האם ע"פ ישעיהו נ"ג על המשיח היה לחלות בצרעת?
"המשמעות הפשוטה המובנת היא שהוא [עבד ה'] נשא את החולי בעבורנו, הוא נשא את הסבל והחולאים שהיו עלינו על שכמו, על גביו, בעצמו. האם כאשר ישו ריפא מצורע, הוא נצטרע במקום בעצמו? בוודאי שלא". (הרב דניאל עשור)
הרב דניאל עשור טוען כי עבד ה' בישעיהו נ"ג לא יכול להיות ישוע המשיח, אלא חייב להיות עם-ישראל, מאחר וישוע מעולם לא חלה בצרעת.
עבד ה' חולה בצרעת?
ברור מההקשר כי ישעיהו נ"ג הוא נבואה פואטית, אחרת, אם נקח באופן מילולי כל מילה, יוצא שידו של אלוהים נוגעת באנשים מהשמיים (פסוק א'), שהוא שורש שעולה במדבר (פסוק ב') ושהוא כבשה (פסוק ז').
מביך למדיי נכון? אבל על מנת להימנע מפירוש הנבואה על ישוע המשיח, החליט הרב עשור להתעקש ולפרש את ישעיהו נ"ג באופן מילולי. לכן, לטענתו, על המשיח לחלות בצרעת.
מעניין אם הרב עשור מוכן לקחת את זה עד הסוף, ולטעון כי על עם ישראל לחלות בצרעת גם הוא? (שהרי לטענתו "עבד ה'" בפרק הוא עם ישראל).
סרטון חדש אודות נבואת ישעיהו נ"ג על המשיח
תחילה חז"ל
בתלמוד הבבלי, סנהדרין צ"ח ע"ב; במדרש תנחומא לספר במדבר, במדרש שמואל על פרק נ"ג; במדרש בראשית רבה; בספר הזוהר; במחזור התפילה ליום הכיפורים (תפילת מוסף) וכו'. כל אלה ועוד זיהו את ישעיהו נ"ג עם המשיח בצדק וללא סייג. לפיכך, אם מישהו טוען כי נבואה זו אינה מדברת על המשיח, הרי שיש לו בעיה כנגד פרשנותם של חז"ל.
הנבואה גופא
בניגוד לדבריו של הרב דניאל עשור, פרק ישעיהו נ"ג אינו מזכיר כלל את המונח "צרעת". בפס' ד-ו נאמר: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא־לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ". הסוגה הספרותית אשר בה השתמש ישעיהו שייכת, מן הסתם, לנבואה ולכן אין כל הצדקה להתייחס לכל מילה ומילה כפשוטה ובאופן מילולי. הנביא בסך הכל ערך הקבלה ספרותית בין ביטויים כגון חולי, מכאוב ונגע (פס' ג-ד); לבין פשע, עוון וחטא (פס' ה-ו, י"ב). הניסיון להיטפל לביטוי מסוים מבלי להתייחס לאופי הסוגה, רק מדגיש את חוסר הבנת המסר שמבקש הנביא להעביר. אגב, נבואות ישעיהו מלאות במטאפורות ובביטויים סמליים אשר אם ייתפסו באופן מילולי כפשוטם, יאבדו כל משמעות הגיונית.
בברית החדשה
סבלותיו של ישוע החלו הרבה קודם לצליבה, מרגע מעצרו על-ידי הרומאים וכלה בהסגרתו לידי הכהן הגדול (ראו לדוגמא: מרקוס י"ד 53-65, ט"ו 16-21; יוחנן י"ט 1-3). המשיח ישוע חווה אם-כן סבל נורא זמן רב לפני שנצלב ולא רק לאחר מכן. אבל גם דחייתו והבוז שחווה ע"י בנו עמו היה קיים לאורך שירותו.
מאות שנים לפני שהעלו זאת חז"ל על הכתב, נאמר בכתבי הברית החדשה כי נבואת ישעיהו בפרק נ"ג התגשמה במשיח ישוע (ראו למשל: מרקוס ט"ו 27-28; יוחנן י"ב 37-38; מה"ש ח' 30-35; יעקב ד' 6; פטר"א ב' 25). כחלק מתפקידו כמשיח ישראל, ישוע אכן ריפא מצורעים ומעניין כי כתבי הברית החדשה מספרים כי באחד המקרים, לאחר שריפא המשיח איש נגוע בצרעת, הוא פרש אל מחוץ לישוב (בהתאם לתורת המצורע בויקרא י"ד), כאילו כעת נושא הוא על עצמו את מחלתו של הנרפא (מרקוס א' 40-45). נוסף על-כך, מלמדת הברית החדשה כי המשיח ישוע היה מוכן לסבול נידוי, עינויים ומוות מחוץ למחנה על-מנת לקדש את עמו ולשאת את חרפתם עליו (אל העברים י"ג 12).
גדול חוקרי ספרות חז"ל והקבלה, פרופ' גרשם שלום המנוח, כתב:
פרק נג בס' ישעיה מילא גם כאן את תפקידו הגדול. כי לא רק משיח בן יוסף יהיה 'מחולל מפשעינו', להיות נהרג על ידי הגויים, אלא גם על משיח בן דוד נגזר חילול על עזבם את התורה… וכן דרושים רבים על כל אותו הפרק ועל 'ויתן את רשעים קברו'… הביאו [חז"ל] המון ראיות מהמקראות, שהמשיח עתיד להיות מתועב ומחורף ומגודף לישראל ופושע בעיניהם… אבל החכמים, שהיו יודעים הסוד הזה… הוציאו מסקנות בכיוון זה מתוך המוטיב האגדי הידוע: 'כגואל ראשון כן גואל אחרון', שכשם שמשה רבינו חי שנים רבות בחצרו של פרעה, אף משיח מוכרח לחיות אצל ה'תוגר הגדול'. בסוף הגלות יסבול אף המשיח עצמו גלות בעדנו ובזה יכפר על כל ישראל ("מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה", 1982: 26).
אנו שותפים לתקווה זו, שלא ירחק היום ועם ישראל יראה את ישוע המשיח כפי שהוא באמת, ייתן לו את מקומו הראוי ובכך ישיבהו מן הנידוי ב"גלות" אשר בה הוא לכאורה שרוי עדין.