לשושלת היוחסין של ישוע, שהיה צאצא מבית דוד.

ישוע ותלמידיו

בהמשך אותה מסכת נאמר ש״חמישה תלמידים היו לו לישו הנוצרי: מתאי, נקאי, נצר ובוני ותודה״ (סנהדרין מג' א'). יתכן שמתי שמוזכר כאן הוא מתיתיהו, תלמידו של ישוע, אבל אין כל ודאות לגבי שאר השמות, ואי אפשר לזהות אותם עם מישהו מתלמידיו של ישוע שמוזכרים בספרי הבשורה. את הטענה שלפיה היו לישוע חמישה תלמידים ״ניתן להסביר בעזרת העובדה שגם על חכמים אחרים בתלמוד, כגון יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא, נאמר שהיו להם חמישה תלמידים או חסידים״. דבר אחד בטוח: הטקסט בתלמוד מבהיר שהמסורת היהודית מקבלת את העובדה שלרבי ישוע אכן היו חסידים שהלכו אחריו.

לידה מבתולה?

בתלמוד, השמות ״בן פנדירא (או בן פנטירי)״ ו״ישו בן פנדירא״ משמשים ביחס לישוע. חוקרים רבים אומרים כי השם פנדירא הוא משחק מילים, פרודיה על המילה היוונית ״בתולה״ ־ parthenos. החוקר היהודי יוסף קלוזנר אומר, ״היהודים שמעו תמיד, שישו נקרא בפי הנוצרים, שרובם דיברו יוונית אף בזמן קדום, בשם ׳בן הבתולה׳… ועל כן קראו לו בלעג ׳בן הפנתירה׳, כלומר בן הנמרה״ (קלויזנר, ישו הנוצרי, 14).

במקום אחר בתלמוד הבבלי נאמר, ״אמר רבי שמעון בן עזאי [בנוגע לישוע]: ׳מצאתי מגילת יוחסין בירושלים וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש׳״ (יבמות מט א; משנה, יבמות פד מיג). ובמקום אחר נאמר, ״אמו מרים, מגדלא שער נשיא הואי! אלא, כדאמרי… סטת דא מבעלה״ (מארמית: אמו היתה מרים, ספרית נשים. וכמו שאומרים, סטה ליבה מעל בעלה. בבלי, שבת קד ב). ועוד נאמר כי מרים ״מסמי ושילטי הואי, אייזן לגברי מרי״(בת לשרים ונשיאים, זנתה עם מרים. בבלי, סנהדרין קו א). דברים אלה הם בגדר ניסיון להסביר את הרעיון שישוע נולד מבתולה (ראה גם שבת קד ב). המילים שרים ונשיאים מתייחסות אולי לשמות שמופיעים ברשימת היוחסין של ישוע בספר לוקס, רשימה שחלק מאבות האמונה בישוע מייחסים לרשימת היוחסין של מרים, כצאצא לבית דוד (השווה ״ישו הנוצרי… דקרוב למלכות הוה׳׳ בבלי, סנהדרין מג א). המילה נגרים מתייחסת כמובן ליוסף (ראה גם שבת קד ב).

הטיעון נשמע בערך כך: אם יוסף לא היה אביו של ישוע, הרי שמרים הרתה לגבר אחר; לפיכך היא נואפת וישוע הוא ממזר. הברית החדשה מלמדת שהסופרים והפרושים העלו בעקיפין את הטענה הזו בפני ישוע (יוח׳ ח׳ 41).

הברית החדשה אומנם עומדת על כך שאין כל בסיס לטענה זו, אבל ההאשמה מאשרת שהתיאור המשיחי של לידתו העל טבעית של ישוע דרש התייחסות ותגובה. שים לב, התגובה לא כללה הכחשה לגבי קיומו של ישוע ־ אלא רק הסבר אחר להתעברותה של אמו. קלויזנר אמר על כך, ״במשניות שלנו באה אחר זה הוספה: ׳לקיים דברי ר׳ יהושע׳, שאומר באותה משנה: ׳איזהו ממזר ־ כל שחייבין עליו מיתת בית דין׳. כי מאמר זה מרמז על ישו ־ בזה אין כמעט שום ספק״ (קלויזנר, ישו הנוצרי, 27).

עדותו של יוספוס

פרופסור ג׳ון פ׳ מאייר כותב, ״יוסף בן מתתיהו (נולד ב־38/37 לס׳, נפטר אחרי שנת 100 לס׳), היה אריסטוקרט יהודי, פוליטיקאי ממשפחת הכהונה, אחר כך מפקד לא נלהב במיוחד של הכוחות שהיו מוצבים בגליל במהלך המרד היהודי ברומא (73-66 לס׳), עריק פוליטי ערמומי, היסטוריון יהודי שפעל בחסות הקיסרים הפלביאניים, וככל הנראה פרוש. לאחר שנלקח בשבי בידי אספאסיאנוס בשנת 67, הוא שירת את הרומים בתור מתווך ומתורגמן עד סוף המרד.

הוא הובא לרומא, ושם כתב שני חיבורים גדולים: ׳מלחמות היהודים׳, בראשית שנות ה־70, והחיבור הארוך יותר ׳קדמוניות היהודים׳, שכתיבתו הסתיימה בסביבות 94-93 לס׳. יוספוס פלאביוס הפך מקורב לקיסר. למעשה, שמו של הקיסר פלאביוס הוענק לו בתור שמו הרומי. שמו היהודי היה יוסף. בחיבורו ״קדמוניות היהודים״ מופיעה פיסקה שעוררה ויכוח לוהט בקרב החוקרים. נאמר שם:

ובאותו זמן היה ישוע, איש חכם, אם מותר לקרוא לו (בשם) איש. שכן היה עושה מעשי פלא והיה רבם של הבריות, שקיבלו את האמת בהנאה, והוא משך אחריו יהודים רבים וגם רבים מן ההלנים. הוא היה המשיח. וכשהוציא פילטוס דינו לתלייה על פי מסירתם של האנשים הראשונים (במעלה) אצלנו, לא פסקו (מלאהוב אותו) אלה שאהבוהו תחילה. שכן נתגלה אליהם ביום השלישי והוא שוב חי, לאחר שנביאי אלוהים ניבאו עליו דבר זה, (וגם) רבבות נפלאות אחרות. ועד היום לא פס גזע המשיחיים, הנקרא (כך) על שמו." (יוספוס, יח ג ג, 64-63;)

לא נכנס כאן לפרטים בנוגע לעמדות המגוונות של החוקרים ביחס לפיסקה זו, שזכתה לכינוי ״טסטימוניום״. דיון מפורט יותר בנדון תוכל למצוא בספר He walked 37-45 Among us, pages. במקום זאת רק אומר כאן שהפיסקה שלעיל עוררה מהומה, שכן יוספוס, שהיה יהודי לא משיחי, יוצא שם בהצהרות על ישוע, שיהודי אורתודוקסי לא היה מסכים איתן. לדוגמה, הוא מתייחס לישוע כאל המשיח, וטוען שהוא קם מן המתים כפי שניבאו הנביאים בתנ״ך.

אף על פי שלטסטימוניום ייתכן כי נוספו כמה תוספות נוצריות ־ בייחוד אותם משפטים שמופיעים באותיות מוטות, תוספות שהן ללא כל ספק זרות לטקסט, בכל זאת עדותו של יוספוס מכילה מידה נאה של אמת שיוספוס עצמו היה יכול לאשר בקלות. מאייר אומר על כך:

קרא את עדותו של ׳וספוס בל׳ המשפטים המוספים, ותראה שגם כך רצף המחשבה הוא ברור. יוספוס קורא לישוע ״איש חכם״ (sophos an'r). אחר כך הוא מפרק את התואר הכללי הזה (איש חכם) לשני המרכיבים העיקריים שיוחסו לו בעולם היווני רומי: ניסים ולימוד רב השפעה. המשמעות הכפולה הזו שיוחסה למילה ״חוכמה״ מזכה את ישוע בקהל גדול של חסידים שהולכים אחריו, הן מקרב היהודים והן מקרב הגויים. וככל הנראה – אף על פי שלא ניתנת לכך כל סיבה ברורה – ההצלחה הגדולה הזו היא שגורמת למנהיגים הדתיים לשטוח בפני פילטוס את ההאשמות שלהם נגד ישוע.

"למרות מותו המביש של ישוע על הצלב, חסידיו לא חדלו לשמור לו אמונים, וכך (שים לב לכך שהמעבר לנושא זה הוא חלק יותר אם משמיטים את ההתייחסות לתחייה), שבט המשיחיים עדיין חי וקיים". כמה פיסקאות אחרי הטסטימוניום יוספוס מתייחס ליעקב, אחיו של ישוע. ב״קדמוניות״ הוא מתאר את מעשיו של הכוהן הגדול חנן: "וחנן הצעיר, שאמרנו עליו שקיבל את הכהונה הגדולה, היה שחצן ברוחו ועז פנים במידה שאינה מצויה, ונמנה עם כת הצדוקים, שהם מחמירים במשפט מכל היהודים, כפי שכבר סיפרנו. ומפני שחנן היה כזה, חשב שזו שעת כושר לו, משום שפסטוס מת ואלבינוס היה עוד בדרך, והושיב סנהדרין של דיינים והביא לפניה את אחיו של ישו הקרוי המשיח -שמו יעקוב – ואנשים אחרים וערך קטיגוריה עליהם, כאילו עברו חוק, והסגירם לסקילה.

לואיס פלדמן

פרופסור ללימודים קלאסיים בישיבה האוניברסיטאית והמתרגם לאנגלית של מהדורת Loeb של ״קדמוניות היהודים״ אומר: ״רק מעטים הטילו ספק במקוריות של פיסקה זו״. אין כל היגיון בהתייחסות של יוספוס לישוע כלאחר יד ובהגדרה שהוא נותן לו ״ישו הקרוי המשיח״, אלא אם כן הוא כבר דן באריכות יתר בישוע קודם לכן בחיבורו. זוהי הוכחה נוספת לכך שהדיון הקודם והמעמיק יותר בדמותו של ישוע, שמופיע ב״קדמוניות׳׳, הוא אכן מקורי, אם נוציא ממנו את ההצהרות המשיחיות המובהקות.

אם כך, אפילו ההיסטוריון היהודי הגדול שחי במאה ה־1 לס׳, ושתיעד את האירועים כ־50 שנה לאחר שישוע חי ונצלב, מעיד שישוע איננו יציר דמיון, אלא דמות שאכן חיה ופעלה.

 

1. _{"Did Jesus Exist?" Dr. Bart D. Ehrman}